ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בית ספר תיכוני חקלאי פרדס חנה בע"מ נגד רשות מקרקעי ישראל חיפה :

בפני כבוד ה שופטת עדי חן-ברק

תובעים

בית ספר תיכוני חקלאי פרדס חנה בע"מ (חל"צ)

נגד

נתבעים

רשות מקרקעי ישראל חיפה

פסק דין

תביעה לקבלת פיצויים בגין השקעות שהשקיע התובע (עצים ומערכות השקייה) בקרקעות שהושבו על ידו לנתבעת, ושנותרו במקרקעין לאחר השבתם.

א. מבוא:

1. התובע הינו מוסד חינוכי חקלאי שפעל עד שנת 2010 להכשרת תלמידים במקצועות החקלאות. שטח בית הספר (כ - 180 דונם) היה מצוי בבעלות פרטית של חברת בית הספר החקלאי. בנוסף החזיק בית הספר (החל משנת 1949) ובמשך שנים רבות בקרקע נוספת בשטח של כ - 1,680 דונם, שהו שכר לו על ידי הנתבעת, בחוזים תלת שנתיים שחודשו מעת לעת.
בשנת 1993 נערכו שני החוזים האחרונים בין התובע לנתבעת לפיהם הושכרו הקרקעות לתובע עד ליום 31/8/95. מטרת החכירה הייתה שימוש חקלאי בקרקע לצורכי חינוך חקלאי ולימוד תלמידי הפנימיה החקלאית.
בשנת 1984 נטע התובע כחלק מההכשרה הלימודית ותוכניות הלימוד מטע אבוקדו בשטח של 35 דונם (כולל מערכת השקיה), בשנת 1995 נטע מטע אשכולית אדומה בשטח של 20 דונם. כן פעל התובע לעבד גידולי שדה בשטח של 400 דונם כולל מערכת השקיה.
2. לאחר פקיעת החוזים בשנת 1995 החל דין ודברים בין התובע לנתבעת בנוגע להמשך החכרת הקרקעות. התובע ביקש שטח נרחב יותר מזה שהוצע לו ע"י הנתבעת, והצדדים לא הגיעו להבנות כך ש לא נחתמו חוזי המשך.
בפועל המשיך התובע להחזיק בשטחים.
3. בתחילת שנת 2005 נודע לנתבעת כי שטחים רבים שהושכרו על ידה לתובע אינם מעובדים כלל ע"י התובע אלא ע"י צדדים שלישיים, שאינם קשורים לתובע, כאשר התובע מפיק מכך רווחים, ואינו עושה שימוש בשטחים לצורכי לימוד חקלאי.
על כן נפתחה חקירה על ידי הרשות המוסמכת לפי חוק ההתיישבות החקלאית במשרד החקלאות, וביום 29/3/05 הודיעה הממונה המחוזית לחוזים חקלאיים אצל הנתבעת לתובע כי לא ניתן יהיה לחדש את חוזה החכירה של הקרקעות עד להפסקת הפרות תנאי החכירה.
בהחלטה נוספת של הנתבעת מיום 12/7/06 נקבע כי ניתן יהיה להחכיר לתובע את השטחים המוחזקים על ידו בתנאים מסוימים, כאשר נקבע בין היתר כי שטח של 105.988 דונם יוחזר לנתבעת.
התובע התנגד להחלטה זו של הנתבעת והגיש תביעה לבית משפט המחוזי בחיפה (ת.א. 733/07 להלן: "התביעה הראשונה" ). תביעה זו נמחקה לאחר שהושגו הסכמות בין הצדדים לפיה ן הקרקעות ימשיכו להיות מוחכרות לתובע לטווח ארוך .
4. ברם עקב העובדה שלמרות ההסכמות לא נחתמו חוזי חכירה נוספים. על כן הגיש התובע בשנת 2009 תביעה נוספת כנגד הנתבעת (בבית המשפט המחוזי תל אביב, ת.א. 1796/09), תביעה שהועברה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 25970-12-09). בתביעה הנוספת עתר התובע למתן צו הצהרתי לפיו התובע זכאי לחתום עם הנתבעת על חוזה חכירה בנוגע לקרקעות, וכן לחייב את הנתבעת לחתום עם התובע על הסכם חכירה לדורות הנוגע לקרקעות. (להלן: "התביעה השנייה").
5. הנתבעת מצידה הגישה כנגד התובע כתב תביעה להפקעת המקרקעין בפני ועדת ההכרעה לפי חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים),תשכ"ז 1967, ו"ע 31709/3/11 (בבית משפט השלום בתל אביב) , בטענה להפרת תנאי החכירה בכך שהתובע עושה בקרקע החקלאית שימוש לצורך גידול עיבודים חקלאים שלא במסגרת חינוכית של ילדים הלומדים חקלאות, אלא הקניית זכות השימוש במקרקעין לצדדי ג' , כאשר נטען כי הדבר הינו בגדר שימוש חורג בקרקע, ובניגוד ל אמור בסעיפים 2 ו - 3 לחוק ההתיישבות החקלאית .
6. התביעה שהגישה הנתבעת הסתיימה בהסכם פשרה מיום 24/8/11 אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 12/9/11 לפיו נמחקה התביעה, כאשר התובע התחייב לפנות ולהשיב את הקרקע בשלוש פעימות (31/8/11, 31/8/12, 31/8/13) .
בסעיף 2 להסכם צויין כי: "הנתבעת (התובעת כאן – ע.ב.) תהא רשאית להותיר במקום את מערכות ההשקיה והמחוברים האחרים שהוצבו במקום"
7. במקביל להסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט נחתם בין הצדדים הסכם נוסף בו נקבע בסעיף 11 כי: "החברה רשאית להגיש למינהל בקשה לקבלת פיצוי כספי בגין השקעותיה במקרקעין להם היא זכאית לשיטתה, על פי הדין לרבות החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהלי המינהל התקפים במועד חתימת הסכם זה ותוך שהמינהל מודיע כי לשיטתו אין החברה זכאית בנסיבות העניין לפיצוי כלשהו, וכי אין הוא מוסמך לפצות החברה בגין השקעות שהושקעו במקרקעין ע"י צדדים שלישיים (...) ו/או השקעות שאינן מעוגנות בחשבוניות מס כדין ו/או השקעות שהושקעו לפני למעלה מ 7 שנים מיום חתימת הסכם זה ו/או השקעות שבגינם נצברה כבר מלוא תקופת הפחת. החברה רשאית לדרוש פיצוי גם בגין רכיב הקרקע, תוך שהמינהל מבהיר כי לשיטתו אין היא זכאית לפיצוי כלשהו בגין רכיב זה, משום שאין לה זכויות בקרקע".

על בסיס האמור בסעיף זה הוגשה התביעה שבפני.

8. יצויין כי הסכמי הפשרה בין הצדדים הושגו לאחר שבמסגרת משא ומתן שהתנהל בין התובע למשרד החינוך הוחלט על העברת ניהול בית הספר לאחריות המדינה. לצורך כך קיים התובע משא ומתן עם המינהל לדיור ממשלתי במשרד האוצר לשם מכירת שטח ליבת בית הספר למדינת ישראל, תמורת סכום של 18,000,000 ₪.
הסכם המכירה לא נחתם מאחר שהנתבעת טענה כי על התובע לפנות קודם לכן את השטחים החקלאיים בהם הוא מחזיק בטרם ייחתם ההסכם בינו לבין המינהל לדיור ממשלתי, ועל כן , כאמור לעיל, נחתם ביום 24/8/11 הסכם פשרה שהסדיר השבת הקרקעות מהתובע לידי הנתבעת, מבלי לפגוע בזכות התובע להגיש תביעה לקבלת פיצוי בגין השקעותיו בקרקעות, כאמור בסעיף 11 להסכם הפשרה לעיל.
9. בשאלת גובה הפיצוי הגישו הצדדים חוות דעת שמאיות כדלקמן :
מטעם התובע הוגשה חוות דעת של השמאים רועי וצבי פרליס אשר קבעו כי שווי המחוברים במקרקעין שהוחזרו הינו בסך 1,028,054 ₪ . כן נתבע אובדן רווחים פוטנציאלים מגידולי השדה והחיטה בסכום של 3,813,924 ₪. סה"כ הפיצוי הועמד על כ - 4.8 מליון ₪, והתביעה הוגבלה לסכום של 3 מליון ש"ח.
מטעם הנתבעת, ועל אף כפירתה בחובתה לשאת בפיצוי כלשהו, הוגשה חוות דעת נגדית (יהודה שני), שהעמיד שווי המחוברים בסך 1,013,000 ₪ (עצי האשכוליות וה אבוקדו ורשת ההשקיה בגידולי השלחין).
10. פרט לחוות הדעת שפורטו לעיל הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית כדלקמן:
מטעם התובע הוגש תצהיר ישי פולק – מנכ"ל התאחדות האיכרים, הבעלים של חברת בית ספר תיכוני חקלאי פרדס חנה בע"מ.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר חנה זיו – ראש צוות לקידום עסקות (כפרי) במרחב חיפה).
ב"כ הצדדים הסכימו להגשת הראיות בתיק ללא צורך בקיום חקירות נגדיות, וסכמו טענותיהם בע"פ.

ב. טענות הצדדים (בתמצית):

התובעת:

11. הזכות לפיצוי התובע בגין השקעותיו מעוגן בסעיף 21 לחוק המקרקעין, כאשר יש לראות את הנתבעת כמי שבחרה להותיר המחוברים, שכן בסעיף 5 להסכם בין הצדדים נקבע כי הקרקע תוחזר כשהיא פנויה למעט התשתית הנדרשת לעיבוד השטח, ועל כן כמי שבחרה להותיר המחוברים, חובה עליה לפצות התובע בגין שווי המחוברים.
12. הזכות לפיצוי קמה גם מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן הנתבעת נהנת מההשקעות בקרקע מאחר שהיא ממשיכה להשכיר הקרקע לאותו צד ג' שהתקשר בזמנו עם התובע, ועל כן ראוי שתפצה בגין שווי ההשקעות.
13. זכאות התובע לפיצוי מבוססת גם על החלטות המנהל כדלקמן:
במועד החתימה על הסכם הפשרה עמדה בתוקף החלטת מנהל 1023 שבהתאם לאמור בה על הנתבעת לפצות בגין השקעות במקרקעין כאשר מכח שינוי או יעוד או כל סיבה אחרת מושבת לה קרקע שהוחכרה על ידה. במקרה הנדון הקרקע הושבה מסיבות טובות שפורטו בהסכם הפשרה ועל כן קמה חובת הפיצוי.
כן עולה זכות לפיצוי מכח החלטה 1222 שנוגעת לתשלום פיצוי בגין שינוי יעוד למגורים שכן הנתבעת טענה במהלך המו"מ כי הקרקע דרושה לה לצורך תכנוני.

הנתבעת:

14. הקרקעות הוחכרו לתובע לצורכי לימוד חקלאי של הילדים הלומדים בבית הספר, ואולם לפחות משנת 2005, וככל הנראה גם הרבה קודם לכן, עובדו הקרקעות על ידי צדדי ג', ולא על ידי התלמידים , זאת בניגוד לחוזי החכירה.
בשנת 2010 אף הופסקה פעילות בית הספר, ומכאן שהתובע עצמו עיקר את התכלית של החכרת הקרקעות, ועל כן גם פתחה הנתבעת בהליכים משפטיים כנגד התובע להשבת המקרקעין, בהתאם לחוק ההתיישבות החקלאית, תיק שהסתיים בפשרה לפיה התחייב התובע לפנות ולהשיב הקרקע לנתבעת.
בהתאם להסכם בין הצדדים ניתן לתובע שיקול הדעת האם לפנות המחוברים או להותירם – דבר שנעשה לטובת התובע , עקב היותו מצוי בקשיים כלכליים, והנתבעת מצידה אפשרה לו שלא להשקיע כספים נוספים לצורך פינוי וסילוק התשתיות והעצים, כאשר כעת מנסה התובע לעשות שימוש בהסכמת הנתבעת, בחוסר תום לב.
15. אין מקום להחיל החלטות ממ"י על המקרה דנן, שכן התובע לא נדרש לפנות המקרקעין בשל שינוי יעוד או בשל העובדה כי הקרקע דרושה לנתבעת למטרת מגורים או מסחר.
16. אין מקום להטיל הפיצוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן לנתבעת אין כל ענין ו/או צורך במחוברים בקרקע שהושבה לה ע"י התובע : הנתבעת לא עושה שימוש בתשתיות או בעצים והם, כאמור, אינם נחוצים לה לשם החכרתם או השכרתם לאחרים שכן ממילא השכרה או החכרה של קרקע למטעים על ידי הנתבעת נעשית בתנאי תשלום דמי חכירה שנתיים ע"פ מחירון חקלאי קבוע, בין אם הקרקע נטועה עצים, ובין אם לאו, בין אם יש בה תשתית חקלאית ובין אם לאו.
בנוסף השבת הקרקע נעשתה כדין (בהתאם לפסק הדין שנתן תוקף של פשרה להסכם בין הצדדים במסגרת ההליך שפתחה הנתבעת מכוח חוק ההתיישבות), ועל כן לא מתקיים התנאי הדרוש בחוק עשיית עושר ולא במשפט לפיו התקבלה הטובה שלא על פי זכות שבד ין.
17. אין גם תחולה לסעיפים 21 ו-22 לחוק המקרקעין, שכן התנאי הראשון לפיו הקמת המחוברים נעשתה שלא כדין, לא מתקיים, ומכל מקום הנתבעת פעלה לפנים משורת הדין כאשר איפשרה לתובע לא להסיר המחוברים מהקרקע בטרם השבתם, זאת מתוך רצון טוב של הנתבעת שלא להטיל על התובע את עלויות פינוי המחוברים, ומכאן שהתביעה דנן הינה שימוש לרעה בגילוי רצון טוב מצד הנתבעת בעצם העלאת הטענה כי הנתבעת בחרה להותיר המחוברים.

ג. דיון והכרעה:

בפתח הדברים אומר כי לאחר שקילת טענות הצדדים סבורה אני כי דין התביעה להדחות, להלן הנימוקים:

18. חוזה השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים הינו החוזה מיום 15/11/93 בו נקבע בסעיף 8 כדלקמן:

"8. אין האגודה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה זה, כולן או חלקן, בכל דרך שהיא (...) או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת, בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר.
(...)
במקרה של הפרת התחייבות זו יהיה רשאי המשכיר לבטל לאלתר חוזה זה ולקבל בחזרה לרשותו ולהחזקתו את אותו חלק מהמשבצת שבקשר אליו נעשתה ההפרה עם כל הבנוי והנטוע עליו, ללא כל חובה לשלם לאגודה או למי מחבריה הטבה או פיצוי כל שהוא והוא יהיה פטור מכל חובה שהיא כלפיה ו/או כלפי מי מחבריה". (הדגשה לא במקור. ע.ב.)

סעיף 24 לחוזה אף קובע כי סעיף 8 דלעיל הינו תנאי יסודי בחוזה.
בשנים לאחר מכן לא נחתמו בין הצדדים חוזים נוספים, ויש לראות את תנאי ההסכם האחרון כמחייבים את הצדדים, זאת משלא הובאו ראיות המלמדות על הסכמה אחרת ו/או תנאים אחרים שהוסכמו, ולו בע"פ , בין הצדדים .
19. אין מחלוקת כי לכל הפחות משנת 2005 (וככל הנראה הרבה קודם לכן) מסר התובע את עיבוד הקרקעות לצדדי ג', ללא קבלת אישור הנתבעת כנדרש עפ"י החוזה כאמור לעיל, ואף הפיק מכך רווח כלכלי שלא הוברר שוויו (אם כי ניתן ללמוד שהוא משמעותי מחוות הדעת שגיש התובע בנושא הנזק הנטען ככל שהדבר נוגע לאובדן הרווחים) .
כן אין חולק כי החל משנת 2010 – הפסקת פעילות התובע כמוסד חינוכי וכבית ספר חקלאי המכשיר תלמידים בלימודי חק לאות ממילא עוקרה מטרת חכירת המקרקעין בין התובע לנתבעת – דבר שהוביל לכריתת הסכם הפשרה בין הצדדים לפיו הושבו המקרקעין לנתבעת .
די באמור לעיל על מנת לקבוע כי בהתאם לסיפא של סעיף 8 לחוזה כאמור לעיל , אין התובע זכאי לקבל פיצוי בגין המחוברים שהותרו בקרקע (עצים ומערכות השקיה).
20. ואולם אף אם לא היה מקום לקבוע כי תנאי ההסכם האחרון חלים ומחייבים את הצדדים, אזי, אין מקום להטיל הפיצוי לא מכח הדין ולא מכח החלטות המנהל כפי שאפרט להלן :

חוק עשיית עושר ולא במשפט אינו חל במקרה דנן, שכן המחוברים לא התקבלו שלא על פי זכות שבדין.
הנתבעת הותירה בידי התובע את ההחלטה האם להסיר המחוברים או להותירם בשטח, ונתנה לו את האפשרות להשאיר המחוברים במקרקעין ברם לא חייבה אותו לעשות כן. משבחר התובע להותיר המחוברים במקרקעין אין הוא זכאי לפיצוי.
יתר על כן - היסוד לתביעת השבה מכח חוק עשית עושר ולא במשפט הוא התעשרותו של הנתבע על חשבון התובע, ברם במקרה דנן לא הוכח כי הנתבעת הפיקה רווח כלכלי כלשהו מהמחוברים ו/או התעשרה מכך.
כאמור בתצהיר זיו שהגישה הנתבעת החכרה או השכרת השטח לצרכי חקלאות – מטעים, נעשית בתנאי תשלום דמי חכירה שנתיים בהתאם למחירון חקלאי קבוע, שאינו מבחין בין קרקע נטועה עצים אם לאו, בין קרקע שיש בה תשתית חקלאית אם לאו (ראה האמור בסעיף 18 לתצהירה).
עניין עובדתי זה לא נסתר, משהעדה לא נחקרה כלל , ומשלא הובאו ראיות סותרות.
יתר על כן חלק מהקרקעות שהושבו מיועדות ממילא לבנייה, ומכאן שלצורך בנייה על אותן קרקעות יהיה צורך להסיר את המחוברים - דבר הכרוך בהוצאה כספית נוספת, כאמור בסעיף 19 לתצהיר זיו, שאף הוא לא נסתר:
"חלק מקרקע המושבת מיועדת לבניה והיא תשווק ביעודה זה, כך שלתשיות חקלאיות או לגידולים חקלאיים על קרקע זו אין כל תרומה כלכלית חיובית. רוכש הקרקע רק ייאלץ להוציא הוצאה כספית נוספת לסילוק התשתיות החקלאיות הקיימות והגידולים החקלאיים".
21. באשר לסעיף 21 לחוק המקרקעין אומר כי גם הוא אינו חל שכן התנאי הראשון לפיו הקמת המחוברים נעשתה : "... במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך...", אינו מתקיים .
המחוברים הוקמו והותקנו ברשות והסכמת הנתבעת כפי שעולה מחוזי החכירה הראשונים, ומכל מקום אין לראות את הנתבעת כמי שבחרה להשאיר את המחוברים במקרקעין .
הנתבעת הותירה בידי התובע את האפשרות להחליט ולבחור האם לקחת עימו את המחוברים או להותירם בקרקע, ואין לראות במתן אפשרות זו כמי שבחרה להותיר המחוברים במקרקעין.
התובע בחר, קרוב לוודאי משיקולים כלכליים, שלא לקחת עימו המחוברים, והדבר אינו מקנה לו זכות פיצוי בהתאם לסעיף 21 ו-22 לחוק.

22. באשר להחלטות המנהל אליהן התייחס ב"כ התובע בסיכומיו אומר כך:

החלטה 1222, שחלה במועד השבת הקרקע , מטילה חובת פיצוי על המדינה בגין הפסקת חכירה בקרקע חקלאית שיעודה שונה למטרת מגורים, ושבעקבות אותו שינו י יעוד הוחלט כי המקרקעין דרושים לצורך שיווק מיידי.
החלטה זו אינה רלבנטית למקרה דנן בו לא מדובר על החזרת הקרקע בגין שינוי יעוד, שכן היעוד בקרקע לא שונה, ולא שינוי יעוד, שממילא לא התרחש, היה הסיבה שבגינה חוייב התובע להשיב את הקרקע .
באשר להחלטה 1023 בה נקבעה חובת פיצוי כספי בתמורה להשבת הקרקע למנהל – " בעקבות שינוי יעודה, או מכל סיבה אחרת בגינה נדרשת השבתה למנהל", אומר כך:
החלטה זו חלה על קרקע המוחכרת לשימוש חקלאי כאשר חובת הפיצוי קמה בעקבות החזרת הקרקע בגין שינוי היעוד כאמור בסעיף 1 – " קרקע חקלאית תושב למנהל אם שונה יעודה (חוזה השכרה לזמן קצר או חוזה חכירה לזמן ארוך"), או אז, ובגין השבת המקרקעין בתוך תקופת החכירה ניתן להגיש למנהל דרישה לפיצוי: " בגין השבת המקרקעין, תןך תקופת החכירה/ההשכרה, יגיש החוכר/השוכר בקשה למנהל לקבלת פיצוי..." – ראה האמור בסעיף 3.
במקרה זה לא נחתמו חוזים נוספים מאז 1993, כך שלא מדובר על השבת המקרקעין בתוך תקופת החכירה.
אך גם אם היה מקום לראות ההשבה כחלה בתוך תקופת החכירה בין הצדדים, הרי שממילא לא התקיימה ה תכלית המקורית בגינה הוחכר השטח לתובע מלכתחילה, שכן בית הספר הפסיק פעילותו כבית ספר המלמד תלמידיו חקלאות, ואף קודם לכן הופרו חוזי החכירה בכך שהשטח הושכר על ידי התובע לצדדי ג' (ללא רשות הנתבעת), ולא שימש יותר ללימודי חקלאות של התלמידים בבית הספר.
על כן החלטה זו אינה רלבנטית לנסיבות השבת המקרקעין במקרה דנן .
לאמור לעיל אוסיף כי אין בידי לקבל פרשנות ב"כ התובע למשפט תושב הקרקע מחמת שינוי יעוד או – " מכל סיבה אחרת", כהתרחשות "סיבה אחרת" החלה על המקרה דנן.
לא למצב דברים זה כוונו הדברים "מכל סיבה אחרת" – לא להפרת תנאי החכירה והשכרת השטח לצדדי ג' תחת שימוש בשטח לצרכים לימודיים של תלמידי בית הספר, ולא למצב בו נדרשה החזרת השטחים או עקב הפרת ההסכם או עקב סגירת בית הספר, והעדר קיומה של התכלית המקורית לצורכה הוחכר השטח מלכתחילה – לימוד חקלאי.
יצויין כי החלטה 1023 אשר התקבלה בשנת 2005 בטלה החלטה קודמת של המנהל (החלטה 343 ), בה נקבע בהקשר של "סיבה אחרת" כי היא "אינה תלויה בחוכר ושלא היה באפשרותו למנעה...". כלומר על מנת שתקום זכות לפיצוי יש לעמוד בתנאי כי זכות החכירה בוטלה בעקבות שינוי ביעוד הקרקע או מחמת סיבה שלא תלויה בחוכר, אותה לא יכול היה למנוע.
על אף שבהחלטה 1023 נשמט הסייפא שהיה קיים בהחלטה הקודמת, אין לדעתי כוונה ליתן להחלטה זו פרשנות אחרת, כפי שמבקש ב"כ התובע, שכן מטרת ההחלטה ומהותה הינו לחייב הרשות בפיצוי במצב בו נדרשת השבת הקרקע כאשר הדברים לא נובעים מהתנהלות ו/או התנהגות החוכר, ובטח לא במצב דברים בהן עושה החוכר שימוש במקרקעין שלא ובניגוד למטרת החכירה המקורית שלשמה נועדה ההחכרה .
עוד באשר לפרשנות החלטה 1023 ראה דברי כבוד השופט פוגלמן בע"א 7434/10 קיבוץ מגל נ' מנהל מקרקעי ישראל ניתן ביום 21/10/2012:

"החלטה 1023 ישימה במצב שבו השבת המקרקעין נעשיית ביוזמת המנהל בשל "צורך" כלשהו, תוך פגיעה בעניינו של השוכר"
במקרה דנן לא מדובר, כאמור, בהחזרה הנובעת מצורך של המנהל אלא בהחזרה שנעשתה עקב הפרת תנאי החכירה, וב פרט עקב העובדה שבית הספר חדל מלפעול ובכך נעקרה מטרת החכירה המקורית.

סוף דבר – בנסיבות העניין לא קמה לתובע זכות לקבלת פיצוי בגין השקעותיו בקרקע, ודין התביעה להידחות.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט שיעמדו בנסיבות העניין על 12,000 ₪.

ניתן היום, י"ח תשרי תש"פ, 17 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בית ספר תיכוני חקלאי פרדס חנה בע"מ
נתבע: רשות מקרקעי ישראל חיפה
שופט :
עורכי דין: