ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בכשי רונן נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי

המערער
בכשי רונן
ע"י ב"כ: עו"ד גביש
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יעקובי

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 14.8.18 (להלן- הוועדה) אשר קבעה כי למערער נכות משוקללת בשיעור 68% בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

תמצית העובדות וטענות הצדדים
המערער, יליד 1972, הגיש תביעתו למשיב לקבלת קצבת נכות כללית ונקבעה לו נכות זמנית.
עם תום הזמניות, עמד התובע בפני וועדה רפואית אשר העמידה את נכותו על 62%. המערער הגיש ערר על החלטה זו וטען את הדברים הבאים:
"סעיף עיניים – הושמט הסעיף
מפנה לאישור פרופ' קרמר מ 2016 שממליץ על 60% לא ברור מדוע הופחתו האחוזים ל 40%. התחלתי בסברובה ולרור והוסיפו פרודיל היום משתמש במלוא המינון בפרודיל. קושי בנשימה קשה לי מאוד"

הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית וסיכמה ממצאיה כדלקמן:
"פנימי: בבדיקה: מצב כללי טוב. ללא סימני מצוקה, אין גודש בורידי הצוואר...
ריאות: נשימה בועית ללא חרחורים או צפצופים.
קולות: נשימה מעט מוחלשים.
לב – ב.מ.פ. בטן רכה ללא הגדלת איברים, גפיים אין בצקות. אין סימני אי ספיקת לב ימנית.
הוועדה עיינה בסיכום ביקור – מרפ' ריאות – פרופ' קרמר מ- 12/16: ברקע עישון ל 6 שנות קופסה. שיעול קשה, קוצר נשימה בהליכה ובעליה ובבדיקת תפקודי ריאה חסימה קשה.
ב-C.T חזה – אמפזמה קשה המליץ על שיקום ריאות והמליץ על נכות של 60% לצמיתות.
הוועדה עיינה בבדיקת תפקודי ריאות עדכנית יותר מ- 3/4/18 יש עדות לניפוח יתר וירידה בזרימות הנשיפתיות במידה בינונית. תפקודי ריאות מדגימים הפרעה חסימתית ללא מרכיב הפיך. יכול ללכת מרחק הליכה של 6 דק' 490 מ' FEVI – 58%.
נכותו בגין מחלת ריאות חסימתית - 50% לפי 5 (1) ג-ד, לצמיתה.
בעניין תלונתו על השמטת סעיף בתחום העיניים – מעיון בתיק, לא הושמט הסעיף"

לטענת המערער, הוועדה לא התייחסה לסיכום ביקור מטעם פרופ' קרמר אשר קבע כי 60% נכות, כפי שקבעה וועדה שהתכנסה ביום 26.4.17 והסתמכה על חוות דעת זו.
הוועדה לא התייחסה לטענת המערער לפיה לא ברור מדוע הופחתה נכותו ל- 40%, לא נימקה מדוע היא אינה מקבלת את חוות דעת פרופ' קרמר וכן לא נתנה דעתה לכך שוועדה קודמת העניקה את מלוא הנכות עליה המליץ פרופ' קרמר.
מצבו הרפואי של המערער לא הוטב אלא החמיר וביום 25.4.19 אף אושפז עקב דלקת ריאות והחמרה בצבו. לפיכך, עתר המערער להשבת עניינו לוועדה בשנית.
המשיב טען כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן זה הוגש בחלוף המועדים הקבועים בתקנות. הודעה בדבר החלטת הוועדה שוגרה אל מענו של המערער ביום 14.8.18 ואילו הודעת הערעור הוגשה ביום 20.12.18 קרי בחלוף 4 חודשים.
לגופו של עניין טען המשיב, כי מכתבו של פרופ' קרמר מיום 23.12.16 אינו מגיע כדי חוות דעת ערוכה כדין וממילא, אינו רלוונטי לפרק הזמן בו דנה הוועדה, החל מיום 1/8/18 (תום זמניות החלטת הרופא המוסמך מיום 26/4/17).
במסגרת החלטת הרופא המוסמך מיום 28/5/18 נקבע כי מצבו של המערער השתפר ונקבעו 40% נכות בגין מחלת ריאות עפ"י פריט 5 (1) ג מיום 1/8/18 ועד יום 31/2/19. המערער הגיש ערר כנגד החלטה זו והוועדה לעררים העלתה של שיעור הנכות ל- 50%. מכאן, כי אחוזי הנכות בגין מחלת הריאה לא הופחתו אלא הועלו ביחס להחלטת הדרג הראשון.
הוועדה אינה נדרשת להסביר החלטתה ביחס לקביעות זמניות בגין פרקי זמן קודמים שהרי אין היא יושבת כערכאת ערעור אחר החלטות אלה. כמו כן, משפוקעת נכות זמנית מחובתה של הוועדה לשוב ולדון במצבו של המבוטח מבראשית.

דיון והכרעה
בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 ולהלכה הפסוקה, הביקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הוועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או התעלמות מהוראה מחייבת (הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).
בעניין חובת ההנמקה של הוועדה לעררים, הלכה פסוקה היא שהוועדה היא גוף מעין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה כך שממנה ילמד לא רק רופא, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג/1356 -01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז. 130 (1985)).
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה דין הערעור להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
אשר לטענת ההתיישנות – מעיון במכתב המשיב שצורף לנימוקי הערעור עולה כי הוא נושא תאריך 14.8.18 ואילו הערעור הוגש לבית הדין ביום 20.12.18. לטענת המערער, יש לראות במועד פתיחת התיק בלשכה לסיוע משפטי, 28.10.18, כמועד שזו החל מרוץ ההתיישנות ועל כן טען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות.
בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977, המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים הוא שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער.
בית הדין הארצי לעבודה פסק בעניין דולאני (עב"ל 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) להלן – עניין דולאני), כי לבתי הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, הסמכות להאריך מועד הקבוע בחיקוק בכל הנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר, זאת בשל קיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד. עוד נפסק, כי אין רשימה סגורה של מקרים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא כאשר יכול שסיכויי הערעור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד.
בנסיבות התיק דנן, הערעור הוגש בחלוף ארבעה חודשים ממועד שיגור המכתב למערער. אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה יש לראות במועד פתיחת התיק כמועד הקובע לתחילת ספירת תקופת ההתיישנות שכן בעניין דולאני נפסק כי פנייה לסיוע משפטי לא תחשב, ככלל, כטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד בפני עצמו שכן "עצם העובדה שהמבקש מיוצג בידי הלשכה לסיוע משפטי אינה כשלעצמה טעם מיוחד, אולם היא יכולה להיות כזו בצירוף נסיבות אחרות".
בתיק דנן, לא נמצאו נסיבות אחרות העשויות להצדיק, בצירוף עם הפנייה לסיוע משפטי, את הארכת המועד. כך, המערער לא נתן הסבר מדוע, טרם הפנייה לסיוע המשפטי וקבלת הייצוג, הוא לא הגיש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור או ערעור פורמלי שהנימוקים לו יפורטו לאחר קבלת הייצוג.
לכך יש להוסיף, כי לא מצאתי כי סיכויי הערעור במקרה דנן טובים במידה כזו אשר יהיה בהם כשלעצמם להיחשב כטעם מיוחד להארכת מועד ואנמק.
המערער מלין כנגד החלטת הוועדה אשר לנכות שנקבעה בגין מחלת הריאות ממנה סובל. אלא שעיון בהחלטת הוועדה עולה כי המדובר בהחלטה אשר ניתנה לאחר בדיקה קלינית ובחינת החומר הרפואי בתיקו של המערער.
הוועדה ציינה כי עיינה בחוות דעתו של פרופ' קרמר מחודש 12/2016 ובהמלצתו לקביעת 60% נכות בגין מחלת הריאות ואף התייחסה לכך שבסיכום ביקור ממרפאת ריאות צוין כי למערער שיעול קשה, קוצר נשימה בהליכה. אלא שבהמשך, כתבה הוועדה כי היא עיינה בבדיקת תפקודי ריאות עדכנית מ- 3/4/18 על בסיסה, בין היתר, קבעה הוועדה כי יש עדות לניפוח יתר וירידה בזרימות הנשיפתיות במידה בינונית" וכי המערער "יכול ללכת מרחק הליכה של 6 דק' 490 מ' FEVI – 58%".
סעיף 5 לתקנות (בנוסחן במועד הרלוונטי לערעור) קובע :
(1) דלקת כרונית של הסמפונות עם או בלי התרחבות הסמפונות (BRONCHIECTASIS):
(ג) קיים שיעול מטריד עם כיח מרובה עם זיהומים חוזרים, קוצר נשימה בצורה בינונית לאחר מאמץ או התרחבות הסמפונות בצורה בינונית על פי הוכחה רנטגנית – 40%
(ד) קיימים הממצאים שצוינו בפסקה ג', כשקוצר הנשימה בולט במאמץ קל, קיימים סימנים קליניים ופונקציונליים של אמפיזמה, או התרחבות הסמפונות בצורה קשה, שטפי דם תכופים – 60%

מעיון בהנמקת הוועדה ובפריט הליקוי שנבחר (סעיף מותאם ג-ד) עולה כי הוועדה התאימה למצבו של המערער את פריט הליקוי המתאים, בשים לב לממצאים הרפואיים שעמדו בפניה. המדובר בקביעה שהיא בתחום שיקול הדעת המקצועי של הוועדה ועל כן לא מצאתי כי נפל בה פגם.
אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה היה על הוועדה לנמק מדוע הופחתו אחוזי הנכות ביחס לנכות הזמנית שהוענקה לו. כידוע, נכות זמנית מעצם טבעה, יכולה להשתנות ולפיכך בתום תקופת הזמניות עומד המבוטח בפני וועדה נוספת וקביעתה אינה מחייבת את הוועדות אשר מתכנסות לאחריה. בנסיבות דנן, הוועדה מדרג ראשון קבעה כי למערער 40% נכות בגין מחלת הריאות ואילו הוועדה נשוא הערעור העלתה את אחוזי הנכות ל- 50%. לפיכך, נקודת המוצא של הוועדה הייתה 40% ולא 60% כפי שטען.
זאת ועוד, הוועדה נימקה מדוע אין בידה לקבל את חוות דעתו של פרופ' קרמר שכן בהתאם לממצאיה נכותו של המערער עומדת על 50%, זאת, בשים לב לבדיקה עדכנית יותר המאוחרת למכתבו של פרופ' קרמר.
לאור כל המפורט לעיל, הרי שלא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת הוועדה ועל כן דין הערעור להידחות.

כללו של דבר
הערעור נדחה.
כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי- אין צו להוצאות.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ט"ז תשרי תש"פ, (15 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: בכשי רונן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: