ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טאמז אלישקוב נגד א.ר.א.ב. בונוס בע"מ :

לפני כבוד השופט ארז יקואל

התובע

טאמז אלישקוב
ע"י ב"כ עו"ד י' בר הלל

נגד

הנתבעת

א.ר.א.ב. בונוס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ר' טורקלטאוב

פסק דין

לפניי תובענה לסעד הצהרתי בדבר בטלות פסק דין מיום 29.12.15 והפסיקתה שניתנה כפועל יוצא ביום 19.7.16, בגדרי ת"א 4779-12-15. כן מתבקש ביטולה של ההסכמה מכוחה ניתן אותו פסק הדין, בגדרי הדיון שהתקיים ביום 20.12.15. נוסף על כך, מתבקשת הצהרה בדבר בטלות פסק דין שניתן מכוח הסכמת הצדדים מיום 1.2.17 והפסיקתה שניתנה כפועל יוצא ביום 21.3.17, בגדרי ת"א 35264-01-17.
במוקד המחלוקת ניצבות מספר שאלות. הראשונה והעיקרית, האם התובע מושתק מלטעון כנגד כשרות הסכמי הפשרה וההחלטות השיפוטיות שניתנו מכוחן. שאלות נוספות הן, האם נפל פגם באופן שבו נכרתו הסכמי הפשרה שמכוחם ניתנו ההחלטות השיפוטיות השונות והאם נכללו באיזו מהן שיעורי ריבית בניגוד להוראות חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (להלן: "החוק") וצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 (להלן: "צו הריבית"), באופן המצדיק את ביטולן.
רקע
ביום 23.3.14 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה, בגדרו התחייבה הנתבעת להעמיד לתובע הלוואה בסכום של 4,000,000 ₪ (ראו נספח יב' לכתב התביעה).
ביום 2.12.15, הגיש התובע תובענה כנגד הנתבעת, בגדרי ת"א 4779-12-15, בה עתר לשורת סעדים ו ביניהם ביטול הסכם ההלוואה הנזכר . התובע טען, בין היתר, כי ההלוואה ניתנה על יסוד מצגי שווא הן מצד הנתבעת והן מצד גורמים מעורבים נוספים, כעורך דינו (דאז) וכמי שתיווך בינו לבין הנתבעת. התובע הוסיף על כך וטען, כי לא הבין את המסמכים עליהם חתם, בהיותו נתין זר המתקשה לקרוא בשפה העברית וכי זויפה חתימתו על גבי מסמכי המשכון, הנספח להסכם ההלוואה ושיקים שמסר לנתבעת. כתוצאה מאלו, נטען כי הנתבע התקשר בעסקה שתנאיה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, בין היתר, בשל שיעורי הריבית ושווי הנכסים ששועבדו, לעומת גובה ההלוואה שניתנה (ראו למשל: פס' 33 ו- 55-57 לכתב התביעה בת"א 4779-12-15). עוד נטען, כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה, בכללן מועדי העמדת ההלוואה והפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה מכוח הדין, בכך שלא העניקה לתובע פירוט מלא ביחס לעלותו הממשית של האשראי ושיעור ריבית הפיגורים.
למען בהירות התמונה, אעיר כי התובענה שנדונה בת"א 4779-12-15 כללה מישורי מחלוקת נוספים מול גורמים אחרים שאינם נוגעים לתובענה שמלפניי ולכן לא אדרש אליהם.
בדיון שנערך בתובענה זו (4779-12-15) ביום 21.12.15, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה, לסילוק התביעה כנגד הנתבעת:
"ישלם התובע סך של 4,600,313 ₪ בניכוי הסכומים ששילם... עד כה ובתוספת ריבית ממועד חתימת ההסכם ועד למועד התשלום בפועל, שתעמוד בשיעור 13 לבין ריבית הסכמים רגילה עד ליום 11.2.15. ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל בין ריבית בשיעור של 13 אחוז לבין הריבית החריגה שעומדת על 0.1% ליום, בתוספת עמלת פירעון מוקדם כפי שהיא קבוע בהסכם... בכל הקשור עם שיעור הריביות החורגות מעבר ל 11.2.15 וכן נושא עמלת הפירעון המוקדם, עניין זה נמסר לשיקול דעת בית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. כמו כן יתאפשר לתובע לשלם את הסכום בריבית שבית המשפט יקבע בתוך 6 חודשים. לצורך התשלום ימכור התובע את דירתו בראשון לציון ו/או ימציא סכום כסף ממקור חיצוני אחר והנתבעת 1 תעשה כל שביכולתה לסייע לתובע למכור את דירתו או נכס אחר שבבעלותו... והכל כנגד קבלת התשלום..." (להלן: "הסכם הפשרה הראשון").
ביום 24.12.15, הגיש התובע את טענותיו ביחס לשיעור הריביות שייפסק בהתאם להסכמת הצדדים ו ביום 29.12.15 אושר הסכם הפשרה הראשון וניתן לו תוקף של פסק דין במישור המחלוקת שבין התובע לנתבעת שבת"א 4779-12-15 (להלן: " פסק הדין הראשון"). בגוף פסק הדין הראשון נקבע, כי:
"2. בכל הקשור עם שיעורי הריביות ועמלת הפירעון המוקדם, ולאחר שהצדדים מסרו לבית המשפט את הסמכות לקבוע שיעורים אלה עפ"י שיקול דעתו בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט ועל פי המתחם שהוסכם בין הצדדים בהסכמות אליהן הגיעו כאמור, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בעניין זה... הנני קובע שמתאריך 11.2.2015 ועד לתאריך 29.6.2016 יעמוד שיעור הריבית ההסכמית על 18% לשנה.
3. ככל שלא יעמוד התובע בתשלום החוב המוסכם בשיעורי הריבית שהוסכמו ונקבעו על ידי בית המשפט דלעיל, כי אז יעמוד שיעור הריבית על 22% לשנה החל מ- 30.6.16 ועד למועד התשלום המלא בפועל ותתווסף אליו עמלת פירעון מוקדם, כאמור בהסכם ההלוואה שבין הצדדים".
ביום 18.1.16, הגישה הנתבעת בקשה למתן פסיקתה, אליה צורפה חוות דעת רואה חשבון ביחס לחישוב הסכומים הסופיים על פי פסק הדין הראשון. ביום 1.3.16, הגיש התובע חוות דעת רואה חשבון מטעמו, בתגובה לבקשת הנתבעת ולחוות הדעת שצורפה לה.
בדיון שהתקיים ביום 3.3.16, הסכימו הצדדים לפנות למשרד ר"ח "קוסט-פורר", על מנת "שיערוך עבורנו את החשבון אודות הסכומים המגיעים לנתבעת על פי עקרונות ההסכם מתאריך 23.3.14 וכן על פי פסק דינו החלקי [פסק הדין הראשון – א' י'] של ביהמ"ש. הננו מודעים לכך, כי על ריביות יש לשלם מע"מ. כמו כן נבקש ממשרד רו"ח קוסט-פורר שיערוך חישוב, על פי ההסכם, של עמלת הפירעון המוקדם, בכפוף להנחיות בנק ישראל...". בהתאם לכך, מינה בית המשפט את רואה החשבון קוסט פורר, "לעריכת חשבון החוב של התובע" ובהמשך מונה רו"ח "אינהורן ראובן", במקום רו"ח קוסט פורר (ראו הח' מיום 10.4.16 בת"א 4779-12-15).
חוות הדעת הוגשה ביום 30.5.16 וביום 19.7.16, נחתמה פסיקתה מתוקנת ביחס לשיעורי החוב של התובע כלפי הנתבעת (להלן: "הפסיקתה").
ביום 14.9.16, עתר התובע לביטול פסק הדין הראשון והפסיקתה, בטענה כי מדובר ב- " עוקץ מתוחכם ורב משתתפים..." וכן כי נפגעות זכויותיה של רעייתו בנכסים מושא הסכם הפשרה. התובע טען, בין היתר, כי לא הבין את ההסכמות שנזכרו בדיון מיום 20.12.15 וכן כי שיעורי הריבית חרגו מהסכמות הצדדים. בד בבד, עתר התובע לעיכוב ביצוע פסק הדין הראשון והפסיקתה שניתנה מכוחו. ב החלטתו מיום 31.10.16, דחה בית המשפט בקשות אלו, תוך שהובהר, כי:
"סיכויי בקשת התובע לביטול ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים וקיבלו תוקף של פסק דין בהליך דנא הינו נמוך ביותר על דרך ההמעטה. התובע הגיע להסכם פשרה עם הנתבעת 1, היה מיוצג ע"י עורכי דין, שיתף פעולה לכל אורך הדרך עם פסה"ד החלקי [פסק הדין הראשון – א' י'] שנתן ביהמ"ש, לרבות תשלומים למומחה מוסכם... ובכך הפך פסה"ד להיות חלוט. תקיפת פסה"ד נכון להיום, כאשר עסקינן בפס"ד כספי להשבת הלוואה מובטחת... שלא הציע חלופה אמיתית לתשלומים המתבקשים במסגרת הסכם ההלוואה, הינה בבחינת התנהלות שלא בתום לב לשנות הסכמות ברורות אליהן הגיעו שני הצדדים בהמלצת ביהמ"ש ולמול ביהמ"ש. מכאן, שכל טענה כאילו לא הבין, לא ידע וכיו"ב... הינן טענות שאין מקומן במסגרת ההליך... ככל שמבקש צד לבטל תוקף של פס"ד בטענת מרמה, מן הראוי כי יתכבד ויגיש תביעה אזרחית נפרדת לביטולו".
ביום 16.1.17, הגיש התובע תובענה נוספת כנגד הנתבעת, בגדרי ת"א 35264-01-17. בתובענה זו (להלן: "התובענה השנייה"), שב התובע ועתר לביטול הסכם הפשרה הראשון, פסק הדין הראשון והפסיקתה. גם כאן טען התובע, כי נפל קרבן לעוקץ; כי הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה; כי אין תוקף למסמכי המשכון מחמת היותו ערב יחיד; כי הופרו חובות הגילוי כלפיו; כי הסכם הפשרה עמום וקשה להבנה; כי הוא לא הבין את תוכנו; כי הוא לא נתן לו את הסכמתו וכי הסכם הפשרה לא כלל את כל בעלי הזכויות.
בדיון שהתקיים בתובענה זו (ת"א 35264-01-17) ביום 1.2.17, הגיעו הצדדים להסכמות, לפיהן החזקה בדירת התובע בירושלים נתונה לב"כ הנתבעת, ככונס נכסים ולסילוק סופי ומוחלט של סכום החוב על פי פסק הדין הראשון, ישלם התובע סכום של 8 מיליון ₪ כולל מע"מ, עד ליום 1.6.17. עוד נקבע, בין היתר, כי במקרה שהתובע לא ישלם את הסכום שנקבע במועדו, יתווספו לו ריביות בשיעור של 22% בגין התקופה שמיום 1.2.17 ועד 1.6.17 ומאז ועד לפירעון החוב יישא הסכום הכולל ריבית שנתית בשיעור של 13% ועליה יתווסף מע"מ (להלן: "הסכם הפשרה השני").
התובע ורעייתו ציינו לפרוטוקול הדיון כי הבינו את מהות הסכם הפשרה השני והסכימו לתכנו ואף חתמו עליו בחתימת ידם. בתום הדיון ניתן להסכמות אלו תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין השני").
בהמשך לכך, עתרה הנתבעת למתן פסיקתה. התובע התנגד לפסיקתה, בטענה כי נכללו בה הוראות שלא הוסכמו בין הצדדים ולאחר שנערכו בה תיקונים, נחתמה הפסיקתה (להלן: "הפסיקתה השנייה").
ביום 30.5.17, עתר התובע לביטול הסכם הפשרה השני, בטענה כי התקיים התנאי שלפיו אם ישהה מי מטעמו בדירה הנזכרת לאחר ה- 18.4.17, "יהא הסכם זה בטל ומבוטל ויחול פסק הדין כפי שניתן על ידי כבוד בית המשפט והנתבעת תהא זכאית לתשלום מלוא הסכום הנקוב". בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 25.6.17, תוך שנקבע, כי:
"התובעים קיבלו שוב ושוב אורכות לתשלום החוב והגיעו להסכמות שונות עם הנתבעת, הסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין. למרבה הצער פעם אחר פעם התובעים לא עמדו בהסכמות ושבים ופונים לבית המשפט בנימוקים שונים. כך לדוגמה נטען בבקשה כי רק יום לפני הגשת הבקשה הסביר להם בא כוחם את משמעות הסכם הפשרה ופסק הדין, אך למעשה התובעים חתומים על הסכם הפשרה ואף הצהירו לפרוטוקול כי ההסכם מובן להם והם מסכימים לתוכנו. לפיכך הבקשה נדחית. לאור התנהלות התובעים, התנהלות שהינה למצער כזו שאינה בתום לב, הם יישאו בהוצאות הנתבעת נשוא הבקשה בסך 20,000 ₪".
בתובענה שמלפניי, שב התובע ועותר לביטול פסקי הדין והפסיקתות שניתנו כנגדו, בטענה כי מדובר בהסכמים בלתי חוקיים, או הנוגדים את תקנת הציבור וכן בטענה כי הסכמים אלו הושגו במרמה.
עיקרי טענות התובע
ביחס לנסיבות כריתת הסכם ההלוואה, שב התובע וטען כי לא הבין את מסמכי ההלוואה שעליהם חתם מחמת קשיי קריאתו את השפה העברית וכן כי פרטי ההסכם לא הובהרו לו. עוד נטען, כי זויפו חתימותיו על גבי הנספח להסכם מיום 9.7.14 וכתוצאה מכך, הוגדל שיעור הריבית והועמד על 18% לשנה. התובע הפנה בהקשר זה למסמכי המשכון המזויפים, כטענתו (ראו נספח כ"ב לכתב התביעה) וכן לתלונה שהגיש במשטרת ישראל (ראו נספח כ"ג לכתב התביעה).
ביחס להסכם הפשרה הראשון, טוען התובע כי מדובר בהסכם בלתי חוקי הבטל מעיקרו. התובע מבהיר, כי בהסכם זה נכללו שיעורי ריבית מנוגדים לצו הריבית, לפיו שיעור הריבית המרבי הוא 13% לשנה ושיעור ריבית הפיגורים המרבי הוא 17% לשנה , בעוד שהתובע חויב לשאת בריבית שנתית בת 18%, בריבית פיגורים שנתית בת 36% (0.1% ליום) ובדמי גבייה, שצירופם לשאר סכומי הריבית מלמד בבירור על גביית ריבית בשיעורים אסורים. עוד נטען, כי שיעורי הריבית חושבו לפי 360 ימים בשנה, במקום 365 ימים, שלא כדין. התובע מדגיש, כי כתוצאה משיעור הריביות הבלתי חוקי שהושת עליו תפח חובו לממדים אסטרונומיים.
התובע מפנה להחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 25.11.15, בתיק הוצל"פ מס' 513184-07-15, לפיה יש להבהיר את הטעמים לזקיפת ריבית בשיעורים העולים על השיעור המקסימלי הקבוע בצו הריבית (ראו נספח ט' לכתב התביעה) וכן לפסקה 20 בתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת, בו פורטו שיעורי הריבית הבלתי חוקיים כנטען.
ביחס להסכם הפשרה השני טוען התובע, כי הוא מתבסס על הסכם הפשרה הראשון שבו נכללו שיעורי ריבית בלתי חוקיים ואף בו נקבעו שיעורי ריבית בלתי חוקיים, העולים כדי 22% ולכן אף הוא אינו חוקי ודינו בטלות. בהינתן שיעורי הריבית הבלתי חוקיים, כגישת התובע, נטען כי הסכם הפשרה השני עולה כדי מצג שווא ולכן יש לבטלו גם מטעם זה.
התובע מוסיף על כך וטוען, כי בהתאם להוראות הסכם הפשרה השני, הוא ייחשב כבטל ככל שהוא ישהה בנכס לאחר יום ה- 18.4.17 ובהינתן שהוא עדיין שוהה בו – ההסכם בטל.
עוד נטען, כי הסכם הפשרה השני נחתם תחת לחץ שהופעל על התובע מצד באי כוחו, "שפעלו בניגוד אינטרסים מוחלט, תוך רשלנות רבתי והעלמת מידע מהתובע", עת נמסר לו שהחוב בתיק ההוצאה לפועל עולה על 14 מיליון ₪, בעוד שסכום החוב על פי הפסיקתה עמד על סכום של 7,737,998 ₪ ובתיק ההוצאה לפועל, עמד החוב על סכום של 11,060,627 ₪ (ראו פסקה 75 לכתב התביעה).
התובע סבור, כי לא יכולה לעמוד החלטה שיפוטית המאשרת הסכם פשרה לא חוקי או כזה שהושג במרמה.
ביחס להפרת הסכם ההלוואה, חזר התובע על טענותיו לפיהן סכומי ההלוואה לא הועברו אליו בשיעורים שנקבעו, שכן קיבל סכום של 3,742,600 ₪, חלף סכום ההלוואה המוסכם, שעמד על 4 מיליון ₪. עוד טען התובע, כי סכומי ההלוואה לא הועברו לידיו במועדים שנקבעו, בעוד שהריביות חושבו על פי התאריכים המקוריים שנקבעו; כי הנתבעת החליטה לבצע פירעון מוקדם של סכומי ההלוואה, תוך זקיפת סכומי הריבית לתקופות ההלוואה המקוריות וכן כי פרעה עבורו הלוואה בנקאית אחרת, בסכום של 600,313 ₪, שנשאה ריבית בגובה של 3.4% לשנה ובמקומה העמידה לו הלוואה צמודת מדד בת 18% ריבית לשנה.
התובע מפנה לסכומים ששילם לנתבעת בהתאם להסכם ההלוואה, המגיעים כדי 642,643 ₪, מתוכם הוא סבור ששילם ביתר 285,622 ₪. לגישתו, יש לחשב את הסכומים ששילם כשהם נושאים ריבית מוסכמת בת 13%, כך שהסכום הכולל שהעביר לנתבעת עומד על 673,313.66 ₪. התובע מדגיש, כי גם אם יחושבו הסכומים בתוספת מע"מ בשיעור של 18%, עדיין יוצא כי היה עליו לשלם לנתבעת סכום של 421,285 ובהינתן ששילם סכום גבוה מזה, יוצא שבידי הנתבעת סכום של 252,028 ₪ ביתר. מנתונים אלו, מבקש התובע ללמוד כי לא ניתן לגרוס שהפר את הסכם ההלוואה, או שהנתבעת הייתה רשאית להעמידה לפירעון מוקדם. התובע מוסיף על כך ומפנה לשגיאות חישוביות נטענות בטבלה שצורפה כנספח ה' לתצהיר הנתבעת, בהן העובדה כי סכום ההלוואה הראשון חושב לפי ריבית שנתית בת 18%, בניגוד להוראות ההסכם ובשל הוספת סכום של 269,791 ₪ ללא חישוב של הסכומים ששילם התובע וכן זקיפת סכום נוסף של 893,661 ₪.
התובע שב ומדגיש, כי הסכום שאושר בפסיקתה התבסס על נתונים שגויים, על חישובים שאינם נכונים ועל שיעורי ריבית בלתי חוקיים וכתוצאה מכך, הגיעו הדברים לכדי סכום שאינו מתקבל על הדעת.
עיקרי טענות הנתבעת
למול התובע טוענת הנתבעת כי יש לדחות התביעה הן מחמת השתק ועקרון סופיות הדיון והן לגופה. מודגש, כי מדובר בפעם השלישית שבה נוקט התובע באותם הליכים משפטיים כנגד אותם ההסכמים שבהם התקשר עם הנתבעת חרף קיומם של פסקי-דין חלוטים. מובהר, כי מסכת העובדות שביסוד התובענה הנוכחית, בגלגולה השלישי, זהה למסכת העובדות שנדונה בתובענות הקודמות והסתיימה בפסקי דין חלוטים.
ביחס לטענות התובע כלפי חוקיות הוראות הסכמי הפשרה, פסקי הדין והפסיקתות שניתנו מכוחם מדגישה הנתבעת, כי שיעורי הריבית שנקבעו בפסיקתה, נבחנו על ידי מומחי שני הצדדים ולאחר מכן על ידי מומחה מטעם בית המשפט ולא ניתן להתערב בהם משהפכו חלוטים. הנתבעת מוסיפה על כך וטוענת, כי החוק לא חל על סוג ההסכמים מושא המחלוקת, בין היתר, מחמת היותם הסכמי פשרה המבטאים ויתורים הדדיים על טענות. טענה נוספת בהקשר זה, נעוצה בשיהוי שבו נקט התובע בהעלאת טענת ההטעיה והתרמית בניגוד להוראות הדין הקובעות כי הודעת ביטול הסכם בגין הטעיה תינתן מיד עם גילוי מעשה ההטעיה.
ביחס לטענה כי הופרה החובה למסור נכס ולכן בטל הסכם הפשרה השני גורסת הנתבעת , כי החזקה בנכס נמסרה לידי כונס הנכסים כבר ביום 18.4.17. הנתבעת מפנה למכתבי ב"כ התובע מהימים 30.3.17, 18.4.17 ו- 23.4.17 (ראו נספחים ל'-ל'2 לכתב ההגנה), בהם צוין מפורשות כי התובע עזב את הנכס ו מפתחות נמסרו לידיו.
הנתבעת סבורה, כי התנהלותם של התובע ורעייתו מלמדת על ניסיון נוסף לדחות את פירעון ההלוואה וכי מדובר בעשיית שימוש לרעה בהליכים משפטיים. תימוכין בגישתה זו מוצאת הנתבעת, בין היתר, בטענה כי חלפו כ- 7 חודשים ממועד פסק הדין הראשון ועד למועד מתן הפסיקתה, במהלכם לא העלה התובע כל טענה ביחס להוראות פסק הדין הראשון ובכלל זה, שיעורי הריבית שבו; בטענה כי התובע לא פרע אף את סכומי הקרן של חובו על אף שאין מחלוקת לגביהם, באופן המלמד על היעדר אפשרות לפרוע את חובו ועל ניסיונו לדחות את הקץ בנימוקי סרק; בטענה כי דבר לא מנע מהתובע מלהעלות את גרסתו במהלך ההתדיינות הראשונה וכן בחוסר הסבירות המובנה שבגרסתו כי נפל קרבן לתרמית מצד כל המעורבים, בכללם כל עורכי דינו עד כה (למעלה מ- 3 עורכי דין שונים).
לשיטת הנתבעת התובע לא נשא בנטל ההוכחה לקיומה של תרמית מסוימת מצד באי כוחו, מצד הנתבעת, או מצד המומחים שסייעו בבחינת שיעורי הריבית מושא הפסיקתה ולא הוכח כי נפל פגם בחופשיות רצונו להתקשר בהסכמי הפשרה שביסוד פסק הדין הראשון ופסק הדין השני.
עוד נטען, כי לא נפל כל פגם ביחס לנסיבות כריתת הסכמי ההלוואה. הנתבעת מפנה לעדותו של התובע לפרו טוקול הדיון, במהלכה אישר כי קיבל מהנתבעת סכום כולל של 4,600,313 ₪ , כי רעייתו הייתה לצדו במעמד החתימה וכי מלבד סכום של 506,734 ₪, לא שילם לנתבעת דבר, כך שלכל הפחות, היה עליו לשלם את קרן החוב (ראו פרו' בת"א 4779-12-15 מיום 10.12.15, עמ' 6 שו' 9-13 ו- 23-31). אף ביחס לשאר פרטי הסכמי ההלוואה גורסת הנתבעת, כי אלו הובהרו לתובע ולרעייתו בשפתם, על ידי בא כוחם דאז – עו"ד אליגולא – וה וא שאימת את חתימתם על גבי ההסכם וכך גם מסר בעדותו, כי התובע: "הבין הכל, ידע הכל, מומחה לפיננסים. על בוריו, ידע כל פרט כל חלק מההלוואה והשוני בסכומים והריביות והעלויות וכל דבר ודבר" (ראו פרו' עמ' 47 , החל משו' 17).
הנתבעת בעמדה כי טענת הזיוף אינה עולה בקנה אחד עם העובדות לפיהן חתימת התובע ורעייתו על מסמכי ההלוואה אומתה על ידי בא כוחו דאז; הכשרת הגרפולוגית מטעם התובע מתמצה בקורס לזיהוי כתב וזיופים באינטרנט והיא לא עבדה בגוף ממשלתי וחוות דעתה נערכה מבלי שבחנה את המסמכים המקוריים (ראו פרו' עמ' 19, החל משו' 19).
ביחס לטענה כי הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה בכך שלא העמידה את סכומי ההלוואה במועדם מובהר, כי הוראות ההסכם מתנות העברת סכומים מסוימים ברישום בטוחות ומשחל עיכוב בהעמדת הבטוחה, עוכב חלק מסכום ההלוואה בהתאם. הנתבעת מוסיפה על כך ומבהירה, כי בסופו של יום הועברו הסכומים לתובע אף מבלי שהועמדו הבטוחות, עקב לחצים שהופעלו עליה. עוד נטען, כי התובע לא עמד בתשלומי ההחזר שנקבעו בהסכם ההלוואה. לשיטת הנתבעת, אי-העמדת הבטוחות חרף הארכות שניתנו לשם כך וחרף העמדת סכומי ההלוואה וכן אי-העמידה בתשלומי ההחזר שנקבעו בהסכם - משמעם הפרתו היסודית, בעטיה וכפי תנאי ההסכם, היא הייתה רשאית להעמיד את כלל סכומי ההלוואה לפירעון מידי. בהמשך לכך, פנתה הנתבעת לתובע במכתב בו הודיעה על העמדת ההלוואה לפירעון מידי והתקיימו בין הצדדים מגעים ופגישות בניסיון להגיע לעמק השווה, מבלי שנטען לזיוף או לפגם בהליכי כריתת הסכם ההלוואה (ראו נספחים ב'4 – ה'2 לכתב ההגנה). משמאמצים אלו לא הניבו פרי, המשיכה הנתבעת בנקיטת הליכים לשם מימוש הבטוחות על מנת לפרוע את החוב כלפיה ורק אז נזעק התובע, כך נטען, והגיש את כתב התביעה מושא פסק הדין הראשון.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מראיותיהם ומאותות האמת שנתגלו במהלך הדיון - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה.
בתמצית אציין, כי התובע לא נשא בנטל ההוכחה המוטל עליו במבוקשו לבטל הסכמי פשרה שניתן להם תוקף של פסקי דין ולא הונחו מלפניי הנימוקים הנדרשים לחרוג מעקרון סופיות הדיון, או מעיקרון ההשתק השיפוטי החל על טענותיו. כן התרשמתי, כי טענת המרמה לא הוכחה מלפניי ברמת ההוכחה הנדרשת לטענה מסוג זה. אף לא הורם נטל ההוכחה ביחס לשאלה האם הוראות החוק חלות על סוג ההסכמים שביסוד המחלוקת ואף אם תמצ י לומר אחרת, לא הוכח מלפניי כי חריגה משיעורי הריבית החוקית בגדרי הסכם פשרה והפסיקתה שנחתמה - לאחר שמיעת שלושה מומחים ומיצוי יומו של התובע בבית המשפט - מצדיקה המשך התעברות על ריב בנושא בניגוד לעקרונות סופיות הדיון וההשתק השיפוטי.
התערבות בהסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין – עיקרי הוראות הדין הרעיון המרכזי שביסוד הכלל של "מעשה-בית-דין", הוא סופיות הדיון. כלל זה נועד לשים קץ לדיונים משפטיים בין צדדים ולמנוע הטרדתו של בעל-דין באמצעות התדיינות חוזרת ונשנית בעניין שכבר נפסק. סוגיה שהוכרעה – נסתם עליה הגולל, ובית-המשפט לא ידון בה מחדש (ראו ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ (1.9.04) ).
רציונל דומה נעוץ ביסוד כלל השתק הפלוגתא, היונק אף הוא את כוחו מעקרון סופיות הדיון וטעמו העיקרי "למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית" (ראו ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2.6.04)).
פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, ממזג בקרבו תכונות מסוימות של הסכם ותכונות מסוימות של פסק דין. להבחנה בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שיפוטי" של פסק-הדין, חשיבות לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (ראו רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (20.6.07) (להלן : " עניין לבייב"), בפסקה י"א; רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק (17.6.99)).
ביחס לרכיב ההסכמי של פסק-דין-בהסכמה, נקבע כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין. המסגרת הנורמטיבית החלה על טענה מסוג זה, מעוגנת בהוראות פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים בכריתתם (ראו ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש (21.5.97) (להלן: " עניין בן לולו")).
יחד עם זאת, להסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין ישנו אופי ייחודי הנגזר ממהותם ואופיים של הסכמים אלו. הסכמי פשרה, ככלל, הם הסכמים ליישוב סכסוכים בתנאים שאותם הצדים רואים כהוגנים, בין היתר, מתוך מודעות לאי-ודאות עובדתית או משפטית, המגלמת ויתורים הדדיים של כל אחד מהצדדים על חלק מטענותיהם, בבחינת 'קניית סיכון' או 'קניית דין'.
בהתאם לכך נקבע כי אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה, היא למנוע התדיינות נוספת בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. תכונת הסופיות היא תכונה חיונית כדי כך שאין זה מציאותי להניח כי צדדים ייכנסו לגדרי משא ומתן לצורך השגת פשרה, אם לא ידעו כי יינתן משקל גדול לסופיות ההסדר שיגיעו אליו וכפי שנקבע: "טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה". בהתאם לכך, על המבקש לבטל רכיב הסכמי בפסק דין שהושג בפשרה מחמת עושק או מרמה, לתמוך טענתו בראיות "ברורות ומשכנעות". ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין מחמת טעות, או מחמת ראיות חדשות שהתגלו, יתאפשר רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד (ראו עניין בן לולו). ביחס לרכיב השיפוטי של פסק-דין-בהסכמה, יש להבחין בין קביעות שיסודן בבירור עובדתי-משפטי אדוורסרי לבין קביעות שנעשו בהסכמת הצדדים על דרך הפשרה.
קביעות שיסודן בבירור עובדתי-משפטי אדוורסרי, מקימות השתק פלוגתה ובלבד שמתקיימים 4 תנאים: (1) מדובר בפלוגתה זהה, מבחינת רכיביה העובדתיים והמשפטיים; (2) קוים דיון בין הצדדים ביחס לאותה פלוגתה וניתן לצד המושתק יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתה; (3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת הקובעת ממצא פוזיטיבי (במובחן מהיעדר הוכחה) ביחס לאותה פלוגתה; (4) ההכרעה בפלוגתה הייתה חיונית לצורך פסק הדין (ראו, בין היתר: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ (24.2.00)).
כאשר מדובר בקביעות שיסודן בהסכמת הצדדים, יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין. בכלל זה יש לשאול, " אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת" (ראו נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א - 1991), בעמ' 335 ; עניין לבייב, בפסקה י"ב).
הסכם ההלוואה, הסכמי הפשרה ונסיבות כריתתם
דחיתי את טענות התובע כנגד נסיבות כריתת הסכם ההלוואה וכנגד נסיבות כריתת הסכמי הפשרה שעוגנו בפסק הדין הראשון והשני ובפסיקתות שניתנו מכוחם, בכללן טענת התרמית, הטענה לאי-הבנת תוכנם, לקנוניה ולעושק וכן הטענה כי הופרו על ידי הנתבעת. התרשמתי כי טענות אלו, חותרות תחת עיקרון ההשתק השיפוטי וסופיות ההליכים ואין לאפשר בהן דיון נוסף בגדרי תובענה זו. למעלה מן הצורך, אציין כי יש לדחות טענות אלו אף לגופן.
כנזכר, כבר ביום 2.12.15, הגיש התובע תובענה כנגד הנתבעת, בגדרי ת"א 4779-12-15 בה עתר, בין היתר, לביטול הסכם ההלוואה בטענה כי יסודו במצגי שווא שהוצגו כלפיו מצד הנתבעת ומצד גורמים נוספים, ביניהם באי כוחו והגורמים שסייעו בהשגת ההלוואה וכן בטענ ות כי לא הבין את המסמכים עליהם חתם, בהיותו נתין זר המתקשה לקרוא בעברית וכי זויפה חתימתו על גבי מסמכי המשכון, על הנספח להסכם ההלוואה ועל גבי שיקים שמסר לנתבעת. עוד נטען, כי הנתבעת היא שהפרה את הסכם ההלוואה ביחס למועדי העמדת סכומי ההלוואה והפרת חובת הגילוי המוטלת עליה מכוח החוק, בכך שלא העניקה לתובע פירוט מלא ביחס לעלותו הממשית של האשראי ושיעור ריבית הפיגורים.
טענות אלו כולן, ללא יוצא מן הכלל, חוסות תחת פסק הדין הראשון שיסודו בהסכמת הצדדים שניתנה לפרוטוקול הדיון שנערך בתובענה זו (4779-12-15) ביום 21.12.15, עת קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט שכללה פירוט של סכומי ההלוואה, הריביות, עמלת הפירעון המוקדם, תנאי התשלום והבטוחות.
טענות התובע ביחס לפגמים שבכריתת הסכם הפשרה הראשון ופסק הדין הראשון, המאשר הסכמות אלו , נדונו לגופן וחל עליהן השתק פלוגתה.
כנזכר, ביום 14.9.16, עתר התובע לביטול הסכם הפשרה הראשון ופסק הדין הראשון המאשר את אותו הסכם הפשרה וכן והפסיקתה שנחתמה מכוחו, בטענות כי מדובר ב- " עוקץ מתוחכם ורב משתתפים..." וכי נפגעות זכויותיה של רעייתו בנכסים מושא הסכם הפשרה. התובע טען, בין היתר, כי לא הבין את ההסכמות שנזכרו בדיון מיום 20.12.15 וכן כי שיעורי הריבית חרגו מהסכמות הצדדים. בד בבד, עתר התובע לעיכוב ביצוע פסק הדין הראשון והפסיקתה שניתנה מכוחו.
בהחלטתו מיום 31.10.16, דחה בית המשפט בקשות אלו, תוך שהובהר, כי סיכוייהן נמוכים וכי על התובע להגיש תובענה נפרדת לשם בירור טענותיו. ביום 16.1.17, הגיש התובע את התובענה השנייה, שבה שב וטען, כי נפל קרבן לעוקץ; כי הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה; כי אין תוקף למסמכי המשכון מחמת היותו ערב יחיד; כי הופרו חובות הגילוי כלפיו; כי הסכם הפשרה עמום וקשה להבנה; כי לא הבין את ההסכם ולא נתן לו את הסכמתו; כי הסכם הפשרה לא כלל את כל בעלי הזכויות.
בדיון שהתקיים בתובענה זו (ת"א 35264-01-17) ביום 1.2.17, הגיעו הצדדים להסכמות שעוגנו בהסכם הפשרה השני, לפיהן: החזקה בדירת התובע בירושלים נתונה לב"כ הנתבעת, ככונס נכסים; לסילוק סופי ומוחלט של סכום החוב על פי פסק הדין הראשון, ישלם התובע סך של 8 מיליון ₪ כולל מע"מ, עד ליום 1.6.17. עוד נקבע, בין היתר, כי במקרה שהתובע לא ישלם את הסכום שנקבע במועדו, יתווספו לו ריביות בשיעור של 22% בגין התקופה שמיום 1.2.17 ועד 1.6.17 ומאז ועד לפירעון החוב יישא הסכום הכולל ריבית שנתית בשיעור של 13% ועליה יתווסף מע"מ.
התובע ורעייתו ציינו לפרוטוקול הדיון כי הבינו את מהות הסכם הפשרה , הסכימו לתכנו ואף חתמו עליו בחתימת ידם. הסכמות אלו אושרו על ידי בית המשפט בתום הדיון, בגדרי פסק הדין השני. בהמשך לכך, עתרה הנתבעת למתן הפסיקתה השנייה. התובע התנגד לכך בטענה כי נכללו בה הוראות שלא הוסכמו בין הצדדים ולאחר שנערכו בה תיקונים, נחתמה הפסיקתה השנייה.
בנסיבות אלו, טענות התובע לתרמית, להטעיה, או לטעות בנסיבות שהובילו לכינון הסכם הסכם ההלוואה, או להסכמי הפשרה הראשון והשני, חותרות תחת עיקרון ההשתק השיפוטי, סופיות ההליכים ומעשה בית-דין. התנהלו שתי תובענות שונות שבכל אחת מהן עתר התובע לסעדים הנובעים מאותן נסיבות שביסוד עריכת הסכמי ההלוואה והסכמי הפשרה, מבלי שהוכח מלפניי כי מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים התערבות ברכיב ההסכמי שביסודם.
טענות התובע לפיהן נפל קרבן למעשי תרמית, עוקץ והטעיה, לרבות על ידי פרקליטיו, לא נתמכו מלפניי בראיות "ברורות ומשכנעות" ויש לדחותן. התובע לא הראה איזו תרמית, טעות או הטעיה, היא שהובילה אותו להסכים להצעות בית המשפט ולהתקשר עם הנתבעת בהסכמי הפשרה הראשון והשני, אשר קיבלו תוקף של פסק דין.
טענות אלו אף נסתרו מלפניי לגופן, כהפניית הנתבעת להודיית התובע לפרוטוקול הדיון בהליך זה, לפיה: " בית המשפט הנכבד התעקש להסביר לך את ההסכם לשאול את הפרטים שלו ולקבל את האישור שלך בכתב ושל אשתך בכתב על ההסכם נכון? ת. כן אני זוכר את זה" (ראו פרו' עמ' 14, החל משו' 31); "ש: בוא נסכים את ההסכם השני... הבנת והסכמת, נכון? ת: אני אף פעם לא אמרתי שאני משהו לא הבנתי" (שם, עמ' 15 שו' 5-6).
כך גם לנוכח עדותו של עו"ד סודקביץ', עת השיב כי: "...אין לי ספק שהתובע הבין" את ההסדר (ראו פרו' עמ' 40 שו' 4). מסקנה דומה מתקבלת מעיון בפרוטוקול הדיון מושא הסכם הפשרה השני, בגדרו , כפי שהכברתי, הצהירו התובע ורעייתו לפרוטוקול הדיון כי הבינו את מהות הסכם הפשרה השני, הסכימו לתכנו וחתמו עליו בחתימת ידם (ראו פרו' סרוק בתיק 35264-01-17 מיום 2.2.17).
טענת התובע ביחס למעשה התרמית וההטעיה מתמקדות בנתונים שהוצגו לו בנוגע לגובה החוב העדכני בלשכת ההוצאה לפועל (ראו בעמ' 9 לסיכומי התובע; עמ' 15 שו' 4,9 ו- 25). טענה זו, לא די בה כדי לסתור את חופש הרצון בבסיס ה סכמת התובע, שלא נסתר ומשתקף מפרוטוקול הדיון ומהעדויות שהושמעו מלפניי והיא אינה עולה כדי מצג שווא, תרמית, או הטעייה. גם אם הוצג לתובע דף חשבון מתיק ההוצאה לפועל לפיו גובה החוב עמד על 11,060,627 ₪, בעוד שחישוביו שלו הובילוהו למסקנה כי החוב עמד על 6,557,625 ₪, או 7,737,998 ₪ כולל מע"מ, אין בכך משום מצג שווא, הטעייה או תרמית כלפי ו. לא הוכח מלפניי כי גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל היה שונה מזה שנטען שהוצג לתובע ונחזה כי העובדה שהתובע סבור שגובה החוב שונה מזה שצוין בדף החשבון מתיק ההוצאה לפועל, עולה כדי מחלוקת לגיטימית בדבר גובה החוב. דבר לא מנע מהתובע מלערוך את חישוביו שלו, כפי שטען מלפניי, עובר להסכמתו.
טענת הזיוף שהעלה התובע, הנסמכת על חוות דעת גרפולוגית שהציג, לא די בה כדי לבסס את טענת המרמה שהעלה. ראשית כך, משום שגם טענה זו חוסה תחת עקרונות ההשתק וסופיות הדיון, עת נטענה זה מכבר בהליכים הקודמים. עצם העובדה שהתובע בחר לצרף את חוות הדעת להליך הנוכחי, אינה מלמדת על כך שמדובר בראיה חדשה שהתגלתה לתובע לאחר תום ההליכים הקודמים שלא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה. אף לגופה של ראייה זו ובבחינת למעלה מן הצורך, התקשיתי לייחס לה את העוצמה הנדרשת לביטולם של הסכמי הפשרה, הן מחמת העובדה שהיא מתייחסת להסכם ההלוואה ולא להסכמי הפשרה והן מחמת העובדה שאושרה לפרו טוקול הדיון כי חוות הדעת הגרפולוגית מטעם התובע נערכה שלא בהתבסס על מסמכי המקור, על חשיבותם ושעיקר השכלתה של הגרפולוגית מבוססת על קורס אינטרנטי שנערך "בהתכתבות" ושכלל השתלמות בארה"ב (ראו פרו' עמ' 19 שו' 21 – עמ' 21 שו' 32).
הפסיקתות ושיעורי הריבית שנקבעו בהן
עיקר טענת התובע טענות התובע ביחס לפסיקתות, נעוצה בשיעורי הריביות שנקבעו בהן. לגישת התובע, מדובר בשיעורי ריבית החורגים מהוראות החוק ומשכך, הן נוגדות את תקנת הציבור ודינן בטלות.
אין בידי לקבל טענות אלו.
טענות התובע אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות ההשתק וסופיות הדיון. עיון בנסיבות שהובילו למתן הפסיקתות מלמד כי מתקיים מכלול התנאים הדרושים לביסוס של השתק פלוגתה ביחס לנסיבות שהובילו למתן הפסיקתות.
כנזכר, ביום 24.12.15, הגיש התובע את טענותיו ביחס לשיעור הריביות שייפסק ובגדרי הסכם הפשרה הראשון ופסק הדין הראשון, הסמיכו הצדדים, בכללם התובע, את בית המשפט, לקבוע את שיעורי הריבית "עפ"י שיקול דעתו בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט ועל פי המתחם שהוסכם בין הצדדים בהסכמות אליהן הגיעו כאמור, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בעניין זה". בהמשך לכך, לאחר שהוגשה בקשה למתן פסיקתה מטעם הנתבעת, הגישו הצדדים חוות דעת חשבונאית, כל אחד מטעמו ולאחר מכן הסכימו על מינויו של רואה חשבון מוסכם. בסופו של דבר, ניתנה הפסיקתה בהסתמך על חישוביו של רואה החשבון המוסכם.
ביום 14.9.16, עתר התובע לביטול פסק הדין הראשון והפסיקתה, בטענה כי מדובר ב עוקץ מתוחכם ובטענה כי זכויותיה של רעייתו נפגעו וכן כי שיעורי הריבית חרגו מהסכמות הצדדים. בהחלטתו מיום 31.10.16, קבע בית המשפט כי דינן של טענות אלו להתברר בגדרי הליך אזרחי נפרד וביום ביום 16.1.17, הגיש התובע את התובענה השנייה, בה שב וטען, כי נפל קרבן לעוקץ; כי הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה; כי אין תוקף למסמכי המשכון מחמת היותו ערב יחיד; כי הופרו חובות הגילוי כלפיו; כי הסכם הפשרה עמום וקשה להבנה; כי הוא לא הבין את תוכנו; כי הוא לא נתן לו את הסכמתו וכי הסכם הפשרה לא כלל את כל בעלי הזכויות. התובענה השנייה הסתיימה אף היא בהסכם הפשרה השני, שכלל, כאמור, הצהרה פוזיטיבית וחתימת התובע ורעייתו כי הבינו והסכימו להוראות הסכם הפשרה השני. הוראות אלו, כללו בין היתר, שיעורי ריבית מוסכמים.
התובע לא עתר כנגד גוף ההסכמות מושא הסכם הפשרה השני, לרבות ביחס לשיעורי הריבית שבו והן הפכו חלוטות. עיקר טענותיו ביחס להסכם הפשרה השני, התמקד בהתנגדותו לפסיקתה שהתבקשה, בטענה כי נכללו בה הוראות שלא הוסכמו ולאחר בירורן ניתנה הפסיקתה. טענה נוספת שהעלה התובע בבקשתו מיום 30.5.17, בה עתר לביטול הסכם הפשרה השני, התמקדה בעמדה כי התקיים התנאי שלפיו שהייה בדירה לאחר ה- 18.4.17 תוביל לביטול ההסכם. גם בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 25.6.17.
ברור אפוא, כי פסקי הדין והפסיקתות שנחתמו מכוחם, ניתנו לאחר שניתנה לתובע ההזדמנות להעלות את מכלול טענותיו ואף להסתייע במומחים מטעמו. טענות נוספות שהעלה, לא עסקו בשיעורי הריבית אולם גם הן, נדחו לגופן. בנסיבות אלו, טענות התובע ביחס לשיעורי הריבית שנקבעו בפסיקתות, חותרות תחת עקרון ההשתק וסופיות הדיון. התובע לא הראה כי מתקיימים טעמים המצדיקים התערבות בהסכמי פשרה שניתנו כדין, הן ביחס לרכיב ההסכמי שהוביל לכריתתם והן ביחס לרכיב השיפוטי הגלום בהן.
התובע אף לא נשא בנטל ההוכחה ביחס לטענתו לפיה מדובר בשיעורי ריבית שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק. הוראות סע' 5-6 בחוק, קובעות לעניין זה, כי:
"5. (א) לא יכרות מלווה חוזה הלוואה שבו שיעור העלות הממשית של האשראי הידוע במועד כריתת החוזה עולה על שיעור העלות המרבית של האשראי הידוע באותו מועד, ולא יקבל תשלום לפי חוזה כאמור.
(ב) מלווה יכלול בחוזה הלוואה תנאי שלפיו שיעור העלות הממשית של האשראי הידוע במועד כריתת החוזה לא יעלה על שיעור העלות המרבית של האשראי הידוע באותו מועד, כאמור בסעיף קטן (א).
(ג) נכרת חוזה הלוואה ומתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן, יחושב שיעור העלות הממשית של האשראי לעניין סעיף קטן (א), כאילו נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית קבועה בשיעור הריבית הגבוה ביותר מבין הריביות שגבה המלווה מהלווה במסגרת אותו חוזה:
(1) החוזה נערך בלא מסמך בכתב בניגוד להוראות סעיף 2;
(2) החוזה אינו כולל את הפרטים הקבועים בסעיף 3(ב)(2) עד (8) ו-(9), לרבות כפי שהוחל בסעיפים 15א ו-15ב;
(3) נקבע בחוזה בסיס הצמדה או בסיס ריבית שאינו כאמור בסעיף 4א.
הגבלת ריבית הפיגורים (תיקון מס' 5) תשע"ז-2017 6. (א) לא יכרות מלווה חוזה הלוואה שבו שיעור ריבית הפיגורים הידוע במועד כריתת החוזה עולה על שיעור ריבית הפיגורים המרבי הידוע באותו מועד, ולא יקבל תשלום לפי חוזה כאמור.
(ב) מלווה יכלול בחוזה הלוואה תנאי שלפיו שיעור ריבית הפיגורים הידוע במועד כריתת החוזה לא יעלה על שיעור ריבית הפיגורים המרבי הידוע באותו מועד, כאמור בסעיף קטן (א).
(ג) נכרת חוזה הלוואה ומתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן, יחושב שיעור ריבית הפיגורים לעניין סעיף קטן (א), כאילו נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית פיגורים קבועה בשיעור ריבית הפיגורים הגבוה ביותר מבין הריביות שגבה המלווה מהלווה במסגרת אותו חוזה:
(1) החוזה נערך בלא מסמך בכתב בניגוד להוראות סעיף 2;
(2) החוזה אינו כולל את הפרטים הקבועים בסעיף 3(ב)(2) עד (8), (9) ו-(11), לרבות כפי שהוחל בסעיפים 15א ו-15ב;
(3) נקבע בחוזה בסיס הצמדה או בסיס ריבית, לעניין ריבית פיגורים, שאינו כאמור בסעיף 4א".
הוראות אלו מתייחסות למערכת היחסים שבין "מלווה", המעוניין להתקשר עם אדם ב- "חוזה הלוואה". "הלוואה", מוגדרת בסעיף 1 לחוק, כזו הלשון:
""הלוואה" – כל עסקת אשראי, לרבות ניכיון שטר, ולמעט סוגי עסקאות אשראי ששר המשפטים, בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט קבע לגביהן כי הוראות חוק זה, כולן או חלקן, לא יחולו עליהן בשל כך שהן לא מקיימות את תכליות החוק".
התובע לא הניח כל מסד משפטי או עובדתי שילמד כי הסכמי פשרה מהסוג שבמוקד התובענה שמלפניי עולים כדי "הלוואה", במובנה שבחוק. מבלי לקבע מסמרות בסוגיה עקרונית זו, אני סבור שלא בשלה העת להכריע בה לגופה, מבלי שהונח מסד ראייתי ומשפטי הולם ובהינתן כי טענותיו בהקשר זה נטענו מן הפה אל החוץ. יתרה מכך, התובע לא התייחס להוראת סעיף 9 בחוק, הקובעת, בין היתר, כי חריגה מהוראות החוק עשויה להוביל לביטול יחסי של שיעורי הריבית שנקבעו, או להתאמתם לגדרי הוראות החוק, חלף ביטול חוזה ההלוואה בכללותו. וכלשון החוק:
"9. (א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי חוזה ההלוואה או תנאי בו אינם מתאימים לדרישות לפי חוק זה, ולגבי מלווה מוסדי – לדרישות לפי חוק זה או לפי חוק אחר החל בעניין כאמור בסעיף 16, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.
(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין".
הוראה זו מלמדת כי גם במקרה שבו הוכח שמדובר בהסכם הכפוף להוראות החוק ובו ריביות בלתי חוקיות – לא די בכך כדי להורות על ביטול ההסכם בכללותו, שעה שיכול כי ניתן להתאים את הוראות החוזה לדרישות החוק. התובע לא טען לפניי מדוע יש להעדיף את הסעד המבוקש, בדמות ביטול הסכם הפשרה בכללותו, על פני התאמת שיעורי הריבית שבו. במיוחד כך, לנוכח שהתובע אינו חולק על סכומי הקרן שביסוד פסק הדין ולנוכח שאף לא החל לשלם את הסכומים שביסוד הסכמי הפשרה.
אוסיף על כך ואציין, כי התובע לא העלה כל טענה ביחס לשאלה האם קיומן של ריביות העולות על השיעור המותר, ככל שהיה מוכח שאכן כך, גוברות על עקרונות ההשתק וסופיות הדיון. במיוחד כך, בהינתן כי שיעורי הריבית נבחנו על ידי מומחי שני הצדדים ועל ידי מומחה מוסכם נוסף, מבלי שמי מהם מצא לנכון להתייחס לטענת אי-החוקיות הנטענת.
אינני מקבל את טענת התובע לפיה הסכם הפשרה השני הופר מחמת ששהה בדירה לאחר המועד הקובע ולכן יש להורות על בטלותו. גם טענה זו, חותרת עקרונות ההשתק וסופיות הדיון. כזכור, כבר בבקשת התובע מיום 30.5.17, הוא עתר לביטול הסכם הפשרה השני, בטענה כי שהה בדירה לאחר ה- 18.4.17. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 25.6.17. אף לגופה של טענה זו לא ניתן לקבלה. לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה נמסרה החזקה בדירה, בהסתמך על ההתכתבויות המלמדות על מסירת החזקה בדירה לידי ב"כ הנתבעת (ראו נספחים ל'-ל'2 לכתב ההגנה) וכן בהסתמך על אישור התובע לפרוטוקול הדיון כי הוא מתגורר בראשון לציון (פרו' עמ' 16 שו' 22).

סוף דבר
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ – דחיתי את התביעה.
לאור התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, על הניסיון החוזר ונשנה להתערב בהחלטות שיפוטיות חלוטות מנימוקים שאינם מבוססים ולאחר שכבר שבית משפט זה כבר הביע דעתו כי סיכוי י של טענות התובע נמוכות וכן, לאור שלא שולמו סכומי ההלוואה שאינם במחלוקת, למצער הקרן על אף אורכות חוזרות ונשנות לתשלום החוב ולא עמד בהן תוך התנהלות שלא בתום לב (ראו הח' בית המשפט מיום 31.10.16 ו- 25.6.17 הנ"ל) – סבורני גם אני, כי גם התובענה שמלפניי עולה כדי ניצול לרעה של הליכים משפטיים שלא בתום לב.
בהתחשב בהיקף הדיון, במורכבות המחלוקת שכללה שני הליכים קודמים, במספר הישיבות שהתקיימו, בהתנהלותם הדיונית של הצדדים ובמכלול נסיבות העניין – אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת, בסכום של 65,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם בתוך 30 ימים ורק ככל שלא ישולם במועדו, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, במעמד הצדדים.


מעורבים
תובע: טאמז אלישקוב
נתבע: א.ר.א.ב. בונוס בע"מ
שופט :
עורכי דין: