ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקוב קובי נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופט, סגן הנשיאה ארז נוריאלי

מבקש

יעקוב קובי

נגד

משיבה
מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה לביטול החלטת קצין משטרה בדבר איסור שימוש ברכב, על פי סעיף 57ב(א) ל פקודת התעבורה ( נוסח חדש) (להלן:- ה"פקודה").
כעולה מההזמנה לדין, בתאריך 07.12.19, בסמוך לשעה 04:43, נהגה הגב' אלחרר פאריה (להלן "הנהגת") ברכב המבקש מ.ר. 76-470-54 (להלן " הרכב"), נעצרה לבדיקת שכרות ולאחר שהכשילה לכאורה את בדיקת הינשוף, נרשם לה דו"ח הזמנה לדין בגין סירוב מתן דגימת אוויר נשוף.
כמו כן, ניתנה הודעת איסור שימוש ברכב למשך 30 יום לרכב המבקש, על ידי קצין משטרה, בשל עבירת סירוב למתן דגימת אוויר נשוף לכאורה. בנוסף, נפסל רישיונה של הנהגת, גב' פאריה אלחרר למשך 30 יום.
ב"כ המבקש טענה בבקשתה, כי מדובר ברכב שבבעלות המבקש המשמש לצרכי עסקיו ועצם השבתתו גורמת לו נזק רב על המידה. נטען כי אין ראיות לכאורה.
בדיון שהתקיים לפני, נטען כי הנהגת שיתפה פעולה בבדיקות הנשיפון והמאפיינים ואף חתמה על הסכמה לביצוע בדיקת ינשוף, ב"כ המבקש ציינה כי השוטר לא רשם בטופס "תחקור החשוד" את הסבריה של הנהגת.
העידה לפני הנהגת, מסרה כי נכשלה בביצוע בדיקת הנשיפה פעמיים, ביקשה כי יוסבר לה פעם נוספת, אך סורבה. לדבריה, ביקשה לעבור בדיקת דם. אשר לבדיקת המאפיינים טענה, כי במבחן הליכה על קו התקשתה בשל נעלי עקב אותן נעלה.
לאור כל זאת טענה ב"כ המבקש, כי לא קיימת תשתית ראייתית המבססת את החלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב וביקשה להורות על ביטול הפסילה המנהלית.
ב"כ המשיבה טענה לקיומן של ראיות לכאורה והפנתה לדו"ח הבדיקה בו רשם השוטר כי הנהגת ביצעה "יניקה אסורה" ובכך הכשילה את הבדיקה. במזכר נוסף נרשם כי לאחר שהנהגת החלה בביצוע הבדיקה, התפרעה וקללה. עוד הפנתה ב"כ המשיב לפלט המעיד על הכשלת הבדיקה.
אשר לבעל הרכב טענה ב"כ המשיבה כי מחקירתו עולה שלא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. לא זו אף זו, למבקש שני רכבים נוספים על שמו. לאור כל זאת, עתרה להורות על דחיית הבקשה.

דיון והכרעה
ראיות לכאורה
על מנת לאסור שימוש ברכב, על הקצין להתרשם כי קיים יסוד סביר להניח שיוגש כתב אישום נגד הנהג. רמת ראיות זו של יסוד סביר, הינה רמה נמוכה יותר מרמה של ראיות לכאורה, שאז נדרשים אנו לבדוק קיום פוטנציאל ראייתי אשר עשוי להוכיח את אשמתו של הנאשם, לאחר עיבודו בכור ההיתוך של ההליך העיקרי הבוחן את מהימנות הראיות ומשקלן [ ר' בש"פ 11271/03 אלפרון ( פורסם בנבו), בש"פ 8087/95 זאדה ( פורסם בנבו), בש"פ 2182/95 מהאג'נה ( פורסם בנבו), ועוד].
בית המשפט הדן בשלב ביניים, אינו בוחן את הראיות לעומקן, אינו מכריע בגרסאות הצדדים ואינו בוחן מהימנות העדים, אלא בודק פוטנציאל הרשעתי בלבד.
לאחר שבחנתי את חומר החקירה, התרשמתי כי לעת הזו קיימות די ראיות לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום.
אבחן קיומן של ראיות לכאורה לעבירת הסירוב להיבדק: ניתן להסתמך בשלב זה על הראיות הבאות:

א. פלטי הינשוף: מהם עולה, כי הנהגת עשתה 3 ניסיונות נשיפה שונים, אשר באחד מהם לא עלה נפח הנשיפה על 0.7 ליטר, ובשניים מהם היא שאפה ( יניקה אסורה, נפח נשיפה 0.0 ליטר), כאשר התוצאה בפלט מצביעה על יניקה אסורה. ר' בעניין זה דבריו של כבוד הש' קאופמן בתתע"א 5431-06-14 מ"י נ' כיואן עבדאל סלים ( פורסם בנבו):
"כך, תוצאות בדיקת הנשיפה שנערכה לנאשם, בטרם הודיע על סירובו, הייתה כאמור לעיל אפס אוויר נשוף, וזאת בחמישה ניסיונות. המדובר בתוצאה שאינה סבירה והיא מצביעה לכאורה על אדם שלא רק שסובל ממחלת נשימה קשה, אלא אדם אשר בקושי נושם(!). הנאשם לא העלה טענה לבעיית נשימה, אלא טענה – שלא בוססה במסמך כלשהו - למחלת סכרת. אף בהנחה כי הנאשם סובל מסכרת, אין בכך כדי להסביר תוצאה של אפס אוויר נשוף. אוסיף ואומר כי תוצאה של אפס אוויר נשוף בחמישה ניסיונות, אינה יכולה להיות מוסברת במצב רפואי, תוצאה זו יכולה להיות מוסברת אך ורק מסירוב פאסיבי, אשר עולה בקנה אחד עם התרשמותו של השוטר סרביאנסקי כי הנאשם הכניס את הפיה לפיו אך נמנע מנשיפה כליל.
אני ער לכך, כי הנהגת טענה בשלב העיכוב, כי היא בלחץ ואינה מצליחה לנשום. כמו כן, בעדותה בפני ציינה, "יש לי בעיות של קוצר נשימה ..." ואף הסבירה כי "גם עכשיו יש לי סוג של לחץ. זה חדש לי וזה גורם לי קצת לחרדה" (ר' פרוט' מיום 19.12.19 עמ' 2 ש' 1 – 5). כידוע, בשלב זה בית המשפט אינו בוחן מהימנות טענות והשלב לבדיקתם הוא בתיק העיקרי.
למעלה מן הנחוץ אפנה להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 2136/08 מדינת ישראל נ' איליה וולר, שם נקבע כי בדיקת הנשיפה, פשוטה היא, ואין לצפות לכישלון בה ללא סיבה של ממש (כן ר' החלטת בית המשפט המחוזי ב ב"ש 9899/07 אורטל ווקנין נ' מדינת ישראל, בדבר הצורך להוכיח בעיה רפואית הגורמת לכישלון הבדיקה").
ב. דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות: ממנו עולה כי הנהגת מסרה כי שתתה כוס יין אחת והורידה את נעלי העקב לצורך בדיקת ההליכה על הקו, סומנו הדרישה מהנהג לתת דגימת נשיפה ומטרתה, כמו גם ההסבר לגבי מהותו של הסירוב ותוצאותיו וכן הסכמתה הראשונית של הנהגת לביצוע הבדיקה.
ג. פלטי הכיול: פלטי הכיול של תחילת המשמרת וסופה מלמדים על תקינותו הלכאורית של מכשיר הינשוף ועל כך שבבדיקה העצמית לא היה שום כֶּשֶל בזמן ובנפח הנשיפה הנדרש.
ד. דו"ח תחקור חשוד: בדו"ח התחקור מצוין כי הנהגת מסרבת להיבדק וזאת לאחר שהוסבר לה מהות הסירוב.
ה. דו"ח מפעיל הינשוף: בו ציין המפעיל כי לא ניתן היה להשלים את הבדיקה עקב יניקה אסורה.
ו. מזכר נלווה לדו"ח תנועה: מזכר של השוטר אנטון פלך, בו ציין, כי ערך בדיקת נשיפון אשר תוצאתה הייתה 420 מ"ג. כמו כן ציין, כי במהלך בדיקת הינשוף הנהגת החלה להתפרע, צעקה וקיללה.
אשר לבקשה לביצוע בדיקת דם, זו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הראיות. שכן כלל ידוע הוא, כי בקשתו של נהג לבצע בדיקה מסוג שונה מהבדיקה אשר נדרשה ממנו, אינה מעלה או מורידה לעניין סירובו. יפים לעניין זה, דבריה של כבוד הש' הלמן בעפ"ת 12528-05-12 נימר חורי נ' מ"י (פורסם בנבו):
"כאשר יש חשד סביר להיותו של הנהג שיכור, חל גם ההסדר הקבוע בתקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, המסמיך שוטר לבקש מן הנהג לבצע את הבדיקות המפורטות בתקנה. לשוטר יש סמכות לבחור את הבדיקה הנחוצה על פי שיקול דעתו, בשים לב לנסיבות הכוללות ולדרישות החוק (ראה רע"פ 8624/11 עזרא אליסי). על כל פנים, דרישתו של נהג כי תבוצע לו בדיקה אחרת מזו שהוא נדרש לבצע על ידי השוטר, איננה שוללת את המסקנה כי סירב לבצע בדיקה (ראה רע"פ 4388/12 וקנין נ. מדינת ישראל)".
כן ר' רע"פ 8624/11 עזרא אליסי, רע"פ 4388/12 וקנין, עפ"ת 29009-05-12 עמית ברמן ועוד.
משמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהנהגת הכשילה את הבדיקה, הרי שבכך נחשבת היא כמסרבת. סעיף 64 ד(א) לפקודת התעבורה קובע את חזקת הסירוב, לפיה מי אשר סירב לתת דגימה לפי דרישת שוטר, יראוהו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3) , קרי שיכור, ולעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי חזקת השכרות מקיימת אף היא את הדרישה בעניין " ראיות לכאורה", שדי בה להליך זה. ר' ע"ח ( מחוזי ת"א) 41855-07-13 בן טולילה נ' מ"י (פורסם בנבו):
"חזקת השכרות יוצרת ראיות לכאורה לעניין הליך ביניים זה. אולם, בידי העורר האפשרות לשכנע כי על אף שקמה החזקה, אין הצדקה, מבחינת רף דיות הראיה בשלב זה, לפסול את רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים"
לאור כל האמור לעיל אני קובע, כי לצורך הליך זה, קיימות ראיות לכאורה על מנת לעמוד בסף הנדרש של "יסוד סביר להניח".
מסוכנות
בחינת המסוכנות תערך בהתאם לנסיבות האירוע ולעברה התעבורתי של הנהגת.
אשר לאירוע, הרי נפסק זה מכבר, כי העבירה המיוחסת למשיב היא עבירה חמורה הטומנת בחובה סכנה רבה לציבור המשתמשים בדרך. לא בכדי נאמר: "על הנוהג שכרות כבר נאמר לא אחת כי הוא " מכונת מוות נעה"" [מ"ח 1340/16 אזברגה ( פורסם בנבו) וכן רע"פ 3351/09 משה ( פורסם בנבו)].
זאת ועוד, חזקת הסירוב, מעבר לכך שמהווה היא ראיות לכאורה, הרי שיש בה כדי להשליך גם על אומדן מסוכנותו של המשיב. כבר נפסק בת"פ ( י-ם) 630/07 מ"י נ' בריזנר ( פורסם בנבו)] כי:
"ברור לכן שאין ליתן פרס למי שמסרב להיבדק. ההיפך הוא. על הרשויות להבהיר בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי מי שאיננו נבדק מצבו גרוע יותר מאשר מי שנבדק. ההנחה צריכה להיות כי מי שמסרב להיבדק סיבותיו עמו ומן הסתם מדובר בשכרות גבוהה יחסית. כל דרך פרשנות אחרת תעשה פלסתר את מגמת המחוקק"
יתירה מכך, נקבע בפסיקה כי העבירה של נהיגה בשכרות מצדיקה פסילתו של נהג עד לתום ההליכים, ר' ב"ש (ת"א) 92994-07 יוסף נ' מדינת ישראל :
"אם שותים לא נוהגים. סיסמא זו לה אנו נחשפים מעל גלי האתר ועל גבי מרקע הטלביזיה ראוי לה שתהיה דרך חיים. חובה על בית המשפט להנחיל דרך חיים זו בכל דרך אפשרית. מבחינתי, מי שנוהג ברכב תחת השפעת אלכוהול, ברמה אותה קבע המחוקק כאסורה, עברו התעבורתי, ברוב המקרים (ומודע, אני לצורך לבחון כל מקרה לנסיבותיו), לא צריך להיות רלבנטי. מי ששתה יפסל רישיונו ועד תום ההליכים כנגדו".

כן ר' בע"ח 17389-05-14 פירו נ' מדינת ישראל:
"נהג הנוטל הגה לידיו, לאחר ששתה אלכוהול בכמות העולה על המידה המינימלית המותרת, מסכן בזדון ובעיניים פקוחות את הבריות. כאשר מתברר שיש ראיות לכאורה כנגד נהג כזה, אין זה ראוי להניח בידו לשוב ולנהוג, כל עוד משפטו מתקיים".
אשר לעברה התעבורתי של הנהגת: מדובר במי שנוהגת משנת 2017 לחובתה הרשעה אחת כהולכת רגל. עם זאת, מדובר במי שנוהגת מזה כשנתיים בלבד. בעברה הפלילי, הרשעות בעבירות הפרעת שוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, איומים ותקיפה סתם, עבירות אלו התיישנו אך לא נמחקו.
משכך אני מוצא לקבוע כי מעשיה של הנהגת, באירוע הנוכחי, מלמדים על מסוכנות ממשית המצדיקה השבתת הרכב.
הפגיעה בבעל הרכב
כידוע, הוראות החוק המאפשרות מסירת הודעת איסור שימוש מנהלית ברכב לנהג או בעל רכב פוגעות פגיעה חמורה ביכולת בעל הרכב לעשות שימוש ברכושו. השבתה מיידית של רכב אפשרית גם אם בעל הרכב עצמו לא ביצע כל עבירה ומי שנהג ברכב עדיין לא הורשע בהליך משפטי.
מאחורי האיסור המנהלי על השימוש ברכב עומד רציונל של נטילת "כלי העבירה", בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה, כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש. למרות זאת, הוטלה מגבלה זו כדי להילחם בעבירות התנועה וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה כל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.
לא הובאו בפני תימוכין בדבר כך, כי המבקש עשה כל שביכולתו בכדי למנוע ביצוע העבירות ברכבו. יתירה מכך, המבקש בעודו בעל הרכב העיד בפני, כי הוא זה אשר מסר את הרכב לידי הנהגת ללא אזהרתה (ר' פרוט' מיום 15.12.19 עמ' 2 ש' 15 – 18). נוכח כך, המבקש אינו חוסה תחת ההקלות המנויות בחוק.
אשר על כן, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים, אני קובע כי החלטת קצין המשטרה מידתית בנסיבות העניין, סבירה וראויה.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה על כל חלקיה - נדחית.
4678313

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים ותוודא קבלתה טלפונית.

הדיון שנקבע בהליך זה בלבד ליום 23.12.19 בטל.

זכות ערר לבית המשפט המחוזי כחוק.

ניתן בלשכתי בהעדר צדדים ביום 22.12.19.


מעורבים
תובע: יעקוב קובי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: