ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמותת שומרי תורה נגד עמותת בית הכנסת אוהל יעקב :

בפני כבוד השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע

תובעת
עמותת שומרי תורה

נגד

נתבעת
עמותת בית הכנסת אוהל יעקב

פסק דין

לפני תביעה כספית ע"ס 380,000 ₪ שעניינה דמי שימוש במבנה שבבעלות התובעת.

התובעת הינה הבעלים של חלקה 76 בגוש 3933, המצויה ברח' דרור 21, ראשון לציון (להלן: הנכס).
על הנכס בנוי מבנה של שתי קומות (להלן: המבנה).
המבנה מנ והל ע"י התובעת, ומתקיים בו תלמוד תורה.
בקומה השניה קיים בית כנסת, שנבנה בשנת 1989 ומנוהל על ידי הנתבעת (להלן: בית הכנסת).

טענות התובעת
מדובר במקרקעין בשטח 1.5 דונם בראשון לציון שנרכשו ע"י נדבנים יהודים בתחילת המאה העשרים והוקדשו לאגודה העותומנית שומרי תורה (האישיות המשפטית הקודמת של התובעת, להלן: האגודה). הנכס נרשם על שמה של האגודה בשנת 1932, ובשנת 2009, לאחר שהאגודה הפכה לעמותה רשומה, נרשם הנכס על שם התובעת.

על פי תקנות המייסדים מטרת הקדשת הנכס לאגודה היתה לצורך בניית תלמוד תורה לילדים בראשון לציון ולא לכל מטרה אחרת. נקבע בתקנות כי "אין לבנות שום בניין אחר לדור בו או להשכיר לאחר או לעשות בו לאיזו תועלת אחרת ולתכלית אחרת, למעט בית לימוד תורה ומוסר ודרך ארץ לילדים".

התובעת נתנה רשות לתלמוד תורה "חפץ חיים", שאין לו זיקה מוסדית אליה אלא שייך לרשת החינוך העצמאי של אגודת ישראל, לנהל במבנה הקיים כיתות לימוד לילדים, ובאחת מהן היו התלמידים גם מתפללים. בנוסף, היו מתפללים בה בבוקר ובשבתות גם מבוגרים, כולל הורי התלמידים, מורים ועובדים של תלמוד התורה וכן בוגרי התלמוד תורה. עולה מתצהיר מר אולשטיין, נציג התובעת, כי השימוש בכיתת המבנה הישן כבית כנסת לשימוש התלמידים ומבוגרים הקשורים בתלמוד התורה לא היה למורת רוחה של התובעת והיא אישרה זאת.

בשנת 1981 החליטה עיריית ראשל"צ במימון משרד החינוך להרוס את המבנה הישן ולבנות בניין חדש בן שתי קומות לתלמוד התורה, וזאת בהתאם לבקשת מנהל הת"ת. נטען כי פעילות זו של העיריה נעשתה ללא ידיעתה של התובעת וללא הסכמתה.

היתר הבניה שהוצא בשנת 1986 לתוספת ארבע כיתות לימוד בקומה א' ובניית בית כנסת בשטח כ-200 מ"ר בקומה ב' הוצא על שם העיריה כמבקשת ההיתר ואילו מנהל מקרקעי ישראל נרשם כבעל הנכס.

מנהל תלמוד התורה שפעל במבנה, שמואל עמרב, נתן למתפללים בשנת 1981 (במכתב המופנה למנהל מניין בית הכנסת משה כהן) הסכמה לשכן את בית הכנסת במבנה הפיברגלאס הקיים עד גמר הבניה, ולאחר מכן להעמיד לרשותו כיתה במבנה מתאים.

בשנת 1982 נערך זכרון דברים בין מנהל תלמוד התורה דאז, משה קנר, לבין הנהלת מניין בית הכנסת ע"י משה בקר כי עד לבניית בית כנסת יקויימו התפילות באולם בקומה ב' המשמש כחדר לימוד ובלבד שהמתפללים יסדרו את ריהוט בית הכנסת ביום ששי ויחזירו במוצ"ש את האולם למצבו הקודם כחדר לימוד.

כן התחייב המנהל משה קנר, במכתבו לעיריה משנת 1986, כי בבניין ארבע כיתות שייבנה בשלב ב' של הבניה ייבנה בית הכנסת "אוהל יעקב" ע"י משה בקר גבאי בית הכנסת לזכר בנו המנוח יעקב בקר ז"ל שנפל במלחמת שלום הגליל.

התובעת טוענת כי מאחר שהאגודה היתה רשומה כבעלים של הקרקע, היה על הנתבעת לבדוק ולברר עובדה זו בטרם בוצעו השקעות בנכס ועל כן אין היא רשאית לטעון להסתמכות על מצגים של גורמים שהחזיקו בנכס כגון התלמוד תורה חפץ חיים שפעל בו, או העיריה שהקימה את המבנה.

התובעת טוענת כי הרשות שניתנה במכתב הראשון לא הוקנתה לנתבעת, שהיא אישיות משפטית שלא היתה קיימת באותה עת וגם לא בעת כתיבת המכתב השני (הנתבעת התאגדה כעמותה בינואר 1989) אלא רק ליחידי המתפללים דאז, ובית הכנסת אינו אישיות משפטית. המכתב אף לא נכתב בשם אישיות משפטית כלשהי אלא בשם כותבו בלבד ועל כן אינו מחייב את התובעת. המכתב השני כלל אינו מופנה לנתבעת אלא לעיריה.

התובעת טוענת כי מנהלי תלמוד התורה ה"ה עמרב וקנר היו בגדר ברי רשות גרידא ולא היו מוסמכים לפעול בשם התובעת ולתת בשמה הרשאות כלשהן לצדדים שלישיים לשימוש וחזקה בנכס, הפוגעות בזכויותיה הקנייניות של התובעת, קל וחומר ביחס לעתיד.

התובעת טוענת כי לא היתה מודעת להסכמות ולאישורים שהתיימרו אנשי תלמוד התורה לתת לבית הכנסת שפעל במבנה, או למי מטעמם, איש מהצדדים לא יידע את התובעת, ובעת שנודע לה על ההרשאה שנתן מר קנר לבית הכנסת, הודיעה התובעת למר קנר, במברק משנת 1988, כי היא מתנגדת לכך ודורשת להפסיק מיידית את הבניה.

נטען כי בשנת 2003 התפנה התלמוד תורה מהנכס ובמקומו נכנסה העמותה החרדית "חדר ראשון לציון" שמנהלת בנכס מאז ועד היום בית ספר יסודי חרדי, בהתאם לרשות שניתנה לה בדיעבד על ידי התובעת, והניתנת לביטול בעתיד. התובעת הבהירה לעמותה כי לעיריה, שאישרה את כניסתה לנכס מלכתחילה, אין מעמד בנכס. כן הבהירה התובעת, כי כל שינוי ושיפוץ בנכס צריך להעשות בהסכמתה, וכי אין להרשות פעילות כלשהי למעט בית חינוך תורני לילדים.

התובעת טוענת כי בפועל נמנע מתלמידי בית הספר התורני השימוש בבית הכנסת, וזאת באלימות, ע"י המתפללים.

התובעת טוענת כי גם אם הנתבעת הסתמכה על הרשות שניתנה לה על ידי צדדים שלישיים כגון תלמוד התורה שהחזיק אז בנכס או העיריה, הרי שהיתה בגדר בר רשות חינם ומעת שהתובעת הודיעה לה, על ידי הגשת תביעת הפינוי בשנת 2008, כי הרשות אינה נתונה לה עוד, קמה הזכות לתובעת לדרוש ממנה דמי שימוש ראויים.

כן טוענת התובעת, כי הכספים שהושקעו בהקמת בית הכנסת לא הושקעו על ידי הנתבעת אלא על ידי עיריית ראשל"צ, משרד החינוך ותרומה של משפחת בקר (ע"י משה בקר ז"ל), ועל כן אין היא זכאית לקיזוז סכום כלשהו בגין ההשקעות בבניה. מאחר שנטל ההוכחה לעניין הקיזוז מוטל על הנתבעת, הרי שהיא לא הצליחה להוכיח כי שילמה סכום כלשהו מכיסה ועל כן אינה זכאית לקיזוז.

עם זאת, ובהתאם לפסק הבורר, התובעת קיזזה מדמי השימוש המגיעים לה עד סוף שנת 2009 (20 שנה ממועד הבניה של בית הכנסת) את השקעות הנתבעת בנכס, ככל שהיו כאלה, והתביעה הוגשה על דמי השימוש משנת 2010 ואילך (שבע שנים).

נטען כי לפי חוות דעת השמאי טובי גרש מטעם התובעת כל השקעה בבניה על מקרקעי הזולת מתקזזת ע"י הבלאי והפחת של ההשקעה במשך 20 שנה, כנגד דמי השימוש הראויים בנכס שלא שולמו. השמאי לא נחקר ולא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת.

נטען כי לפי חוות הדעת, שלא נסתרה, דמי השימוש הראויים הינם בין 51,860 ש"ח בשנת 2010 ל-64,250 ש"ח בשנת 2016, ויש לפסוק סכומים מצטברים אלה בצירוף הצמדה וריבית כחוק.

טענות הנתבעת
על הנכס נבנה מלכתחילה צריף לצרכי לימוד תורה ותפילה, ופעלו בו עשרות שנים תלמוד תורה ובית כנסת. אין ממש בטענה כי תפילות בבית כנסת חורגות ממטרות התובעת לפי תקנונה (שהוא תקנון האגודה) שכן מהותית והיסטורית גם יחד לימוד תורה וקיום תפילות בבית כנסת שלובים זה בזה וכך היה מיום הקמת תלמוד התורה ואילך, מעל מאה שנים.

לפי התקנון, מטרת התובעת היא "להשפיע בכל האפשרויות על הישוב בכל ארצנו הקדושה שישמרו את מצוות התורה בכל פרטיהם הן בענייני הפרט והן בענייני הכלל". המקרקעין הוקדשו לטובת תושבי ראשון לציון למטרה זו, ועל כן קיום בית כנסת הפתוח לתושבים משרת את מטרת ה תובעת.

גם בנכס אחר שבבעלות התובעת בראשון לציון מנוהל תלמוד תורה ובית כנסת המוכר בשם "האורפלים", בו המתפללים אינם חלק מתלמוד התורה.

קבלת דמי שכירות נוגדת את תקנון התובעת, לפיו אסור לה להשכיר את הנכסים המוקדשים לפעילותה, והטענה של התובעת היא כי הכספים נתרמים על ידה לתלמוד התורה ולכיסוי ההוצאות ועל כן אין מדובר בפעילות מסחרית.

משה קנר , מנהל תלמוד התורה "חפץ חיים" שישב אז בנכס, הוא שהגיש בשנת 1986 את הבקשה להריסת הצריף הישן והקמת המבנה החדש עם תוספת כיתות לימוד. בהמשך לבקשתו, עיריית ראשל"צ החליטה, בשיתוף ומימון של משרד החינוך, להרוס את הצריף הישן ולבנות מבנה בן שתי קומות לתלמוד תורה.

התובעת יצרה מצג בפני כולי עלמא, לרבות העיריה והנתבעת, כי מר קנר, המנהל את התלמוד התורה במבנה מייצג את התובעת ומוסמך לפעול מטעמה. הוא אף נרשם בספרי העיריה כ"בעל הנכס" מכח מצג זה. הוא גם היה מעורב בהריסת הצריף הישן והקמת המבנה החדש ע"י העיריה.

אין ממש בטענת התובעת כי הבקשה, ההחלטה של העיריה והבניה כולה נעשו ללא ידיעתה והסכמתה של התובעת. התובעת נמנעה מלזמן לעדות את משה קנר או שמואל עמרב, מנהלי תלמוד התורה דאז. אין בידי התובעת כל מסמך להראות כי הועלתה התנגדות כלשהי מטעמה לפעילות העיריה, הבונה על מקרקעין שאינם שלה אלא של התובעת. מתוכן המברק שצורף לתצהיר התובעת (ואשר עורכו לא זומן כעד) עולה כי התובעת ידעה על הבניה לרבות אישור בניית בית הכנסת בקומה השניה ועל כך שהבניה בעיצומה, אך היא לא נקטה כל צעד למנוע או להפסיק את הבניה, לא פנתה לעיריה בהתנגדות ולא נקטה הליך משפטי כלשהו. כל שעשתה התובעת היה לשלוח מברק למר קנר שנתיים לאחר מכן, מבלי שנשלחו על ידה הודעות כלשהן בנדון לעיריה, לנתבעת או למשה בקר.

הנתבעת הסתמכה על מצגיהם של מר קנר, שנחזה כנציג התובעת, העיריה, ובהעדר כל טענה מצד התובעת בנדון. לפי מצגים אלה, רשות השימוש בקומה השניה לבית הכנסת ניתנה ללא תנאים וללא הגבלת זמן. על יסוד מצגים אלה השקיעה הנתבעת בתום לב את השקעותיה בבנייית בית הכנסת מתוך ציפיה כי התובעת לא תתבע ממנה בעתיד דמי שימוש על בית הכנסת שהנתבעת בנתה בנכס.

התובעת עצמה לא פעלה בנכס ולא היתה מעורבת בהחלטות לגביו לאורך כל השנים. מי שפעל בנכס ודאג להפעלתו ומימון הבניה ופעילות תלמוד התורה היתה עיריית ראשל"צ. כך, תלמוד התורה בנכס מופעל כיום ע"י עמותת "חדר ראשון לציון" המתוקצבת במאות אלפי ש"ח לשנה ע"י העיריה, והיא זו שמסרה את תלמוד התורה והחזקתו לאותה עמותה, ללא התנגדות התובעת. הרב וולפא, העומד בראש העמותה הנ"ל, והינו רב העיר ראשון לציון, העיד כי באותה עת (שנת 2003) סבר כי העיריה היא בעלת הנכס, לנוכח מנהג הבעלים שנהגה במקרקעין. משהוברר לו כי התובעת היא הבעלים של הנכס, דאג לרישום האגודה העותומנית כעמותה (כדי שלא תימחק) ולאחר מכן החל בניהול התביעות נגד הנתבעת - התביעה לסילוק יד בת"א 708/08 (ראשל"צ), הבוררות בה ייצג את התובעת, והתביעה שלפני, לדמי שימוש ראויים. כן ייצג את התובעת והופיע בשמה בתביעה דומה בעניין בית כנסת האורפלים.

הנתבעת טוענת כי אין זה נכון שלתובעת חסר מקום לניהול תלמוד התורה ולמעשה רוב חדריו עומדים ריקים או משמשים כאכסניה למשפחות בסופי שבוע. בנוסף, בהתאם להסדרי השימוש שקבע הבורר, וקיבלו תוקף של פסק דין, בית הכנסת משמש בשעות היום ככיתות לימוד לתלמידי הכיתות הגבוהות בתלמוד התורה.

נטען כי התנהגות התובעת ומצגיה לאורך השנים הרבות שבית הכנסת של הנתבעת פעל בנכס, לפני בניית המבנה החדש, ובעת בנייתו, יוצרים השתק ומניעות מלחזור בה מההרשאה שנתנה לנתבעת, אשר הנתבעת הסתמכה עליה ושינתה את מצבה לרעה בכך שהשקיעה מליוני ש"ח בבניית בית הכנסת.
נטען כי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט פוטר את הנתבעת מהשבה באשר ההנאה של הנתבעת משימוש במבנה בית הכנסת לא יצרה חסרון כיס או פגיעה בתובעת בעבר או בהווה, וחיוב בהשבה או בתשלום דמי שימוש יהיה בלתי צודק בנסיבות העניין. כך בפרט, כאשר לא התובעת אלא העיריה השקיעה בבניית המבנים ואילו בית הכנסת נבנה מכספי הנתבעת. ממילא, התובעת אינה רשאית על פי תקנונה לגבות דמי שכירות עבור הקומה השניה של המבנה ועל כן לא נגרם לה חסרון כיס.

הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים
כאמור לעיל, הגישה התובעת בשנת 2008 תביעת פינוי נגד הנתבעת, אשר הועברה לבוררות בפני הרב שמחה קוק, הרב הראשי של רחובות (להלן: הבורר). הבורר נתן פסק בוררות, ולאחר שהתקיימו הליכים בבית המשפט עקב עתירת התובעת לביטול חלק מפסק הבורר, הורה בית המשפט (כבוד השופט רפי ארניה) על מתן פסק בוררות משלים לגבי סדרי שימוש במטבח ובמחסן ולגבי רשות לפיצול סעדים. בהתאם לפסק הדין, ניתן ע"י הבורר פסק בוררות משלים, שלגביו התקיים הליך משפטי נוסף בבית המשפט עקב עתירת הנתבעת לביטולו. בפסק הדין הנוסף היתה התערבות מסויימת בפסק הבוררות המשלים.
הקביעות הסופיות של פסקי הבוררות ופסקי בית המשפט הינן כלהלן:
הבעלות המלאה בנכס ובמבנה, כולל בית הכנסת, היא של התובעת.
מטרת רכישת הנכס והקדשתו לתובעת היא קיום תלמוד תורה בלבד.
עם זאת, משום דרכי שלום ולנוכח הפעילות רבת השנים, הנתבעת לא תפונה מהנכס ותמשיך לקיים בו את פעילות בית הכנסת בימים ובשעות שבהן אין תלמוד התורה פעיל, כשבמקביל ישמש ההיכל ביתר הזמן כאולם לימוד לתלמידים הבוגרים.
נקבעו הסדרי חלוקת השימוש בבית הכנסת מבחינת ימים ושעות וכן במחסן ובמטבח.
התובעת אינה רשאית לתבוע דמי שימוש במשך 20 שנה מיום בניית בית הכנסת (שנת 1989) שכן דמי השימוש מתקזזים כנגד הוצאות הבניה שהשביחו את נכס התובעת.
לגבי התקופה שמשנת 2010 ואילך תהיה התובעת רשאית להגיש תביעה לדמי שימוש ראויים, ואילו הנתבעת תהיה רשאית להעלות את טענותיה לעניין הסתמכות, קיזוז השקעות ויתר טענות ההגנה שלה.
דיון
מעיון בפסקי הבורר ופסקי בית המשפט, המהווים מעשה בית דין בין הצדדים, עולה כי נקבע במפורש כי זכות השימוש של הנתבעת הינה שיורית לשימוש באולם בית הכנסת לצרכי תלמוד התורה, וכי אין לה כל זכויות בעלות במבנה. כמו כן נקבע כי התובעת לא הרשתה את בניית בית הכנסת בקומה השניה של בית הספר, כעולה מהמברק שנשלח על ידה למר קנר בשנת 1988, וכי הרשות שניתנה על ידי מנהל תלמוד התורה לא נעשתה בשמה של התובעת, ואף רשות זו היתה מסוייגת לשימוש שלא יגביל ולא יפגע בשימושו של הת"ת באולם במשך שעות הלימודים בתלמוד התורה. הבורר הדגיש כי "מנהל הת"ת לא הביע את עמדת העמותה שהיא בעלת המקום. לפיכך הסכמתו חסרת תוקף. כמו"כ בתצהיר שהגיש לבורר מופיעים דברים ברורים, המלמדים ע"כ שזכות המתפללים במקום היא באופן שאינו מונע את השתמשות בית הספר ככיתת לימוד לתלמידים".

טענת ההגנה המרכזית והיחידה למעשה של הנתבעת היא טענת הסתמכות על מצג שיצרה התובעת אם במעשה ואם במחדל. ברם, המצג שנוצר כלפי הנהלת המתפללים בבית הכנסת וכלפי מר משה בקר ז"ל בפרט, שהשקיע את הכספים בבניית בית הכנסת, היה של הנהלת תלמוד התורה שהחזיק בנכס, מבלי שהוכח כי מנהלי הת"ת, מר עמרב ו/או מר קנר אחריו, יצרו מצג שהם פועלים על דעת התובעת ובשמה, וכי התובעת אכן הסמיכה אותם לכך. הנטל להוכיח כי בעלי תפקידים בתלמוד התורה, מוסד שאין לו כל קשר וזיקה לתובעת מעבר לכך שהרשתה לו להשתמש בנכס להפעלת תלמוד התורה, מוטל על הנתבעת, אשר היא המבקשת להוכיח הסתמכות על מצג שיצרה התובעת. הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את מר קנר, ללא הסבר סביר, וכעולה מפסק הבורר, בהליך שהתקיים לפני הבורר הצהיר מר קנר כי לא פעל על דעת התובעת ולא התייצג כמי שפועל בשמה.

תמיכה לכך נובעת מהעובדה שבאותה עת שבוצעה הבניה – 1980 עד 1988 – סברו גם העיריה וגם הנהלת הת"ת כי הנכס שייך למנהל מקרקעי ישראל ולא לתובעת, ועל כן איש לא פנה אליה לגבי בניית מבנה בית הספר בנכס בשנות השמונים, לא בשלב א' במחצית הראשונה של שנות השמונים ולא בשלב ב' במחצית השניה שלהן. העובדה, כי על היתר בניה שנערך על ידי העיריה נרשם כי העיריה היא מבקש ההיתר וכי הבעלים של הנכס הוא מנהל מקרקעי ישראל (כמחזיק נרשם מר קנר), מדברת בעד עצמה לגבי אי מעורבותה של התובעת בהליכים אלה, לא במישרין ולא באמצעות מי מהנהלת תלמוד התורה שהחזיק בנכס.

מאחר שהתובעת היתה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של הנכס, היה על כל המעורבים בבניית המבנה החדש בשני שלביו, ובניית בית הכנסת בקומה השניה בהשקעה כספית ניכרת של משפחת בקר, לברר בספרי המקרקעין למי שייך הנכס, ולאחר מכן לאתרו, ולהגיע עם הבעלים להסכמות לגבי הבניה והשימוש. במקום לעשות כן, כפי שכל אדם סביר ונבון היה עושה, החליטה הנהלת בית הכנסת להסתפק בהבטחה של מחזיק שאין לו זכויות קניין כלשהן בנכס, ושל העיריה שאף לה אין כל מעמד חוקי בנכס. לא הוכח כי נעשה מאמץ מצד מי מהנהלת בית הכנסת, או מצד מר בקר ז"ל, לבדוק את הסטטוס החוקי של הנכס בלשכת המקרקעין ולאתר את התובעת , וגם בעניין זה הנטל להוכיח הסתמכות סבירה מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו.

הוכח כי התובעת התנגדה לבניה של בית כנסת בנכס והודיעה עמדתה למר קנר בשנת 1988, וכי למרות זאת הושלמה הבניה. לא הובאו ראיות האם היו מגעים בין התובעת למי מהנהלת בית הכנסת בהמשך למברק למר קנר והאם נמסר להנהלת בית הכנסת ולנתבעת (שנרשמה כעמותה בינואר 1989) על כך שהתובעת-הבעלים מתנגדת לבניה.

לנוכח אי עריכת בדיקות מינימליות מצד הנהלת בית הכנסת ומר משה בקר ז"ל בפרט בטרם ביצוע הבניה, לגבי הבעלות בנכס, ובהעדר כל מצג פוזיטיבי מצד התובעת, במישרין או בעקיפין, כלפי הנתבעת או הנהלת בית הכנסת, אני דוחה את טענת ההסתמכות של הנתבעת.

לעניין הוצאות הבניה, הסכום המירבי שהוכח הוא 249,500 ש"ח אשר הושקעו על ידי משה בקר ז"ל על פי מכתבו למועצה הדתית משנת 1989, בו מפורטים הסכומים שהושקעו בכל אחד מרכיבי הבניה (מתוכם סך של 160,000 ש"ח עבור השלד). כן הוצג הסכם של משה בקר עם חברה קבלנית עבור בניית השלד, טיח ומשקופים בסכום נמוך יותר של 85,000 ש"ח, כאשר לא ברור אם הסכום ששולם ע"י מר בקר המנוח בפועל היה בהתאם להסכם או בהתאם לפירוט שמסר למועצה הדתית.

מכל מקום, גם אם אקבל את התרשומת שנערכה ע"י מר בקר ז"ל כמשקפת את העלויות בפועל, אין מדובר בכספים שהוציאה הנתבעת (שטרם באה לעולם כאישיות משפטית), ואף לא כספים שנתרמו לנתבעת, אלא המדובר בהשקעה שביצע מר משה בקר ז"ל להנצחת זכר בנו המנוח שנפל במלחמה ולרווחת המתפללים שהוא נמנה עליהם. לנתבעת כאישיות משפטית נפרדת אין זכות קיזוז ביחס לכספים אלה.

גם מבחינה מוסרית ובהתעלם מהשאלה המשפטית של זהות מממן הבניה, הרשאי לטעון טענת קיזוז, העובדה כי מתפללי בית הכנסת עשו שימוש בבית הכנסת במשך 20 שנה, ללא תשלום דמי שימוש או השתתפות בעלויות, וזאת במבנה השייך לתובעת, מאיינת את הטענה לפטור מדמי שימוש ראויים עקב ההשקעה בהקמת היכל בית הכנסת בקומה השניה של המבנה.

לעניין גובה דמי השימוש, אני סבורה כי השמאי מטעם התובעת התייחס למצב עובדתי בו הנתבעת עושה שימוש בלעדי בהיכל בית הכנסת, מצב המנוגד למצב בפועל לפי פסקי הבורר ובית המשפט, ולפיו השימוש העיקרי בהיכל בית הכנסת הוא לצרכי תלמוד התורה, ואילו השימוש של המתפללים הוא שימוש שיורי בימים ובשעות בהם לא מתקיימים לימודים.

כמו כן, בקביעת דמי השימוש הראויים אין להתבסס על פרמטרים מסחריים של מחירי שוק למשרדים באזור, כפי שעשה השמאי (תוך הפחתה מסויימת למבני ציבור), שכן התובעת אינה רשאית על פי תקנונה, להשכיר חלק כלשהו של המבנה לשימוש עסקי, משרדי או למגורים, ואינה רשאית לעשות בו שימוש לצרכיה פרט לתלמוד התורה – שבהתאם לפסקי הדין, מתקיים בו בפועל בשעות פעילות בית הספר, ואינו נפגע.

לפיכך דמי השימוש הראויים צריכים לשקף השתתפות בהוצאות התפעול והתחזוקה.

לאחר ששקלתי את הפרמטרים הרלוונטיים, לרבות שטח, מיקום, שעות השימוש ומטרתו, אני מעמידה את דמי השימוש לכל שנה בתקופה נשוא התביעה על 10,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין.

לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 70,000 ש"ח כדמי שימוש ראויים לתקופה שבין 10.12.09 עד 10.12.16. ממועד זה ואילך יהיו דמי השימוש השנתיים צמודים למדד המחירים לצרכן, וישולמו בתחילת כל שנה קלנדרית.

כן תישא הנתבעת באגרת המשפט ובשכ"ט עו"ד של התובעת בסך 25,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמותת שומרי תורה
נתבע: עמותת בית הכנסת אוהל יעקב
שופט :
עורכי דין: