ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה סמי לוי ת.ז. נגד יצחק פדידה ת.ז. :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובע

שלמה סמי לוי ת.ז., 062900170
ע"י ב"כ עוה"ד לירון סבן

נגד

הנתבע

יצחק פדידה ת.ז., 024022923
ע"י ב"כ עוה"ד שלמה אסידון

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע לתשלום סך של 54,000 ₪ בקשר עם עבודות בנייה שהיה אמור הנתבע לבצע בביתו ובקשר עם שימוש של הנתבע בחומרי בניה השייכים לתובע ונטילת אבן משחזת לידיו.
דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:
בעמ' 2, שורה 24 במקום "15.02.2015" יש לרשום "15.02.2014".
בעמ' 4, שורה 15 במקום "מחזיק" יש לרשום "מחזיר".
בעמ' 8, שורה 7 במקום "הי" יש לרשום "כי".
הערה: הדיון של יום ה – 03.11.2016 מתחיל שוב מעמ' 7 וזאת בשל תקלה.
בעמ' 8, שורה 16 במקום "חתמם" יש לרשום "חתמתם".
בעמ' 18, שורה 15 במקום "לי" יש לרשום "לפי", בשורה 17 במקום "מצין" יש לרשום "מציין".
בעמ' 19, שורה 4 במקום "הנתבע" יש לרשום "התובע".
בעמ' 20, שורה 1 במקום "נספח ב'" יש לרשום "נספח ו''", בשורה 7 במקום "שהי האמור" יש לרשום "שהיה אמור, בשורה 11 במקום "לתצהירך" יש לרשום "בתצהירך".
בעמ' 24, שורה 2 במקום "לבאר" יש לרשום "לבא", בשורה 15 במקום "צרפת" יש לרשום "צורפה".

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובע הינו הבעלים של מגרש ועליו בנוי בית מגורים המצוי ברח' בורוכוב 25/3, באר שבע (להלן: "המגרש" ו/או "הבית", לפי העניין).
הנתבע הינו מי שעמו התקשר התובע בהסכם לביצוע עבודות בנייה ושיפוצים בבית.
אין בין הצדדים מחלוקת כי ביום 24.12.2013 נחתם בין הצדדים הסכם ובו פורטו העבודות שעל הנתבע לבצע. אין גם מחלוקת כי התמורה המוסכמת עבור העבודה בכללותה הינה סך של 75,000 ₪ כאשר סכום זה כולל את חומרי הבנייה והציוד הנדרש, למעט היכן שצוין במפורש כי התובע ידאג לספקם, כגון שיש וכיור מטבח.
ההסכם משתרע על פני שני עמודים והעותק המקורי הוגש וסומן ת/2. בתחתית הדף השני להסכם נרשמו פרטי הצדדים. עוד נרשמה בתחתית הדף השני להסכם המילה "תשלומים" ומתחתיה תאריכים וסכומים שונים. ליד התאריך הראשון שלידו רשום הסכום 20,000 מופיעה חתימתו של הנתבע. בשאר השורות לא מופיעה חתימתו של הנתבע. ההסכם מציין גם כי העבודה תגיע לסיומה ביום 15.02.2014. הסכם זה יקרא להלן: "ההסכם".
בכתב התביעה טען התובע כי לאחר שתואמה פגישה בביתו הציע לו הנתבע לבצע את העבודות המפורטות בהסכם הראשון והתובע קיבל את ההצעה תמורת הסכום המוסכם. התובע טען כי הנתבע לא הזכיר לו כי לעבודות מסוג זה דרוש היתר בנייה.
עוד טען התובע כי בין הצדדים הוסכם כי התמורה תשולם במספר תשלומים. לוח התשלומים אינו נזכר בהסכם. אין מחלוקת בין הצדדים כי במעמד חתימת ההסכם שילם התובע לנתבע סך של 20,000 ₪ והנתבע אישר את קבלת הסכום, הן בכתבי טענותיו ועדותו והן בעצם חתימתו ליד הסכום האמור בתחתית הדף השני להסכם. התובע טען כי ביום 02.01.2014 שילם לנתבע סך נוסף של 20,000 ₪.
התובע טען כי העבודה אכן התחילה למחרת וכי במשך שבוע וחצי בנה התובע שני קירות באורך של 7.5 מ' כל אחד ובגובה של 2.5 מ' כל אחד תוך שימוש בבלוק 15 וכן ריצף שטח של כ- 55 מ"ר. עוד טען התובע כי שבועיים לאחר תחילת העבודה קיבל צו הפסקת עבודה מנהלי מהרשות מוסמכת עד להסדרת היתר בנייה וכי בשלב זה שכנע אותו הנתבע כי עד שיתקבל היתר הבנייה הוא יעשה שימוש בחומרי הבנייה שנרכשו ע"י התובע וכאשר תתחדש הבנייה הוא יזכה אותו בגינם בסך כולל של 1,000 ₪.
התובע טען כי ביקש מהנתבע להמשיך את העבודות בתוך הבית להן לא נדרש היתר בנייה אך לשיטתו הנתבע לקח את חומרי הבנייה ולא התייצב לעבודה. התובע טען כי כל פניותיו לנתבע על מנת שימשיך בעבודות שכן ניתן לבצע לא נשאו פרי ולאחר מכן, בשל מצבו הרפואי שהוכח די הצורך מהמסמכים שצורפו , לא היה לו פנאי לחפש את הנתבע.
בין לבין, בחודש אפריל 2015 ניתן לתובע היתר בנייה. התובע טען כי הצליח ליצור קשר עם הנתבע וסוכם על המשך ביצוע העבודות. התובע טען כי מאחר וההיתר היה כרוך בשינויים ביחס למוסכם הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יהרוס את שני הקירות שהקים ויקימם מחדש בהתאם להיתר. התובע טען כי בנוסף ביקש מהנתבע עבודות נוספות והן שיפוץ המקלחת, הקמת פרגולה וגג רעפים (להלן: "העבודות הנוספות").
התובע טען כי בגין העבודות הנוספות ובגין הריסת הקירות ובנייתם מחדש ביקש הנתבע סך של 12,000 ₪ ולאחר מו"מ הוסכם בין הצדדים על תוספת סך של 11,000 ₪. התובע טען כי במעמד הסיכום, 16.04.2015, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף אשר העותק המקורי שלו הוגש וסומן ת/3. מוצג ת/3 כולל שני דפים והוא כולל מלל רב, מספרים ותחשיבים שונים אך הוא אינו חתום ע"י הצדדים.
התובע טען עוד כי במעמד חתימת אותו הסכם נוסף לשיטתו שילם לנתבע סך של 12,000 ₪ נוספים כמקדמה (ס' 20 לכתב התביעה). המסמך האמור ייקרא להלן " המסמך הנוסף".
התובע טען כי הנתבע החל בעבודות ההריסה אך טרם שהחל בפינוי ההריסות נעלם לבלי שוב כאשר הוא נוטל עמו אבן משחזת השייכת לתובע. עוד טען התובע כי הנתבע התחייב להשלים את ביצוע העבודות אך לא עמד בהתחייבותו. התובע טען כי גם מה שביצע הנתבע בוצע בחוסר מקצועיות וברשלנות (ס' 36 לכתב התביעה). התובע עתר אפוא להשבת התמורה ששולמה על ידו בסך כולל של 52,000 ₪ וכן לתשלום סך של 1,000 ₪ בגין חומרי הבנייה בהם עשה הנתבע שימוש ולתשלום סך של 1,000 ₪ בגין אבן המשחזת אשר נלקחה ע"י הנתבע לשיטתו.
הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן וטען כי התובע מסר לו שיש לו היתר בנייה. בס' 14 לתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן פירט הנתבע את העבודות שביצע לשיטתו. הנתבע טען כי לאחר שהתקבל צו הפסקת העבודה פנה אליו התובע וביקש ממנו להמשיך בעבודות הבנייה בתוך הבית וכן ביקש לבצע עבודות נוספות אשר לא נכללו בהסכם אך משלא הגיעו הצדדים להסכמה ביחס לתשלום שדרש הנתבע עבור העבודות הנוספות הודיע הנתבע כי יגיע להשלים את העבודות ע"פ ההסכם לאחר שייתן היתר בנייה.
הנתבע טען כי הסכום ששולם לו בסך של 20,000 ₪ שימש כולו לרכישת חומרים. הנתבע ציין בתצהירו כי אין בידו קבלות ביחס לחומרים שנרכשו.
הנתבע טען כי כאשר הודיע לו התובע כי ניתן היתר בנייה הוא הגיע על מנת להשלים את העבודה ואז הראה לו התובע את ההיתר וביקש ממנו לפעול לפי ההיתר ולבצע הריסות שונות. הנתבע טען כי לאחר שני ימי עבודה בהם בוצעו ההריסות, ימי עבודה שעלותם 1,400 ₪ ששולמו לפועלים מטעמו, ביקש לסכם עם התובע את הסכום הנדרש עבור השינויים שנדרשו כתוצאה מההיתר. הנתבע טען כי לא הושגה הסכמה וכי השאיר לתובע הצעה בכתב יד ועליה הוסיף התובע בהמשך דברים נוספים בכתב יד שונה וזהו המסמך הנוסף, מוצג ת/3. הנתבע חלק על כך כי מדובר בהסכם נוסף בין הצדדים.
עוד טען הנתבע כי התובע סירב להשיב לפועלים מטעמו את כלי העבודה השייכים לו ואשר הושארו במגרש והמוערכים בסך של 5,000 ₪. הנתבע הודה כי עשה שימוש ב- 300 בלוקים שרכש התובע בסכום של 1,000 ₪ (ס' 57 לתצהירו בבר"ל). הנתבע לא חלק על כי נטל את אבן המשחזת השייכת לתובע אך הסכים להחזירה בכפוף להשבת הכלים השייכים לו.
בדיון הראשון נחקר הנתבע ובתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה כי תינתן לנתבע רשות להתגונן. הצדדים ביקשו לקבוע את התיק לישיבה מקדמית על מנת לנסות ולהגיע להסכמות. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם והתובע הגיש גם חוות דעת של מומחה מטעמו, מר אל עאסם.
בישיבה המקדמית ביקש ב"כ הנתבע להגיש חוות דעת מומחה מטעמו. ב"כ התובע מצדו ביקש להגיש ראיות נוספות והן דפי חשבון המעידים על משיכות מזומן שביצע התובע מחשבונו ואשר מעידים על ביצוע התשלומים לנתבע. הצדדים הגיעו להסכמה בעניין כלי העבודה שכל צד מחזיק והמחלוקת בעניין זה נפתרה. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות תוך שהתרתי לתובע להגיש דפי חשבון ואלו סומנו ת/1.
בדיון הראשון שנקבע לשמיעת הראיות נחקר התובע בלבד. נקבע דיון נוסף לחקירת הנתבע והמומחים מטעם הצדדים. ניתנה לנתבע ארכה להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו והצדדים הסכימו כי המומחה מטעם הנתבע יהא זכאי לבקר בביתו של התובע בתיאום עמו. בדיון השני נחקרו המומחים מטעם הצדדים והנתבע החל להיחקר. לאחר שהזמן שהוקצב לדיון תם הודיע ב"כ התובע כי הוא מעריך את השלמת החקירה בשעה נוספת ולא היה מנוס אפוא מלקבוע דיון נוסף להשלמת חקירתו של הנתבע. בדיון השלישי הושלמה חקירתו של הנתבע וב"כ התובע ביקש לסכם טענותיו בכתב ונקבע מועד הגשת סיכומים בכתב. הצדדים שניהם הגישו סיכומים בכתב.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתמורה ששולמה לנתבע, לעבודות שבוצעו בפועל ע"י הנתבע ולפריטים שסופקו על ידו, לליקויים בעבודות הנתבע, אם יש כאלו. הכרעה בשאלת קיומם של ליקויים בעבודת הנתבע ובשאלת העבודות שבוצעו בפועל והפריטים שסופקו ע"י הנתבע תאפשר הכרעה בשאלה האם הנתבע קיבל את התמורה המוסכמת עבור מה שבוצע וסופק בפועל. אין כאמור מחלוקת בשאלת ההחזקה בכלי העבודה ואין גם מחלוקת לגבי השימוש שעשה הנתבע בחומרי הבנייה שנרכשו ע"י התובע בסך של 1,000 ₪.
בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לשאלה האם הנתבע היה אמור לומר לתובע כי לצורך ביצוע העבודות נדרש היתר בנייה או שמא התובע אמר לנתבע כי יש לו היתר עוד קודם שהחל הנתבע בביצוע העבודות. אף שסביר כי התובע לא אמר לנתבע שיש לו היתר, שהרי באותה נקודת זמן בה החלה ההתקשרות בין הצדדים לא היה לו היתר, הרי שעניין זה אינו דרוש להכרעה והתובע אינו תובע סעד בקשר עם חובתו הנטענת, שלא הוכחה ממילא, של הנתבע לומר לו כי לצורך ביצוע העבודות יש צורך בהיתר.
דיון והכרעה
התמורה ששולמה
כאמור, אין מחלוקת כי התובע שילם לנתבע סך של 20,000 ₪ ביום חתימת ההסכם. הנתבע לא הכחיש טענה זו והוא גם חתום ליד הסכום האמור בתחתית הדף השני של ההסכם. המחלוקת הינה ביחס לתשלום סך נוסף של 32,000 ₪.
בכתב התביעה טען התובע כי ביום 02.01.2014, כמתחייב מההסכם, שילם לנתבע סך נוסף של 20,000 ₪ (ס' 11 לכתב התביעה). עוד טען התובע בכתב התביעה כי "הצדדים סיכמו כי במהלך העבודה התובע ישלם את התמורה במספר תשלומים". בחקירתו אישר התובע כי ההסכם אינו כולל לוח תשלומים מוגדר וכי "סיכמנו בעל פה שהוא יקבל לפי קצב התקדמות הבנייה".
ההסכם עצמו אינו נוקב בלוח תשלומים כלשהוא ואין בו ציון של מועדי התשלום המוסכמים. כל שיש בהסכם הוא פירוט העבודות, וגם זאת בפירוט דל יחסית, וכן מועד לתחילת העבודה וסיומה. אין מחלוקת כי העבודה החלה למחרת החתימה על ההסכם וביצוע התשלום הראשון.
בחקירתו אישר הנתבע כי התשלום אמור היה להתבצע בהתאם לקצב התקדמות העבודה אך הכחיש כי ביום 02.01.2014 היה אמור, לפי קצב התקדמות העבודה, לקבל סך נוסף של 20,000 ₪ (עמ' 2). גרסה זו לא נסתרה והיא גם נשמעת סבירה ביחס להיקף הכולל של העבודה ולהיקף הכולל של התמורה.
איני סבור כי בהתחשב בכך כי עד לאותו שלב של ביצוע התשלום השני כנטען ביצע הנתבע בניית שני קירות וריצוף חלק מרצפת המחסן (55 מ"ר כנטען) כפי שטען התובע גרסתו של התובע לפיה הגיע מועד התשלום השני היא גרסה סבירה ולבטח היא אינה סבירה יותר מגרסתו של הנתבע.
הסכם, כל הסכם, מהווה מפגש רצונות. וככזה הוא אמור להביא בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים. קביעת מועדים מדויקים לביצוע התשלום היא אינטרס של שני הצדדים כאחד. שני הצדדים אמורים להגדיר באופן מדויק את מועדי התשלום. שני הצדדים לא עשו זאת. עובדה זו אינה מאפשרת קבלת גרסתו של התובע ולפיה ביום 02.01.2014 הגיע מועד התשלום השני ועל כן אין בטענה זו כדי לתמוך בטענה כי התשלום השני שולם בפועל.
ודוקו, עד למועד התשלום השני כנטען לא רק שבוצעו עבודות מעטות בלבד כפי שצוין אלא גם שחלפו כ- 8 ימי עבודה בלבד. אין כל הסתברות כי בחלוף כשבוע בלבד ישלם התובע סך כולל של 40,000 ₪ כאשר התמורה הכוללת היא סך של 75,000 ₪.
בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לאותו היגיון שבביצוע תשלומים כנטען והוא השיב כי " העבודה נעצרה 10 ימים לאחר תחילתה". אמנם אין בכך תשובה ישירה לשאלה אך הנתבע לא אישר את אותו היגיון כלכלי עליו נשאל, היגיון שאגב אינו מתיישב עם ניסוח השאלות ולפיהן בחלוף 15% מהזמן קיבל הנתבע רבע מהתשלום ובוודאי שאין הסבר לכך כי ביום 02.01.2014, כנטען, לאחר שבוצעו עבודות כה מעטות, כנטען, קיבל הנתבע למעלה ממחצית התמורה המוסכמת.
סיכומו של דבר, מקצב התקדמות הבנייה לא ניתן להגיע למסקנה כי גרסתו של התובע ולפיה ביום 02.01.2014 שולם לנתבע סך נוסף של 20,000 ₪ היא גרסה סבירה יותר מהכחשתו העקבית של הנתבע ביחס לקבלת כל תשלום מעבר לסך של 20,000 ₪. נבחן עתה עניינים נוספים הנוגעים לתשלומים שבמחלוקת.
בחקירתו העיד התובע כי "הוסכם לפני שחתמנו שאתן מקדמה של 40,000 ₪" (עמ' 12). גרסה זו אינה מופיעה לא בכתב התביעה ולא בתצהירו של התובע והיא לא הוכחה. יודגש כי הנתבע לא נשאל בחקירתו על עניין זה.
גם לגופו של עניין דומני כי אין ממש בגרסה זו שכן בחקירתו העיד התובע כי "הוא (הנתבע – א.ה.) אמר שבלי המקדמה הוא לא מתחיל לעבוד". במצב דברים זה הרי שאם אכן הוסכם על מקדמה של 40,000 ₪, למעלה ממחצית התמורה הכוללת, עניין שנשמע לא סביר, ואם הנתבע אכן אמר שהוא לא מסכים לעבוד ללא שתשולם לו המקדמה לא ניתן הסבר מדוע הסכים הנתבע להתחיל בעבודה שעה ששולמה לו רק מחצית מהמקדמה המוסכמת לכאורה. קושי זה אינו מאפשר לקבוע כי גרסתו של התובע עדיפה על פני גרסתו של הנתבע.
בתחתית הדף השני של ההסכם מופיעים פרטים הנוגעים לתשלומים שבוצעו כנטען ולמועדם. חתימתו של הנתבע מופיעה רק ליד התשלום הראשון, שאינו שנוי במחלוקת. בדיון השני טען ב"כ התובע כי "הנתבע דאג שכל התשלומים יבוצעו שלא בנוכחות עדים נוספים". טענה זו היא כמובן טענה אפשרית אך היא דווקא חייבה את התובע להקפיד הקפדה יתירה על כי יהיו בידו הוכחות לביצוע תשלומים ששולמו, כנטען, במזומן ודבר ידוע הוא כי תשלומים במזומן אינם מותירים עקבות והם כמובן קשים להוכחה.
ואכן, התובע פעל באופן ראוי וסביר כאשר החתים את הנתבע על קבלת התשלום הראשון במועד חתימת ההסכם. ביחס לשאר התשלומים שבוצעו כנטען אין חתימה של הנתבע. בחקירתו אישר התובע כי את אותה רשימת תשלומים ומועדים בתחתית הדף השני של ההסכם הוא רשם. התובע העיד כי "את הסכומים הנוספים רשמתי כאשר שילמתי לו אבל הוא לא רצה לחתום". התובע העיד כי ביקש מהנתבע לחתום אך הנתבע "סירב באמתלות שונות" (עמ' 8-9).
עוד העיד התובע כי "כל פעם ששילמתי ביקשתי ממנו לחתום אבל הוא התחמק ואני עבדתי איתו על אמון". דומני כי במשפט זה טמונה סתירה לוגית. אמון הוא דבר אפשרי ורצוי אך הוא אינו יכול להתקיים עוד שעה שאחד הצדדים מתחמק מבקשות לחתום על אישור על קבלת תשלום וזאת באמתלות שונות.
התובע הותיר עליי רושם מהימן באופן כללי, עד כמה שידיעתנו מגעת כמובן, אך בכל הנוגע לפעולותיו מול הנתבע היה עליו לעשות את הדבר הפשוט והמתבקש מאליו: להתנות את ביצוע התשלום בפועל בחתימה של הנתבע על קבלת התשלום. אין שום דרך אחרת להוכיח את אותו תשלום.
התובע העיד בחקירתו כי הנתבע "אמר שהוא לא רוצה לחתום ליד העובדים ושלא אשלם לו ליד העובדים". גם אם טענה זו נכונה אין בה כדי להסביר מדוע לא עמד התובע על חתימה של הנתבע על קבלת כל תשלום ותשלום מעבר לאותו סך מוסכם של 20,000 ₪. אין כל מניעה לשלם לנתבע שלא ליד עובדיו ועניין זה אינו קריטי. מה שחשוב היה יותר הוא להחתים את הנתבע על קבלת התשלומים, בדיוק כפי שנעשה ביחס לתשלום הראשון.
התובע הסביר בחקירתו את הסיבה לאותם יחסי אמון (עמ' 9) והסבר זה הוא בהחלט סביר אך אותו אמון היה אמור להיגמר שעה שהתובע ביקש מהנתבע לחתום והנתבע התחמק לשיטתו באמתלות שונות. לו היה האמון מביא את התובע לידי כך כי הוא כלל לא היה מבקש מהנתבע לחתום ניחא אולם במצב בו התובע דווקא ביקש מהנתבע לחתום והנתבע התחמק לשיטתו לא הייתה שום סיבה לא רק להמשיך וליתן אמון בנתבע אלא בעיקר לא לשלם ללא חתימה על אישור קבלת התשלום. ודוקו, התשלום השני כנטען היה בסכום ניכר של 20,000 ₪, למעלה מרבע מהתמורה המוסכמת.
באשר לתשלום הנוסף של 12,000 ₪ ששולמו כנטען לאחר שהתקבל היתר הבנייה ובקשר עם המסמך הנוסף הרי שגם אותו לא עלה בידי התובע להוכיח. כל מה שנאמר קודם לכן ביחס לאי חתימתו של הנתבע בצד התשלומים שצוינו בתחתית הדף השני של ההסכם יפה גם ביחס לתשלום הסך האמור אך מעבר לכך קיימת סתירה נוספת בגרסתו של התובע אשר גם היא אינה מאפ שרת לקבוע כי גרסתו של התובע עדיפה על פני הכחשתו של הנתבע ביחס לקבלת הסך האמור.
בכתב התביעה טען התובע כי המסמך הנוסף מהווה הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 16.04.2015. התובע טען כי "במעמד זה שילם לו התובע סכום של 12,000 ₪ נוספים כמקדמה" (ס' 19-20 לכתב התביעה וראו גם ס' 23-24 לתצהיר העדות הראשית של התובע). גם בחקירתו העיד התובע כי "נתתי לו 12,000 ₪ עבור חומרים..." (עמ' 11).
לעומת זאת, בתחתית הדף השני לא מצוין סכום אחד של 12,000 ₪ אלא שלושה תשלומים של 4,000 ₪ כל אחד בשלושה מועדים שונים שהראשון ביניהם אינו ביום 16.04.2015 אלא ביום 20.04.2015. פרטים אלו אינם מתיישבים עם גרסתו של התובע בכתב התביעה, לא ביחס לתאריך התשלום ולא ביחס לאופן התשלום.
ועוד, בחקירתו נשאל התובע האם ביום בו חתימת המסמך הנוסף היו לו כספים במזומן בבית והוא השיב "כן, אבל זה מיועד לדברים אחרים" (עמ' 12). מתשובה זו ניתן ללמוד כי לכאורה הסכום של 12,000 ₪ לא שולם ביום בו נערך המסמך הנוסף, שאגב אינו נושא חתימות כלשהן, עניין שעומד בסתירה לגרסתו של התובע בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית.
כך או אחרת, הנתבע הכחיש גם את קבלת הסך האמור של 12,000 ₪ והכחשתו אינה עדיפה פחות מגרסתו של התובע.
ועוד, בהמשך חקירתו העיד התובע כי "הוא לא אמר שהוא לא רוצה לחתום אלא אמר שיבוא לחתום אחר כך" (עמ' 12). גם אם נכונה טענה זו, שלא נטענה בתחילה, הרי שמשראה התובע כי הנתבע אינו מקיים את הבטחתו לבוא ולחתום לאחר מכן היה עליו להימנע מביצוע תשלומים נוספים ללא חתימה של הנתבע כי הוא מאשר את קבלת אותם תשלומים.
נתייחס עתה למשיכות המזומן על פי דפי החשבון, מוצג ת/1. דפי החשבון, המתייחסים לתקופה שמיום 01.07.2013 ועד ליום 31.12.2014, אכן מעידות על משיכות מזומן רבות שרובן ככולן הן בסך של 4,000 ₪ שהוא כפי הנראה גבול המשיכה היומית המותרת בהתאם לתנאי ניהול החשבון של התובע.
בחקירתו אישר התובע כי גם לפני ההתקשרות היה מושך מחשבונו מזומן. עיון בדפי החשבון מעלה כי גם לאחר שהופסקה העבודה ושולם, כנטען, התשלום השני בסך של 20,000 ₪ ביום 02.01.2014, משך התובע מזומן פעמים רבות. לא ניתן אפוא לקבוע כי אותן משיכות מזומנים נעשו רק בקשר עם העבודה נושא התובענה.
יתירה מזו, וזאת עיקר, בחקירתו העיד התובע כי "באותה תקופה הייתי בתי חולים והייתי צריך לשלם למלווה והיו לי הרבה הוצאות. לא הכל שולם לנתבע. קניתי גם תרופות. אז עבדתי רק במזומן". הנתבע העיד כי במזומנים שנמשכו לא עשה שימוש לצורך תשלום לרופאים ולא עזר לילדיו ועדותו זו מהימנה עליי לחלוטין. לא היה גם שום צורך בשאלה ולפיה מטרת משיכת הכספים נועדה לרוקן את החשבון.
ועדיין, העובדה כי התובע הודה כי עשה בכספים שימוש לצרכים אחרים אינה מאפשרת לקבוע כי הכספים שנמשכו בתקופה שמיום חתימת ההסכם ועד ליום 02.01.2014, המועד בו שולם התשלום השני כנטען, שימשו אך ורק לצורך תשלום לנתבע.
בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לסכומים ששולמו לו והוא העיד בעקביות כי קיבל מהתובע סך כולל של 20,000 ₪ בלבד. עקביות אינה כמובן חזות הכל אך בנסיבות ענייננו הכחשתו של הנתבע ביחס לקבלת סכומים נוספים מעבר לאותו סכום של 20,000 ₪ אינה עדיפה פחות מגרסתו של התובע שלא הוכחה.
עוד נשאל הנתבע בחקירתו ביחס לסכום של 40,000 ₪ שצוין בדף השני של המסמך הנוסף מתחת לסכום של 75,000 ₪. הנתבע הכחיש כי קיבל מהתובע סך של 40,000 ₪ והעיד כי "הפחתתי מה שהיה אמור לשלם לי, בסך של 40,000 ₪, בצד רשמתי 20,000 ₪ והקפתי בעיגול וזה מה שכבר שולם לי עד אותו רגע". מדובר בהסבר יצירתי למדי, שחזר על עצמו בחקירה החוזרת, ולא ברור מדוע היה צורך לרשום דווקא את הסכום של 40,000 ₪ כסכום שאמור התובע לשלם שהרי התובע אמור לשלם ע"פ ההסכם סך של 75,000 ₪ אך היצירתיות שבהסבר אינה שוללת את היתכנותו.
ודוקו, הנתבע העיד כי הכיתוב באותו דף שני של המסמך הנוסף הוא בכתב ידו אך הוא ציין, ובצדק, כי המסמך הנוסף אינו חתום והעיד כי "לא כתוב עליו את המילים קיבלתי או חייב או לא חייב". מדובר, בכל הכבוד הראוי, באוסף שרבוטים של סכומים אשר לא ניתן להגיע מהם למסקנה שמבקש התובע להוליכנו אליה.
בהמשך חקירתו העיד הנתבע כי "זה חשבון אישי שלי התובע לא היה מעורב בזה. במסמך לא מצוין דבר ושנינו לא חתומים". עוד העיד הנתבע כי "40,000 ₪ משקף מה שנשאר לי להמשך העבודה. עשיתי חשבון מה אמור להישאר לי בשאר העבודה". גרסה זו היא שונה מהגרסה בתחילת החקירה, ובין שתי חקירותיו של הנתבע חלפו כחודשיים, אך לגופו של עניין אין בכך כדי להוכיח כי הנתבע קיבל מהתובע סך של 40,000 ₪ קודם שנערך המסמך הנוסף. עדותו של הנתבע ולפיה "המסמך הזה לא שייך לתובע. זה חשבון שלי אישי לעצמי" היא עדות סבירה והיא לא נסתרה.
אין מחלוקת כי המסמך הנוסף אינו חתום ע"י הצדים. בחקירתו העיד התובע כי "הוא אמר שייקח לאשתו להכין הסכם מודפס על כל מה שכתוב ואז נחתום ". עוד העיד התובע כי הנתבע כלל לא לקח עותק מהמסמך הנוסף ואמר לתובע כי ייקח אותו לאשתו לאחר שהתובע יוסיף עליו פירוט. ובכל זאת, התובע משלם לנתבע, כטענתו, סך של 12,000 ₪.
אין כל היגיון בגרסה זו ואין כל הסבר מדוע לא נחתם המסמך הנוסף בנוסח המופיע בכתב יד, בדיוק כפי שנעשה ביחס להסכם, ואין גם כל הסבר מדוע התובע משלם סך נוסף של 12,000 ₪ מבלי שהנתבע חותם על המסמך הנוסף. התובע כאמור הותיר עליי רושם מהימן באופן כללי אך אותו רושם מהימן אינו שקול כנגד היעדרן המוחלט של ראיות ביחס לתשלומים שמעבר לסך של 20,000 ₪.
עניין נוסף שיש להתייחס אליו הוא טענתו של הנתבע ולפיה ביצע עבודות, רכש חומרי בנייה וסיפק מוצרים בסך העולה על 20,000 ₪ שאותם קיבל מהתובע לשיטתו. בתצהירו התומך בבר"ל טען הנתבע כי ביצע עבודות ורכש חומרים בסך כולל של 28,320 ₪ בעוד שבתצהיר העדות הראשית שלו התעדכן הסכום לפתע לסך של 38,985 ₪. לשני הסכומים הוסיף הנתבע סך של 1,400 ₪ ששילם לפועלים עבור הריסות עמודי הבטון כפי שנדרש מההיתר. השוני נובע מתחשיבים שונים שערך הנתבע, חלקם לטובת התובע וחלקם לרעתו.
לעניין התחשיב עצמו נתייחס בהמשך אך בשלב זה יש לבחון את טענתו של התובע ולפיה העובדה כי הנתבע לא דרש מהתובע עד כה את ההפרש שבין הסך של 20,000 ₪ שקיבל לשיטתו לבין מה שהוציא בפועל מעידה כי הנתבע קיבל מהתובע את הסך של 52,000 ₪ ולא כפי שטען.
בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לכך כי הוא לא דרש את ההפרש שנזכר לעיל והוא השיב כי "לאורך התקופה דרשתי את כספי, הכל היה בעל פה, אני אף פעם לא שולח מכתבים ולא פונה דרך עורכי דין. התובע ביקש שאמתין בסבלנות עד שיגיעו אישורים". גם בהמשך חקירתו אישר הנתבע כי "לא שלחתי מכתבי דרישה".
לא ראיתי אם עיקרון הוא זה אצל הנתבע שלא לפנות בכתב ולא להיעזר בעורכי דין אך לגופו של עניין טענתו של הנתבע כי פנה לתובע ודרש את ההפרש המגיע לו לא הוכחה כלל והיא גם אינה נזכרת בתצהירו כפי שאישר הנתבע עצמו בחקירתו (עמ' 24). התובע גם לא נשאל על עניין זה בחקירתו.
ועם זאת, העובדה כי לא הוכח כי הנתבע דרש את ההפרש המגיע לו במשך אותו פרק זמן שמאז הפסקת העבודה בעקבות צו ההפסקה המנהלי ועד לחידושה עם קבלת ההיתר אינה מוכיחה, ולו ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנתבע אכן קיבל סך של יותר מ – 20,000 ₪, סכום שאינו שנוי במחלוקת.
היעדר דרישה, או לכל הפחות היעדר הוכחה ביחס לדרישת תשלום ההפרש יכולה להיות מוסברת בכך כי ממילא לא הוכחה עלות החומרים שנרכשה ובהתחשב בכך כי לפחות עד לחידוש העבודה יכול היה הנתבע להניח כי העבודה תושלם ומספק זה זכאי הנתבע ליהנות.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובע להוכיח, לא באופן ישיר ולא באופן נסיבתי, כי שילם לנתבע סך של יותר מ – 20,000 ₪ וטענתו בעניין זה נדחית.
נבחן עתה האם יש מקום לחייב את הנתבע להשיב לתובע את אותו סך של 20,000 ₪ ששולם לו.
העבודות שבוצעו בפועל והפריטים שסופקו ע"י הנתבע בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לעבודות שביצע הנתבע, הן בשלב הראשון, קרי עד שניתן צו הפסקת העבודה והן בשלב השני, לאחר שניתן ההיתר.
בכתב התביעה טען התובע כי בשלב הראשון בנה הנתבע שני קירות בגובה 2.5 מ' ובאורך 7.5 מ' כל אחד וכן ריצף שטח של 55 מ"ר וכי בשלב השי הנתבע החל בביצוע ההריסות אך נעלם בטרם החל בפינוי ההריסות.
הנתבע לעומתו טען בבר"ל כי בשלב הראשון קשר את קונסטרוקציית הברזל הקיימת, יצק את משטח הבטון ועשה לשם כך שימוש ב- 12 קוב בטון, ריצף בקרמיקה שטח של 60 מ"ר, בנה קיר בגובה של 2.5 מ' ובאורך של 9.5 מ' וביצע הכנות ליציקת עמודים וחגורת בטון עליונה, חיפה את הכניסה לחדר המדרגות בלוחות גבס, ביצע עבודות אינסטלציה מדוד השמש לכיוון הכיור שאמור היה להיות מותקן בחצר והכין קונסטרוקציה לקירות בין עמודי הבטון שיצק התובע בעבר. עוד טען הנתבע כי בשלב ב' הרס את הקירות שבנה ואת עמודי הבטון שבנה התובע בעבר באמצעות שני פועלים מטעמו וכן ביצע הריסות נוספות לפי דרישת התובע.
בהתחשב בכך כי הנתבע הוא שהיה אמור לבצע את העבודה והוא זה שביצע אותה בחלקה לשיטתו הרי שהנטל להוכיח את מה שבוצע בפועל מוטל על הנתבע. נבחן אפוא האם הוכיח הנתבע כי ביצע את העבודות אליהן לא התייחס הנתבע. אין מחלוקת כאמור כי הנתבע בנה שני קירות בגובה של 2.5 מ' ובאורך של 7.5 מ' כל אחד תוך שימוש בעמודי בטון שנוצקו ע"י בעל המקצוע שקדם לנתבע ואין גם מחלוקת כי הנתבע ריצף בקרמיקה שטח של 55 מ"ר מתוך 120 מ"ר שהיה עליו לבצע.
ריצוף בקרמיקה של 60 מ"ר: התובע מודה כאמור בריצוף בשטח של 55 מ"ר (עמ' 10). אף שהפער זניח למדי הרי שהנתבע לא הוכיח כי ריצף שטח של 60 מ"ר כפי שהא טוען ולא הובאה כל ראיה בעניין זה. ודוקו, בחקירתו העיד הנתבע כי "אני ריצפתי קרוב ל- 60 מ"ר" (עמ' 25). אין צריך לומר כי 55 מ"ר הוא מספר קרוב למדי ל- 60 מ"ר.
קשירת קונסטרוקצית ברזל קיימת: לא פורט היכן הייתה קיימת קונסטרוקצית הברזל הקיימת והתובע כלל לא נשאל על כך. הנתבע לא הוכיח אפוא כי ביצע את העבודה הנטענת. עם זאת, במידה ומדובר בקונסרוקצית ברזל במשטח הבטון שנוצק ברי כי לא ניתן לצקת ללא קונסטרוקצית ברזל ובמקרה כזה התשלום עבור יציקת הבטון יביא בחשבון גם את העבודה הנוגעת לברזל.
יציקת משטח בטון בחצר תוך שימוש ב – 12 קוב בטון : בחקירתו העיד התובע כי "אני אומר שיש להניח כי הקבלן הראשון אכן לא יצק". בחקירתו העיד הנתבע כי לצורך היציקה הוזמנו שתי משאית בטון ועדותו זו לא נסתרה.
בניית קיר בגובה של 2.5 מ' ובאורך של 9.5 מ' וביצע הכנות ליציקת עמודים וחגורת בטון עליונה : טענה זו לא הוכחה. התובע כלל לא נשאל על עניין זה ולא הובאה כל ראיה בעניין. המומחה מטעם הנתבע העיד כי "לא ראיתי קיר. לא הייתה אפשרות להכנס למבנה. חוות דעתי מתייחסת להערכת השווי של בניית הקיר לפי המידות שקיבלתי מהקבלן". לא הובאה אפוא כל עדות ביחס לבניית הקיר ואין בעדותו של המומחה מטעם הנתבע כדי לתמוך בעניין זה.
יודגש כי לא הייתה כל מניעה מביקור של המומחה מטעם הנתבע במגרש כפי שנקבע בהחלטות שניתנו. אם אכן סירב התובע לקיום הביקור וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט הדרך הנכונה הייתה לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט ולא לערוך חוות דעת ללא קיום ביקור במגרש.
חיפוי הכניסה לחדר המדרגות בלוחות גבס: בחקירתו העיד התובע כי הנתבע החל בביצוע עבודה זו אך לא השלים את בניית הקונסטרוקציה וציין כי "ברגע שהייתה הפסקת עבודה הוא לקח את כל החומרים חוץ מדברים כבדים שצריך מנוף". עדותו של התובע מהימנה עליי והיא לא נסתרה ולא הובאה כל ראיה מצד הנתבע ביחס לביצוע אותה עבודה.
ביצוע עבודות אינסטלציה מדוד השמש לכיוון הכיור שאמור היה להיות מותקן בחצר: טענה זו לא הוכחה והתובע כלל לא נשאל על עניין זה.
הכנת קונסטרוקציה לקירות בין עמודי הבטון שיצק התובע בעבר: עבודה זו היא הכרחית לצורך בניית הקירות שאין חולק שנבנו ודי בכך כדי להוכיח את הטענה.
הריסת שני הקירות שנבנו ע"י הנתבע ועמודי הבטון שנוצקו בעבר: מהעדויות שנשמעו ומכתבי הטענות ניתן ללמוד כי טענה זו הוכחה די צרכה. טעתו של התובע כי הנתבע נעלם לפני שהחל פינוי ההריסות מעידה בהסתברות הנדרשת במשפט האזרחי כי הנתבע סיים את ביצוע ההריסות.
גם מחקירתו של התובע ניתן ללמוד כי הנתבע הרס את הקירות. התובע העיד אמנם כי "כל הפסולת הייתה על הרצפה אבל הקיר לא היה הרוס עד הסוף" אך הסתירות ואי הדיוקים בגרסתו של התובע בעניין זה פועלים לחובתו ומחייבים את המסקנה כי הנתבע אכן הרס את שני הקירות ואת עמודי הבטון כפי שטען.
בנוסף, בחקירתו העיד המומחה מטעם התובע כי כאשר ביקר במקום הוא אינו זוכר את הקירות. בין אם תשובה זו נובעת מאיבוד הזיכרון כתוצאה מתאונת העבודה שעבר המומחה מטעם התובע כפי שהעיד בחקירתו ובין אם לאו הרי שבהתחשב בעבדה כי היו בידי המומחה מטעם התובע צילומים מזמן אמת ואלו לא הוגש ולא ניתן לקבל את גרסתו של התובע כי הקירות לא נהרסו עד תום.
אספקת חומרים: החומרים אליהם התייחס הנתבע בס' 54 ו- 61-64 לתצהירו התומך בבר"ל הם חומרים שעל פני הדברים מהווים חלק מהתחייבויותיו בהתאם להסכם.
הליקויים הנטענים בביצוע העבודות שבוצעו בפועל וחוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים לראיותיו צירף התובע חוות דעת של מומחה מטעמו. בחוות דעתו מציין המומחה כי בביקור שערך במגרש ביום 17.05.2015 "ראיתי כי נבנו שני קירות באורך של 7.5 מ' כל אחד, ללא עמודים ו ללא חגורת בטון". המומחה ציין בחוות דעתו כי בנייה באופן זה אינה בטיחותית ו"על כן, היה קיים צורך להרוס קירות אלה". עוד התייחס המומחה בחוות דעתו לעניין הריצוף שביצע הנתבע וציין כי "על פי חוות דעתי המרצפות בחלק הפנימי של המשטח המרוצף לא הודבקו כהלכה ועל כן יש לפרקם ולרצף מחדש".
שתי הקביעות המפורטות בחוות הדעת לא הוכחו והן נדחות כפי שיפורט עתה.
ראשית נתייחס לגוף חוות הדעת. בכתב התביעה טען התובע כי "סיכם עם הנתבע כי הנתבע יהרוס את שני הקירות שבנה ויקימם מחדש בהתאם לתוכניות הבנייה שאושרו ע"י הרשות המקומית " (ס' 18 לכתב התביעה).
אין אפוא שום רלוונטיות לאופן שבו בנה הנתבע את הקירות מלכתחילה שהרי ממילא הוסכם על הריסתם ובוודאי שאין שום אפשרות לקבל את המסקנה כי היה צורך להרוס את הקירות בשל אותו ליקוי נטען בבנייתם.
יתירה מזו, סביר כי ביקורו של המומחה נערך לאחר שהקירות שנבנו ע"י הנתבע ועמודי הבטון שנוצקו ע"י בעל המקצוע הקודם נהרסו ע"י הנתבע. במצב דברים זה לא ראיתי כיצד זה הבחין המומחה באופן בו נבנו הקירות שהרי במועד בו הגיע הוא ראה רק הריסות ופסולת.
באשר לריצוף הרי שאין בחוות הדעת פירוט כלשהוא ביחס לליקוי הקיים בריצוף כנטען. הקביעה כי המרצפות לא הודבקו כהלכה ויש לפרקן הינה לכל היותר מסקנה אלא שהמסקנה אמורה לבוא לאחר פירוט עובדתי ביחס לבדיקה שנעתשה ולממצאיה. אלו אינם בנמצא.
זאת ועוד, המומחה מתייחס בחוות דעתו למרצפות בחלק הפנימי של המשטח המרוצף אך אינו מפרט מה השטח שבו קיים ליקוי. האם עלינו להניח כי הליקוי קיים בכל השטח או שמא במ"ר אחד בלבד? אין בחוות הדעת שום התייחסות לעניין זה.
די באמור לעיל כדי להביא למסקנה כי אין שום אפשרות לקבוע כי הליקויים להם טען התובע הוכחו. נתייחאת גם לחקירתו של המומחה מטעם התובע.
בחוות דעתו ציין המומחה כי הוא עוסק בביצוע עבודות גינון ושיפוצים בבתים פרטיים. האפשרות כי פלוני יעסוק בשני עניינים שונים היא כמובן אפשרית אך היא מחייבת בחינה זהירה ביחס למומחיותו בנושא חוות הדעת. בחקירתו העיד המומחה כי לא עשה בחייו, המקצועיים כמובן, הרבה עבודות שיפוצים ויתירה זו הוא העיד כי גם כיום וגם במועד בו ניתנה חוות הדעת החלוקה ביחס לעיסוקו הינה 80% גינון ו- 20% שיפוצים. דומני כי תשובות אלו, שהן בוודאי כנות, מקשות מאוד על הסתמכות על חוות הדעת.
זאת ועוד, בחקירתו העיד המומחה כי "מאז חוות הדעת עברתי תאונת עבודה ואיני זוכר כלום". ואכן בחקירתו העיד המומחה כי אינו זוכר את הקירות אליהם התייחס בחוות דעתו וכי אינו זוכר איזו בדיקה עשה ביחס לריצוף (עמ' 14). היעדר זיכרון הביא לכך כי לגופו של עניין לא יכול היה המומחה להשיב לשאלות שנשאל בצדק ע"י בא כוחו המלומד של הנתבע. דבר זה גם הוא אינו מאפשר הסתמכות כלשהיא על חוות דעתו או על עדותו של המומחה.
ועוד, בחקירתו העיד המומחה כי "היו לי צילומים בעת שעשתיתי את חוות הדעת". צילומים אלו לא הוגשו וגם עניין זה פועל לחובתו של התובע.
ועוד, בחקירתו המקיפה נשאל המומחה האם הוא בעצמו ביצע את הריצוף מחדש והוא העיד "לא אני אישית, העובדים שלי, הם ריצפו אך לא הכל".
עוד העיד המומחה כי באותו יום בו נערכה חוות הדעת נערך גם הסכם בינו לבין התובע ביחס לביצוע העבודות וכן העיד כי התובע חייב לו כסף עבור העבודה.
עוד העיד המומחה כי "לא לקחתי כסף על חוות הדעת". מתן חוות דעת בהתנדבות היא כמובן דבר אפשרי, אם כי די חריג, אך כאשר עניין זה מתווסף לקשרי העבודה שבין המומחה לבין התובע ולכך כי התובע עדיין חייב כספים למומחה פוגם הדבר בחוות הדעת במידה כזו שאין לה שום משקל, בכל הכבוד הראוי.
בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי לייחס את עדותו של המומחה ולפיה ב"כ התובע הכין את חוות הדעת "ואני חתמתי. הוא היה אומר לי וכותב" לחובתו של התובע. אין לי שום ספק כי לא בא כוחו המלומד של התובע הוא שערך את חוות הדעת ואם הוא סייע בהדפסתה ואף בניסוחה התקין ברי כי חוות הדעת היא חוות דעתו של המומחה ולא של בא כוחו של התובע שהוא עו"ד הגון וישר.
סיכומו של דבר, טענתו של התובע לליקויים בעבודה שביצע הנתבע נדחית.
הסכום המגיע לנתבע בגין מה שבוצע בפועל ובהתחשב בליקויים כפי שצוין קודם לכן הרי שגרסתו של הנתבע ביחס לסכומים שחייב לו התובע השתנתה באופן מהותי. הגרסה המאוחרת של הנתבע כפי שמופיעה בתצהיר העדות הראשית שלו נדחית לא רק בהיעדר הוכחה ביחס לסכומים שהוצאו בפועל ולהערכת שווי העבודות אלא בשל כך כי בחקירתו בדיון האחרון, לאחר שכבר ניתנה לנתבע שהות מספקת להתכונן לכל קו החקירה בעניין זה, נשאל הנתבע האם לשיטתו התובע חייב לו סך של 8,340 ₪ והוא השיב בחיוב (עמ' 23). בתחילת השאלה הופנה אמנם התובע לתצהירו התומך בבר"ל אולם בכל הנוגע לתשובה הוא היה חופשי לענות את שרצה ואם אכן סבר כי ביצע עבודות וסיפק פריטים בסכום שצוין בתצהיר העדות הראשית שלו היה עליו לענות בהתאם לסכומים המופיעים בתצהיר העדות הראשית שלו. לא כך עשה הנתבע.
נקודת המוצא אפוא לדיון בשאלה מה השווי של העבודות שביצע הנתבע ושל הפריטים שסיפק הינה כי לכל היותר ביצע הנתבע עבודות וסיפק פריטים בסך כולל של 28,320 ₪ ולסך זה יש להוסיף את עלות הפועלים שנדרשו בקשר עם הריסת עמודי הבטון.
אספקת חומרים: החומרים אליהם התייחס הנתבע בס' 54 ו- 61-64 לתצהירו התומך בבר"ל הם חומרים שעל פני הדברים מהווים חלק מהתחייבויותיו של הנתבע בהתאם להסכם.
פריטים אלו אינם הפריטים שצוין בהסכם כי על התובע לספקם. לפיכך, התובע אינו זכאי לתשלום נפרד בעבורם.
יתירה מזו, הנתבע טען כי סיפק 120 מ"ר קרמיקה. טענה זו לא הוכחה די צרכה. הנתבע לא הציג ראיה כלשהיא ביחס לרכישת 120 מ"ר קרמיקה ואספקתם לביתו של התובע. בחקירתו הודה התובע כי נעשה שימוש בכל הקרמיקה שהנתבע הביא אך הוא לא ידע לומר מהי הכמות שהובאה ומה רכש הנתבע לצורך הריצוף (עמ' 9).
הנתבע טען כי סיפק לתובע 2 דלתות שעלות כל אחת מהן הינה 1,200 ₪. התובע הודה בחקירתו כי קיבל דלת אחת בלבד. הנתבע לא הוכיח מהי העלות של הדלתות שנרכשו ולא הוכיח כי בכל מקרה מדובר בפריט שעל התובע לשלם עליו בנפרד.
הנתבע הגיש במסגרת ראיותיו חוות דעת של מומחה מטעמו ולפיה עלות העבודה שבוצעה בפועל הינה סך של 50,400 ₪ כולל מע"מ. ראשית, דומני כי השימוש במונח "אומדן עלויות לתיקונים" כאמור בסיכום חוות הדעת אינו שייך לענייננו שכן חוות הדעת נועדה להעריך את שווי העבודה שבוצעה ולא את עלות התיקונים וייתכן כי מדובר בשריד מחוות דעת אחרת. כך גם השימוש במונח "חוק המכר דירות" כאמור בהערה מס' 5.
לגופו של עניין, בהערה 3 לחוות דעתו מציין המומחה מטעם הנתבע כי המחירים בהם נקב מבוססים על מחירונים מקובלים כגון דקל. לא הובא פירוט ביחס למחירונים אחרים זולת מחירון דקל. מחירון דקל, שעל גרסתו לשנת 2017 הסתמך המומחה כפי שהעיד בחקירתו, הוא כמובן מחירון מקובל אך אין לו שום רלוונטיות לענייננו.
הסיכום בין הצדדים ולפיו התמורה הכוללת של העבודה הינה סך של 75,000 ₪ לא נערך על פי מחירון דקל אלא על פי תחשיב כלשהוא שערך הנתבע ואשר היה מקובל על התובע. במצב דברים זה אין שום הצדקה להסתמך, בדיעבד וכאשר מתגלעת מחלוקת בין צדדים, על מחירון כלשהוא שהצדדים כלל לא הביאוהו בחשבון בזמן אמת, לפחות לא באופן גלוי. אין כמובן שום אפשרות להתייחס למחשבותיהם הכמוסות של הצדדים קודם לחתימה על ההסכם.
בחקירתו העיד הנתבע כי "הערכה של המחיר היא לפי מחירון דקל לאחר שהבנו שהוא תובע אותי". תיזה זו היא כמובן תיזה שובת לב אך היא נדחית. ולמה הדבר משול? שני צדדים מסכמים על עסקה ביחס לרכב. המחיר המוסכם הוא X. הקונה אינו משלם את התמורה. התובע, במקום לתבוע את ה - X, תובע Y שהוא מחיר המחירון של הרכב. האם מצב כזה הוא אפשרי? לטעמי לא.
הסתמכות על מחירון מקובל, זה או אחר, יכולה להיעשות במקרה בו בוצעה עבודה מבלי שהצדדים כלל לא סיכמו על התמורה בגינה. במצב כזה כאשר מבקשים צדדים להתייחס למחיר הראוי שיש לשלם בעד עבודה שבוצעה הסתמכות על מחירון מקובל הינה בהחלט פתרון ראוי. אין זה המקרה בענייננו.
בענייננו הצדדים סיכמו מחיר כולל וסיכמו, אם כי לא באופן מפורט מספיק, את העבודה שהיה על הנתבע לבצע. בנסיבות שבהן הצדדים סיכמו על מחיר מדויק ביחס לעבודה בכללותה אין אפוא שום מקום להסתמך על מחירון כלשהוא שיכול להוות אמת מידה למחיר ראוי שעה שצדדים אינן מסכמים על מחיר כלל והמחלוקת היא בעניין שכר ראוי.
אמת היא כי ההסכם אינו מתמחר כל אחד מפרטי העבודה בנפרד אך עניין זה רובץ לפתחו של הנתבע ולא לפתחו של התובע.
ראשית, הנתבע הוא בעל המקצוע והוא בעל הידע המקצועי והוא זה שיכול וצריך היה לתמחר כל אחד מפרטי העבודה בנפרד. אין בכך חובה כמובן אולם במצב בו לא כך נעשה הדבר רובץ לפתחו ואינו מאפשר אלא הערכה של השווי שבוצע ע"פ אומדנא ולא בהסתמך על מחירונים כלשהם.
שנית, כפי שציינו כי בענין קביעת מועדי תשלום יש לשני הצדים אינטרסים הרי שגם בעניין תמחור בנפרד יש לשני הצדים אינטרסים אך להבדיך מעניין מועדי התשלום במקרה זה של תמחור כל אחד מפריטי העבודה האינטרס החזק יותר הוא האינטרס של הנתבע. הנתבע יכול וחייב היה להביא בחשבון כי העבודה לא תושלם מסיבות שאינן תלויות בו, כגון אי תשלום הסכום המוסכם וכיוצא בזה. במצב כזה היה על הנתבע לוודא כי יהיה ברור לתובע מה הסכום הנדרש עבור פריטי העבודה שבוצעו עד לאותו מועד. לא כך פעל הנתבע והדבר פועל לחובתו.
בחקירתו העיד המומחה מטעם הנתבע כי "המקור היחידי לקבלת המידע בנוגע לחוות הדעת זה מה שהקבלן אמר לי וגם מדדתי בשטח ". עוד העיד המומחה כי אינו מכיר את התחייבויותיו של הנתבע וציין כי "הוא הסביר לי בשטח מה הוא ביצע. לא יודע מה הוא היה צריך לבצע".
דומני כי בכך יש כדי לפגום באופן מהותי בחוות הדעת. המומחה לא היה רשאי להתעלם מההסכמה בין הצדדים והוא היה חייב להתייחס להסכם ולציין כחלופה נוספת את הסכום המגיע לנתבע לשיטתו לפי ההסכם.
זאת ועוד, המומחה נשאל בחקירתו המקיפה כיצד זה ייתכן כי ביחס לסכום עבור היציקה הוא נקב במחיר גבוה ממה שביקש התובע בעצמו והוא השיב תשובה ייחודית ולפיה "אני לא יודע מה הוא עושה. אני עושה את החישובים שלי". מומחה הוא כמובן בעל מקצוע והוא זכאי לסבור אחרת מבעל הדין שפונה אליו לקבלת חוות דעת. מה שאינו זכאי לעשות מומחה מטעמו של בעל דין זה להתעלם מהאופן שבו רואה התובע עצמו את הסכום המגיע לו לשיטתו. מצב דברין כזה מעוות במידה ניכרת את המציאות.
זאת ועוד, בחקירתו העיד המומחה כי "אני תמחרתי לפי מחירון דקל 2017. לא יודע מה היה המחירון בשנת 2013". במצב זה הרי שגם אם היינו מקבלים את התיזה של הנתבע ולפיה הוא זכאי לתשלום לפי מחירון דקל ובהתחשב בכך כי המומחה עצמו העיד כי המחירים עלו מאז 2013 ועד לשנת 2017 (עמ' 19) אין שום אפשרות להתסמך על חוות הדעת שמתייחסת למחירון לא רלוונטי. אין כמובן שום הצדקה כי בית המשפט יעסוק בניחושים ביחס למחירים של מחירון דקל 2013.
לנוכח כל האמור המסקנה היא אפוא כי אין מנוס מקביעה ע"פ אומדנה של הסכום המגיע לנתבע עבור העבודות שהוא ביצע בפועל כפי שפורט קודם לכן. הבאתי בחשבון לעניין זה גם את עלותם המשוערת של הפועלים שנדרשו לצורך הריסת הקירות ועמודי הבטון.
לאחר שבחנתי את כל האמור, בשים לב להיקף הכולל של העבודה שהיה על הנתבע לבצע לפי ההסכם ואשר תמורתה הכוללת הייתה צריכה להיות 75,000 ₪, בהתחשב בהריסות שהוא נדרש לבצע ובהיעדר ראיות ביחס לעלחות החומרים שנרכשו ע"י הנתבע אני מעריך את הסכום המגיע לנתבע בסך כולל של 10,000 ₪.
הנתבע קיבל לידיו סך של 20,000 ₪ ועל כן עליו להשיב לתובע סך של 10,000 ₪. כמו כן על הנתבע להשיב תובע סך של 1,000 ₪ בגין שימוש בבלוקים שרכש התובע כפי שהודה הנתבע.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה בחלקה.
לפיכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 11,000 ₪ כהשבה בגין הסכום ששולם לו ביתר ובגין השימוש בבלוקים.
סך של 700 ₪ בגין חלק מאגרות המשפט.
סך של 2,000 בגין שכר טרחת ב"כ התובע.
הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובע עד ליום 15.11.2019 והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 01.02.2014 שהוא החודש העיקוב לחודש בו הופסקה העבודה בשלב הראשון ועד לתשלום המלא בפועל.
הבאתי בחשבון לעניין הוצאות המשפט כי התובענה התקבלה בחלקה בלבד.
כל צד יישא בהוצאות המומחה מטעמו.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, ט"ז תשרי תש"פ, 15 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

חתימה


מעורבים
תובע: שלמה סמי לוי ת.ז.
נתבע: יצחק פדידה ת.ז.
שופט :
עורכי דין: