ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קימברלי קלארק ישראל בע"מ נגד עיריית נהריה :

בפני כבוד ה שופט אורי גולדקורן

התובעת/הנתבעת שכנגד

קימברלי קלארק ישראל בע"מ,
(מקודם - חוגלה קימברלי בע"מ)
ח.פ. 51-0390321
ע"י ב"כ עו"ד דן צפריר

נגד

הנתבעת/התובעת שכנגד

עיריית נהריה
ע"י ב"כ עו"ד יצחק שמוחה

פסק דין

באיזו שיטת חישוב על העירייה לחייב מפעל תעשייתי בגין אגרת ביוב? בסוגיה זו עוסק פסק דין זה.

כתב התביעה

1. התובעת, שהינה חברה לייצור ושיווק מוצרים מתכלים שאינם מזון, ולה מפעל באזור התעשייה בנהריה, הגישה ביום 6.6.2016 תביעה נגד הנתבעת (להלן: העירייה) להחזר 2,233,779 ₪, אשר, לטענתה , נגבו ממנה ביתר בתקופה שבין יוני 2004 ליוני 2011 כאגרת ביוב. לטענתה, גביית היתר נובעת מחישוב גובה אגרת הביוב על-פי כמות המים שנצרכו על-ידי התובעת מרשת המים העירונית (להלן: חישוב לפי מים), במקום מחישוב על-פי כמות השפכים שהתובעת הזרימה למערכת השפכים העירונית, ואשר ניתנת למדידה באמצעות מד שפכים שהותקן בתחילת שנת 2008 בנקודת החיבור של מפעל התובעת למערכת הביוב העירונית (להלן: חישוב לפי שפכים).

2. בכתב התביעה תוארה הגרסה העובדתית הבאה: לאחר דין ודברים שהחל בחודש יולי 2011 (במקביל למועד בו חדלה התובעת לצרוך את מרבית המים מהרשת העירונית ועברה לצריכת מים באמצעות שאיבה מבארות שבשטח המפעל) הסכימה העירייה שהתובעת תחויב בתשלום אגרת ביוב בשיטת חישוב לפי שפכים, והחלה לפעול בשיטה זו. היא אף נתנה ביטוי בכתב להסכמתה זו במכתב יו מיום 6.5.2012 ומיום 23.6.2013 של היועץ המשפטי שלה אל בא-כוח התובעת, במענה לפניות לתיקון דרישות חיוב שנשלחו בשגגה. עם זאת, היועץ המשפטי של העירייה דחה במכתבו מיום 30.9.2014 את פניית התובעת לביצוע זיכוי עבור חיובי יתר בגין אגרת ביוב שנעשו על-ידי העירייה בתקופה שמיוני 2004 ועד ליוני 20 11, אשר קדמה לשינוי שיטת החיוב משיטת חישוב לפי מים לשיטת חישוב לפי שפכים. במכתב נטען, בין היתר, כי הסכמת העירייה לעבור לשיטת חישוב לפי שפכים ניתנה רק לאחר שהותקן מד שפכים (שהתובעת ביקשה להתקינו לאחר אוגוסט 2010), וכי "כללי המים ... קובעים מפורשות כי חיובי אגרת הביוב יהיו בהתאם לצריכות המים של הצרכן". למכתב נוסף ששלח היועץ המשפטי של העירייה ביום 25.1.2016 צורפה חוות דעת של עורך-דין יצחק שמוחה (בא-כוח העירייה בתיק שבפנינו), לפיה יש לחשב את גובה אגרת הביוב בשיטת חישוב לפי מים, ולכן עומדת לעירייה עילה לדרוש מהתובעת את הפרשי האגרה ששולמו בחסר.

3. התובעת טענה כי העירייה ניהלה עמה משא ומתן שלא בתום לב, כי יש לראות בהתנהלותה כהודאת בעל דין לפיה חיוב באגרת ביוב צריך להיעשות בשיטת חישוב לפי שפכים, וכי חישוב בשיטה זו הינו פועל יוצא של הוראות סעיף 39(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הביוב), סעיף 76(ג)(3) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשמ"ט-2009 (להלן: חוק ההתייעלות הכלכלית), פסק הדין בת"מ (מחוזי חי') 17644-06-12 רוסנברג נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 25.8.2013) (להלן: עניין רוסנברג) וחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מס' 95/1 (להלן: חוזר המנהל הכללי).

4. עוד נטען בכתב התביעה כי העירייה ביצעה כלפי התובעת עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה וכי גביית היתר שבוצעה על-ידה הינה בגדר עשיית עושר ולא במשפט. העירייה נדרשה להשיב לתובעת סך 1,156,957 ₪ בגין גביית יתר בתקופה ממרץ 2008 ועד יוני 2011 (על-פי טבלת נתונים שהעירייה צרפה למכתבה לתובעת מיום 19.11.2015 בכפוף לתיקוני נתונים שפורטו במכתב התובעת לעירייה מיום 1.12.2015) וכן סך 1,076,822 ₪ בגין גביית יתר בתקופה מאפריל 2004 ועד מרץ 2008, בטרם הותקן מד שפכים (על-פי הערכה שהוזרמו שפכים בשיעור של 25% מכמות המים שנצרכה).

כתב ההגנה

5. בכתב ההגנה הועלו על-ידי העירייה שלושת הטיעונים הבאים: (1) עילת התביעה בגין כל סכום שנגבה לפני 6.6.2009 (שבע שנים לפני הגשת התביעה) התיישנה; (2) העירייה רשאית לגבות אגרת ביוב בשיטת חיוב לפי מים, כפי שנובע מחוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), תשל"ו-1976 (להלן: חוק העזר) הגובר על חוזר המנהל הכללי, וכפי שנעשה בפועל עד יוני 2011; (3) החלטת העירייה בנובמבר 2011 לחייב את התובעת באגרת ביוב בשיטת חישוב לפי שפכים הייתה שגויה ועמדה בניגוד לחוק העזר.

כתב התביעה שכנגד

6. לאור עמדתה, לפיה שיטת חיוב לפי מים היא השיטה הנכונה לחיוב בגין אגרת ביוב, ולאור טענתה כי כמות הביוב שהתובעת הזרימה למערכת הביוב העירונית הייתה נמוכה מסך צריכת המים, ה גישה העירייה נגד התובעת תביעה שכנגד בסך 1,737,341 ₪ - מהם 1,115,699 ₪ הנובעים מההפרש בין "כמות המים" בגינם שולמה אגרת ביוב (660,388 מ"ק) לבין כמות המים שהתובעת שאבה וצרכה בפועל (902,455 מ"ק) בתקופה שמיולי 2011 ועד דצמבר 2013, וסך 621,642 ₪ הנובעים מההפרש בין "כמות המים" בגינם שולמה אגרת ביוב (686,849 ₪) לבין אומדן כמות המים שהתובעת שאבה וצרכה (855,940 ₪) בתקופה שמינואר 2014 ועד יוני 2016.

כתב ההגנה שכנגד

7. בכתב ההגנה שכנגד דחתה התובעת (הנתבעת שכנגד) את פרשנותה של העירייה לחוק העזר, וטענה (בסעיפים 3 ו-15) כי אין היגיון בדרישת העירייה לחיוב באגרת ביוב בשיטת חיוב לפי מים, המביאה בחשבון את מי הבארות המטויבים על-ידי התובעת באופן פרטי, ואינם נגזרים מכל שירות המסופק על-ידי העירייה. עוד נטען (בסעיף 29) כי אם תתקבל הטענה לפיה חיוב אגרת ביוב צריך להתבצע באמצעות נתוני מד מים שנמצא בכניסה למפעל התובעת, יהא על העירייה להשיב לתובעת מיליוני שקלים בגין חיוב משנת 2011 שבוצע בהתאם למד שפכים ביציאה מהמפעל, וזאת מאחר והחל מאותה שנה המפעל החל לספק מים לעצמו באמצעות מערכת מים עצמאית, וכמות המים שהעירייה סיפקה למפעל קטנה עד מאוד.

העתירה המנהלית

8. ביום 31.12.2017 הודיע בא-כוח העירייה לבית המשפט על הסכמה להעביר את המחלוקת בתיק זה לגישור, ונקב בשם המגשרת המוסכמת על שני הצדדים. עוד בטרם מוצה הליך הגישור, שלחה העירייה לתובעת ביום 19.2.2018 דרישה להשלמת חיוב בגין אגרת ביוב לשנת 2017, על-פי שיטת חישוב לפי מים. בעקבות זאת, הגישה התובעת בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עתירה מנהלית נגד העירייה, שסומנה עת"מ 17352-04-18. בעתירה התבקש בית המשפט ליתן צו המצהיר על החלטת העירייה לשינוי אופן החיוב באגרת הביוב כבטלה ומבוטלת.

9. ביום 6.9.2019 קיבל השופט סוקול את העתירה המנהלית , וקבע כי יש לחייב את התובעת "רק בשל כמות מי השפכים שהוזרמו למערכת הביוב". בפסק דינו נכתב, בין השאר (ההדגשות הוספו - א"ג) :

"2. עתירתה של העותרת בתיק זה מתמקדת בדרך חישוב אגרת הביוב אותה נדרשת העותרת ל שלם לעיריית נהרייה בשל הזרמת השפכים.
.
.
22. עד שנת 2001, עת נכנסה הרפורמה במשק המים והביוב לתקפה, נוהל משק המים והביוב בישראל על ידי הרשויות המקומיות באמצעות חוקי עזר עירוניים. חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב) הסמיך בסעיף 37 רשויות מקומיות להטיל, בחוקי עזר, אגרה לכיסוי הוצאות החזקת הביוב. ככל שרשות מקומית לא עשתה כן הוסמך שר הפנים להורות על התקנת חוקי עזר.

סעיף 39 לחוק הביוב קבע את "קני המידה" לאגרת ביוב שרשאית רשות מקומית להטיל והורה כדלקמן:

(א) אגרת ביוב יכולה להיות מודרגת והיא תוטל לפי קנה מידה שתקבע הרשות המקומית בחוק עזר.
(ב) בנכסים המשמשים לתעשיה או למלאכה יהיו קני המידה לאגרת הביוב, שייקבעו על ידי הרשות המקומית לפי סעיף קטן (א), טיב השופכין, כמותם, השפעתם על הביוב, ורשאית הרשות המקומית להוסיף לאלה קני מידה סבירים אחרים ( ההדגשה הוספה).

רואים אנו כי העיקרון הבסיסי שנקבע בסעיף 39(ב) הוא כי קני המידה לאגרת ביוב בתעשייה יתחשבו בגורמים שונים ובהם כמות מי השופכין:

בהתאם לסמכותה על פי חוק הביוב התקינה עיריית נהרייה את חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו 1976. לפי חוק העזר תחושב אגרת הביוב לפי כמות השפכים המוזרמים למערכת הביוב. בשנת 198 חוקקה עיריית נהריה חוק עזר נוסף מיוחד לשפכי תעשייה, חוק עזר לנהריה (הזרמת שפכי תעשייה למערכת הביוב), התשמ"ב- 1981 אשר גם הוא קבע כי אגרת הביוב תחושב לפי כמויות השפכים.
.
.

33. בטרם נבחן האם התקיימו התנאים, נחזור ונזכיר את עקרונות היסוד. התשלום עבור ביוב מהווה "מחיר", כלומר התשלום צריך לשקף עלות ריאלית, בכפוף לסטייה בשל עיקרון האחידות או עיקרון מוכר אחר. עקרון זה ולפיו יחויב צרכן רק לפי עלות השירות מוצא ביטוי מפורשת גם בסעיף 39 לחוק הביוב, גם בסעיף 101 לחוק תאגידי מים וגם בתכליות החריגים שנקבעו בכללי המים. לפיכך, ברי כי ככל שמתעוררת שאלת פרשנות של הכללים יש לנסות לאתר את אותו פירוש המתיישב עם עקרונות העל האמורים. גם עיקרון ההגינות החל על הרשות מחייב לאתר פירוש ולפיו לא יחויב צרכן בגין שירות שלא סופק לו. כך גם עיקרון האחידות, הנגזר מהזכות לשוויון, שהרי אם יחויב צרכן בתשלום עבור שירותי ביוב בשל כמות העולה על כמות השפכים שהזרים, משמעות הדבר היא העלאת התעריף לאותו צרכן.
.
.

36. ....... דומה כי אין ספק כי המים שצורכת העותרת משמשים לייצור, כי חלקם מתנדפים וחלקם נכלל במוצרים.
.
.

38. דומני כי כל התנאים הנ"ל התקיימו. להודעת העדכון צורפו אישורים שונים לגבי התקנת מד השפכים. נזכיר כי מדובר במד שפכים שהותקן על פי ההסכם שבין העותרת למט"ש נהריה. ההסכם עם המט"ש אליו מופנים שפכי העותרת, ההסכמה המפורשת משנת 2012 וההסכמה בהתנהגות עד לשנת 2016 מלמדים גם על קיומו של הסכם כנדרש לפי סעיף 3(ה)(2). ודוקו, אמנם רשאית רשות לשנות מדיניות או להשתחרר מהסכם אולם לא די בהודעת העירייה משנת 2016 ולפיה השתנו הכללים כדי להצדיק סטייה מההסכמות, כאשר רואים אנו שהכללים אינם מחייבים סטייה שכזאת. העירייה לא ביקשה להשתחרר מההסכמה אלא ביססה טענותיה על שינוי הדין, אלא שכאמור הדין אינו מצדיק את השינוי.
.
.
40. ניתן לסכם ולקבוע כי בהתאם לעקרונות הכלליים, ובהתאם להוראות סעיף 3 לכללי חישוב עלות, יש לחייב את העותרת רק בשל כמות מי השפכים שהוזרמו למערכת הביוב. אופן החישוב יעשה על פי הכללים כפי שפורטו לעיל".

10. בסעיף 114 לסיכומיו בכתב טען בא-כוח העירייה כי פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית אינו נוגע לתביעה הנוכחית, מאחר והוא עוסק באופן חיובי הביוב של התובעת בהתאם לכללי המים והביוב שנחקקו על-ידי רשות המים ביחס לשנת 2017. בסיכומי התשובה ( שהוגשו מכוח היות העירייה אף תובעת שכנגד) הוא טען כי ההכרעה באותו פסק דין ניתנה לגבי חיובי אגרת ביוב בשנת 2017 ונשענה על מסגרת נורמטיבית שונה מהמסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לתביעה שבפנינו (ונוגעת לשנים 2011-2004). בהתייחסו לקביעת השופט סוקול בפסקה 22 לפסק דינ ו, לפיה הן לפי חוק העזר של העירייה משנת 1976 והן לפי חוק העזר שלה משנת 1981 יש לחשב אגרת ביוב לפי כמות השפכים המוזרמים למערכת הביוב, גרס בא-כוח העירייה כי מדובר ב"הערת אגב" שהינה "שגויה ולא רלוונטית", והביע דעתו (בסעיף 6 לסיכומי התשובה) כי "אין מחלוקת כי בחוק העזר לביוב החל והמחייב בענייננו לא נקבעו הוראות המאפשרות חיוב חריג עפ"י כמות הביוב". על אף שבפסקה 20 לפסק דינו קבע השופט סוקול כי בבג"ץ 1195/ 10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (פורסם בנבו, 13.11.2014) (להלן: עניין מרכז השלטון המקומי) נקבע בדעת רוב כי תעריפי המים והביוב שקובעת רשות המים הם בבחינת "מחיר" ואינם "אגרה" או "מס", טען בא-כוח העירייה כי אגרת הביוב בחוקי העזר העירוניים הינה "אגרה", והפנה לפסקה לג בפסק דינו של השופט רובינשיין, שכתב את עמדת הרוב בעניין מרכז השלטון המקומי. ככל שבהפניה לפסקה לג ביקש בא-כוח העירייה לבסס את הטיעון שקביעת אגרת ביוב כ"מחיר" נשענת על מסגרת נורמטיבית שלא הייתה קיימת בשנים הרלוונטיות לתביעה הנוכחית, סבורני שאין ההפניה מבססת כלל ועיקר את הטיעון. קריאה של מלוא פסק דינו של השופט רובינשטיין ב עניין מרכז השלטון המקומי תגלה כי הנמקתו נשענת על תשתית חוקית שעמדה בתוקפה אף בשנים הרלוונטיות לתביעה שבפניי, ולא על כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות המקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), תשע"ה-2014, ש"נכנסו לתמונה" בפסקה 27 לפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית.

פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, בו נקבע כי יש לגבות אגרת ביוב בשיטת חישוב לפי שפכים, נשען, בין השאר, על עקרונות כלליים ואף על סעיף 39 לחוק הביוב ועל חוקי העזר של העירייה שעמדו בתוקפם בשנים 2011-2006. לאורו, הנני קובע כי באותן שנים רשאית הייתה העירייה לחייב את התובעת באגרת ביוב רק לפי כמות השפכים שהוזרמו מהמפעל למערכת הביוב העירונית, ללא קשר לכמויות המים שנצרכו על-ידה.

טענת ההתיישנות

11. העירייה טענה בכתב ההגנה לקיומה של התיישנות בכל הנוגע לחיובים שקדמו ליום 6.6.2009 (שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה), ועמדה על טענה זו בסיכומיו בכתב של בא-כוחה.

12. בע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 20.8.2009) (להלן: עניין עירית ירושלים) נפסק כי עקרון ההשבה חל על מקרה בו גובה רשות תשלומי-יתר של ארנונה שלא כדין, וכי עקרון ההשבה חל באופן דומה גם ביחס לגבייה של תשלום מס, אגרה או כל תשלום חובה אחר, הנגוע באי-חוקיות מחמת חוסר סמכות כאשר התשלום בטל מעיקרו. נקבע שם כי עילת התביעה נולדה במועד תשלום כספי האגרה והיא נטועה במשפט הפרטי בעקרון הקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, אשר על-פיו קמה חובת השבה מלאה. עוד נקבע כי דין ההשבה כפוף לתקופת התיישנות של שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה. לאור סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), חלה התיישנות על תביעה להשבה בגין גביית יתר שקדמה ליום 6.6.2009.

13. בא-כוח התובעת טען בסיכומיו כי רק בשנת 2010 החל מ ירוץ ההתיישנות, מאחר באותו מועד הצטברו בידי התובעת מספיק מדידות שהקימו בידה את "כוח התביעה".

בפסיקה נקבע כי מועד לידתה של עילת תביעה לצורך מירוץ ההתיישנות הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע. במלים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו בבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (פורסם בנבו, 19.9.2010); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (פורסם בנבו, 19.4.2012) (להלן: עניין רובאב)). על-פי הגרסה העובדתית שתוארה בכתב התביעה, העובדות הרלוונטיות לענייננו היו ידועות לתובעת כל העת: בסעיף 11 לכתב התביעה צוין כי בתהליך הייצור במפעל התובעת נעשה שימוש במים הנצרכים וכי בתהליך הייצור מתאדים מים בהם נעשה שימוש. על כך אף העיד אדי חגי, עובד התובעת משנת 2002 וכיום מנהל פיתוח והנדסה בתובעת. בסעיף 18 נטען כי במשך תקופה ארוכה אגרת הביוב שנגבתה מהתובעת חושבה על-פי כמות המים שנמדדו ב מד המים שהותקן בכניסה למפעל. הנה כי כן, בכל שלב ידעה התובעת שחלק מהמים הנצרכים מתאדים בתהליך הייצור ואינם מגיעים למערכת השפכים העירונית, וכי חיוב אגרת הביוב נעשה בשיטת חישוב לפי מים. גילוי מאוחר של התובעת כי חיוב בשיטה זו מנוגד לדין אינו משעה את תחילת מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - המרכז, פ"ד מו(4) 719 (1992)). בניגוד לנטען בסיכומים, הרי בסעיפים 42-41 לכתב התביעה נכתב כי כבר בשנת 2008 הותקן מד שפכים בנקודת החיבור של המפעל למערכת הביוב העירונית, וכי נתונים מדויקים נמדדו בו החל מאפריל 2008. דהיינו, מהגרסה העובדתית שנטענה בכתב התביעה עולה כי באפריל 2008 (ולא בשנת 2010) הצטברו בידי התובעת מספיק מדידות שהקימו לה "כוח תביעה" , וזאת עקב התקנת מד שפכים וקבלת נתוני המדידות שבוצעו בו. לשיטתה, לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אמורה תקופת ההתיישנות להתחיל מאפריל 2008, מאחר ורק אז "נודעו לתובע עובדות אלה". סבורני כי טעות בידיה של התובעת: אידוי חלק מהמים הנצרכים וחיוב אגרת ביוב בחישוב לפי מים (שכלל את כמויות המים שהתאדו בתהליך הייצור ולא הוזרמו למערכת הביוב העירונית) היו העובדות המהותיות שהוכחתן הייתה גורמת לתובעת לזכות בתביעתה. עובדות אלו היו ידועות לתובעת כל אימת שקיבלה חשבון אגרת ביוב ושילמה אותו. תוצאות המדידות לפי מד שפכים, שנודעו לתובעת רק באפריל 2008, היוו ראיה בלבד לגובהם של חיובי היתר. בצדק טען בא-כוח העירייה בסעיף 71 לסיכומיו, כי לא הייתה מניעה מצד התובעת להתקין מד שפכים שנים רבות עוד קודם לכן. אשר על כן, הנני דוחה את הטענה כי מירוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2010 או בשנת 2008.

14. בא-כוח התובעת טען לתחילת מירוץ ההתיישנות בשנת 2011, לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בו נקבע: "הודה הנתבע ... בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה". הוא טען כי מכתביו של היועץ המשפטי של העירייה מיום 6.5.2012 ומיום 23.6.2013 (מוצגים 8-7 בתיק המוצגים של התובעת) מהווים הודאה של העירייה בזכותה המושגית של התובעת.

בעניין רובאב דן בית המשפט בשאלה מהי אותה "זכות", שאם מודה הנתבע בקיומה, יש בכך כדי לאפס את מירוץ תקופת ההתיישנות? נקבע כי מירוץ ההתיישנות של הכוח לתבוע מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה ב"זכותו המושגית" של התובע לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, וכי "זכות מ ושגית" הינה הזכות הראשונית, עוד בטרם התגבשה העילה (למשל, בטרם הופר החוזה). בית המשפט העליון קבע כי "תוכנה של ההודאה בה עוסק הסעיף הוא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות" (ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים, פסקה 22 (פורסם בנבו, 20.7.2010)) וכי "על ההודאה הכתובה הנדרשת בהקשר זה להיות מפורשת וברורה " (ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן, פסקה 11 (פורסם בנבו, 2.1.2014)).

במכתביו של היועץ המשפטי של העירייה אל בא-כוח התובעת מיום 6.5.2012 נכתב כי "בשגגה" נשלחה דרישת חיוב באגרת ביוב "שאיננה נסמכת על מדידת כמויות השפכים שנמדדו במד הזרימה (מד השפכים - א"ג), ובמכתבו מיום 23.6.2013 צוין ש"אין מחלוקת כי חיובי אגרת הביוב של המפעל צריכות להיות אך ורק עפ"י מדד מד הזרימה הנ"ל". במכתב נוסף שלו, שנשלח ביום 19.11.2015, לו צורפה טבלה עם נתוני בדיקה ביחס לכמויות שפכים שנמדדו לכמויות בגינה חייבה העירייה בתשלום אגרת ביוב בתקופה שקדמה לספטמבר 2011, נכתב: "כל אמור לעיל וכל המפורט במסמך זה אינו מהווה כל הודאה של העירייה בכל טענה של חוגלה ואינו מהווה כל ויתור על כל טענה של העירייה כלפי חוגלה". בעדותה של חגית לוי, מנהלת מדור גביית מים וביוב בעירייה, היא אמרה: "כשנעשתה הפשרה ב-2014 לדעתי, סוכם על מ-2011 ואילך ... אף פעם לא נעשתה איזו שהיא בקשה או איזו שהיא הסכמה לגבי רטרו" (עמ' 8 לתמלול ישיבת הוכחות מיום 21.5.2019). תוכן מכתביו האמורים לעיל של היועץ המשפטי של העירייה אינו מהווה הודאה מפורשת וברורה של העירייה ב זכות על-פי דין של התובעת לחיוב אגרת ביוב בשיטת חישוב לפי שפכים בתקופה שקדמה לשנת 2011. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העיתוי של הסכמת העירייה לעבור משיטת חישוב לפי מים אל שיטת חישוב לפי שפכים. הסכמה זו ניתנה לאחר המועד בו חדלה התובעת לצרוך את מרבית המים מהרשת העירונית מאחר והיא עברה לצריכת מים באמצעות שאיבה מבארות שבשטח המפעל (ומד מים שנמצא בכניסה למפעל התובעת הפסיק לשקף את צריכת המים המלאה של התובעת) . אשר על כן, אינני מקבל את טענת התובעת לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

חישוב

15. משקבעתי כי לא מתקיימים החריגים להתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אפנה לבחון האם הוכיחה התובעת את גובה סכומי היתר שנגבו ממנה בתקופה שמיום 6.6.2009 ועד ליוני 2011 (הוא המועד ממנו הוחל החיוב בשיטת חישוב לפי שפכים, כאמור בסעיף 38 לכתב התביעה).

16. כאמור בפסקה 4 לעיל ובסעיף 143 לכתב התביעה , את תביעתה להחזר בגין גביית יתר בתקופה ממרץ 2008 ועד יוני 2011 ביססה התובעת על טבלת נתונים שהעירייה צרפה למכתב ששלחה לתובעת ביום 19.11.2015 ועל תיקוני נתונים שפורטו במכתב התובעת לעירייה מיום 1.12.2015. מאחר ואותם תיקונים מתייחסים לתקופה שקדמה ליום 6.6.2009, אשר התיישנה, אין צורך להידרש להם.

במכתב העירייה מיום 19.11.2015 הוסבר אופן קריאת הנתונים בטבלה:

"בשם עיריית נהריה הנני מעביר אליך את נתוני בדיקת העירייה ביחס להפרשי כמויות השפכים אשר בין הכמות שעברה ונמדדה במט"ש ובין הכמות בגינה חויבתם ע"י עירית נהריה. כל זאת ביחס לתקופה המפורטת בטבלה המצורפת, אשר היא התקופה שנותרה במחלוקת. יצויין כי אופן ציון התקופות בטבלה הוא מדידה כל חודשיים. כך לדוגמא חודשים יולי אוגוסט 2011 מופיעים כך: 07/08/2011".

סך ההפרשים בין הכמויות בתקופה מיום 5.6.2009 ועד ליום 5.6.2011 הינו 185,551 מ"ק. בגין הפרשים בחודשים מאי ויוני 2009 מופיע בטבלה נתון מספרי אחד (13,583 מ"ק ביום 5.6.2009), אולם מאחר וענייננו רק בנתון הנוגע לתקופה 6-30.6.2009, נחשב את החלק היחסי עבור תקופה זו, באופן שהפרש הכמויות בגינה יועמד על 5,567 מ"ק (25/61 x 13,583). לאור זאת, סך הפרשי הכמויות העודפות בגינן חושבו חיובי אגרת ביוב בתקופה מיום 6.6.2009 ועד ליום 30.6.2011 הינו 177,535 מ"ק.

17. אשר לגובה אגרת ביוב לכל מ"ק מי ביוב: בסעיף 39 שנמצא בחלק השלישי של חוק הביוב נקבע כי אגרת ביוב תוטל לפי קנה מידה שתקבע הרשות המקומית בחוק עזר. הפרק השלישי בחוק הביוב בוטל ביום 15.7.2009 במסגרת סעיף 75 לחוק ההתייעלות הכלכלית, ובסעיף 76 לו נקבעו הוראות לגבי תעריפים בדבר שירותים בת חום הביוב שנותנת רשות מקומית. סעיף 76 תוקן החל מיום 1.8.2013 במסגרת סעיף 62 לחוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), תשע"ג-2013, ובו נקבע, בין השאר, כי "התעריפים בעד שירותים בתחום המים והביוב שנותנת רשות מקומית שאינה רשות מקומית בלא תאגיד ואשר טרם העבירה את שירותי המים והביוב בתחומה לחברה, שנקבעו על ידה לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק לשינוי סדרי העדיפויות, יבוטלו החל ביום כ"ח בטבת התשע"ד (31 בדצמבר 2013)". מפסקה נא בפסק הדין שניתן בעניין רוסנברג עולה כי העירייה הינה "רשות מקומית שאינה רשות מקומית בלא תאגיד". הקביעה בפסקה סב באותו פסק דין, לפיה "לפי הוראות סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, התעריף בעד שירותי הביוב שנותנת רשות מקומית אכן עומד בתוקפו, כפי שהיה ערב תחילתו של החוק, ואולם, קביעת העדכונים נתונה למועצת רשות המים והביוב", נותרה בתוקפה אף לאחר תיקון סעיף 76 ביום 1.8.2013 (כמצוין לעיל). מכל אלה המסקנה היא שבתקופה הרלוונטית לענייננו תעריפי אגרת הביוב שנקבעו בחוקי העזר של העירייה הם המחייבים.

18. על אף שבחוק העזר משנת 1976 נכתב כי אגרת ביוב כוללת אגרת תחזוקה בשיעור 2 ₪ לכל מ"ק מים לצריכה מסחרית לתעשייה ואגרת טיהור בשיעור 1.75 ₪ לכל מ"ק מים לצריכה מסחרית לתעשייה, ציינה העירייה בנספח למכתבה מיום 19.11.2015 (שאף צורף כנספח למכתב התובעת מיום 1.12.2015) : "תעריף הביוב 4.180". התובעת חלקה על נתון זה, ובמכתב תשובה מיום 1.12.2015 טען בא-כוחה כי אגרת הביוב הממוצעת בשנת 2009 הייתה 4.21 ₪, בשנת 2010 - 4.33 ₪ ובשנת 2011 - 4.47 ₪. בסעיף 69.1 לסיכומיו כתב בא-כוח התובעת : "חישוב גביית היתר ... יהיה בהתאם להודאה מפורשת של הנתבעת ובהתאם לנתונים העובדתיים שנמסרו על ידה, והמפורטים במוצג תביעה מס' 14 (הוא מכתב התובעת מיום 1.12.2015 - א"ג)". בכך הוא נסוג מהטענה לחישוב על-פי תעריף למ"ק שהינו גבוה מזה שננקב במכתב העירייה מיום 19.11.2015. יש לחשב, איפוא, את החזר גביית היתר לפי תעריף של 4.18 ₪ למ"ק. מאחר ובתקופה מיום 6.6.2009 ועד ליום 30.6.2011 חויבה התובעת באגרת ביוב בגין כמויות עודפות של 177,535 מ"ק, עליה להשיב לתובעת סך כולל של 4.18 x 177,535 = 742,096 ₪. יוער כי בכל מכתביו לתובעת "בזמן אמת", לא כפר היועץ המשפטי של העירייה בטענה כי הסכומים שלגרסת התובעת היוו גביית יתר אכן שולמו על-ידי התובעת לעירייה.

התוצאה

19. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה שכנגד שהגישה העירייה, ומקבל בחלקה את תביעת התובעת נגד העירייה.

לאור חישוב סכומי היתר שנגבו כמוסבר בפסקה 18 לעיל, ולאור חובת ההשבה שנקבעה בעניין עירית ירושלים (פסקה 12 לעיל), הנני מחייב את העירייה לשלם לתובעת את סך 742,096 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 30.6.2011 ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו-כן הנני מחייב את העירייה לשלם לתובעת אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה, 6.6.2016, ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 152,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח חשוון תש"פ, 26 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: קימברלי קלארק ישראל בע"מ
נתבע: עיריית נהריה
שופט :
עורכי דין: