ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה סעדה נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט א' מצא

העורר: משה סעדה

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום 8.10.97 בב"ש 1408/97 שניתן
על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן

בשם העורר: עו"ד א' בן-שושן

בשם המשיבה: עו"ד א' מור-אל

בבית המשפט העליון

החלטה

בבוקר יום 8.7.97 נעצר העורר על ידי משטרת עכו בחשד של התפרצות לרכב לשם ביצוע גניבה. באותו בוקר הוגש נגד העורר בבית משפט השלום בעכו, על ידי תובע משטרתי, כתב אישום המונה שני אישומים: האחד בגין פריצה לרכב וגניבה מתוכו ביום 6.7.97, והשני בגין התפרצות לרכב לשם גניבה בבוקר יום הגשת כתב האישום. ביחד עם כתב האישום הגישה המשטרה לבית משפט השלום בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. ככל שהדבר מפליא, עוד באותו בוקר (8.7.97) הובא העורר בפני כבוד השופט מגן בבית משפט השלום לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. כבוד השופט מגן החליט למנות את עו"ד בן שושן כסניגור לעורר, לשם ייצוגו בהליך המעצר, ואולם בבקשת המעצר גופה פסל את עצמו מלדון מן הטעם שבתקופה האחרונה עסק בענייני העורר "באינטנסיביות רבה", ולפיכך ראוי שבקשת התביעה תידון בפני שופט אחר. הבקשה למעצרו של העורר נדונה ביום 14.7.97 בפני כבוד השופט נאסר, ולמחרת יום הדיון (15.7.97) החליט השופט נאסר כי העורר ייעצר עד תום ההליכים.

ביום 1.9.97 הובא העורר בפני כבוד סגן הנשיא פלאח להקראת כתב האישום. סגן הנשיא נמנע מלקרוא את כתב האישום בפני העורר והחליט כי הקראת כתב האישום תקויים בפני השופט נאסר ואילו שמיעת הראיות תקויים בפני כבוד השופט עמית. משהובא התיק בפני כבוד השופט עמית, הועיד אותו השופט להקראת כתב האישום בפניו ליום 9.9.97. יומיים קודם לכן (7.9.97) הובא העורר, בכל זאת, בפני כבוד השופט נאסר ובא-כוח המאשימה ביקש מהשופט לקרוא בפני העורר את כתב האישום. העורר, שבישיבה זו לא היה מיוצג על ידי סניגור, טען כי מיום הגשת כתב האישום חלפו כבר 62 ימים ולפיכך יש לשחררו מן המעצר לאלתר. בא כוח המאשימה סבר כי מניינו של העורר שגוי וכי 60 הימים הקצובים בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי עתידים לחלוף רק למחרת (8.9.97).

כבוד השופט נאסר קיבל את עמדת המאשימה והורה כי הקראת כתב האישום תתקיים בפני כבוד השופט עמית, אך לא ביום 9.9.97, כפי שנקבע מראש, אלא ביום 8.9.97. ואכן, ביום 8.9.97 הובא העורר בפני כבוד השופט עמית. בישיבה זו טען עו"ד בן שושן כי העורר נתון במעצר יותר מ60- ימים, אף שכתב האישום טרם הוקרא בפניו ולפיכך החזקתו במעצר מפירה את זכותו לשחרור מיידי כמצוות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי. בקשת הסניגור היתה איפוא, לשחרר את העורר ממעצרו מייד. בא כוח המאשימה השיב לטענת הסניגור באמרו כי "התיק עבר משופט לשופט בתום לב". כבוד השופט עמית דן בבקשה לשחרור העורר והחליט לדחותה. בעשותו כן הסתמך על החלטתו של עמיתי הנכבד, השופט טירקל, בבש"פ 7376/96. השופט עמית סבר כי החלטת כבוד השופט מגן לפסול את עצמו מלדון בעניינו של העורר פתחה את הליך המשפט. עם זאת, ומחשש שמא העורר בכל זאת נתון במעצר בלתי חוקי, הורה השופט עמית להאריך את מעצרו של העורר. סמוך לאחר מכן קרא בפני העורר את כתב האישום והעורר השיב, באמצעות סניגורו, כי הוא כופר בעובדות.

כנגד החלטה זו ערר העורר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. כבוד השופט ג'ובראן, שלפניו נדון הערר, תמך בדעתו של כבוד השופט עמית ואף הוא התבסס על החלטת השופט טירקל בבש"פ 7376/96 הנ"ל, ומטעם זה פסק לדחות את הערר.

בערר שלפני חוזר הסניגור וטוען את אשר טען בפני ערכאות קמא ואני סבור שהערר בדין יסודו. סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי מורה לאמור:

"52. נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים ימים ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר; אולם רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו בתנאים שיקבע".

הדרך הרגילה לפתיחתו של משפט היא בהקראת כתב האישום, באחת הדרכים המפורטות בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו בין על ידי השופט ובין באמצעות הסניגור מקום שהנאשם מיוצג על ידי סניגור. בבש"פ 7376/96 חזר השופט טירקל על דעה שהביע בשבתו בבית המשפט המחוזי (ב"ש (ב"ש) 418/79 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"א א 14), לפיה "תחילת המשפט" מתרחשת כל אימת "שבו מובא הנאשם לפני בית המשפט העומד לדון במשפטו, שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ'הליך שלפני משפט' ושלא לצורך עניין מינהלי גרידא". עניינה של פרשת אבו חצירא הנ"ל היה בטענת פסלות שטען הנאשם נגד בית המשפט ובעניין ההוא נקבע כי הדיון בטענת הפסלות, שמטבע הדברים התקיים לפני הקראת כתב האישום, מהווה תחילת המשפט.

בתי המשפט קמא, בענייננו, סברו שמהלכה זו ניתן ללמוד גזירה שווה גם למקרה הנדון, שהלוא ביום 8.7.97 החליט כבוד השופט מגן לפסול את עצמו מלדון בעניינו של העורר. השופטים המלומדים היו ערים לכך שבפרשת אבו חצירא הועלתה טענת הפסלות על ידי הנאשם. עם זאת סברו כי גם משמחליט בית המשפט, מיוזמתו, לפסול עצמו מלדון בעניין פלוני יחול אותו דין עצמו. כשלעצמי אינני רואה צורך להביע דעה, אם יש או אין מקום להבחנה בנושא זה ואף לא בשאלה הכללית אם משפט עשוי להתחיל גם שלא על דרך הקראת כתב האישום. גם בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב - ואינני קובע כך - הרי שבפרשתו של העורר, החלטת כבוד השופט מגן לפסול את עצמו אינה יכולה להיחשב כתחילת המשפט. בהחלטת השופט מגן אמנם נאמר כי הוא פוסל את עצמו "משמיעת התיק ואף מדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים". אך ממה שהוברר בפני ערכאות קמא (והדבר פורש בהחלטתו של כבוד השופט ג'ובראן בפרק העובדות) הבאת העורר בפני כבוד השופט מגן, ביום 8.7.97 (שבו כזכור הוגש כתב האישום), לא היתה לקיום דיון באישום אלא לדיון בבקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים. לפיכך אין זה מעלה או מוריד שכבוד השופט מגן ראה עצמו פסול מלדון גם במשפט, שכן המשפט לא נקבע בפניו לבירור אלא רק הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

העולה מן האמור הוא שמשפטו של העורר התחיל רק ביום 8.9.97, שבו הוקרא לפניו כתב האישום על ידי כבוד השופט עמית. העורר, כזכור, נעצר ביום 8.7.97 ובו הוגש כנגדו כתב האישום. מניין ששים הימים תם, למעשה, ביום 6.9.97. מכאן שבדין טען העורר בפני כבוד השופט נאסר ביום 7.9.97, ובדין חזר סניגורו של העורר וטען בפני כבוד השופט עמית ביום 8.9.97, כי העורר מוחזק במעצר בלתי חוקי.

החלטת כבוד השופט עמית להאריך את מעצרו של העורר, ביום 8.9.97, נעשתה ללא סמכות, שכן הסמכות להאריך את מעצרו של נאשם משחלפו ששים ימים מעת מעצרו ומשפטו טרם התחיל נתונה, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, לשופט בית המשפט העליון. אכן, משהתחיל משפטו של העורר בהקראת כתב האישום, סמכותו של בית משפט השלום להורות על מעצרו קמה וחזרה ליושנה (ב"ש 217/66 שפיצר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4) 574; וב"ש 709/84 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3) 434). ואולם משהתחיל המשפט בפני בית משפט השלום לא נתבקש בית המשפט על ידי התביעה לעצור את העורר בצו מעצר חדש, ואף לא עשה כן מיוזמתו.

חככתי בדעתי אם ראוי כי במקרה זה אעשה שימוש בסמכות הנתונה בידי ואאריך את מעצרו של העורר בימים אחדים על מנת שתינתן שהות לתביעה לחזור ולעתור למעצרו בפני בית משפט השלום. כך, ראוי לציין, נהג הנשיא אגרנט בפרשת שפיצר הנ"ל, וחזר ונהג השופט ש' לוין בפרשת פלוני הנ"ל. אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה אין זה מן המידה להעניק לתביעה סעד זה. פרשתו של העורר בפני בית משפט השלום התאפיינה, כפי שהוברר, ברצף של תקלות. יצוין שהתביעה המשטרתית, בהופעתה בפני בית משפט השלום, לא עשתה את המוטל עליה. כך, למשל, כשטען העורר בפני כבוד השופט נאסר, ביום 7.9.97, שהוא מוחזק במעצר שלא כדין, הכחיש התובע את מניינו של העורר ואמר לבית המשפט כי ששים ימי המעצר ימלאו רק למחרת היום.

אני מקבל את הערר ומורה לשחרר את העורר ממעצרו בערבות עצמית וערבות צד ג', להנחת דעתו של בית משפט השלום בעכו, בסך 10,000 ש"ח (ללא הפקדה). ניתנת ארכה להמצאת ערבות צד ג' עד מחר (14.10.97). משמע שהעורר זכאי להשתחרר ממעצרו עוד היום בערבותו העצמית. מעת שחרורו ממעצר יימצא העורר בבית מגוריו בעכו (בכתובת המצויינת בכתב האישום) בכל יום החל מן השעה 17:00 ולא ייצא מפתח ביתו עד השעה 07:00. כן יתייצב במשטרת עכו מדי יום למעט שבתות ומועדי ישראל.

ניתנה היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97059560.F03


מעורבים
תובע: משה סעדה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: