ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק גולדשטוף נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופט, סגן הנשיא שמואל הרבסט

תובעים

יצחק גולדשטוף
חיים ציטרנבוים
ע"י ב"כ עוה"ד דן תייר

נגד

נתבעים

1.מדינת ישראל
2.שירות בתי הסוהר
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

הרקע וכתבי הטענות

ענייננו בשתי תביעות אשר אוחדו להן, והמתארות הפגנה המונית ומעצר אשר בה בעקבותיה.

ומעשה שהיה כך היה- ביום 19.10.17 התקיימה הפגנה בצומת הרחובות שרי ישראל ויפו בירושלים. הפגנה זו מקורה במעצרם של בחורי ישיבה אשר נטען על ידי הרשויות כי הם משתמטים משירות צבאי התובעים, הינם צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם, ושניהם נשואים ולכל אחד מהם שלושה ילדים. שמועה הגיעה לאוזניהם אודות הפגנה המתרקמת והולכת, והם שמו פעמיהם לירושלים על מנת להשתתף בה.
במועד ההפגנה אשר תואר לעיל, ולאחר שזו האחרונה הוכרזה כבלתי חוקית, או אז, נתבקשו המפגינים להתפנות מהמקום תוך שצירי התנועה בכניסה לירושלים הולכים ונחסמים, נעצרו התובעים, וכבר עתה יצוין כי מעצרם, כך על פי עמדתם המוסכמת של הצדדים, היה חוקי ומוצדק. אלא שלטענת התובעים, נאזקו ידיהם בחוזקה על ידי אזיקון באופן שגרם להם לכאבים בידיהם, והם נלקחו בתקיפות לתחנת מוריה בירושלים לצורך חקירה.
לשיטתם, במהלך הנסיעה הידק אחד מהשוטרים את האזיקון על ידיהם, כל אחד בנפרד, וכן נמנעה מהם האפשרות לשתות ו/או לעשות את צרכיהם. לאחר שהגיעו השניים לתחנת מוריה, ניתנה בידם האפשרות לעשות את צרכיהם בשירותים תוך הגבלת זמן לוחצת ובעת שדלת השירותים הושארה פתוחה בחלקה, ומשום כך לא הצליחו השניים, כל אחד בנפרד, להטיל את מימיהם בשלווה הנדרשת.
תובע מס' 1 אף טען כי לאחר שהמתין באוטובוס שעות רבות, היה עד לאלימות קשה של שוטרים כלפי עצור אחר ששהה באוטובוס וכן סומן במספר על ידו, באופן שהדבר העלה בו קונוטציות קשות הכרוכות בתקופת שואת יהודי אירופה , על כל המשתמע מכך.
לשיטתו של תובע 2, באותה העת, בוצע בגופו חיפוש תוך הפשטת בגדיו, ורק לאחר שעות רבות קיבל מנת אוכל בהכשר בד"ץ, תוך שהוא מוסיף וטוען כי בהיותו עצור ביום השבת, לא ניתנה בידו האפשרות לשמוע את קריאת התורה, ובכך מנעו ממנו את קיומה של מצווה זו.
תובע 1 מציין, כי בעת ששהה בתא המעצר, סוהר אשר עמד מחוץ לתאו החל להדליק ולכבות את האור לסירוגין, והכול על מנת להפריע לעצורים להירדם ולהתעלל בהם בדרך זו. גם תובע זה מציין כי בוצע בגופו חיפוש בתא קטן טרם הדיון המשפטי במעצרו ואף הוא קובל כי מנת האוכל בהכשר הבד"ץ אשר קיבל בשעות הערב הייתה מקולקלת ומשום כך נגרמו לו שלשולים וכאבי בטן והוא נצרך לנקביו פעמים רבות באותו הלילה.
שני התובעים מציינים כי על ידיהם נשארו סימני חבורות מהאזיקונים, והם לא נעלמו אלא בחלוף שלושה שבועות לאחר ששוחררו ממעצר זה .
עילות התביעה מרובות ומשמעותיות וביניהן אלימות חמורה, הפרת חובה חקוקה תוך ביצוע מעשה תקיפה המהווים שימוש לרעה בכוח המשרה, ועוד עילות הקשורות ברשלנות ופגיעה באוטונומיה הנתונה לכל אדם באשר הוא.
התובעים מעמידים את תביעתם לצרכי אגרה על 90,000 ₪ לכל אחד מהם.
הנתבעים, מטעמם מציינים בכתב הגנתם כי כל הפעולות הקשורות למעצרם של התובעים, ככל שאכן נעשו, הרי שהיו בהתאם להרשאה חוקית ותוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה שכזו.
מעבר לכך, מציינים הנתבעים כי התובעים שניהם סרבו להזדהות הן במהלך עיכובם, הן במהלך מעצרם והן במהלך הדיון המשפטי אשר התקיים בעניינו, ומשום כך לא הופר דבר חיקוק כזה או אחר ולא היה פסול בהתנהגותם של הנתבעים, ועל כן לטעמם - יש לדחות את התביעה על כל חלקיה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כנדרש.

דיון והכרעה
הצדדים אינם חלוקים, כאמור, בהנחת היסוד לפיה מדובר היה בהפגנה בלתי חוקית, ובעובדה כי מעצרם של התובעים היה כחוק ועל פי דין .
על מנת שיעמוד בפנינו רקע עובדתי מתאים המהווה תפאורה רלבנטית לאירוע המתואר בכתבי הטענות, הרי שנכון יהיה לעיין בתצהירו של מפקד תחנת לב הבירה באותה עת, נצ"מ נתי גור, אשר ציין כי מדובר היה ביום קשה, עמוס וגדוש אירועים שכונה על ידי המפגינים כ"יום הזעם", וכלל הפרת סדר נרחבת חריגה בגודלה ובהיקפה אשר בה נטלו חלק אלפי מפגינים, חסימת צירי תנועה מרכזים במרכז העיר, והכול ללא תיאום מראש עם המשטרה ובניגוד לחוק.
כוחות הביטחון, אשר מספרם היה קטן בהיקפו יחסית למספרם של המפגינים ("מאות שוטרים בלבד" – סעיף 6 לתצהירו), הכילו הפגנה זו, עד שהחליט הוא, כמפקד הזירה להכריז על ההפגנה כבלתי חוקית וליתן בידי המפגינים אפשרות להתפזר. אפשרות זו ניתנה בידי המפגינים בדרך של כריזות רבות. לדבריו, נעצרו באירוע זה 121 מפגינים (פרוטוקול הדיון מיום 22.5.19 עמוד 19 שורה 6), ועצורים אלו סירבו ליתן בידי השוטרים כל מידע מזהה אודותיהם, ומשום כך לא ניתן למצוא תיעוד מדויק המשויך לכל עצור ועצור (סעיף 21-22 לתצהיר).

למעשה, עד לשלב זה, אין כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

נצ"מ גור הוסיף וציין כי החליט להשתמש בשני אוטובוסים, כאשר כל אחד הכיל בתוכו 50-60 עצורים, והפנה אותם לתחנות לב הבירה ומוריה וזאת "על מנת שנוכל לקלוט את העצורים בצורה מסודרת" (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 18-30).
אוטובוסים אלו נסעו עם העצורים שבהם לתחנות לב הבירה ומוריה, כאשר התובעים היו באוטובוס שהופנה לתחנת מוריה. שם, בתחנה זו, נקלטו החשודים על ידי סנ"צ יוסי אהרון, רמ"ח חקירות בתחנת מוריה, אשר הוא ואנשיו קלטו את התובעים דנן ואת יתר החשודים , ועסק בבניית מערך תואם אשר כלל חוקרים וחדרי חקירה מתאימים. בשלב זה, ועל פי עדותו ותצהירו, "החוקרים התבקשו כמה שיותר לנסות ולזהות אותם, ולשכנעם להזדהות, מי שהזדהה שמנו אותו במרפסת על מנת לחכות לערב שיערב לו בכדי שנשחרר אותו. מי שלא הזדהה הועבר לתא המתנה על מנת להעביר אותו לבית המעצר על פי חוק לצורך זיהוי" (עמוד 20 שורות 9-14).
הליך זה, כך על פי זיכרונו של סנ"צ יוסי אהרון, ארך כשלוש – ארבע שעות, והוא ציין כי במהלכו, ניתנו מים לשתייה לכל חשוד שביקש וכן נלקחו נחקרים לשירותים "במגבלת הכוח שהיה לנו..." (עמוד 20 שורות 18-24). גם סנ"צ אהרון, כמו חברו נצ"מ גור, אינו זוכר באופן אישי את התובעים שלפנינו, אך הוא זוכר כי עצם השהות בתחנה לא ארכה יותר מ"שעה –שעתיים", ועוד הוא זוכר כי האווירה בין העצורים הייתה טובה ושמחה – "אנשים היו שמחים, שרו, עשו רעש. לא היתה אווירה של אנשים שמתענים" (שם).
מאידך, סבורים התובעים, כפי שתואר לעיל, כי שהו שעות רבות באוטובוס, תוך שזכויותיהם הבסיסיות מופרות. התובע 1 ציין בתצהירו ובעדותו בפני כי היה אזוק באופן מכאיב והדוק שעות רבות ואף אישר כי היה אזוק באותה דרך אף בעת חקירתו (פרוטוקול הדיון מיום 22.5.19, עמוד 6 שורה 30). אולם, משהוצגה בפניו תמונה אשר צולמה בזמן חקירתו ובה רואים בבירור כי ידיו חופשיות ולא אזוקות, שינה את גרסתו וטען כי " רואים שאני לא אזוק, כנראה שלא הייתי אזוק" (עמוד 6 שורות 30-34).
כזכור, העיכוב והמעצר בוצע בשעות הלילה, ולקראת בוקר הוסעו החשודים לבית המשפט. בשלב זה, הועברו החשודים לחזקת שירות בתי הסוהר ונקלטו באמצעות כוח סוהרים אשר בראשו עמד כלאי יהודה כהן - אשר העיד אף הוא לפני.
כלאי כהן ציין בתצהירו מיום 10.2.19, כי 24 עצורים נקלטו על ידו ביום 20.10.17 סמוך לשעה 11:15, וזאת לאחר דיון משפטי שהתקיים בעניינם ואשר עניינו יפורט בהמשך. לצורך קליטת עצורים אלו הוזמנו 65 מנות אוכל ומתוכן 45 מנות בהכשר בד"ץ, כאשר חלק מהעצורים סירב לקבל את המנות, וסירב לאכול. עוד הוא מציין כי חובת החיפוש נעוצה בתפיסה מבצעית לפיה עצור אשר אינו מזדהה, מותיר את שאלת המסוכנות הטבועה בו כשאלה פתוחה, ומשום כך נדרשת זהירות יתרה בטיפול בו ובהתייחסות אליו לשם שמירה על בטחונו ובטחון העצורים האחרים.
מצהיר זה, כלאי כהן, אינו יכול להתייחס לקלקול הקיבה הרלוונטי לתובע מס' 1 (על פי טענתו, כמובן) וכן לסדרי התפילה בבית המעצר, אך הוא אומר בכלליות כי העצורים "קיבלו אפשרות לקבלת תפילין ותשמישי קדושה לתוך התא בו הוחזקו...בהתאם לנהלים לעצורי ימים, קיימת הגבלה ואיסור מפגש עם אחרים ועל כן לא ניתן היה להוציאם לתפילה בבית הכנסת" (תצהירו של כלאי כהן סעיפים 6,7,11-13 וכן 18-24).
מתצהירים אלו, ואף מגרסתם של התובעים עצמם עולה תמונה לפיה מדובר היה בהפגנת רבת משתתפים אשר טופלה על ידי עשרות רבות של שוטרים, והסתיימה בכמות משמעותית ביותר של עצורים אשר סירבו להזדהות. מטבע הדברים, ככל שמדובר באירוע מפתיע יחסית, אשר היקפו גדול, הרי שקשה היה להתארגן לקראתו באופן שיעמדו לרשות המשטרה שוטרים וחוקרים רבים לצורך חקירתם של העצורים והטיפול בהם. זו הסיבה, כך עולה מהחומר אשר הוצג בפני, לפיה כל בקשה או בעיה של עצורים באותו הלילה טופלה בהתאמה מלאה לכוחותיה של משטרת ישראל.

אני נותן אמון בגרסת התובעים, אולם מדובר באמון כללי אשר במסגרתו נכון אני לקבל את ההנחה לפיה על התובעים עברה חוויה קשה , לא נעימה כלל וכלל ואף אגרסיבית. סביר להניח כי אילו היו נעצרים מפגינים בודדים בלבד, הרי שטיפולה של משטרת ישראל בעיכובם ובהעברתם לידי החוקרים, היה מהיר יותר ואף ההיענות לבקשותיהן השונות (אוכל בהכשר הבד"ץ, תפילה, שירותים וכדומה), היתה מהירה יותר ויעילה יותר.
"האמון הכללי" אותו אני רוכש לגרסאותיהם של התובעים, אין בו כדי לקבל את כל טענותיהם על כל פרטיהם ודקדוקיהם. אמון זה אין בו כדי להתגבר על רף ההוכחה הנדרש בדין האזרחי. אכן, יש להניח, כי חווית המעצר היתה קשה, אולם מעבר לכותרת זו, הרי שלא הוכח בפני בראיות חיצוניות ואובייקטיביות כי זכויותיהם של עצורים אלו הופרו בזדון ובאורח מכוון. כך למשל, לא הורם נטל הראייה העוסק בהידוק האזיקון על מפרקי ידיהם של התובעים באופן שמעשה זה נעשה בזדון ותוך מטרה להתנכל להם. כך עולה למשל מעדותו של סנ"צ אהרון אשר ציין כי באותו ערב התלוננו "לפחות 15 אנשים" על קושי וכאבים באזיקיהם, והאזיקים הוסרו או הורחבו במענה לתלונות אלו, והכול "במגבלות הכוח שהיה לנו" (שם, עמוד 20 שורה 20).
עוד אציין, כי התובעים נלקחו לחדר השירותים בתחנת מוריה על מנת לעשות את צרכיהם, ולא מצאתי תימוכין לטענתם לפיה הם חיכו "שעות רבות" עד שניתן להם לעשות כן. סביר להניח, כי תצהירו ועדותו של סנ"צ יוסי אהרון בעניין זה מכוונת וישרה, וממנה ניתן להסיק כי מיעוט החוקרים והשוטרים אל מול ריבוי הנחקרים והעצורים, הביא לשיהוי מסוים ביציאתם לשירותים, אך לכוונת זדון בעניין זה- לא מצאתי כל סימן, ראיה או רמז.
אכן ניתן להסיק, כי התובעים המתינו באוטובוס אשר יעבירם לתחנת המשטרה לצורך חקירה, אולם הזמן המדויק אשר היה נדרש לצורך אקט זה אינו ברור די צורכו. סנ"צ יוסי אהרון ציין בעדותו בפני ציין כי מרגע הגעת האוטובוס ועד לסיום החקירה ולהעברת הנחקרים לידי שב"ס "זה משהו שלקח להערכתי שלוש – ארבע שעות" (פרוטוקול הדיון מיום 22.5.19 שורות 15-17).
מקובלת עלי עדותו של כלאי כהן אשר תיאר את היערכות השב"ס לקליטת העצורים בבית המשפט תוך הזמנת מנות אוכל עבורם. גם החיפוש אשר נערך על גופם של התובעים ואשר מקורו בצורך הביטחוני והבטיחותי למנוע החדרת כלי משחית לתאי העצורים הינו צורך מקובל וסביר , מה גם שחיפוש זה לא נערך בערום מלא אלא באופן סביר יחסית לתנאים אשר שררו אותה עת בתאי המעצר בבימ"ש השלום בירושלים. כמו כן, לא הונחה בפני כל ראיה תומכת בשלילת זכותם של התובעים להתפלל ביום שישי כשהם עטורים בתפילין. סביר להניח כי עשרות עצורים היו אותה עת בבית המעצר במגרש הרוסים כתוצאה מהפרשה דנן, ועוד עצורים נוספים שומרי מצוות אשר שהו שם זה מכבר, וניתן גם להניח כי מספר זוגות התפילין היה מוגבל, כך שהעברתם של התפילין מעצור לעצור הצריכה פרק זמן משמעותי, ועל כן הם הגיעו לידי אחד מן התובעים או שניהם בשעה מאוחרת יותר באותו היום, ולא בשעת הוותיקין המוקדמת בה רגילים הם להתפלל דבר יום ביומו.
הליך העיכוב, החקירה והמעצר אינו הליך נעים ורגוע מטבעו. מדובר בהליך שמקורו במעשה עבירה לכאורי אשר נעשה, ויש לקבל כמובן מאליו כי "חריקות" מסוימות יבוצעו במהלכו. ככל שמדובר בתביעה אזרחית הנושאת בחובה סעד ממוני, הרי שיש לבחון את אופיין של ה"חריקות", את הנזק שגרמו, ואת האשם התורם המיוחס לנחקרים.
כבר עתה, עוד בטרם נבחן חלקם של הנחקרים עצמם, ניתן לומר כי מדובר בחריגות אשר ראוי היה להימנע מהן, אך בנסיבות העניין אין מדובר בהפרה משמעותית של זכויות האדם הנתונות לנחקרים, ובוודאי לא כאלו אשר מצריכים פיצוי כספי בהיקף כזה או אחר.
מדובר היה באירוע מרובה משתתפים וספונטני אשר הציב את המשטרה ואת שירות בתי הסוהר בנחיתות מספרית אל מול כמויות הנחקרים והחשודים אשר נעצרו באותו ערב ונדמה כי כל זכויותיהן של הנחקרים ניתנו להם, גם אם לא במירב הנוחות ובמהירות שיא, ומכאן חבותם האזרחית הזעומה העומדת לפתחם.

עד עתה עסקנו במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובחובותיהם, אך מעתה – נעסוק בתובעים.

שני התובעים, תושבי מרכז הארץ, הגיעו להפגנה המתוארת בכתבי הטענות תוך שהם יודעים כי מדובר בהפגנה בלתי חוקית הכוללת חסימת כבישים. אין מדובר בהגעה ספונטנית למקום הפגנה בדרך מקרה. תובע 1 אף הוסיף כי ידע שמדובר "בהפגנה שתהיה יותר נחרצת" (פרוטוקול הדיון מיום 22.5.19, עמוד 5 שורה 26).
תובע 2 אף ציין כי מדובר היה "באירוע המוני שהמדרכה היא כביש והכביש הוא מדרכה" (אמרה המרמזת על חסימת הכבישים המתוארת בכתבי הטענות) , ואף ציין כי אינו מציית לחוק כאשר מדובר בהוראות הרבנים ואף ידע לבטח כשהגיע להפגנה זו – כי יש סיכוי של ממש שייעצר (שם, עמוד 11 שורות 2-20).
לאחר מעצרם, קיבלו התובעים בינם לבין עצמם, החלטה נחרצת לפיה הם אינם עומדים להזדהות בפני החוקרים. החלטה זו, לדברי תובע 2, מקורה היה בגביית "תג מחיר" מהמשטרה על התנהגותה. עוד ציין תובע 2 בעדותו בפני כי לא ענה לשאלות החוקרים תוך שהביא בחשבון שיקוליו כי התוצאה המסתברת לכך הינה השארתו במעצר, והתייחסותו לכך הייתה – "שישאירו" (שם, עמוד 11 שורות 29-35).
מבלי ליתן ציונים להתנהגות זו, הרי שבתביעה אזרחית אנו עוסקים, כאשר היא מבוססת, בין היתר, על פקודת הנזיקין. התנהגותם זו של התובעים מלמדת כי הם הכניסו עצמם אל הסכנה מתוך מודעות ובעיניים פקוחות וכדבריו של תובע 2, "ידעתי שיש סיכוי שאעצר, כמובן שהייתי מודע להשלכות" (שם, עמוד 13 שורות 26-31).
התובעים החליטו, אם בהנחיה קבוצתית, ואם מסיבותיהם האישיות והערכיות שלא להזדהות, כבר בעת שנחקרו בתחנת מוריה. אילו היו מזדהים אז בפני חוקריהם, היו משתחררים לאחר חתימת ערבות על אתר (עדותו של סנ"צ יוסי אהרון, עמוד 20 לפרוטוקול שורות 12-17), אולם התובעים החליטו שלא לעשות כן, ועל כן נותרו במעצר.
דרך פעולה זו של התובעים המשיכה אף בעת שהובאו בפני בית המשפט לצורך הארכת מעצרם. פרוטוקול הדיון בתיק מ"י 38494-10-17 עוסק ב-27 חשודים, מהם אחד הזדהה בשמו והיתר נותרו "פלוני אלמוני". כבוד השופטת ש. לארי בבלי קבעה כי יש לשחרר משיבים אלה ככל שיזדהו ויחתמו על ערבות עצמית. כך היה ביום 20.10.17 ,יום שישי. אחד מן העצורים, המכונה "פלוני אלמוני 17" הוא תובע 2 דנן, טען בפני בית המשפט כי "מחובתי להביע את מחאתי. אני לא רוצה להזדהות בפני משטרה כזו או בפני בית המשפט" (עמוד 3 שורות 1-9). בשלב זה, הסבירה כבוד השופטת לארי בבלי לחשודים על חובתם להזדהות, וקבעה בהחלטתה כי "מפתחות בית האסורים נתונים היו בידיהם (של החשודים וביניהם התובעים- ש.ה.) כבר מאמש והם יכולים היו להשתחרר אילו היו מוסרים את פרטיהם. הם בחרו שלא לעשות כן ואין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם " (ההחלטה, עמוד 3 שורות 17-23).

כך, גזרו על עצמם התובעים להישאר בבית המעצר במהלך יום השבת, אך ביום ראשון, 22.10.17, שינו את עמדתם, הזדהו, חתמו על הערבות הנדרשת ושוחררו לדרכם.

מכל אלה עולה, כי אם יתורגמו מעשיהם ללשון המשפטית השגורה בפינו, הרי שהתובעים הכניסו עצמם לסכנה, ידעו מה מהותה של סכנה זו ומה היקפה והחליטו במודע לצעוד לתוכה. משצעדו לתוכה, המשיכו התובעים להתחפר בה, לא הזדהו בפני חוקריהם ובפני בית המשפט, ועל כן לא שוחררו ושהו במעצר במהלך יום השבת, תוך שהם, לכאורה, סובלים מקשיי בית המעצר, כפי שפורט בכתב התובענה, אשר אף לו לא מצאתי תימוכין ממקור עצמאי. אשמם התורם של התובעים משמעותי הוא ביותר, ואף בכך יש כדי להשפיע על הקטנתו של רכיב הנזק, צמצומו באורח עיקבי – עד היעלמותו.
מכל אלו עולה, כי לא הוצגו בפני ראיות העולות כדי רף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי לפיהן שללו השוטרים והסוהרים במודע את זכויותיהם של הנחקרים, התובעים דנן, ודי היה בכך כדי לדחות את תביעתם, אולם לא זו אף זו, אלא שגם אם חלק כזה או אחר מהפרת זכויות אלה היה מוכחת בפני, הרי שכניסתם של התובעים אל תוך אזור אי הנוחות והסכנה על מנת להביע מסר אידיאולוגי, משילה מכתפי הנתבעות את האחריות הנזיקית הטמונה בכתבי התובענות, כל עוד אין כוונת זדון מוכחת אשר אפפה את מעשיהם.

נוכח כל אלו, הרי שאני דוחה את התובענה על כל מרכיביה ופוסק לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ (3,500 ₪ לכל אחד מהם) אשר ישולמו עד ליום 1. 3.20, שאם לא כך, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יצחק גולדשטוף
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: