ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נס עמים 2011 אגודה קהילתית להתיישבות בע"מ נגד מאיר קורקוס :

בפני

השופט אבישי קאופמן

תובעת
נס עמים 2011 אגודה קהילתית להתיישבות בע"מ

נגד

נתבעים
1.מאיר קורקוס
2.אוולין פאלנדנג
3.עדי ברוש
4.דני ברוש
5.אלינור גוזמן פרץ
6.הנרי גוזמן
7.יובל יוספסון
8.ליאת בלוצרקובסקי
9.יהודה דור – הליך הסתיים
10.איילה דור – הליך הסתיים

פסק דין

המדובר בתביעה כספית, בגין אי תשלום דמי חבר לתובעת, האגודה הקהילתית של נס עמים (להלן: "התובעת" או "האגודה") ע"י הנתבעים, תושבי נס עמים, המתגוררים ביישוב בשכירות.

הישוב נס עמים שבגליל המערבי הוא ישוב בעל אופי ייחודי המשלב בני דתות שונות וקיים זה מכבר.
הישוב הוקדם בידי חברת מרכז נס עמים בע"מ (להלן: "החברה") שהיא בעלת המקרקעין והנכסים עליהם בנוי הישוב והיא אף חברה מייסדת באגודה הקהילתית – התובעת, אשר הוקמה – ככל הנראה – לצורך ייזום "הרחבה קהילתית" בישוב. האגודה נרשמה כאגודה שיתופית אצל רשם האגודות השיתופיות בשנת 2012, אך בפועל החלה לגבות מתושבי היישוב דמי חבר רק ב 01/17, עם אכלוס שלב ההרחבה.

עד הקמת האגודה, היישוב נוהל על ידי הוועד המקומי, אשר ניהל את היישוב וסיפק שירותים מוניציפליים לתושבי היישוב. עם הקמת האגודה, שני הגופים פועלים במקביל, והתושבים נדרשים לשלם לוועד המקומי סך של 90 ₪ בחודש ולאגודה סך של 250 ₪ בחודש, עבור שירותים קהילתיים.

הנתבעים מתגוררים בישוב, בשכירות, כאשר הסכמי השכירות שלהם נערכו מול החברה. נתבעים מס' 1 ו – 2 מתגוררים בישוב החל משנת 2002, נתבעים מס' 3-4 משנת 2003, נתבעים מס' 5-6 משנת 2012 ונתבעים מס' 7-8 החל בשנת 2015. הנתבעים מתגוררים "בישוב הישן", ולא בהרחבה הקהילתית, חלקם כאמור עוד לפני הקמת התובעת ובכל מקרה בטרם החלה התובעת בגביית התשלומים משנת 2017.

התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד חמישה זוגות, ובהמשך ביום 3.12.18 הוגש הסדר פשרה לגבי נתבעים מס' 9 ו – 10 . לפיכך התביעה העדכנית היא לסכום של 1,950 ₪ כנגד הנתבעים מס' 1 ו – 2, 1,250 ₪ כנגד הנתבעים 3 ו – 4 וכן כנגד הנתבעים 5 ו – 6, ולסכום של 750 ₪ כנגד הנתבעים 7 ו – 8, דהיינו לסכום כולל של 5,200 ₪.

על אף שמדובר בסכום כספי "צנוע" ולמרות שהוגש בסדר דין מהיר, הרי ההליך מעורר שאלות משפטיות לא פשוטות הנוגעות לחיוב תושבים בישוב בתשלום לאגודה שיתופית למרות שאינם חברים בה.

בהליך לא נשמעו ראיות וב"כ הצדדים הסכימו – לאחר כישלון הליך גישור – על הגשת סיכומים על בסיס החומר שהוגש. ייאמר מיד כי לא היה בהסכמה זו כדי להתיר הגשת חומר נוסף בשלב הסיכומים, לפיכך ההחלטה מתבססת רק על המסמכים שהוגשו יחד עם כתבי הטענות, כנדרש בתקנות לעניין הליך בסדר דין מהיר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וחזרתי ועיינתי בחומר שהוגש, דעתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי, ולפיכך הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. מצאתי כי התובעת לא הביאה די ראיות לביסוס טענותיה, לפיכך כאמור החלטתי לדחות את התביעה. עם זאת יובהר כי אין בדחיית התביעה משום קביעה כי התובעת אינה זכאית לגבות את דמי ההשתתפות להבא , אלא שלא הוכיחה זאת בפניי בהליך דנן, לפיכך, ומאחר ואין מדובר בפסק דין הכולל חידוש או שהוא בעל חשיבות מיוחדת לציבור הכללי, ינומק פסק הדין להלן בקצרה, כמצוות תקנה 214טז.

ראשית, ייאמר מיד כי דומה שאין עוד מחלוקת בפסיקה בשאלה העקרונית, כי אגודה קהילתית רשאית לגבות דמי השתתפות מתושבי ישוב קהילתי גם אם אינם חברים באגודה. פסק הדין המהותי בהקשר זה הוא בע"א 2853/16 בעניין שריד אשר קבע כי אין מניעה שאגודה קהילתית תגבה מהתושבים תשלומים מכוח הסכמה חוזית, המטילים חובת תשלום לאגודה אף על מי שפרש מחברות.

עוד ניתנו בהקשר דומה מספר פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים, לאחרונה בע"א 40043-07-19 בעניין הישוב לבון וקודם לכן בע"א 12568-03-12 בעניין הישוב הררית שם התייחסו בתי המשפט למאפיינים הייחודיים של ישוב קהילתי, הבחינו בין הגופים המנהלים אותו והסבירו את הרציונל לגביית דמי השתתפות גם מתושב שאינו חבר באגודה.

ברוב המקרים שנדונו בפסיקה דובר כאמור בחובתו של מי שפרש מאגודה להוסיף ולשלם את דמי ההשתתפות, וזאת בשונה מהמקרה דנן בו מדובר בשוכרים אשר מעולם לא היו חברים באגודה, ואשר מרביתם מתגוררים בישוב עוד בטרם הוקמה האגודה ובכל מקרה בטרם החלה בגביית דמי ההשתתפות. עוד מאפיין ייחודי למקרה דנן הוא כי הסכם השכירות אינו בין הנתבעים לבין תושבים אחרים, אלא בין הנתבעים לחברה אשר הקימה כאמור את הישוב.

עוד יודגש כי הנתבעים חותים על חוזה חדש מדי שנה. לכאורה, אין מניעה כי הישוב, בעל הנכסים, יתנה את השכרת הנכסים בתשלום דמי ההשתפות לתובעת או לכל הפחות יכללו בהסכם השכירות הוראות מפורשות בדבר חובתם של השוכרים לשם את דמי ההשתתפות. עוד לא הייתה מניעה כי מרגע שהתכוונה התובעת להתחיל ולגבות את דמי ההשתתפות, יצוין הדבר במפורש בחוזה השכירות, ולא יהיה נסיון הסתמכות על הסעיפים הכלליים אשר התובעת מנסה כיום לבסס תביעתה עליהם - סעיף 7.1.1 לחוזה השכירות קובע כי השוכר ישלם באופן שוטף את :
"כל המיסים, הארנונות, האגרות ותשלומים אחרים, עירוניים או ממשלתיים, מכל סוג, החלים על מחזיק ו/או על משתמש, לרבות אך מבלי לגרוע מכלליות האמור , דמי וועד מקומי (אם יחולו) תשלומים לאגודה הקהילתית בנס עמים (ככל ויחולו) ולמעט ארנונה כללית למועצה האזורית , אשר תשלומה כלול בדמי שכירות כאמור בסעיף 4 לעיל."

סעיף 7.2.2 מוסיף :
"ידוע לי כי ייתכן וייגבו בכפר נס עמים דמי וועד מקומי ו/או מיסי אגודה קהילתית , אשר אינם נגבים במועד חתימת הסכם זה, והוא מתחייב לשלם את אותם תשלומים ישירות לידי האגודה הקהילתית ו/או הוועד המקומי , לפי העניין, והוא לא יהיה זכאי להפחתה כלשהיא מדמי השכירות בגין כך."

כאמור בסעיף 14 לסיכומי התובעת אכן נכתב בחוזה "במפורש" כי ייתכן וייגבו בישוב מסים שאינם נגבים במועד חתימת ההסכם. עם זאת, אין כל הסבר מדוע היה צורך בניסוח מעורפל מסוג זה ולא לציין "ברחל בתך הקטנה" כי החל מחודש ינואר 2017, עוד בטרם נחתמו חלק מההסכמים, ייגבו דמי ההשתתפות.

באופן עקרוני אפשר וניתן היה לקבל טענת התובעת כי מדובר בהסכם לטובת צד ג', אולם אני סבור כי לאור כל האמור לעיל, חובה היה עליה לבסס טענה זו בראיות של ממש ובעדויות בדבר כוונת הצדדים, ולא להסתפק אך בניסוח החוזה. כידוע, לשון החוזה היא הבסיס לפרשנותו ולבירור לכוונת הצדדים. לשון החוזה במקרה זה רחוקה מלהיות מפורשת, היא מדברת על אפשרות לגביית מסים כאשר בפועל כבר נגבו בעת מועד הארכתו האחרונה. לכל הפחות בנסיבות אלה היה על התובעת להראות כי מעבר לחתימה על נוסח סטנדרטי, אשר היה מקובל ככל הנראה גם בשנים קודמות, הועמדו השוכרים על השינוי ועל תחילת הגבייה, ולהגיש תצהיר של מי שחתם על ההסכמים מטעם החברה.

התובעת אף לא הבהירה הכיצד החלה בגביית התשלומים משנת 2017, כאשר רק בחודש ינואר 2018 התקבלה באסיפה החלטה בדבר חיוב השוכרים בדמי ההשתתפות. בנסיבות אלה, אינני יכול לקבוע כי בעצם התשלום בשנת 2017, אשר נגבה מהשוכרים לפי הצהרתם בלא ידיעתם המפורשת, הסכימו השוכרים מכללא להמשך התשלומים והם מחוייבים לעשות כן מכוח הסכם מכללא.

אף "האדן השלישי" לתביעה מעורר קושי. כאמור לעיל, הפסיקה כבר התייחסה לבעייתיות של מי שמתגורר בישוב קהילתי, נהנה מהשירותים לתושביו, ואינו משתתף בתשלום. גם נפסק כי התשלום, בדרך כלל, אינו יכול להיות לפי השירות שאדם מקבל, והתושבים משלמים גם עבור שירותים שאינם נהנים מהם. עם זאת, במקרה דנן, לפי החומר שהוגש אינני יכול לקבוע כי אכן מדובר בשירות לכלל תושבי המקום. התובעת הוקמה כאמור לייזום הרחבה של הישוב, כאשר הנתבעים מתגוררים באזור אחר. התשלום החודשי אותו נתבעים כיום לשלם הנתבעים עולה בצורה משמעותית על התשלום ששילמו עד כה, ובנסיבות אלה אני סבור כי על התובעת היה להצביע על הסכמה פוזיטיבית לתשלום, ומאחר והגעתי למסקנה כי לא עשתה כן, צריכה הייתה להוכיח הטבה משמעותית לנתבעים מעצם השירותים שהיא מעניקה, ואף זאת לא הוכח בפניי.

התובעת טענה כי מעצם גביית דמי ההשתתפות הופחתו תשלומים אחרים בהם נושאים התושבים, ובנסיבות אלה דומה כי אין מניעה שתושב שאינו משלם את דמי ההשתתפות יחוייב בעלויות גבוהות יותר, מקום שניתנת הנחה לחבר אגודה.

לאור כל האמור לעיל מסקנתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה במשפט אזרחי לשכנע בעילת תביעתה. אשוב ואדגיש כי אין בכך קביעה עקרונית שהיא אינה זכאית לגבייה, ובוודאי שאין בכך כדי למנוע ממנה, אם טרם עשתה כן לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה, שינוי בהסכמי השכירות שיבהירו את חובות וזכויות כל אחד מן הצדדים.

אשר על כן התביעה נדחית, ובנסיבות מצאתי לנכון לחיייב את התובעת בהוצאות ההליך בסך 4,000 ₪, לתשלום לנתבעים באמצעות באת-כוחם, בתוך 30 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019.


מעורבים
תובע: נס עמים 2011 אגודה קהילתית להתיישבות בע"מ
נתבע: מאיר קורקוס
שופט :
עורכי דין: