ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאור עזרא אליהו נגד נחום קוגן :


בפני כבוד ה שופט אבי סתיו

המבקשים:

  1. מאור עזרא אליהו
  2. נדב ראש דוד

נגד

המשיבים:

  1. נחום קוגן
  2. אריה מזור
  3. בלה צפניק
  4. זילפה טרויקי
  5. זרב קוגן פייביש

בשם המבקשים: עו"ד יהודה אלייה
בשם המשיבים: עו"ד מוטי אוחיון

החלטה

לפניי בקשה לצו מניעה זמני שימנע את פינויים של המבקשים מהנכס אותו שוכר המבקש 1 ("המבקש") מהמשיבים ומשכיר אותו בשכירות משנה למבקש 2 ("הנכס").
רקע

  1. המשיבים הם בעלי הזכויות בנכס הנמצא ברחוב אורט 36 בבת ים ("הנכס"). חלק מהזכויות בנכס הוקנו למשיבים או למי מהם בהסכם משנת 1990, אולם עדיין לא נרשמו על שמם. ביום 23.12.2004 נחתם הסכם בין המשיבים לבין חברה אשר הייתה בבעלות סביו של המבקש, לפיו שכרה החברה מהמשיבים את הנכס. לטענת המשיבים, בתקופה זו ביצעה החברה השוכרת חריגות בנייה בנכס. ביום 5.3.2012 נחתם הסכם בין המשיבים לבין המבקש, לפיו שוכר המבקש מהמשיבים את הנכס. לטענת המשיבים, במסגרת ההסכם התחייב המבקש להסדיר את חריגות הבנייה ואת השימוש המותר בנכס.
  2. המשיבים ביקשו לרשום את הזכויות בנכס על שמם, אולם נתקלו בקושי לעשות זאת לאור מצבו התכנוני של הנכס. כך, במכתב מיום 1.3.2016 של מחלקת הפיקוח על הבנייה באגף ההנדסה של עיריית בת ים (נספח ב' לתגובת המשיבים), אשר ניתן במענה לפנייה לצורך קבלת אישור לטאבו, נאמר כי קיימות בנכס שלוש תוספות בניה ללא היתר – חנות, סככה וגלריה – וכי נעשה בו שימוש חורג מתעשייה למסחר בלא אישור.
  3. ביולי 2017 הגישו המשיבים תביעה לפינוי מושכר נגד המבקש (תא"ח 59960-07-17). בתביעה נטען כי המבקש הפר את התחייבויותיו לפי הסכם השכירות להסדיר את חריגות הבנייה ואת השימוש בנכס, וכי בשל כך לא מצליחים המשיבים להשלים את העברת הזכויות על שמם. המבקש טען, בין היתר, כי חלק מחריגות הבנייה נעשו על ידי הבעלים של הנכס. בדיון שהתקיים ביום 3.10.2017 הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

"ניתן בזאת צו כנגד הנתבע לפינוי הנכס הנמצא ברח' אורט ישראל 36 בת ים הידוע כחלקה 140 בגוש 7123 אשר ביצועו מעוכב בכפוף לקיום התחייבויות הצדדים כמפורט להלן:
1. התובעים יהרסו בתוך 90 ימים מהיום את תוספות הבניה ללא היתר – ב' וג' הנזכרות בדוח משה ששון המפקח על הבניה בעיריית בת ים מיום 1/3/16 אשר צורף כנספח ה' לכתב התביעה ויפנו את ההריסות מיד לאחר ביצוען.
תוך אותה תקופה התובעים ימציאו לנתבע אישור בכתב מהמפקח מטעם העירייה כי התוספות הנ"ל נהרסו. עיכוב בהמצאת אישור המפקח כאמור ידחה את מועד קיום התחייבויות הנתבע כמפורט בסעיף 2 להלן בהתאמה.
ההריסה תבוצע בשיתוף פעולה של הנתבעים ותוך תיאום איתם.
התובעים מתחייבים שלא לפגוע ביתר המבנים המצויים בנכס.
2. החל ממועד קבלת אישור המפקח מטעם העירייה על ביצוע הריסה בפועל, יפעל הנתבע לקבלת היתר בניה לחנות כמפורט בסעיף א' בדוח המפקח מטעם העירייה נספח ה' לתביעה וכן לקבלת היתר לשימוש חורג מתעשייה למסחר וזאת בתוך 15 חודשים מיום קבלת האישור הנזכר בסעיף 1.
תוך אותו מועד, הנתבע ישלם את היטל ההשבחה ואגרות הבניה בגין החנות והשימוש החורג בלבד וכל היטל בגין הקלה הנדרשת עבור החנות בלבד.
התובעים יחתמו על הבקשה להיתר ללא דיחוי ותוך 7 ימים מפניית הנתבע בענין זה. איחור של התובעים בחתימה מעבר ל – 7 ימים יגרור אחריו באופן אוטומטי ארכה בהתאם בביצוע התחייבות הנתבע בהתאם לסעיף זה.
צו הפינוי יפקע לאחר קיום התחייבויות הצדדים כמפורט בסעיף 1 ו – 2 לעיל".
להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין ("פסק הדין").
הנה כי כן, ההסכמה בין הצדדים כללה התחייבויות מטעם שני הצדדים. המשיבים (התובעים שם) התחייבו להרוס את הסככה והגלריה שנבנו ללא היתר; ואילו המבקש (הנתבע שם) התחייב לפעול לקבלת היתר בנייה לחנות ולקבלת היתר לשימוש חורג למסחר.
4. ביום 14.1.2018 שלחו המשיבים למבקש מכתב, אליו צורף "גליון ביקורת בנכס" מיום 26.12.2017 שנערך על ידי מחלקת הפיקוח על הבנייה בעירייה (נספח ו' לתגובה). לפי הדו"ח, הסככה והגלריה, שהיו בנויות ללא היתר, הוסרו ואינן. עוד נקבע בדו"ח כי לחנות אין היתר בנייה וכי "המבנה מיועד לתעשייה ולא נמצא שום סממן לשינוי יעוד" (סעיף 2 לדו"ח). אין חולק כי בכך עמדו המשיבים בהתחייבות שנטלו על עצמם במסגרת פסק הדין המוסכם להרוס את הגלריה והמחסן שנבנו ללא היתר. בהתאם לפסק הדין המוסכם, היה על המבקש להסדיר את אשר התחייב להסדיר תוך 15 חודשים ממועד זה, היינו עד יום 15.4.2019.
5. לטענת המשיבים, בחודש מאי 2018 הם קיבלו הודעה כי נפתחת נגדם חקירה בגין חריגות הבנייה ושימוש חורג בנכס (נספח ח' לתגובת המשיבים), ובהמשך הם אף זומנו לחקירה בעירייה בעניין זה. בנובמבר 2018 פנה בא כוח המשיבים לבא כוח המבקשים במכתב בו נטען, כי עקב העובדה שהחנות נבנתה ללא היתר נוצרו חובות שונים לעירייה, שבגינם לא מתאפשר רישום הנכס על שם המשיבים. לפיכך, נדרש המבקש לפעול לתשלום ההיטלים או להסרת חריגות הבנייה.
6. ביום 13.8.2019 פתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל לפינוי המבקשים מהנכס, וזאת מכוח פסק הדין המוסכם בתביעה לפינוי מושכר. ביום 3.9.2019 המציאו המשיבים למבקשים את האזהרה והודעת פינוי, שהוצאו במסגרת תיק ההוצאה לפועל. המבקשים פנו לרשם ההוצאה לפועל, אשר העניק ארכה לביצוע הפינוי על מנת לאפשר פנייה לבית המשפט. בקשה שהגישו המבקשים במסגרת הליך התביעה לפינוי מושכר נדחתה ביום 12.9.2019, מן הטעם שזה אינו ההליך המתאים לבקשה מעין זו. לפיכך, הוגש ההליך הנוכחי.
הבקשה הנוכחית
7. ביום 18.9.2019 הגישו המבקשים את המרצת הפתיחה הנוכחית, בגדרה התבקש בית המשפט לקבוע כי המבקש עשה את כל שביכולתו למימוש פסק הדין והמשיבים סיכלו את האפשרות לממשו, ולפיכך אין תוקף לצו הפינוי ויש לבטל את הליכי ההוצאה לפועל. לחלופין, התבקש בית המשפט לקבוע כי המבקשים זכאים להגנות המוקנות בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 ("חוק ההוצאה לפועל"). יחד עם המרצת הפתיחה, הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני שימנע את פינויים מהמקרקעין.
בבקשה נטען, כי המבקש פנה לעיריית בת ים בבקשה לאשר שימוש בנכס למטרת מסחר, אולם נאמר לו כי השימוש בנכס כבר מאושר למטרה זו. בהקשר זה מפנה המבקש למכתב הנושא את התאריך 20.12.2007, בו נאמר שכבר ביום 29.5.2007 הוחלט בוועדה המקומית לאשר שימוש חורג מ"תעשייה" ל"מסחר" (נספח ד' לבקשה). לעניין היתר הבנייה לחנות נטען, כי המבקש פנה לעירייה על מנת להוציא היתר, ולדרישת העירייה אף הסדיר את חובות הארנונה על הנכס לשם כך, אולם נאמר לו שיש לשלם היטל השבחה, והוא הביא זאת לידיעת המשיבים. לפיכך, כך לטענת המבקש, הוא עשה כל שביכולתו כדי לבצע את פסק הדין, אך מדובר בהליך פרוצדוראלי ארוך המתנהל בעירייה, ואינו בשליטתו. עוד נטען כי המשיבים הקשו על הביצוע בכך שהסתירו ממנו מסרון שקיבלו מהעירייה, לפיו עבר התיק למחלקת הגבייה.
8. בנוסף לטענות אלו, טוען המבקש 2 – שוכר המשנה בנכס – כי הוא כלל לא ידע על התביעה לפינוי מושכר ופסק הדין שניתן בה, והדבר נודע לו רק לאחרונה, כאשר הומצאה לו הודעת הפינוי בתיק ההוצאה לפועל. לטענת המבקש 2, הוא שוכר את הנכס זמן לא רב, והעסק שלו המופעל במקום (פיצוציה וחנות ספורט) נפתח החל ממרץ-אפריל 2019. הוא השקיע בנכס כספים רבים והזמין סחורה בהיקפים גדולים מתוך הנחה כי הוא יוכל להישאר בנכס עד תום תקופת שכירות המשנה. לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם, שכן ככל שיפונה הנכס יהיה מדובר בצעד בלתי הפיך וייגרם להם נזק רב.
9. לטענת המשיבים, דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה. לטענתם, היה למבקש פרק זמן ארוך לקיים את התחייבויותיו על פי פסק הדין והוא לא עשה כן. בהקשר זה טוענים המשיבים, כי מבירור בעיריית בת ים עולה שלא הוגשה כל בקשה להיתר בנייה או לאישור שימוש חורג. לעניין המבקש 2 טוענים המשיבים, כי הם פנו אליו טרם הגשת התביעה לפינוי מושכר והתריעו בפניו על כוונתם להגיש את התביעה. מכל מקום, כך לטענת המשיבים, זכותו של המבקש 2 נובעת רק מזכותו של המבקש 1, ואין לו זכות עצמאית להחזיק בנכס.
לטענת המשיבים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם, נוכח החשש כי יוגש נגדם כתב אישום ולאור העובדה כי אינם מצליחים לרשום לזכותם את הנכס. בהקשר זה מציינים המשיבים כי הם אנשים מבוגרים, והפרשה טורדת את מנוחתם, גורמת להם לעוגמת נפש רבה ומערערת את שלוות נפשם.
10. ביום 24.9.2019 ניתן סעד ארעי המורה על עיכוב הפינוי, כנגד הפקדה כספית. ביום 24.10.2019 התקיים דיון בבקשה, ולאחר שלא הושגו הסכמות נקבע דיון נוסף ליום 13.11.2019, בו נחקרו העדים מטעם הצדדים. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. לאחר שהוגשו סיכומי המבקשים, ביקשו המשיבים להתיר להם להגיש מכתב ששלחה להם עיריית בת ים, הנושא את התאריך 28.10.2019. במכתב זה מציינת העירייה, כי יש בנכס חריגות בנייה ונעשה בו שימוש חורג ללא היתר, וכי הן הבעלים והן השוכר צפויים לכתבי אישום בגין כך. על אף התנגדות המבקשים, התרתי את הגשת המכתב כמו גם מסמכים שצורפו על ידי המבקשים לתגובתם.
דיון והכרעה
11. בקשה לסעד זמני מוכרעת על פי שני מבחנים מרכזיים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" – זכות לכאורה ומאזן הנוחות (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ, פסקה 3 (6.6.2006)). ניתן למצוא בפסיקה גם התבטאויות לפיהן את עיקר המשקל יש להעניק למאזן הנוחות, וזאת נוכח הקושי להעריך בשלב מקדמי של ההליך את סיכויי התביעה (השוו, ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני, פסקה 3 (4.6.2017)). עם זאת, ברי כי על המבקש לעמוד ברף מינימאלי של הוכחת זכות לכאורה, על מנת שניתן יהיה לשקול הענקת סעד זמני, וזאת גם אם מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו.
12. בענייננו, בכל הנוגע למבקש 1 הרי שהוא לא עמד ברף המינימאלי של הוכחת זכות לכאורה. נקודת המוצא היא, כי קיים פסק דין חלוט המורה על פינוי המושכר. בפסק הדין נקבע תנאי לפיו צו הפינוי יפקע ככל שהמבקש יעמוד בהתחייבויות המפורטות בפסק הדין, הכוללות השגת היתר בנייה לחנות שנבנתה בנכס ללא היתר והיתר לשימוש חורג בנכס לצורכי מסחר. על פני הדברים, ההתחייבות היא לתוצאה – היינו, להשיג בפועל את האישורים הנדרשים. ככל שכך הוא, גם אם נניח כי המבקש עשה כל שביכולתו כדי להשיג את האישורים והדבר לא עלה בידו מטעמים שאינם בשליטתו (ובלבד שאינם באחריות המשיבים), הרי שלא התקיים התנאי המביא לפקיעת צו הפינוי. אולם, גם אם נניח כי המבקש היה עשוי לצאת ידי חובתו אילו עשה כל שביכולתו כדי להשיג את האישורים הנדרשים, המסקנה המתחייבת היא כי לא התקיימו התנאים המביאים לפקיעת צו הפינוי. זאת, מן הטעם שהמבקש כמעט ולא הביא ראיות לכך שפעל באופן כלשהו לטובת השגת ההיתרים הנדרשים, ובוודאי שלא הובאו ראיות המלמדות כי יש סיכוי סביר שייקבע שהוא עשה כל שביכולתו לשם כך .
13. נתחיל עם ההיתר לשימוש חורג. הטענה המרכזית של המבקש היא, כי כאשר פנה לעירייה נאמר לו שכבר בשנת 2007 אושר שימוש בנכס לצורכי מסחר. המבקש מפנה בעניין זה למכתב מיום 20.12.2007 שהוזכר לעיל וכן למסמך עדכני שקיבל לטענתו מהעירייה הכולל "מידע תכנוני" לגבי החלקה שהנכס נמצא עליה, ובו נאמר כי אחד השימושים המותרים הוא "מסחר" (צורף לתגובת המבקשים מיום 8.12.2019). טענת המבקש היא, למעשה, כי כלל אין צורך באישור לשימוש חורג, שכן מסחר הוא חלק מהשימושים המותרים על פי התוכנית החלה על הנכס. טענה זו מנוגדת, על פני הדברים, להסכמות הצדדים במסגרת התביעה לפינוי מושכר, שם התחייב המבקש להשיג היתר לשימוש חורג. בהקשר זה יצוין, כי אין חולק שהמכתב מיום 20.12.2007 היה מוכר לצדדים במועד בו נדונה התביעה לפינוי מושכר.
השמאי מטעם המשיבים, מר ברק סולומון, הבהיר בעדותו כי אין די באישורים אליהם מפנה המבקש, המתייחסים לשימושים המותרים על פי התוכנית, אלא נדרש כי השימוש יהיה מותר גם לפי היתר הבנייה, ואישור כזה אינו בנמצא (עמ' 12-11 לפרוטוקול). המבקשים לא הביאו חוות דעת נגדית ולא הצליחו להפריך את חוות דעתו של מר סולומון בחקירה הנגדית, ואיני רואה כל סיבה שלא לאמצה. טענה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה, הקובעת כי אין די בהתאמה של השימוש שנעשה בפועל לתוכנית החלה על המקרקעין, אלא נדרש שהוא יתאים גם לשימוש המותר לפי היתר הבנייה (ראו למשל, בג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פ"ד ל(2) 304 (1976); בר"ם 991/16 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 23 (5.8.2018)). זאת ועוד, אם כטענת המבקשים לא נדרש אישור לשימוש חורג על מנת להשתמש בנכס לצורכי מסחר, ניתן לתהות מדוע טוענת העירייה כי נעשה בנכס שימוש חורג ללא היתר, כפי שעולה הן מהמסמכים בהם מתבקשים המשיבים להתייצב לצורך מתן עדות, הן מהמסמך מיום 28.10.2019 בו מצהירה העירייה על כוונה להגיש כתבי אישום בגין שימוש ללא היתר, והן מגיליון הביקורת של העירייה מיום 26.12.2017 (צורף במסגרת נספח ו' לתגובה).
14. אין לקבל, אפוא, את טענת המבקשים לפיה אין צורך בהיתר לשימוש בנכס לצורכי מסחר. עתה יש לבחון מה נעשה על ידי המבקש לצורך השגת היתר כזה. המבקש טוען, כי פנה לעירייה בבקשה לקבל היתר לשימוש לצורכי מסחר, ונאמר לו כי התיק הועבר לשמאי לצורך ביצוע חבות היטלי השבחה בהתאם לתב"ע, וכי יודיעו על כך למשיבים לצורך המשך ההליך לקבלת היתר (נספח ג' לבקשה). בהקשר זה טוען המבקש, כי המשיבים קיבלו מסרון על העברת התיק למחלקת גבייה, ולא הודיעו לו על כך. טענות אלו לא ניתן לקבל. המכתב שצורף כנספח ג' לבקשה כלל אינו מופנה אל המבקש, אלא נחזה כמכתב שנשלח לבעלים הרשום של הנכס ומתייחס לבקשה של המשיבים לקבל אישור בטאבו. המבקש לא הציג אישור כלשהו לכך שפנה לעירייה בעניין זה, ואף בחקירתו אמר שאינו זוכר מתי פנה לעירייה (עמ' 4 לפרוטוקול).
מכל מקום, גם אם נניח כי המבקש פנה לעירייה ונאמר לו כי יש לשלם את היטלי ההשבחה לצורך קידום האישור, ברי שהמבקש לא יצא בכך ידי חובתו. נזכיר, כי בהתאם להסכמות הצדדים היה על המבקש לשאת בהיטל ההשבחה הנגזר מהחנות ומהשימוש החורג. לפיכך, היה עליו לפעול באופן אקטיבי לבירור החבות ולשלמה. תחת זאת, אף לפי טענות המבקש, כל אשר נעשה על ידו הוא פנייה (במועד לא ידוע) לעירייה, והמתנה עד שהמשיבים יסדירו את תשלום היטל ההשבחה. כל זאת כאשר המבקש אף אינו טוען כי פנה בעצמו למשיבים בעניין זה , ובוודאי שלא הציג כל אישור על פנייה כזו. לא ניתן לראות בכך פעולה ממשית לצורך השגת האישורים הנדרשים, ובוודאי שלא ניתן לומר כי המבקש עשה כל שביכולתו לשם כך.
גם הטענה לפיה המשיבים "הסתירו" מסרון שקיבלו הועלתה בעלמא. מדובר במסרון שלטענת המשיבים, שלא הופרכה, נשלח על ידי העירייה כחלק מתהליך הבקשה לקבלת אישור לטאבו, כאשר כל מה שנמסר בו הוא עדכון טכני לגבי העברת התיק ממחלקה למחלקה. לא הוצג כל טעם טוב מדוע היו המשיבים אמורים לעדכן את המבקש על המסרון. מכל מקום, ברי כי המבקש אינו יכול לתלות את מחדלו מלפעול באופן ממשי במשך כשנתיים בכך שלא עודכן על מסרון כזה או אחר .
15. אשר להיתר הבנייה לחנות, אין חולק כי המבקש לא הגיש בקשה להיתר בנייה. הטענה היחידה שהעלה המבקש בהקשר זה היא כי פנה לעירייה, ונאמר לו שיש לשלם את היטלי ההשבחה וכי הדבר הובא לידיעת המשיבים (סעיף 12.ד לסיכומי המבקשים). אף כאן מדובר בטענות בעלמא, שעה שהמבקש כלל לא טוען כי הוא פנה בעצמו בעניין זה למשיבים. לפי ההסכמה בין הצדדים, המבקש הוא זה שהיה אמור לשלם את היטל ההשבחה עבור החנות, ולא הובאה ראיה כי המבקש פעל באופן ממשי לצורך ביצוע הדבר. ניסיונו של המבקש לתלות את המחדל במשיבים (אשר ייתכן שהיו אמורים לשלם חלק מהיטלי ההשבחה), כאשר הוא כלל לא פנה אליהם בצורה מסודרת בעניין זה, חסר כל בסיס.
המסקנה המתחייבת מהאמור היא כי לא הובאה ראיה שהמבקש פעל באופן ממשי לקידום התחייבויותיו לפי פסק הדין המוסכם. לפיכך, גם אם נניח כי המבקש עשוי היה לצאת ידי חובתו אילו היה עושה כל שביכולתו לצורך השגת ההיתרים הדרושים – היינו, כי אין מדובר בהתחייבות לתוצאה – הרי שהמבקש לא הראה כי קיים סיכוי של ממש שיזכה בתביעה. ממילא, לא הוכחה זכות לכאורה, ודין הבקשה ככל שהיא מתבססת על המבקש להידחות אף מבלי להידרש למאזן הנוחות.
16. אשר למבקש 2, התמונה בעניינו פחות פשוטה. נזכיר, כי לטענת המבקש 2 הוא כלל לא ידע על התביעה לפינוי מושכר ועל טענות המשיבים עד שקיבל הודעה במסגרת הליך ההוצאה לפועל. טענה זו של המבקש 2 לא הופרכה, ובשלב הנוכחי אני סבור שיש לצאת מנקודת מוצא כי היא נכונה. המשיבים טוענים כי הודיעו למבקש 2 על הליך התביעה לפינוי מושכר, אלא שהמשיבים צירפו אישורים רק לכך שנשלחו הודעות בדואר, ולא לכך שאלו התקבלו. בהקשר זה אעיר, כי העובדה שהמשיבים מצאו לנכון לשלוח למבקש 2 הודעה על כוונה להגיש את התביעה לפינוי מושכר מלמדת על תפיסה שלהם כי כשוכר המשנה בנכס יש לו אינטרס בהליך. בהתחשב בכך, היה על המשיבים להמציא את ההודעה למבקש 2 כנדרש, ולא להסתפק בשליחת ההודעה בדואר. עוד אציין, כי המבקש 1 אישר בחקירתו שלא סיפר למבקש 2 על התביעה (עמ' 6, שורות 16-14 לפרוטוקול).
17. הנה כי כן, נקודת המוצא היא כי המבקש 2 לא היה מודע לתביעה לפינוי מושכר. האם יש בכך כדי להטות את הכף? ככלל, הגישה המקובלת היא שכאשר מוגשת תביעה לפינוי שוכר אין חובה לצרף להליך את כל מי שנמצא בקרקע מכוחו. כמו כן, ככל שקיימת עילת פינוי נגד השוכר הראשי, אזי זו תחול גם לגבי שוכר המשנה, אלא אם הוא יראה כי יש לו זכות עצמאית כלפי המשכיר (דוד בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות, 985-979 (מהדורה שביעית, 2009), וההפניות שם; וראו הדיון בעניין זה בת"א (שלום ראשל"צ) 38365-04-18 הארטווי ישראל 770 בע"מ נ' ריעאני (1.7.2018)).
בענייננו, ספק אם יש למבקש 2 זכות ישירה כלפי המשיבים. עם זאת, מדובר בשאלה המערבת היבטים עובדתיים, כגון מה ידעו המשיבים לגבי השכרת הנכס בשכירות משנה, למה הסכימו וכדומה. לפיכך, אני סבור כי המבקש 2 עומד ברף המינימאלי של הצגת זכות לכאורה, ככל שהדברים אמורים בשאלה אם ייתכן שייקבע כי יש לו זכות עצמאית כלפי המשיבים. יש לפנות, אפוא, למאזן הנוחות.
18. מדובר בפינוי מנכס, אשר בו הנטייה הטבעית היא לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת אי פינוי. זאת, הגם שמדובר בנכס מסחרי ולא בבית מגורים, כך שהנטייה לטובת אי פינוי פחות מובהקת (ראו למשל, רע"א 612/19 חי נ' חסון (28.1.2019)). בענייננו, מדובר בעסק שנפתח אך לאחרונה, אשר לטענת המבקש 2 הוא השקיע בו כספים רבים, מתוך מחשבה כי נתונה לו תקופה משמעותית לצורך ניצולו (קיימת אי בהירות בשאלה עד מתי לטענת המבקש 2 נמשכת שכירות המשנה). המשיבים העלו השגות לגבי הסכומים שלטענת המבקש 2 הוא הוציא לצורך השיפוץ, אולם איני רואה להטיל ספק בכך שמדובר בסכום משמעותי. לפיכך, אילו היה מדובר רק ברצונם של המשיבים לקבל לידיהם את הנכס בחזרה, אזי ייתכן מאוד שהיה מקום ליתן סעד זמני המעכב את הפינוי. אולם, לא ניתן להתעלם מכך שהשימוש שעושה המבקש 2 בנכס מנוגד להיתר הבנייה, והחנות בה הוא עושה שימוש נבנתה לא היתר. בנסיבות אלו, ומשעה שהמבקש 2 לא העלה הצעה לפיתרון העניינים התכנוניים תוך פרק זמן קצר, היעתרות לבקשה משמעה מתן הכשר של בית המשפט להמשך המצב הלא חוקי. מכל מקום, לכך שהפעילות במושכר נעשית ללא היתר ותוך חריגת בנייה יש השלכה גם על מישור מאזן הנוחות מול המשיבים, וזאת במיוחד לאור העובדה כי הם נחקרו על כך וייתכן שהם אף צפויים להגשת כתבי אישום. בהקשר זה יודגש, כי למשיבים אין אחריות לשימוש הלא מורשה בנכס או לחריגות הבנייה הנוכחיות בנכס, ואין מדובר במקרה של אדם שמשכיר נכס מתוך ידיעה כי השימוש שייעשה בו אינו כדין או שיש בו חריגות בנייה, ולאחר מכן נתלה באי החוקיות כאמתלה לביטול ההסכם.
בהתחשב בכל האמור, אני סבור כי אין מקום ליתן סעד זמני המונע את פינויו של המבקש 2 מהנכס, וזאת בעיקר בהתחשב בכך שנעשה על ידו שימוש חורג בנכס ללא היתר ושימוש בחנות שנבנתה תוך חריגת בנייה. זאת, על אף שער אני למצוקתו של המבקש 2 ולמצב הבעייתי אליו נקלע, ככל הנראה במידה רבה שלא באשמתו.
בבקשה עותרים המבקשים, לחלופין, לקבוע כי עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק ההוצאה לפועל. המבקשים אינם מפרטים באיזה הגנות מדובר, ודי בכך כדי לדחות סעד חלופי זה. זאת ועוד, קיים בענייננו פסק דין חלוט המורה על פינוי ואין בו קביעה כי המבקשים זכאים להגנות כלשהן במסגרת הפינוי, כך שגם מהיבט זה אין לסעד החלופי הנדרש כל בסיס.
19. לאור כל האמור, הבקשה לסעד זמני נדחית. על מנת לאפשר למבקש 2 להתארגן כנדרש, אני מורה כי הפינוי לא יתבצע לפני סוף ינואר 2020, ובלבד שדמי השכירות עבור חודש ינואר ישולמו למשיבים לא יאוחר מיום 1.1.2020.
המבקש 1 יישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין לזכות המשיבים בסכום כולל של 15,000 ש"ח. אין צו להוצאות ביחס למבקש 2.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מאור עזרא אליהו
נתבע: נחום קוגן
שופט :
עורכי דין: