ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמשון שאול נגד הכל לאדון הכל בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת חוי טוקר

התובע:

שמשון שאול

נגד

הנתבעים:

1.הכל לאדון הכל בע"מ
2.כולל מן התורה
על-ידי עוה"ד נמרוד כנפי

פסק דין

תביעת התובע לחיוב הנתבעים בסך 77,740 ₪ בגין שכר טרחה שלא שולם לו עבור מתן שירותי חשבונאות, לטענתו.

תמצית העובדות וגדר המחלוקת:
התובע הינו רואה חשבון אשר מאז שנת 1990, או במועד סמוך לכך, העניק שירותי חשבונאות למספר תאגידים שהיו בבעלותו של מר מאיר ניסים. ביניהם, ניתנו על-ידי התובע שירותי חשבונאות לנתבעת 1. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית אשר הפסיקה את פעילותה בשנת 2007 (להלן גם: "הכל לאדון"). הנתבעת 2 הינה עמותה רשומה המחזיקה ב- 99% מהון המניות של הכל לאדון (להלן גם: " מן התורה"). בנוסף, ניתנו על-ידי התובע שירותי חשבונאות לתאגיד בשם גאולת ישראל שגם מניותיו מוחזקות על-ידי הנתבעת 2 (להלן: "גאולת ישראל").
בשנת 2012 הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים, ובכלל זאת בין התובע ליתר התאגידים שבבעלות מר מאיר ניסים, והתובע חדל מלתת שירותי חשבונאות לנתבעים.
התובע אינו חולק על כך כי במהלך השנים שולם שכרו על-ידי הנתבעים (ר' פיסקה 9 לתצהיר התובע, על סעיפי המשנה שבו) . עניינה של תובענה זו בטענת התובע כי התשלומים ששולמו הינם חלקיים ומהווים מקדמה על חשבון שכר הטרחה , וכי את החשבון הסופי ניתן לדעת רק לאחר ביצוע גמר חשבון אשר מבוצע בסיומה של ההתקשרות. תביעה זו עניינה בהפרשי שכר טרחה אשר לטענת התובע מגיעים לו מאת הנתבעים.
להשלמת התמונה יצוין כי לפני הגשת התובענה שבכותרת הגיש התובע תביעה כנגד גאולת ישראל, מן התורה וכנגד מר מאיר ניסים ואשתו (תא 29109-03-13; להלן: "התביעה הראשונה"). ביום 9.7.17 ניתן פסק דין אשר במסגרתו נדחתה תביעת התובע באותו ההליך (להלן: "פסק הדין"). התובע הגיש ערעור על פסק הדין וזה נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.11.18 (ע"א 45785-10-17; להלן: "פסק הדין בערעור").
מסעיף 6.1 לתצהיר התובע עולה כי השירותים העומדים ביסוד התובענה ניתנו להכל לאדון. מסעיף 19.1 לתצהיר התובע עולה כי התביעה כנגד מן התורה הינה להרמת מסך. לטענת התובע, מן התורה הינה חלק אינטגרלי ממארג התאגידים אשר כולם בבעלותו ובניהולו של מר מאיר ניסים. כן נטען בסעיף 19.2 לתצהיר התובע כי בין מן התורה להכל לאדון נעשו העברות כספים באופן שוו גורם יחד ולחוד במארג התאגידי מול התובע. לפיכך, נטען כי מן התורה הינה שותפה בהפרת ההסכמות החוזיות שבין התובע להכל לאדון (ר' סעיף 19.3 לתצהיר התובע).
אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נחתם ביניהם הסכם שכר טרחה. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים שילמו לתובע שכר טרחה באופן שוטף לאורך שנות ההתקשרות עמו. כאמור, תביעתו של התובע הינה ביחס להפרשי שכר טרחה אשר לטענתו יכול היה לעמוד עליהם רק בסיומה של ההתקשרות. עיקר טענתו של התובע הינה כי בין הצדדים היו הסכמות חוזיות מחייבות שעיקר הוכחתן הינו בעצם תשלום שכר הטרחה בפועל במשך שנים רבות, ואשר תאם את מנגנון התשלום שהוסכם בין הצדדים.
לטענת התובע הנתבעים פעלו בחוסר תום לב שעה שהם היו מודיעים למתווה שהיה ידוע מראש בעניין התשלומים , שעיקרו, כאמור, בטענת התובע כי שכר הטרחה ששולם לאורך השנים היה רק מקדמה. התובע טען כי במהלך השנים חלו שינויים בהיקף ובמגוון השירותים, דבר שהצריך עדכון תעריפים תמידי. עוד טען התובע כי התעריפים עודכנו בהתאם למחירים קודמים שהיו נהוגים בשנים עברו ובתוספת עליית המדד, וזאת לפי שינוי יחסי בהיקף השירות.
התובע ציין כי על אף שכללי החיוב לא השתנו במשך השנים כאשר הכל לאדון ביקשה הסברים על דרך החיוב, היא קיבלה אותם, דבר אשר מוכיח את ידיעתה ואת חוסר תום ליבה. לטענת התובע, מסיבה זו לא היה צורך לחדש את החוזה כל שנה שהרי, מדובר בהסכמות חוזיות ששרו בין הצדדים החל משנות התשעים ועד לסוף שנת 2011 ברציפות, וללא שינוי.
הנתבעים כפרו בקיומו של חוב כלפי התובע . לטענת הנתבעים, טענות התובע לקיומו של חוב נולדו רק לאחר שהנתבעים הודיעו לתובע בשנת 2012 על הפסקת ההתקשרות עמו.
הנתבעים טענו כי שכר טרחתו של התובע שולם לו במלואו באופן רציף לאורך השנים בעבור כלל השירותים. התובע קיב ל תשלומים חודשיים, שהיו על בסיס סכום קבוע ובהתאם להסכמות שנערכו מעת לעת בין הצדדים. עוד טענו הנתבע ים כי בעבור עבודות נוספות שהיה מבצע התובע הוא היה מקבל תשלום מ יידי בסכום שנדרש על ידו, אשר גם הוא היה תשלום סופי. הנתבעים הדגיש ו כי מדובר בתשלומים סופיים אשר שולמו זה מכבר, אשר מעבר אליהם לא נכרת בין הצדדים כל הסכם שכר טרחה בכתב, בעל-פה, או בהתנהגות.
עוד טענו הנתבעים כי התביעה לוקה בהתיישנות, באשר הכל לאדון הפסיקה את פעילותה עוד בשנת 2007. בכל הנוגע למן התורה נטען כי דין התובענה דחייה על הסף בהעדר עילה, מאחר ו כל טענות התובע מופנות להכל לאדון וכן נטען כי יש לסלק את התביעה בשל קיומו של הליך תלוי ועומד (הלא היא התובענה הראשונה שבה נתבעה גם מן התורה) .
בכתב תשובה שהגיש התובע כפר האחרון בטענות הנתבעים לסילוק התובענה על הסף. התובע טען כי יש קשר משמעותי בין התביעה שבכותרת לבין התביעה הראשונה שהינה אותה התביעה שפוצלה בשל חוסר תום לב של הנתבעים, אשר סירבו לצירוף הכל לאדון לתביעה הראשונה. בכל הנוגע להתיישנות נטען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הוצאת החשבונות הסופיים בשנת 2011.
תצהירי הצדדים הוגשו לאחר מתן פסק הדין בתובענה הראשונה והצדדים התייחסו בתצהיריהם להשלכותיו של פסק הדין על התובענה שבכותרת, אשר במסגרתו נדחתה תביעת התובע ונדחתה טענתו כי תשלומי שכר הטרחה ששולמו לו במרוץ השנים היוו מקדמה בלבד.
עיקר טענת התובע בכל הנוגע להשלכות פסק הדין הינה כי נפלו פגמים משמעותיים בפסק הדין, לרבות סתירות מהותיות ופרכות בפסק הדין שאינן מתיישבות עם מכלול העובדות שהובאו ומתעלמות ממרמה בניגוד לסדר דין ואינן עומדות בקנה אחד עם ההלכות הפסוקות. עוד טען התובע כי פסק הדין מתעלם מההוכחות הברורות והחד משמעיות כי בין הצדדים היו הסכמות חוזיות שהשתכללו לאורך שנים רבות ואושררו בתשלום בפועל, מה שמהווה חוזה על פי התנהגות ונוהג מסחרי בין הצדדים.
עוד טען התובע כי שגה בית המשפט בפסק דינו בתובענה הראשונה בקביעתו כי צורפו מסמכים של חברות אחרות שאינן מעניינה של התביעה הראשונה. בעניין זה הבהיר התובע כי מדובר בהסכמות חוזיות זהות בכל החברות והעמותה לאורך 22 שנים, ללא שינוי ובעקביות (ר' פיסקה 43 לתצהיר התובע).
בתצהיר מר מאיר ניסים שהוגש מטעם הנתבעים נטען כי בפסק הדין נדחו טענות התובע בנוגע לאופן חישוב שכר טרחתו ולאופן גבייתו, שהן זהות לטענות שבתביעה דנן ולפיכך יש פסול בעצם ניהול התביעה שבכותרת.
ביום 17.2.19, לאחר שניתן גם פסק הדין בערעור, הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התובענה בשל קיומו של מעשה בי דין.
מאחר ודיון ההוכחות היה קבוע ליום 26.2.19 ולאור המועדים בהם ניתנו פסקי הדין, נקבע בהחלטה מיום 19.2.19 כי אין מקום לדון בבקשה כבקשה עצמאית תוך ששמורות לנתבעים טענותיהם לסיום ההליך.
הנתבעים טענו בבקשתם לסילוק התובענה על הסף כי פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה מקים מעשה בי דין, מאחר וכל רכיבי התביעה שבכותרת נדונו במסגרת התובענה הראשונה שהתנהלה בין הצדדים וחליפיהם . כן נטען כי עילתה של התובענה שבכותרת זהה לעילת התביעה בתובענה הראשונה, באשר מדובר באותו מעשה, באותה שרשרת אירועים ובאותן טענות עובדתיות ממש. הנתבעים שבו על טענותיהם אלה בסיכומיהם.
ביום 4.3.19, לאחר קיומו של דיון ההוכחות, הגיש התובע בקשה לאפשר לו להגיב על בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף. בהחלטה מיום 5.3.19 נקבע כי בזיקה להחלטה מיום 19.2.19 התובע יתייחס לטענה כי יש לסלק את התובענה על הסף בסיכומיו.
בנקודה זו טען התובע בסיכומיו כי מעת שבית משפט זה הורה על קיום ישיבת ההוכחות והמשך בירורה של התובענה שבכותרת נדחתה הלכה למעשה טענת הנתבעים לקיומו של מעשה בי דין. מכל מקום, נטען על-ידי התובע כי בית המשפט קבע בפסק הדין בתובענה הראשונה כי אינו דן בחובה של הכל לאדון ולפיכך אין השלכה לפסק הדין על התובענה שבכותרת.

דיון:
כאמור, התובע אינו חולק על כך כי הנתבעים שילמו לו שכר טרחה מדי חודש בחודשו, ותביעתו שבכותרת מבוססת על הטענה כי שכר טרחתו ששולם לו לאורך השנים היה מקדמה בלבד, ולפיכך יש לחייב את הנתבעים ב תוספת שכ"ט הנובעת מחישובים שניתן היה לערוך רק בסיום ההתקשרות עם כלל התאגידים שבשליטת מאיר ניסים בשנת 2012.
אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, וכך גם היה במערכת היחסים שבין התובע לחב' גאולת ישראל ואח' שנדונה בפסק הדין בתובענה הראשונה (ר' פיסקה 39 לפסק הדין).
אם כן, בראשית הדברים יש לדון בטענת הנתבעים כי פסק הדין בתובענה הראשונה מקים מעשה בית דין בכל הנוגע לסוגיה שבמחלוקת, והיא בשאלה האם היתה הסכמה חוזית בעל-פה בין הצדדים כי שכר הטרחה ששולם על-ידי הנתבעים לאורך השנים היה מקדמה בלבד. בתובענה הראשונה, כמו בתובענה שבכותרת, נטען על-ידי התובע לקיומה של הסכמה בעל-פה שנסמכה על העובדה כי הנתבעים שם שילמו לתובע שכר טרחה לאורך השנים בהתאם לדרישותיו.
בפסק הדין בתובענה הראשונה בית המשפט דחה את טענת התובע לקיומה של הסכמה בעל-פה ולפיה שכר הטרחה ששולם לו לאורך השנים היווה מקדמה בלבד תוך שנקבע כי התשלומים ששולמו על-ידי הנתבעים שם לאורך השנים, כללו תוספות לפי שינוי בהיקף העבודה והצמדה למדד, והם היוו תשלומים סופיים. כך נקבע כי:
"מכל האמור עולה כי התובע, נהג לשלוח לנתבע מדי פעם דרישות תשלום להן לא הסכימה גאולת ישראל, ככתבן וכלשונן. לפיכך, נוהל ביניהם משא ומתן שבסופו הושגו הסכמות על גובה העלאה. חשוב מכל, הסיכום הושג מבלי שהוכח כי ההסכמה הושגה כסיכום ביניים כי אם לשכר טרחה סופי.

סיכומו של דבר : שיטת הגבייה של התובע לשכר טרחה הייתה בדרך של משלוח דרישות לתשלום על פי שינוי בהיקף העבודה והצמדה למדד. הדרישות היו עבור השירות בכללו ללא ציון סוג השירות וייחוסו לתקופה ספציפית. גאולת ישראל מצידה, נעננתה לחלק מהדרישות מבלי שהסכימה לזקיפת תשלומיה לפי ראות עיני התובע כמקדמה או לכיסוי חוב עבר , עליו לא הודע לה ולא הסכימה לגביו. וודאי , לא לזקיפת התשלום לכיסוי חוב של חברה אחרת" (פסקאות 49-50 לפסק הדין; הדגשות לא במקור – ח.ט. ).

באשר לטענת התובע כי לא ניתן להוציא חשבונות סופיים אלא בגמר ההתקשרות נקבע בפסק הדין כי:
"מעדות התובע לא התרשמתי כי לא ניתן להוציא דרישות לתשלום חוב בסוף כל שנה שעה שלגרסתו הוא עושה כן בנסבות בהן לקוח רוצה לשלם מיד: "מי שבא ורוצה חשבון על המקום, מקבל על המקום, אצל הנתבעים, הם עשו הכל לשחוק את שכר טרחתי. לא באו ואמרו לי להוציא חשבון, ההפך, האינטרס שלהם היה לשלם ככל שיותר מאוחר ולשחוק עד דק את שכר הטרחה. רק הם מכל הלקוחות עשו את זה. אמרתי להם שאני לא תנובה ולא קוקה קולה ושום דבר לא עזר" (עמ' 9 שורות 5-9). כך גם עולה כי היו תקופות בהן התובע הוציא לגאולת ישראל דרישה בסוף שנה (נספח יב' לתצהירו) מבלי להמתין מספר חודשים או שנים עד לקביעת גובה החוב בגין שירותיו לאותה שנה. התובע העיד בעניין הנהלת חשבונות: "התאמות של ספקים, לקוחות וקופה. אני עושה את זה במשך השנה ובסוף השנה התאמות עם מאזן, שכירויות וישיבות ללא סוף" מבלי שהוכח על מה ולמה תישלח דרישה לאחר חלוף 3 שנים ממועד גמר מתן שירותיו. בנסבות אלו, אין ליישב את התנהלות התובע במשלוח דרישה בשנת 2007 לפירעון חוב לשנים 2003-2006 (נספח יח' לתצהירו) " (ר' פיסקה 53 לפסק הדין, לא כל ההדגשות במקור – ח.ט.).

עוד נקבע בפסק הדין כי:
"התובע, לא הוכיח בראיותיו כי חסרו לו נתונים ומה טיבם בתמיכה לגרסתו לפיה נמנע ממנו להעריך את היקף העבודה. מה עוד, שהיו בידיו די נתונים כדי להעריך את השינוי בהיקף העבודה בסוף השנה. בידיעתו על הגידול בהיקף העבודה, הוסכם עם הנתבע על העלאות, בכל פעם, בסמוך לאחר הגשת המאזן. כך מצינו על העלאה בסך של 2,000 ₪ בשנת 2010 ובסך נוסף של 3,000 ₪ בשנת 2011 בעוד דרישות החוב הן ל- 5,400 ₪ ו- 7,200 ₪. בכל האמור, יש כדי ללמד שלא היה הסכם בעל פה וגובה שכרו של התובע , הינו פרי משא ומתן עם גאולת ישראל שבסופו שולמו הסכום המוסכם לסילוק סופי של אותה דרישה. בהתאם לכך, אין לתובע להלין אלא על עצמו על כך שלא נערך להצגת דרישתו לשכרו עובר לניהול המשא ומתן בהערכת הגידול בהיקף העבודה ובהתאם לה ולא בדיעבד, בחלוף שנים ממועד הסיכום וקבלת התשלום על פיו".
ככל שהתובע היה מעריך במועד את שיעור שכרו המגיע לו ולא מתמהמה בדרישתו תוך צבירת חוב גדול לכאורה ע"י גאולת ישראל , היה נמנע גם החשש לכאורה לניגוד עניינים עמה בגין החוב ובעוד הוא ממשיך לספק לה את שירותיו. כמובא, בתקנות רואי חשבון (ניגוד עניינים ופגיעה באי-תלות כתוצאה מעיסוק אחר), תשס"ח-2008 , למניעת ניגוד עניינים בגין חוב משמעותי לשכר טרחה (סעיף 2 (4) אליו היפנה המומחה בחוות דעתו" (ר' פיסקאות 54 -55 לפסק הדין ; הדגשות לא במקור – ח.ט. ).

מאחר ובית המשפט במסגרת התובענה הראשונה הגיע למסקנה ולפיה לא היה הסכם או הסכמה בעל-פה בעניין ההעלאה בשכר הטרחה בסיום ההתקשרות למעט הסכמות אד הוק לעניין כל דרישה ודרישה לכל תקופה ותקופה, כתוצאה ממשא ומתן, נקבע כי הנטל מוטל על התובע להוכיח מה הוא השכר הראוי לפי גרסתו לפיה הסיכום והתשלומים לא היו לסכום סופי (ר' פיסקה 57 לפסק הדין).
במסגרת התובענה הראשונה נקבע כי שכר ראוי יש להוכיח באמצעות רואה חשבון ו/או מנהל חשבונות בעל ניסיון וידע בתחום להוכחת הנוהג ו/או נוהל באותה דיסציפלינה לקביעת מחיר השירות ו/או המנגנון לקביעת גובה שכר טרחה, וזאת באמצעות חוות דעת. עוד נקבע כי: "נכון הדבר שבעתיים מקום בו התובע דורש העלאה בשיעור של 200% משכר טרחה שהוכח ששולם לו לאחר ניהול משא ומתן שכלל העלאות מעת לעת" (פיסקה 58 לפסק הדין).
יתירה מכך, נקבע כי "משלא הוסכם על גובה שכר הטרחה ואף לא נשלחו לגאולת ישראל דרישות תשלום בכל שנה, היה מקום לחיוב בשכר ראוי ברף הנמוך, אם וככל כהתובע היה מוכיח מהו השכר הראוי" (ר' פיסקה 60 לפסק הדין).
אם כן, עולה השאלה האם פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה ושבו נקבע כי לא הוכחה קיומה של הסכמה לכך כי תשלומי שכר הטרחה יהיו "על חשבון בלבד" אלא להיפך, נקבע כי תשלום שכר הטרחה היה פרי משא ומתן "אד הוק" לתשלום סופי, מהווה מעשה בי דין ומקים מחסום מפני תביעת התובע.
באשר לדוקטרינה של מעשה בית דין נקבע בפסיקה כי:
"הדוקטרינה של מעשה בית דין ( res judicata) מבוססת על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של ההליך שיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי " קרבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, כך שאלו לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן. כך, משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו. כל עוד פסק הדין עומד על כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו [ ראו: נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 3-4 (1991) ( להלן: זלצמן). וראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968)]. דוקטרינה זו של מעשה בית דין מייסדת עצמה על שני כללים עיקריים המבטאים רעיון דומה ומבוססים על שיקולים קרובים. הכלל הראשון הינו כלל השתק העילה, לפיו מוקם מחסום דיוני בפני כל תביעה שכבר מוצתה בפסק דין קודם. הכלל השני הוא כלל השתק הפלוגתא, עליו התבססו השופטים דרורי וצור בפסקיהם והוא הרלבנטי לעניין שלפנינו, לפיו מחסום דיוני מוקם בפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין פעם נוספת על פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה [ ראו למשל: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000) (להלן: עניין סררו); ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452-453 (2004)]" (ר' עא 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, (12.10.09) (להלן: "אספן"), פיסקה 13).

בשאלת התנאים לקיומה של השתק פלוגתא נקבע בפרשת אספן כי:
"השתק פלוגתא לא יחול אלא בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים: קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; שנית, קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; שלישית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; תנאי רביעי לביסוסו של השתק פלוגתא הוא זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון [ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ([פורסם בנבו], 21.2.2007), פסקה 23; עניין סררו הנ"ל, בעמוד 650]. .." (שם, פיסקה 14).

במקרה שלפנינו מתקיימים כל התנאים הדרושים לחלותו של הכלל בדבר השתק פלוגתא.
לא יכול להיות חולק כי התנאים השני והשלישי שצוינו לעיל מתקיימים בענייננו: קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה , וההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה (ר' פסקאות 50, 56 לפסק הדין).
באשר לתנאי הרביעי בדבר זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת – התובע הודה בקשר שבין הנתבעים כאן לבין הנתבעים בתובענה הראשונה. לטענת התובע בפיסקה 6.1 לתצהירו, חב' הכל לאדון היא ממשיכת פעילותה של חב' מנהתה וגם לסירוגין של חב' גאולת ישראל. התובע טען כי חברות אלו חדלו מלפעול וחב' הכל לאדון הינה חברה ממשיכה שאליה הועבר כל רכושם של החברות הקודמות ללא תמורה וכך גם כל חובותיה הועברו לממשיכה (בעניין זה ר' גם פיסקה 6.3 לתצהיר התובע). התובע הוסיף וטען כי בין השנים 2004-2007 הוחזרה הפעילות של חב' גאולת ישראל לחב' הכל לאדון ובסוף שנת 2007 חדלה חב' הכל לאדון לפעול ופעילותה הועברה לחב' גאולת ישראל, שהיא בשליטתה של מן התורה (ר' פיסקה 6.5 לתצהיר התובע).
על הקשר בין החברות עמד התובע גם בבקשה שהגיש במסגרת התובענה הראשונה לצירוף הכל לאדון לאותה התביעה (נספח 2 לבקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף; בקשה 49). תחת הכותרת "קשרי הבעלות השליטה והניהול של הנתבעים אשר תומכים בבקשה" תיאר התובע כי חב' גאולת ישראל נשלטה על-ידי מן התורה, אשר מחזיקה גם ב- 99% ממניות הכל לאדון, ו- 1% ממניות הכל לאדון מוחזקים על-ידי מאיר ניסים. כן נטען כי מאיר ניסים הינו המייסד ובא כוחם ומנהלם בפועל של חמשת הגופים: הכל לאדון, מן התורה, גאולת ישראל מנהתה וחב' ג.י. מזון וחד פעמי בע"מ. לפיכך, טען התובע באותה בקשה כי כל הגופים הנ"ל כרוכים האחד בשני, ובכלל זאת, הכל לאדון, כגוף אחד ובאופן שאינו ניתן להפרדה , ובזאת בשליטת מן התורה ובניהולם של מאיר ניסים ואשתו (ר' פיסקה 2 לבקשת התובע).
לפיכך, המסקנה היא כי התקיים התנאי הראשון לחלותו של השתק פלגותא מאחר וקיימת זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, ולכל הפחות מדובר בצדדים שהם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון.
באשר לתנאי הראשון בדבר קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון – הרי ש בפיסקה 4 לאותה בקשה שהגיש התובע לצירוף הכל לאדון לתובענה הראשונה, נטען על-ידי התובע כי הלכה למעשה היה נהוג בין הצדדים כי הנתבעים (שם) שהמשיכו את פעילותם אח ד כלפי רע הו שילמו לתובע את חובם הכספי ההדדי של הנתבעים שחדלו מפעילותם או של גופים בקשיי מימון לרבות הנתבעת הנוספת (הכל לאדון) . בתשובת התובע לתגובת הנתבעים (נספח 4 לבקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף ) טען התובע כי "הנתבעים וקודמיהם כולל חברת "הכל לאדון הכל בע"מ", כרוכים האחד בשני, וכרוכים באותה פעילות כגוף אחד ובאופן שאינו ניתן להפרדה, ובהתאם קיימת יריבות משפטית מהותית גם עם "הכל לאדון הכל בע"מ"" (ר' פיסקה 1 לתשובת התובע). בפיסקה 3 לתשובתו טען התובע כי בתום לב ובשגגה לא צירף את שמה של חב' הכל לאדון ברשימת הנתבעים בכתב התביעה בתובענה הראשונה . בפיסקה 4 לתשובה נטען על-ידי התובע כי "למרות ההוספה אין כל שינוי בעילות או בסכום התביעה".
באותה התשובה נטען עוד על-ידי התובע כי התובענה שבכותרת הוגשה על מנת שלא תחלוף תקופת ההתיישנות וככל שבקשתו להוספת נתבע שהוגשה במסגרת התובענה הראשונה תתקבל , הוא ימשוך את התובענה שבכותרת.
התובע כרך את השאלות שביסוד שתי התובענות גם בפיסקה 7 לתצהירו בה טען כי תולד תה של התובענה שבכותרת הוא בתביעה הראשונה במסגרתה חזרו הנתבעים מהסכמה לקזז תשלומים מחב' גאולת ישראל לטובת הכל לאדון. בפיסקה 28 לתצהיר התובע תחת הכותרת "השלכות הדדיות בין "תביעה ראשונה" לתביעה דנן" נטען כי יש קשר משמעותי בין התביעה דנן לבין הת ביעה הראשונה, שהינה תביעה שפוצלה בשל חוסר תום לב מובהק ומתמשך, לטענת התובע.
בהקשר זה אפנה גם לפיסקה 19.3 לתצהיר התובע בו טען כי פסק הדין בתובענה הראשונה מקים השתק לנתבעת 2.
במהלך עדותו ולשאלת בית המשפט אישר התובע כי לוּ בית המשפט היה מקבל במסגרת התובענה הראשונה את הקיזוז שביצע התובע בין חב' גאולת ישראל לחב' הכל לאדון, התובענה שבכותרת היתה מתייתרת (ר' פרו' עמ' 21, ש' 14-16).
כן הפנה התובע בפיסקה 28.1 לתצהירו לתצהיר הנתבעים בתביעה הראשונה במסגרתה הצהירו כי פרטי ההסכם היו זהים עם כל התאגידים לאורך כל השנים.
בחקירתו אישר התובע כי המערכת ההסכמית בין כלל התאגידים היתה זהה, ובכלל זה המערכת ההסכמית שבינו לבין הנתבעים כאן ובינו לבין הנתבעים בתובענה הראשונה, כמו גם קביעת המחירים ואופן מדידת העבודה (ר' פרו' עמ' 35, ש' 16-22, עמ' 36 ש' 1-2).
אם כן, לשיטתו של התובע הוא, היתה מערכת הסכמית אחת שחלה על כלל התאגידים שבבעלותו וניהולו של מר מאירי ניסים, ובכלל זה המערכת ההסכמית שבינו לבין הנתבעים כאן ובינו לבין הנתבעים במסגרת התובענה הראשונה, ובכלל זה מן התורה, שנתבעה גם במסגרת התובענה הראשונה וגם במסגרת התובענה שבכותרת.
יצוין כי התובע לא סתר את טענת הנתבעים כי המארג הראייתי שהוגש במסגרת התובענה הראשונה זהה לזה שהוגש במסגרת התובענה שבכותרת. ואכן, עיון בנספחי התצהיר שעיקרם בנספחים י'- יא', על סעיפי המשנה שלהם, שצורפו לתצהיר התובע מלמד כי מדובר בחשבונות המתייחסים גם לתאגידים שעניינם נדון במסגרת התובענה הראשונה (ר' למשל נספחים י2, י6, י7, יא1, יא2, יא3, יא5,יא6, יא7, יא 8, יא9, יא12).
בהקשר זה אציין כי ב"כ הנתבעים מיקד את חקירתו הנגדית של התובע בניסיון להתחקות אחר קיומו של מעשה בי דין אך התובע ענה בתשובות מתחמקות, עד כדי סיכול החקירה ממש, והדבר נזקף לחובתו. התובע אף התייחס לכך בפיסקה 30 לסיכומיו וטען כי שאלות ב"כ הנתבעים התייחסו להליך הקודם ולכן לא הבין את שאלותיו, תוך שהתובע ביקש להשלים תשובותיו במסגרת הסיכומים.
על רקע האמור, מסקנתי היא כי מתקיים גם התנאי הראשון לחלותו של כלל השתק הפלוגתא מאחר וקיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון, וזאת לאור הודאת התובע כי המערכת ההסכמית שנדונה בתובענה הראשונה הינה אותה מערכת הסכמית העומדת ביסוד התובענה שבכותרת ולאור הודאתו כי הסיבה בגינה נאלץ להגיש את התובענה שבכותרת הינה ביטול הקיזוז שערך מגאולת ישראל להכל לאדון, שאם הקיזוז שערך היה מתקבל במסגרת התובענה הראשונה לא היה נדרש לתובענה שבכותרת.
בנסיבות, ולאור קביעתי לעיל כי מתקיימים גם יתר התנאים לחלותו של כלל השתק הפלוגתא: קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה וקיימת זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, ולכל הפחות הם קרובים משפטית, המסקנה היא כי פסק הדין בתובענה הראשונה מקים השתק פלוגתא בכל הנוגע לסוגיה העומדת להכרעה ביסוד התובענה שבכותרת.
למעלה מן הצורך אעיר, כי אף לוּ היתה נשמעת הטענה כי הנתבעים שלפניי הינם צדדים זרים לנתבעים בתובענה הראשונה , טענה שלא נשמעה, ולא בכדי, הרי שכבר נקבע כי:
"גם צד זר להליך שכבר הוכרע יוכל לטעון להשתק פלוגתא בהליך מאוחר בהתבסס על ההליך הראשון, ובלבד " שכל האינטרסים עליהם בא עקרון ' זהות הצדדים' לשמור, [יהיו] מוגנים" [ראו: ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580-581 (1990), במסגרתו אומצה למעשה אימרת האגב של המשנה לנשיא מ' בן-פורת בעניין חירם לנדאו הנ"ל, בעמודים 669-672. כן ראו: ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מח(3) 846, 850 (1994); עניין מלמד הנ"ל, בעמוד 494]. ואולם, נקבע כי ככלל צד זר להליך הראשון יכול להעלות טענה של השתק פלוגתא בהתבסס על הליך זה בהליך מאוחר רק מקום שטענה זו מועלית על ידו כטענת הגנה ( טענת השתק פלוגתא דפנסיבית), דהיינו טענה המועלית על ידי הנתבע בהתדיינות השניה נגד התובע, על מנת למנוע אותו מלהתדיין בפלוגתא זהה שכבר נדונה והוכרעה נגד אותו תובע בהתדיינות קודמת בינו לבין נתבע אחר [ ראו: רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 683 (2002) (להלן: עניין צוריאנו); עניין סררו הנ"ל, בעמוד 655. וראו: ע"א 8265/96 רמט בע"מ נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486, 494 (2002), בו השאלה האם יש להכיר באפשרות לעשות שימוש בטענת השתק פלוגתא התקפית הושארה בצריך עיון]. ואכן, שימוש דפנסיבי שעושה צד זר להליך בטענת הפלוגתא הפסוקה יש בו, במקרים רבים, כדי לקדם את תכליתו של עיקרון מעשה בית דין – צמצום היקף ההתדיינויות ומניעת הכרעות סותרות. שכן, מתן רשות לנתבע בתביעה השניה להעלות טענת השתק פלוגתא נגד התובע בתביעה הראשונה, ואגב כך מניעתו מלחזור ולהעלות פלוגתא זהה שכבר נדונה והוכרעה לרעתו בתביעה הקודמת, לא רק שחוסך זמן שיפוטי יקר, אלא אף מונע הכרעה שיפוטית סותרת בשתי התביעות [ ראו: זלצמן, בעמודים 547-548. כן ראו: ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר ( [פורסם בנבו], 22.7.2007), פסקאות 34-36 ( להלן: עניין פוליבה)]" (פרשת אספן, פיסקה 16).

דהיינו, שאף אם היתה נשמעת טענה כי הנתבעים שכאן הינם זרים לנתבעים בתובענה הראשונה, הרי שלא היה בכך כדי להשמיט את היסוד לחלותו של כלל השתק הפלוגתא, וזאת לאור העובדה שהטענה מועלית על-ידי הנתבעים כטענת הגנה מפני טענה של התובע שנדחתה בהליך אחר, שעה שכל האינטרסים עליהם בא עקרון ' זהות הצדדים' לשמור מוגנים, בהיות מנהל התאגידים, מר מאיר ניסים, המצהיר גם בתובענה הראשונה וגם בתובענה שבכותרת, ובמיוחד כאשר מן התורה היתה גם בעלת דין בתובענה הראשונה.
עוד אציין, ואף זאת למעלה מן הצורך, כי מעת ש התובע הודה הלכה למעשה במסגרת הבקשה שהגיש בתובענה הראשונה לצירוף הכל לאדון כי העילה שביסוד התובענה שבכותרת נכרכה כבר בתובענה הראשונה, עובדה שנקבעה גם בפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (ר' פיסקה 9א' לפסק הדין), היה בכך, על פניו, להקים גם השתק עילה. יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת התובע כי מעת שבית המשפט לא מצא לדון במסגרת התובענה הראשונה בחובה של הכל לאדון פתוחה היתה בפניו הדרך למצות את עילתו כנגד הכל לאדון במסגרת התובענה שבכותרת (ר' פיסקה 24 לפסק הדין).
יחד עם זאת, העובדה שפסק הדין אינו מקים השתק עילה אין משמעה כי פסק הדין אינו מקים השתק פלוגתא , וכאמור, מסקנתי היא שפסק הדין בתובענה הראשונה, שבו נקבע כי המערכת ההסכמית בין הצדדים היתה של תשלומים חודשיים אשר במסגרתם כבר נכללו תוספות לגביהם ניהלו הצדדים משא ומתן פרטני, כאשר תשלום שכר הטרחה היה סופי, ולא מקדמה, מקים השתק פלוגתא.
לאחר שהגיע בית המשפט למסקנה בפסק הדין בתובענה הראשונה כי הנתבעים לא נתנו הסכמתם בעל-פה לשכר הטרחה ולזקיפת התשלומים על-ידי התובע לפי ראות עיניו כמקדמה, נפנה בית המשפט, כאמור, לשאלה האם התובע עמד בנטל להוכיח מה הוא השכר הראוי לפי גרסתו של התובע לפיה הסיכום והתשלומים לא היו לסכום סופי. במסגרת התובענה הראשונה נקבע על-ידי בית המשפט כי בהעדר חוות דעת לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח שכר ראוי.
לטעמי, מעת שנקבע כי הנתבעים לא נתנו הסכמתם לזקיפת תשלומי שכר הטרחה כמקדמה ומעת שנקבע כי שכר הטרחה ששולם לתובע היה לסופי והיה פרי משא ומתן בין הצדדים שנוהל באופן פרטני ביחס לכל תוספת שנדרשה על-ידו, ספק אם נדרשים אנו לסוגיית השכר הראוי.
במקרים שנדונו למשל בתא (ת"א) 2713-06 יחיאל, דרנס, קורן ושות' עורכי דין נ' מגדלי בארי שלמה המלך בע"מ, (28.6.11) וב ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, (28.4.04) שאוזכרו על-ידי בית המשפט בפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, נדונה שאלת קיומו של הסכם שכר טרחה ושאלת השכר הראוי בהעדרו, שעה שהתעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלום שכר הטרחה.
במקרה שלפנינו, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים שילמו לתובע שכר טרחה באופן שוטף. בית המשפט אף קבע בפסק הדין כי הוסכם בין הצדדים על העלאות בשכר הטרחה במרוצת השנים לאור הגידול בהיקף העבודה, וזאת במשא ומתן שנוהל באופן פרטני ביחס לכל תוספת. בעניין זה נקבע כי ההסכמות, היו פועל יוצא של משא ומתן בכל תקופה שבסופו שולם הסכום המוסכם לסילוק סופי של אותה דרישה, ללא עריכת הסכם בכתב או בעל פה על מנגנון העלאה קבוע (ר' פסקאות 46, 47, 54 לפסק הדין). כן נקבע כי הסיכום הושג מבלי שהוכח כי ההסכמה הושגה כסיכום ביניים כי אם לשכר טרחה סופי (ר' פיסקאות 49-50 לפסק הדין) .
בהינתן קביעות אלה, הרי שככל שהיו לתובע טענות כי שכר הטרחה המשולם לו פוחת מן השכר הראוי, המועד להעלותן היה טרם סגירת חשבון שכר הטרחה מול הנתבעים. אולם, מעת שנקבע עובדתית על-ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין כי ההסכמות שהושגו מעת לעת בין התובע לנתבעים היו לשכר טרחה סופי ולסילוק סופי של אותה דרישה , הרי שלא ניתן להעלות בדיעבד, לאחר הנשיאה באותם תשלומים סופיים ובחלוף מספר שנים לא מבוטל , טענה כי שכר הטרחה ששולם לא היה ראוי.
מכל מקום, אף אם היינו בוחנים את השאלה האם התובע הוכיח מהו השכר הראוי, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה שהסיק בית המשפט במסגרת התובענה הראשונה, שלפיה התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שכר ראוי.
במסגרת התובענה שבכותרת, להבדיל מהתובענה הראשונה, הגיש התובע חוות דעת. יצוין כבר כאן כי חוות הדעת הוגשה הרבה לאחר ששלב הבאת הראיות הסתיים, ו אף לאחר שהנתבעים הגישו ראיותיהם. מעבר לכך, התובע לא הגיש בקשה להגשת חוות הדעת אלא "הודעה" וזו הוגשה כחודש לפני המועד שהיה קבוע להוכחות, באופן שלא הותיר בפני הנתבעים את האפשרות להגיש חוות דעת נגדית. הנתבעים התנגדו לצירוף חוות הדעת לתיק ובהחלטה מיום 14.1.19 הוריתי לנתבעים להשלים טיעוניהם בעניין הגשת חוות הדעת ולהתייחס לאפשרות כי חוות הדעת תקובל לתיק, תוך שמירת מלוא טיעוניהם לסיכומים ותוך שלא יהיה באי הגשת חוות דעת מטעמם משום קבלת הטענות שבחוות הדעת מטעם התובע ותוך שתהא שמורה לנתבעים האפשרות לחקור את עורך חוות הדעת.
הלכה למעשה לא ניתן לייחס לחוות הדעת כל משקל ולוּ מפני המועד בו הוגשה, לאחר הגשת ראיות הנתבעים ובסמיכות למועד ההוכחות, ובכך נמנעה מן הנתבעים האפשרות להביא חוות דעת נגדית.
למעלה מן הצורך, אציין כי ממילא אין בחוות הדעת כדי לעמוד בנטל המוטל על התובע להוכיח שכר ראוי. חוות הדעת רובה ככולה הינה תיאור עובדתי של אופן החישוב על-ידי התובע. מעת שנקבע בפסק הדין כי לא ניתנה הסכמה של הנתבעים לאופן החישוב בדרך של זקיפת התשלומים כמקדמות , הרי שאין בתיאור אופן החישוב על-ידי מומחה דווקא כדי ליתן לה גושפנקא. בעניין זה נקבע בפסק הדין כי "לא די בהבאת נתונים על עלייה במחזור השנתי של גאולת ישראל בשנים נשוא התביעה מ-15 מיליון ל-29 מיליון ₪ כמו גם בהצגת נתונים על מספר שורות שהוקלדו באותן שנים, כדי להוכיח מה גובה השכר הראוי. שכן, יש לתרגם את הגידול בהיקף העבודה לתעריף ו/או מחיר ככל שהיה מוכח באמצעות המומחה מה השלכות הגידול על השכר הראוי ושיעורו" (ר' פיסקה 59 לפסק הדין) .
עוד נקבע בפסק הדין כי:

"התשלומים החודשיים ששילמה גאולת ישראל עלו מדי חודש והגיעו בשנת 2011 ל- 3,000 ₪ מבלי שהוכח כי במרוצת כל השנים העלאה היתה לפי מספר שורות ובפרט, מה מחירה של כל שורה. התובע טוען לגידול בהיקף העבודה לפי פרמטרים שונים, ולא רק מספר שורות כדוגמת: מספר חנויות ובעת, שעשוי להיות שהבחינה תיעשה גם לפי מספר עובדים/ספקים/ משרדים או על פי מחזור עסקי, מבלי שטרח להביא ראיות לקביעת שכר ראוי וסכומו, לפי איזה מהפרמטרים הנ"ל או פרמטר אחר. בנוסף, לא הוכח חשבונאית כי ההעלאות בשכר הטרחה, היו כולם לפי נוסחה קבועה לחישוב גובה שכרו כי אם הן היו תוצר של משא ומתן עסקי לתשלום גלובלי.

כך גם, לא הוכיח התובע את טענתו לפיה מחירם של שירותי הנהלת חשבונות הניתנים ע"י רואה חשבון גבוה משירות הניתן ע"י מנהל חשבונות ושיעור ההפרש במחיר. הנתבעים הביאו לעדות את מנהלת החשבונות של גאולת ישראל לפיה שולם לה שכר חודשי להנהלת חשבונות בסך של 2,000 ₪ בחודש (סעיף 18 לתצהירה) מבלי שהוכח בחקירתה כי קיים תעריף שונה בנדון, לרואה חשבון ולמנהל חשבונות.

בנסיבות אלו, בהיעדר חוות דעת של מומחה להוכחת השכר הראוי לא הוכיח התובע כי נותר חוב עבור שכר טרחה. זאת בנוסף ומעבר לקביעתי לפיה הושגו הסכמות בנוגע להעלאות בשכר הטרחה לפיהן שלמה לו גאולת ישראל את שכרו" (ר' פסקאות 61-63 לפסק הדין; הדגשות לא במקור – ח.ט. ).

אם כן, לא זו בלבד שלא ניתן לייחס משקל לחוות הדעת מפני המועד בו הוגשה, כי אם גם לגופה אין בה כדי לעמוד בנטל המוטל על התובע להוכיח שכר ראוי, שכן, חוות הדעת אינה אלא חזרה על טענות התובע לגבי אופן החישוב , שלגביה נקבע בפסק הדין שלא ניתנה הסכמת הנתבעים לכך. למעט אמירות כי השכר שנגבה הינו סביר ותקין, אין בחוות הדעת התייחסות לפרמטרים שנקבעו בפסק הדין כדי לעמוד בנטל להוכיח שכר ראוי ואין בה ניתוח של השכר הראוי תוך התייחסות לנתונים חשבונאיים , והחשוב מכל – אין בחוות הדעת התייחסות למערכת ההסכמית שבין הצדדים, אשר הוכח, כאמור, שהיתה פרי משא ומתן עסקי לתשלום גלובלי ולא להעלאות לפי נוסחה קבועה.
במכלול האמור, דין התובענה כנגד הכל לאדון להידחות, וזאת לנוכח קיומו של השתק פלגותא בסוגיה שביסוד התובענה והיא בקביעה שבפסק הדין ולפיה שכר הטרחה ששולם לתובע לאורך השנים היה סופי ושבמסגרתו כבר נכללו התוספות שדרש התובע לאורך השנים .
מאחר שדינה של התביעה כנגד הכל לאדון להידחות, מתייתר הצורך לדון בטענת התובע להרמת מסך ולחיוב מן התורה בחיובי הכל לאדון. למעלה מן הצורך אציין כי גם בתובענה שבכותרת, כמו גם במסגרת התובענה הראשונה, לא הוכיח התובע את התנאים הדרושים להרמת מסך, מעבר לאמירות כלליות כי כל התאגידים קשורים האחד בשני. גם בעניין זה קביעת בית המשפט במסגרת התובענה הראשונה ולפיה לא הוכחו התנאים להרמת מסך ולחיובי מן התורה בחובות גאולת ישראל יפה גם למערכת היחסים שבין מן התורה להכל לאדון ומקימה אף היא השתק פלוגתא (ר' פיסקה 35 לפסק הדין).

סיכום:
במסגרת התובענה שבכותרת עתר התובע לחיוב הנתבעים בשכר טרחתו בגין מתן שירותי חשבונאות להכל לאדון . התובע נתן שירותי חשבונאות להכל לאדון ולמספר תאגידים נוספים שהיו בבעלותו ו/או בניהולו של מר מאיר ניסים, וזאת החל משנות התשעים המוקדמות.
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים שילמו לתובע שכר טרחתו באופן רציף וסדיר. תביעתו של התובע מושתתת על הטענה כי שכר הטרחה ששולם לו לאורך השנים היה מקדמה בלבד, ומשהסתיימה ההתקשרות עם כלל התאגידים בשנת 2012 ערך התובע חשבון סופי, אותו לא ניתן היה לערוך לאורך ההתקשרות, ונמצא כי הכל לאדון חבה לתובע שכר טרחה.
מערכת היחסים ההסכמית שבין התובע למי מהתאגידים שבבעלותו ו/או ניהולו של מר מאיר ניסים נדונה במסגרת התובענה הראשונה, ובה נקבע כי תשלומי שכר הטרחה ששולמו לתובע היו סופיים ובהם כבר נכללו העלאות בשכר טרחה שהיו פרי משא ומתן פרטני שנוהל בין הצדדים.
מאחר שהתובע הודה כי התאגידים השונים, ובכלל זה התאגידים שביסוד תובענה זו והתאגידים ש עניינם נדון במסגרת התובענה הראשונה, קשורים האחד בשני, מאחר והתובע הודה כי המערכת ההסכמית היתה זהה ביחס לכלל התאגידים, מאחר וסוגיה זו נדונה במסגרת פסק הדין הראשונה ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי ומאחר וההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה, קביעת בית המשפט בפסק הדין בתובענה הראשונה ולפיה שכר הטרחה ששולם לתובע היה לסופי וכלל בתוכו את כל התוספות שהיו פרי משא ומתן פרטני, מקימה השתק פלוגתא ביחס לאותה הפלוגתא שנדרשה לדיון במסגרת התובענה שבכותרת.
לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לדון בטענת התובע כי יש להרים מסך ולחייב את מן התורה בחיובי הכל לאדון. למעלה מן הצורך, התנאים להרמת מסך לא הוכחו, וגם בעניין זה קביעות בית המשפט במסגרת התובענה הראשונה מקימות השתק פלוגתא.
בנסיבות, לא מצאתי לדון בטענת הנתבעים להתיישנות התובענה, אף כי מדובר בטענה כבדת משקל, וביתר שאת בכל הנוגע לחוב לשנים 2004-2006 (בעניין זה ר' פסקאות 64-65 לפסק הדין), המהווים כמחצית מסכום התביעה.
ראיתי גם להעיר לקראת סיום על אופן התבטאותו של התובע כלפי הנתבעים , שאין מקומו כלל, ובמיוחד לא בהליכים משפטיים.
סוף דבר, התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ד תשרי תש"פ, 13 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמשון שאול
נתבע: הכל לאדון הכל בע"מ
שופט :
עורכי דין: