ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילן חודדטוב נגד בתיה בנימיני :

לפני כבוד השופטת אביגיל זכריה

התובעים:

  1. אילן חודדטוב
  2. אורית יזרעאילוב

ע"י ב"כ עו"ד משה
נגד
הנתבעת:
בתיה בנימיני
ע"י ב"כ עו"ד מסעוד

פסק-דין

בפניי תביעה בעילה של לשון הרע שהגישו התובעים נגד הנתבעת על סך של 75,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
בהתאם לכתב התביעה, התובע והנתבעת היו בעת הרלבנטית בני זוג שניהלו חיים משותפים ולכל אחד מהם ילדים מנישואיו הקודמים.
הפרסום הנטען היה במסגרת חילופי דברים בין הנתבעת לתובעת בשיחות ביניהן בקשר לכך שהנתבעת לטענתה ראתה את התובע מתרועע עם אישה שאינה התובעת בשני מועדים שונים ועל רקע זה הוגשה התביעה .
בהתחשב בסכום התביעה כל רכיבי פסק הדין יובאו בצורה תמציתית.
הפרסום נשוא התביעה
התובעים טענו בכתב התביעה כי בין התובעת לנתבעת התנהלה התכתבות פרטית ברשת החברתית "פייסבוק". התובעים תיארו בסעיף 4 לכתב התביעה את הדברים שהיוו את התשתית להגשת התביעה בעילה של לשון הרע, כדלקמן:
"לפני מספר שבועות שלחה הנתבעת לתובעת תכתובת בפייסבוק בו ספרה כי שעה שישבה בקפה "אילן"...ביום 26.1.17 סמוך לשעה 11:30- 11:45 ראתה את התובע עם אישה מטיילים ברחוב ...וכי הבחינה בהם יחד, כמו כן ספרה הנתבעת לתובעת כי שוב ראתה את התובע עם אותה אישה ביום 29/01/17 וכי התובע והאישה הנ"ל נכנסו לחנות ממכר תיקים ובגדים והתובע קנה לאישה פיג'מה" (להלן - הפרסום נשוא התביעה).
עוד נטען בהקשר זה שהנתבעת סיפרה לתובעת כי ראתה את התובע ואת האישה הנ"ל מחובקים ומתנשקים.
יוער כבר בשלב זה כי התובעים לא צירפו לכתב התביעה את ההתכתבות הנטענת בין התובעת לנתבעת. התובעים ציינו בכתב התביעה כי התובעת מחזיקה בהקלטה המתעדת שיחות טלפוניות שהתנהלו בינה לבין הנתבעת בקשר לדברים נשוא התביעה, שיש בהן כדי לתמוך בטיעוניהם. בשלב מאוחר יותר של הדיון הגישו התובעים את התמלילים של אותה הקלטה.
תיאור ההליכים בתיק
התיק הועבר לטיפולי לאחר הגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת.
משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה דיונית ו/או כל הסכמה אחרת נקבע התיק לשמיעת ראיות.
מטעם הצדדים העידו בעלי הדין עצמם.
לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.
תמצית טענות הצדדים
התובעים טוענים כי הפרסום נשוא התביעה מהווה לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. לטענתם, יש בפרסום כדי להציג את התובע באור שלילי ולהעלות לגביו חשדות להתנהלות לא ראויה. נטען כי הפרסום נעשה מתוך כוונה וזדון לפגוע בתובעים ולגרום לקרע ולמשבר ביחסיהם. עוד נטען כי בעקבות הפרסום התערערו יחסיהם של התובע והתובעת עד ניתוקם ונגרמה להם עוגמת נפש. עוד נטען כי מדובר בפרסום שקרי מאחר ובאותם מועדים התובע נכח בעבודתו כעולה מדוחות נוכחות שצורפו.
בסיכומיהם התובעים טענו כי ההתכתבות בין התובעת לנתבעת התנהלה בהחלפת מסרוני וואטס אפ, בנוסף לשיחות שהתנהלו ביניהן בקשר לעניין. התובעים הוסיפו וטענו כי דבריה של הנתבעת נשוא התביעה הגיעו לאוזני מכריהם, שכניהם וילדיהם של התובעים, כך שהדברים הגיעו לאוזני אדם אחר כדרישת סעיף 2 לחוק לשון הרע. התובעים טענו כי המניע לפרסום הדברים ע"י הנתבעת היה תאוות נקם, וזאת על רקע היותה חברה של גרושת התובע וכי בסופו של דבר הביאו לפרידת התובעים.
הנתבעת טוענת שהדברים נמסרו לתובעת כתגובה לשאלתה אם במקרה ראתה את בעלה עם אישה אחרת בעיר עכו, ולא מיוזמת הנתבעת. עוד נטען כי דבריה של הנתבעת אינם בגדר לשון הרע וכי לא הייתה לנתבעת כל כוונה לפגוע או להזיק לתובעים.
נטען כי התביעה דנן הוגשה ע"י התובעים כדי לנסות להוציא מהנתבעת כספים שלא כדין. באשר למניע המיוחס לה הנתבעת טענה כי היא מכירה את התובעים היכרות שטחית בלבד וכי אין בינה לבין גרושתו של התובע יחסי חברות כלשהם.
בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה שטענותיהם של התובעים לא הוכחו ולא נתמכו בראיות כלשהן. נטען כי דבריה נאמרו במסגרת השיחות הפרטיות שניהלה עם התובעת, כך שאין לקבל את הטענה אודות הוכחת יסוד הפרסום.
תמצית ההכרעה
לאחר עיון בכתבי הטענות, בכתבי הסיכומים, שמיעת עדויות הצדדים ובשים לב למכלול הנסיבות העובדתיות והמשפטיות בתיק זה - דין התביעה להידחות. להלן הנימוקים.
כהערה מקדמית אציין כבר עתה כי כבר בשלב מוקדם של ההליך הוצפו קשיים שונים הנוגעים לניסוח עילת התביעה ויסוד הפרסום ונרשם כי לא תתקבל כל הרחבת חזית שהיא לעניין הטענות העובדתיות כפי שהוצגו בכתבי הטענות. משכך אין בכוונתי לדון בשום טענה עובדתית שלא הועלתה בכתבי הטענות של הצדדים לרבות כאלה העומדות לכאורה בבסיס עילת התביעה.
העדויות מטעם בעלי הדין
הגם שההכרעה בתיק מסוג זה הינה משפטית בעיקרה, אתייחס בקצרה לעדויותיהם של בעלי הדין שהיו העדים היחידים בהליך ומהימנותם .
בתצהיריהם חזרו בעלי הדין על עיקרי הטענות שנרשמו בכתבי הטענות והדברים כבר פורטו לעיל ואין צורך לחזור על הדברים.
לעניין עדות התובע –
ביחס למסכת העובדתית הנטענת לא מצאתי כי יש בעדותו, גם אם הייתה מפורטת, כדי להוסיף רבדים רלבנטיים לטענות שנרשמו. התובע עצמו מן הסתם לא היה צד לשיחה המתוארת ולא שמע את הדברים הנטענים והדברים הובאו לידיעתו מפי השמועה . לעניין סוגיית ה"פרסום" הנטען שהיא העומדת בלב העניין בתיק זה (בנוסף לקביעה האם עצם הדברים יש בהם כדי להוות לשון הרע) הרי ש בהקשר זה לא עלה בידי התובעים להביא אף עד או ראיה. כשנשאל התובע אודות פרסום הדברים נשוא התביעה ע"י הנתבעת השיב תשובות כלליות בלבד שלא נתמכו בראיות כלשהן:
" ש. למי היא סיפרה?
ת. לילדים שלי, לאנשים שאני מכיר, למשפחה שלי.
ש. למה לא הבאת אותם לעדות?
ת. אני לא יכול להביא את כל המשפחה לבוא. זה אנשים עובדים ועסוקים.
ש. למה לא הבאת את האנשים שסופר להם כדי שנשמע אותם?
ת. עשרים איש אני אביא לפה ששמעו את הסיפור?
ש. אז אין אף עד שיתמוך בגרסה שלך?
ת. אני לא יכול להציק להם ולהביא אותם מהעבודות שלהם.
ש. איך הנתבעת הכירה את כל הילדים שלך ואת הילדים של הנתבעת 2 וסיפרה להם על העניין של המעשים שלך?
ת. כל שבת היינו נפגשים ויושבים במסעדות. הנתבעת סיפרה את זה בעכו ומי שמכיר אותי ידע את זה. היא סיפרה להרבה אנשים שמכירים אותי והיא אומרת שהיא יושבת כל הזמן בבתי קפה בעכו וגם אני הייתי יושב...כמעט שנתיים לא הייתי בעכו כשחזרתי לעכו כולם כבר ידעו. כל החברים שלי ידעו בעכו מה קרה לי ועל מה נפרדנו". (סע' 17- 26, בעמ' 9 לפרוט' ; סע' 13- 19, בעמ' 10 לפרוט').
לעניין עדות התובעת -
התרשמתי כי עדותה בכללותה הייתה רפה בעיקרי הדברים ולא רלבנטית בחלקיה האחרים ולא מצאתי לתת בה אמון מיוחד. עדותה ניתנה באופן מבולבל ולא ברור . בתשובותיה העדה סטתה לעיתים תכופות לנושאים לא רלבנטיים תוך פירוט יתר של נושאים אודותיהם לא נשאלה ואשר כלל לא היו רלבנטיים לנושא שבמחלוקת וללא קשר לשאלות שהוצגו לה (ר' לעניין זה: סע' 6- 23, בעמ' 11 לפרוט' ; סע' 13- 16, בעמ' 12 לפרוט'). בפועל לא יכלה להסביר התובעת מדוע הדברים מעוררים עילת לשון הרע כלפיה ואי נוחות ניכרת מצד העדה התעוררה בכל הנוגע לשאלות שהוצגו לה ביחס לטיעוניה בדבר הפצת הדברים ע"י הנתבעת . בסופו של דבר אישרה כי אין בידה להביא אף עד שיתמוך בכך:
"ש. מדוע לא הבאת את הילדים שלך לתת כאן עדות?
ת. מה הם קשורים? מספיק שהבאתי דיסק הקלטה שהיא אומרת בפה שלה מה שהיא אומרת.
ש. בסעיף 18 לתצהיר אמרת שהנתבעת לא הסתפקה בריכולים אלא גם סיפרה לאנשים נוספים שהכרתם (מקריא). על איזו שכונה מדובר ועל איזה מכרים?
ת. בשכונה בעכו. לא יודעת. אני גרה ביוקנעם.
ש. אני רק צריך עד אחד שיאמת את הדברים שלכם. איך אני אדע אם מה שאתם אומרים נכון אם זה לא נתמך במסמך או בעד? למה לא הבאתם עד אחד שלו סופר הסיפור שאתם מעלים בכתב התביעה ובתצהירים?
ת. אתה לא צריך עד. היה דיסק שהיא מדברת והורסת.
ש. את יודעת מה זה לשון הרע? זה אומר שזה הגיע לאוזני נוספים. אין אדם אחד ששמע את זה ונתן תצהיר או הגיע לביהמ"ש.
ת. מה קשור פה אנשים שיש דיסק ואנשים ששמעו? אני לא מביאה. אני לא יכולה להביא אנשים שיגידו. אנשים לא יבואו ולא יגידו".
(סע' 16- 14 וסע' 23- 25 בעמ' 13 לפרוט' ; סע'9-10, בעמ' 14 לפרוט').
לעניין עדותה של הנתבעת -
לאחר שמיעת עדותה אקבע כי לא מצאתי גם בה אמון משמעותי. העדה השיבה באופן מתחמק למרבית השאלות שהוצגו לה ולא ענתה באופן ישיר או ברור (ר' לעניין זה למשל: סע' 1- 5 וסע' 18- 21, בעמ' 15 לפרוט' ). ביחס לחלק ניכר מהשאלות לא היה כלל קשר בין התשובות והשאלות והפרוטוקול מדבר בעניין זה בעד עצמו. מצאתי את אמינותה של העדה כנמוכה ואת עדותה כסתמית במרביתה.
עם זאת, אין בעצם המהימנות הנמוכה של העדה כדי להפחית מנטל ההוכחה המוטל על התובעים בהליך זה להוכחת היסודות העובדתיים והמשפטיים ה נדרשים לביסוס העוולה ועל כן הנטל ביחס לכל רכיבי התביעה נותר על כתפי התובעים.
חוק איסור לשון הרע - המסגרת הנורמטיבית
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 יוצר איזון סטטוטורי בין הזכות לשמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי והדברים נקבעו בפסיקה פעמים רבות. בית המשפט המחוזי בחיפה ב ע"א (חי') 62261-01-17 ישראל בן עזרא נ' עיריית עכו (פורסם בנבו, ביום 3.7.17) קבע כי:
" חוק איסור לשון הרע יוצר איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל העלולים להיות לעתים מנוגדים: הזכות לשם טוב מן הצד האחד והזכות לחופש הביטוי מן הצד האחר (ראו לדוגמא: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (8.2.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (14.8.2008)). בית המשפט קבע לא אחת כי הן הזכות לחופש הביטוי והן הזכות לשם טוב נגזרות- בשיטתנו- מן ההגנה על אותה זכות יסוד, היא כבוד האדם (ראו: רע"א 10520/03בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) ; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91). נאמר כי הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, ומבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006)). בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 ציין בית המשפט (בעמ' 856) כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, והם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". מצדו השני של המתרס ניצבת הזכות לחופש הביטוי שאין צורך להכביר מלים לגבי מעמדה וחשיבותה בשיטתנו המשפטית... ".

הוראותיו של החוק מבטאות את נקודת האיזון בין שתי הזכויות, של חופש הביטוי ושל הזכות לשם טוב, כאשר זכויות אלה מתנגשות ביניהן. עוולה של לשון הרע מתגבשת בהתקיים שני יסודות עובדתיים מצטברים: יסוד "הפרסום" ויסוד "לשון הרע".
סעיף 1 לחוק מגדיר מה אותה "לשון הרע" שפרסומה עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו ... ".

סעיף 2 לחוק מגדיר מהו אותו "פרסום" המהווה חלק מיסודות העילה:
"פרסום מהו-
פרסום, לעניין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

על מנת לבחון האם פרסום כלשהוא עונה על הגדרת "לשון הרע" נדרש בית המשפט למבחן בן ארבעה שלבים:
בחינת התיבה/הביטוי המהווים לשון הרע על פי הטענה על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר בנסיבות העניין ועל פי לשון הפרסום;
האם ניתן לקבוע שמדובר בביטוי שהחוק התכוון להטיל חבות בגינו מתוך ראיית תכלית החוק והאיזונים בינו ובין אינטרסים אחרים;
בהנחה ששני התנאים הראשונים מתקיימים הרי שבשלב השלישי ייבחן קיומן של ההגנות הקבועות בחוק;
סוגיית הפיצויים/הנזק.
(ר' לעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, בעמ' 568).

במסגרת השלב הראשון ביחס לפרשנות הפרסום, החילה הפסיקה מבחן אובייקטיבי וקבעה כי:
"אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים".
(ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337; ע"א 7380/06 דרור חוטר-ישי נ' מרדכי גילת, פסקה 49 (פורסם 2.3.11).

מן הכלל אל הפרט
מהאמור עולה כי יש לבחון האם מתקיים יסוד הפרסום ביחס לכל אחד מהתובעים ולאחר מכן לבחון האם מתקיים יסוד לשון הרע בעצם הדברים שנאמרו.
תנאי לקיום יסודותיה של עוולת לשון הרע הוא יסוד הפרסום ובלא פרסום - אין בפנינו הוצאת לשון הרע.
בענייננו, התובעים טענו בכתב התביעה כי התכתבות פרטית התנהלה בין התובעת לנתבעת בפייסבוק אך במסגרת תצהיריהם שינו טענתם וטענו שההתכתבות התנהלה באמצעות תוכנת הווטסאפ. טיעונים אלה לא נתמכו בכל מסמך ו/או בכל תדפיס של השיחות הנטענות , כך שהתובעים סומכים את ידם על הדברים שהוחלפו בין התובעת לנתבעת במסגרת השיחות שהוקלטו כאמור. בפועל לא הוצגה אותה ראייה פיזית שלכאורה היה בה כדי לבסס פרסום.
מנגד, הנתבעת אינה מכחישה את עצם אמירת הדברים שלפיהם היא ראתה את התובע עם אישה אחרת בשני מועדים שונים וכי באחד מהם התובע נכנס עם אותה אישה לאחת החנויות וקנה לה פריט לבוש. הדברים אף עולים מתמליל השיחות שהתקיימו בין התובעת לנתבעת, כאשר הנתבעת כלל לא הכחישה את עצם קיומן.
לטעמי לא אמורה להיות כלל מחלוקת בין הצדדים אודות עצם אמירת הדברים הנ"ל ע"י הנתבעת בשיחה פרטית עם התובעת 2 . ואולם הדברים אינם מתמצים בכך ואין בהם כדי לסייע לתובעים בהוכחת התביעה ואסביר . נלך מן הקל אל הכבד.
ראשית, בעניינה של התובעת 2 - שהינה גורם ששמע את הדברים ולא הגורם שעליו הדברים נאמרו - הרי שאין כלל לשון הרע כנגדה במסגרת הדברים שנאמרו. הדברים נאמרו לכל היותר על התובע (וטעונים בחינה אם בכלל מהווים לשון הרע). ואולם , כיצד הדברים שנאמרו על התובע יכולים לבסס עילה של לשון הרע כלפי התובעת? דבר לא נאמר על התובעת 2 ולא נטען כי נאמר על ידי הנתבעת כנגד התובעת 2. אין מחלוקת כי השיחה נגעה למעשיו הנטענים של התובע.
יתרה מכך: גם אם היה נאמר או נרשם דבר העולה כדי לשון הרע כנגד התובעת 2 באותה שיחה פרטית הרי שמדובר בשיחה פרטית בין השתיים. שיחה כזו בוודאי אינה יכולה להקים עילה של לשון הרע בהעדר קיומה של דרישת "הפרסום" הקבועה בסעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע ביחס לתובעת שהינה צד לאותה שיחה . אזכיר כי התובעים כבולים לטענות כפי שהועלו על ידיהם בכתב התביעה ונראה כי התובעים נתפסו לכלל טעות בעניין זה ולעניין האבחנה בין הטענות המשפטיות והעילות המשפטיות ובין סוגיית הבאת הראיות במסגרת ההליך .
משכך ומבלי להכביר מילים נוספות אקבע כי לא קיימת שום עילת תביעה בעניינה של התובעת 2 ודין תביעתה להידחות על אתר.
הדברים ברורים מאליהם ואינם מצריכים ביאור נוסף .
לעניין התובע 1 - גם אם הייתי מניחה כי השיחה הפרטית בין התובעת והנתבעת היוותה פרסום לשון הרע בעניינו של התובע (להבדיל מעניינה של התובעת 2 שהייתה צד לאותה שיחה) הרי שדין תביעתו היה להידחות גם כן מטעמים דיוניים ומהותיים כאחד .
מהפן הדיוני:
תוכן הדברים שנאמרו או נרשמו בזמן אמת - לא הוצגה כל ראייה של ממש ביחס לתוכן הדברים שנרשמו או נאמרו אלא רק עדות שמועה אודות אותם פרסומים . אמנם הנתבעת אינה מכחישה את עיקרי הדברים אך היה מקום להציג את ההודעות עצמן על מנת לבחון באופן מעמיק האם מדובר בלשון הרע אם לאו. בפועל מדובר בעדות שמועה על דברים שנאמרו כאשר התובע בעצמו כלל לא שמע את הדברים בעצמו אלא באמצעות התובעת 2 ותוכן הדברים לא הובא כלשונו אלא מטענות הצדדים עצמם.
הוכחת אופן הפרסום הנטען בכתב התביעה - בכתב התביעה נטען שמדובר בפרסום שנעשה ברשת הפייסבוק. בתצהירים ובהמשך ההליך התובעים זנחו טענה זו והעלו טענה חדשה לפיה השיחה נעשתה במסגרת שיחת ווטס אפ, שמטיבה הינה שיחה פרטית בדרך כלל. שינוי חזית עובדתי זה, שהנתבעת לא הסכימה לו ואשר לא לווה בתיקון כתב התביעה - יכול היה להביא לדחיית התביעה מטעם זה בלבד. אזכיר כי על התובעים מוטל הנטל להוכיח את כל יסודות התביעה ושמיטת יסוד עובדתי אחד יכולה להביא לשמיטת התביעה כולה.
עצם הפרסום ברבים - גם הטענה העובדתית המאוחרת יותר המהווה כשלעצמה הרחבת חזית אסורה ביחס לגורמים נוספים שהדברים הגיעו לידיעתם ( דוגמת מכרים וילדים) - לא נתמכה בשום ראיה. בחירתם של התובעים שלא לזמן לעדות עדים כה חיוניים להוכחת יסוד הפרסום בתביעת לשון הרע טומנת בחובה משקל עצמאי לדחיית גרסת התובעים בכללותה. הימנעות התובעים מזימון אותם עדים ובהיעדר הסבר מניח את הדעת לכך - נזקפת לחובת התובעים, שעליהם מוטל הנטל .
בפן המהותי:
מעבר לנדרש אוסיף כי אפילו אם התקיים יסוד הפרסום היה על התובעים להראות כי תוכן של האמירות מגיע כדי הוצאת לשון הרע על פי המבחנים הקבועים בדין .
לטעמי, במקרה דנן, דבריה של הנתבעת לתובעת 2 אודות כך שראתה את התובע עם אישה אחרת ובכך שקנה לה פריט לבוש לאותה אישה, כלל אינם יכולים להיחשב לשון הרע ו בוודאי לא כאלה שהמחוקק התכוון להגן עליהם. הנתבעת תיארה כעולה מהתמליל סיטואציה עובדתית כלשהיא אותה ראתה לטענתה - וטענתה זו במישור העובדתי לא הופרכה ולא נסתרה - ולא היה בתיאור עצמו כדי להוות לשון הרע או לעלות כדי אותו רף שבית המשפט ימצא לתת לו הגנה במסגרת תביעת לשון הרע.
הנתבעת ציינה סיטואציה בה הבחינה בתובע והעלתה תהיות לעניין זה בעניין בת זוגו. עם כל הכבוד לתובעים הרי ששיחה מסוג זה איננה מגיעה כדי ביזוי התובע ו/או השפלתו ואין בה כשלעצמה כדי לגרום לאדם הסביר לחוש בוז או לעג כלפי ו. נזכיר כי לשון הרע צריכה להיות כזו שבמבחן אובייקטיבי יהיה בה כדי: "להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצדם".
לאחר בחינת הדברים הרי שלא מצאתי כי באותן אמירות נחצה אותו רף נדרש או נחצו "קווים אדומים" המעבירים את האדם הסביר מתחום הגנתו של חופש הביטוי אל מעבר לסף ההכפשה והביזוי אשר יכולים לבסס עילה של לשון הרע. הדברים רחוקים כמזרח ממערב.
בפועל מדובר ברכילות בין שתי נשים ביחס לבן זוגה של אחת מהן ולא יותר מכך . גם אם נגרמה לתובע אי נוחות כלשהיא בעקבות הדברים אל מול בת זוגו הרי שאין זו אי נוחות מהסוג שבית המשפט יפרוש עליה את חסות הדין ויעניק בגינה סעד.
לסיכום, בשים לב לכך שביחס לתובעת 2 אין מתקיימת כלל עילת תביעה ולכך שבעניינו של התובע 1 כלל לא מתקיים התנאי של לשון הרע ביחס לאופי הדברים המיוחסים - לא מצאתי להרחיב את היריעה לעניין התקיימות ההגנות או הנזק .
ממילא לא מצאתי להידרש לנושא דוחות הנוכחות, מערכת היחסים של הצדדים לאחר השיחות המתוארות וכיו"ב בהיותן חורגות מהנדרש להכרעה המשפטית בתיק בשים לב לתוצאה אליה הגעתי.
למען הסר ספק - כל טענות התובעים נדחות.
סוף דבר
התביעה נדחית.
לעניין ההוצאות - בשים לב לתוצאת ההליך, סכום התביעה, מספר הישיבות ומכלול נסיבות העניין אני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ (שמונת אלפים ₪) שישולם בתוך 30 יום מהיום, שם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ב"כ הנתבעת יהיה רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי במקרה הצורך.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ט טבת תש"פ, 16 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אילן חודדטוב
נתבע: בתיה בנימיני
שופט :
עורכי דין: