ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עדי חיים נגד ע"י ב"כ עו"ד אורי שאבי :

לפני:

כבוד השופטת הבכירה עידית איצקוביץ

התובע
עדי חיים, ת.ז. XXXXXX827
ע"י ב"כ עו"ד אהוד בר-נוי

נגד

הנתבעים
.1 בל הסעות בע"מ, ח.פ. 511399800
.2 כאייד איזברגה, ת.ז. XXXXXX505
ע"י ב"כ עו"ד אורי שאבי

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויי הלנת שכר, הפרשי שכר בגין שעות נוספות ועבודה במנוחה שבועית, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, דמי מחלה, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אובדן מס הכנסה ובגין פגיעה בפנסיה העתידית . סה"כ סכום התביעה: 1,004,967 ₪.
ההליך התנהל לפניי כדן יחיד.

הנתבעת 1 – בל הסעות בע"מ (להלן – הנתבעת או החברה) עוסקת בתחום ההסעות. התובע עבד כנהג החל מיום 17.7.09 וסיים את עבודתו בפועל ביום 10.6.14. החל מיום 11.6.14 שהה התובע בחופשת מחלה, לגרסתו עד ליום 20.12.14. התובע לא חזר לעבודה עקב הלנות חוזרות בשכרו, על שכרו ששולם בצ'קים דחויים לשנה אחת.

לגישת התובע, הוא עבד כנהג הסעות של ילדים בעלי מוגבלויות וכן בהסעת עובדים למקום העבודה ובחזרה ממנו. יום עבודתו החל בס ביבות השעה 4:30 לפנות בוקר והסתיים בשעות המאוחרות של היום בסביבות השעה 20:00, עם הפסקה של כ-3.5 שעות. התובע טוען כי הוא עבד 7 ימים בשבוע, כל ימי השנה, כולל שבתות וחגים, למעט יום כיפור.
ברוב תקופת העבודה קיבל התובע שכר בסך 5,500 ₪ נטו לחודש.
שכרו של התובע בגין החודשים ספטמבר 2013 עד יוני 2014 (10 חודשים) הולן ושולם בצ'קים דחויים לשנה אחת. עד למועד הגשת התביעה (חודש יוני 2016) לא שולם לו שכר עבור חו דש יוני 2015 בסך 1,688 ₪.
התובע דורש בתביעתו פיצויי הלנת שכר בגין השכר ששולם באיחור, או לא שולם כלל .
התובע עבד 12 שעות ביום בממוצע אך לא קיבל כל תשלום בגין שעות נוספות. הוא אף עבד בימי מנוחה שבועית ובחגים ולא קיבל תשלום על כך. התובע דורש בתביעתו תשלום בגין שעות נוספות ועבודה במנוחה שבועית בסך 496,842 ₪ (סכומי קרן).
התובע שהה בחופשת מחלה מיום 11.6.14 ועד ליום 20.12.14. על אף זאת, לא קיבל דמי מחלה, שהוא דורש בגין 86 ימים.
התובע לא שב לעבודה לאחר חופשת המחלה מאחר ששכרו הולן ועל כן דורש התובע פיצויי פיטורים (עקב התפטרותו בדין פיטורים).
התובע אף דורש בתביעתו פדיון חופשה ודמי הבראה בגין כל התקופה; הפרשות לפנסיה ולפיצויים שלא נעשו כלל ; וכן פיצוי על הנזק הפנסיוני אשר נגרם לו בסך 30,000 ₪.
התובע טוען כי נגרם לו נזק מבחינת מיסוי, מאחר שיצטרך לשלם מס הכנסה בגין הסכומים המגיעים לו שגבוה בשיעור של 10% מהמס שהיה מוטל עליו אילו התשלומים היו נעשים במועד.

4. התובע ביקש לחייב את הנתבע 2, מר כאייד איזברגה (להלן – הנתבע או כאייד), שהוא המנהל ובעל המניות היחיד בחברה, באופן אישי מהטעם שכל עוולות הנתבעת כלפי התובע באי תשלום הכספים המגיעים לו נעשו בהוראותיו והנחייתו.

5. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו אישרו את מועד תחילת העבודה של התובע. לגישתם התובע עבד כנהג ב-4 מסלולים קבועים בקרבת ביתו. הוא קיבל מהנתבעת רכב צמוד, ועבד בסך הכול בימי חול בין 4 ל-6 שעות, כאשר בין מסלול נסיעה אחד למשנהו שהה התובע בהפסקות שנמשכו שעות רבות בהן חזר לביתו לנוח והיה פנוי לעיסוקיו הפרטיים.
התובע ביקש לעבוד בימי שבת כדי להשלים משרתו והוא עבד בשבתות כשעתיים ביום בממוצע.
התובע סירב למסור לנתבעת פרטי חשבון בנק לצורך העברת המשכורת וביקש כי שכרו ישולם לו בצ'ק. הנתבעת הכינה את הצ'קים והתובע היה מגיע לאסוף אותם ממשרדי הנתבעת.

ביום 11.6.14 לא הגיע התובע לעבודה, מבלי להודיע על כך. הוא לא יצר קשר, והנתבעת לא הצליחה להשיג אותו. לאחר מכן הודיע שהוא לא חש בטוב אך לא הציג כלל אישורי מחלה ומאז לא יצר קשר עם הנתבעת.

לגרסת הנתבעת, האיחור בתשלום השכר נבע מכך שהתובע לא הגיע לקחת את הצ'קים, ולכן שונה התאריך הנקוב בהם. לגרסת הנתבעים, מדובר במ הלך מתוכנן מראש שמטרתו ליצור מצב מדומה של הלנת שכר. הנתבעים אף העלו טענת התיישנות של פיצויי הלנת שכר.
לגישת הנתבעים, התובע לא עבד כלל בשעות נוספות ולפיכך אינו זכאי לכל תוספת בגין כך.
הנתבעים מודים כי התובע זכאי לגמול בגין עבודתו בימי המנוחה השבועית, עבור כשעתיים ליום, בסך 9,625 ₪ בגין כל התקופה.

כמו כן, מודים הנתבעים בזכאות התובע לתוספת בגין עבודה בחגים בסך 1,078 ₪.
הנתבעים טוענים כי התובע נעלם מעבודתו ללא כל הודעה ומבלי שהיה באפשרות הנתבעת להשיג אותו. עד למועד הגשת התביעה לא העביר התובע אישורי מחלה כדין.
התובע אינו זכאי לדמי מחלה ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.

הנתבעת הסכימה כי התובע זכאי לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, לפי היקף של 60% משרה; כמו-כן, כי הוא זכאי לפדיון חופשה בגין התקופה שלא התיישנה, ולהפרשות לפנסיה, שלא נעשו, החל מחודש יוני 2010 ועד לחודש יוני 2014.
הנתבעת העלתה טענת קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת על התפטרות.
הנתבע ביקש לדחות את התביעה כנגדו, בהעדר עילה ובהעדר יריבות, מאחר שהתובע הועסק על ידי הנתבעת ולא קיימת עילה להרמת מסך.

6. ראיות שהוגשו ונשמעו

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם התובע הוגשו מסמכים רבים: תלושי שכר; צ'קים שניתנו לתובע לתשלום שכרו ; תמלילי שיחות שהתנהלו בין התובע ובין מנהלת המשרד של הנתבעת, שהיא גם אשתו של כאייד, גב' נוהה אזברגה (להלן – נוהה); דוחות יומני עבודה לנהגים ומספר דוחות "איתורן" (המצביעים על כל תנוע ות הרכב) לגבי רכב מס' 51-196666 שבו נהג התובע באופן קבוע (להלן – הרכב).

מטעם הנתבעים הגישו תצהירים ונחקרו בדיון נוהה והנתבע. לתצהירה של נוהה צורף "דוח מפורט לנהג" המהווה מעין "סידור עבודה" אשר מפרט את הנסיעות שנקבעו לתובע במהלך כל תקופת העבודה.

7. תביעה לפיצויי הלנת שכר

אין מחלוקת שהתובע קיבל שכר בסך של 5,500 ₪ נטו במהלך רוב תקופת העבודה (המהווה שכר בסך 5,857 ₪ ברוטו). אין מחלוקת שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת ב יום 17.7.09 ועבד בפועל עד ליום 9.6.14 (לטענתו החל מיום 10.6.14 הוא היה בחופשת מחלה).
עד למועד הגשת התביעה השכר בסכומי קרן, כפי שעולה מתלושי השכר, שולם לתובע, למעט סך של 1,688 ₪ בגין חודש יוני 2014. סכום זה שולם רק במועד שבו התקיים דיון מוקדם בתיק, ב יום 26.3.17.

התובע טוען כי שכרו בגין התקופה שבין חודש ספטמבר 2013 עד לחודש יוני 2014 (10 חודשים) הולן ושולם לאחר כשנה מן המועד הקובע לתשלום לגבי כל אחד מחודשים אלה (קרי, בחודש ספטמבר 2013 שולם בצ' ק ל יום 30.9.14, בחודש אוקטובר 2013 שולם בצ'ק ליום 30.10.14 וכך הלאה).

לגישת התובע מדובר בהלנת שכר חמורה ועל כך מבקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנת שכר בסך של 268,459 ₪ עבור התקופה שהחל מחודש ספטמבר 2013 עד לחודש מאי 2014, בסך 268,459 ₪ וכן בסך של 7,258 ₪ בגין פיצויי הלנה על השכר האחרון של חודש יוני 2014. סכומים אלה חושבו עד למועד הגשת התביעה.

8. התיישנות של פיצויי הלנת שכר

הנתבעת טענה להתיישנות של פיצויי הלנה וכן טענה כי האיחורים בתשלום השכר, שאינם במחלוקת, נבעו אך ורק מהתנהלותו של התובע ובחירתו להפקיד באיחור את שכרו. יצוין כי מדובר בהתיישנות מהותית (להבדיל מדיונית), כך שעל בית הדין להתייחס לעניין אף ללא טענה בנידון.

סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע:
"17א. (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א) ".

אשר לתקופה של 10 חודשים שבהם השכר שולם באיחור, מאחר שמדובר בהלנה חוזרת של יותר מ-3 פעמים בתקופה של שנה , חלה תקופת התיישנות של שלוש שנים. תקופת התיישנות זו לא עברה עד להגשת התביעה.

לגבי השכר שלא שולם עד למועד הגשת התביעה (חודש יוני 2014), המועד הקובע הוא 1.7.14 ועד להגשת התביעה לבית הדין בחודש יוני 2016 חלפה יותר משנה. לכן יש לקבוע כי התביעה בגין פיצויי הלנה עבור אותו חודש יוני 2016 התיישנה.

9. הסיבות לאי תשלום שכר במועד

לגישת הנתבעים, התשלום המאוחר של שכר התובע נבע אך ורק מהתנהל ותו של התו בע עצמו ובחירתו . הוא לא מסר לחברה פרטי חשבון בנק לצורך העברת המשכורת לחשבונו והוא לא בא לקחת את הצ'קים באופן סדיר (כך עולה מן העדויות של נוהה ושל הנתבע). לפי עדותה של נוהה, מאחר שהתובע לא בא לקחת את הצ'קים פג תוקפם, לכן היא נאלצה לשנות את התאריך שלהם.
לפי טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, מדובר במהלך מתוכנן מראש שמטרתו ליצור מצב מדומה של הלנת שכר.

התובע אכן אמר בעדותו בדיון שהיו לו בעיות עם חשבון הבנק שלו ולכן, הוא פרע את הצ'קים (שהוא ביקש שיהיו סחירים), ולא הפקיד אותם מעולם (ע' 17, ש' 25-29 לפרוטוקול הדיון ).

אשר לתקופה של 10 חודשים שבהם השכר שולם באיחור, העיד התובע שהוא קיבל את כל הצ'קים ביחד, בתקופת המחלה.

הנתבע אמר בעדותו בדיון כי לתובע היו בעיות אישיות ולכן, הוא לא הגיע למשרדי הנתבעת לקחת את הצ'קים. לדבריו: " הוא לא מסודר. מתי שבא לו איך שבא לו מתקשרים אליו. הוא בעיתי. רק הוא בחברה שהיה בעיתי בנושא התשלום" (ע' 26, ש' 26-29 לפרוטוקול הדיון).

גם נוהה, שהייתה אחראית לתשלום השכר, אמרה בעדותה בדיון לגבי התובע כי: " היה מגיע כל כמה חודשים כדי שיהיה לו יותר כסף. הוא משאיר את השיקים וכל כמה חודשים היה מגיע לקחת את השיקים" (ע' 30, ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון ). לפיכך, העידה כי היא הייתה משנה את תאריך הצ'ק בהתאם (ע' 31, ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון ). אולם, כשנשאלה מדוע היא פרסה את השקים לתשלומים, אמרה נוהה כך: " אולי הייתה לי בעיה של שיבוש בתזרים. היה לנו קצת קשיים בתזרים" (ע' 32, ש' 3 לפרוטוקול הדיון). עוד הוסיפה כך: " ראיתי שלא יכולה לתת לו שיקים שיחזרו אז שניתי את זה בהתאם למה שיש לי, לא שאני רוצה לעשות לו דווקא. לא רציתי שיקרה מצב לא נעים של החזרה וזה נחוץ לו" (ע' 32, ש' 15-16 לפרוטוקול הדיון ).

בהתאם לסעיף 2(א) לחוק הגנת השכר:
"שכר עבודה ישולם במזומנים, אך מותר שישולם בשיק או בהמחאת דואר, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהעובד הסכים לה בדרך אחרת, ובלבד שהעובד יכול לקבל מהנמשך פרעון השיק או המחאת הדואר במועדים הקבועים בסעיפים 9 עד 14, הכל לפי הענין; אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מהאיסורים הקבועים בסעיפים 2 ו-4 לחוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ח-2018".

כפי שעל העובד מוטלת החובה לבצע את עבודתו, על המעסיק מוטלת החובה לשלם את השכר במועד, כאשר חוק הגנת השכר קובע כי השכר ישולם במזומן, אלא אם סוכם אחרת, במועדים שנקבעו בחוק.
קרי, אין לקבל את הטענה לגבי האיחור (של כשנה!) בתשלום השכר בשל כך שהתובע "לא בא לקחת את הצ'קים". התובע היה עובד של הנתבעת, וה יה קיים ביניהם קשר שוטף, כך שלא הייתה סיבה אשר מנעה את העברת השכר לתובע במועד.
גם מהשיחות שהוקלטו (ותמלילן הוגש לבית הדין ), עולה כי התובע דרש את שכרו ונוהה הבטיחה לו ששכרו ישולם בקרוב.
לכן, אני קובעת כי שכרו של התובע בגין החודשים ספטמבר 2013 ועד חודש מאי 2014 הולן.

10. האם קיימת הצדקה להפחתה או ביטול של פיצויי הלנת שכר

סעיף 18 ל חוק הגנת השכר ק ובע:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

בהתאם להלכה שנפסקה בפסק דין ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, מיום 29.11.00, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבסעיף 18 ל חוק הגנת השכר. יש לבחון את תום ליבם של המעסיק ושל העובד, את הנסיבות האובייקטיביות ו להעניק משקל לתכליתו של החוק אשר קבע את הסנקציה הדרקונית בדבר פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין (חוות דעתה של כבוד סגנית הנשיא, דאז, השופטת אלישבע ברק):
"אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה".

על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבסעיף 18 ל חוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר.
בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1242/04 עיריית לוד - דהן ואח', מיום 28.7.05, הפחית בית הדין את שיעור פיצויי הלנת השכר, כאשר עילת ההפחתה היתה נעוצה במצבה הכלכלי הקשה של המעסיקה, אשר נבע גם מגורמים חיצוניים – אובייקטיבים שלא היו בשליטתה והכבידו על פעילותה. בית הדין הסיק כי ההיבט הרחב והכולל של מצב דברים זה הוא בגדר "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה שיש בה כדי להצדיק הפחתת שיעורו של פיצוי הלנת השכר לעובדים והעמדתו על השיעור המידתי השקול וההולם...".

נוכח השיעור של הפרשי הצמדה והריבית החל במשק, פיצויי הלנת השכר בשיעור המקסימאלי הקבוע בחוק הגנת השכר הפכו לסנקציה דרקונית שלא שומרת על עיקרון המידתיות (כ-40% תוספת לחודש).

אף על פי שאני סבורה כי האיחור בתשלום השכר לתובע היה באחריות הנתבעת, שהיתה צריכה לדאוג לתשלום במועד, וכי אין לקבל את הטענה שלפיה התובע גרם בכוונה לאיחור, יש להפחית את השיעור של פיצויי ההלנה על מנת שזו תהיה סנקציה סבירה ומידתית.

אני קובעת כי פיצויי הלנת השכר יהיו בשיעור של כ-10% מפיצויי הלנה מלאים –25,000 ₪ בגין כל התקופה ששולמה באיחור.

11. זכאות התובע לדמי מחלה

לטענת התובע הוא שהה בחופשת מחלה החל מיום 11.6.14 ועד ליום 20.12.14, ורק אז נותקו יחסי עבודה בין הצדדים.
התובע טוען לזכאות לתשלום בגין 88 ימים (לפי 18 ימי מחלה לשנה וללא כל ניצול קודם), קרי 86 ימי מחלה בתשלום.
ברם, הנתבעים טענו שהתובע עזב את העבודה, מבלי לתת הודעה כדין על כך, וכי הוא אף פעם לא העביר את אישורי המחלה להם הוא טוען, עד להגשת התביעה לבית הדין. זאת, בניגוד להוראות תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 (להלן – התקנות) אשר קובעות כי על הע ובד למסור למעסיק הודעה על המחלה תוך שלושה ימים מהיום הראשון להיעדרו בשל מחלתו ועל התקופה המשוערת להיעדרות. חובת התשלום מותנית בהמצאת אישור רפואי ערוך בהתאם לתקנות.

לכן, מכחישים הנתבעים את זכאות התובע לימי מחלה. לחלופין, טוען ב"כ הנתבעים כי התובע הודה בניצול של כ-10 ימי מחלה במהלך התקופה, ולפני ימי המחלה הנדרשים בתביעה, כך שהוא זכאי ל-78.5 ימי מחלה בלבד.

התובע אמר בעדותו בדיון:
"ת. יצא לי להיות מאושפז בבית החולים ארבעה ימים אם אני לא טועה. לא זוכר איזה שנה בדיוק.
ש. חוץ מארבעה ימים אלה?
ת. יכול להיות שעוד פעם ארבעה חמישה ימים שהייתי מאושפז.
ש. היו לך ימים בודדים?
ת. היה לי שפעת והוא לא נתן לי להיות בבית. הוא הכריח אותי ללכת לעבודה. הוא אמר שיש לו הרבה עבודה. לא החסרתי יום אחד בחופש חוץ מביה"ח והמחלה.
ש. אתה זוכר ארבע ימים בפעם אחת וחמישה ימים בפעם אחרת?
ת. משהו כזה. גם אז התקשרו אלי כל הזמן לביה"ח מתי אני יוצא מתי אני יוצא שאני צריך להגיע לעבודה. פאהד הוא התקשר אלי ונוהה התקשרה אלי ואפילו כשיצאתי מביה"ח ושם קבלתי שם חופש מחלה לא ניצלתי את זה כי אמרו שהם צריכים אותי לעבודה".
(ע' 16 לפרוטוקול הדיון).

יצוין כי בתלושי השכר של התובע לא מופיע כלל ניצול של ימי המחלה ובחשבון המחלה מופיע תמיד "0.00".
בהתאם לעדות התובע והודאתו לגבי ניצול של ימי המחלה, לפני התקופה הנתבעת, אני מגיעה למסקנה כי התובע ניצל 9 ימי מחלה במהלך התקופה שלפני זו שבגינה הוא תובע .

מעיון באישורי המחלה אשר הוגשו מטעם התובע וצורפו לתצהירו עולה כי קיימים אישורים באופן רצוף החל מיום 11.6.14 עד ליום 20.12.14, עם אבחנות (דלקת בעיניים, כאבי גב) ואף ללא אבחנ ות ( diagnosis is documented in the medical record).

מדובר באישורי מחלה כדין, שהונפקו על ידי שירותי בריאות כללית.

נוהה וכאייד העידו כי ידעו על מחלתו של התובע ואף באו לקחת את הרכב ממנו (ע' 31, ש' 28-29 לפרוטוקול הדיון) , וכך גם עולה משיחות הטלפון שבין התובע ובין נוהה שהוקלטו.

התובע זכאי בהתאם להוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 ליום וחצי לכל חודש של עבודה בפועל.
מאחר שהתובע עבד 46.5 חודשים, הוא זכאי ל-69.75 ימי מחלה, פחות 9 ימים שהוא ניצל ועוד יומיים בגין היום הראשון ו-50% בגין היום השני והשלישי.
התובע זכאי ל-58.75 ימי מחלה לפי סך של 195.23 ₪ ליום מחלה – סה"כ זכאי התובע לתשלום בסך 11,469 ₪ בגין דמי מחלה .

12. נסיבות סיום העבודה של התובע – אי זכאות לפיצויי פיטורים

התובע דורש תשלום של פיצויי פיטורים, בטענה כי התפטרותו הייתה עקב הלנות השכר החוזרות של הנתבעת, ולכן דינה כפיטורים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1986 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). מנגד, טוענים הנתבעים כי התובע התפטר מעבודתו, מבלי שנתן הודעה כדין ולכן אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורים ואף הנתבעת מבקש לקזז תמורת הודעה מוקדמת.

כפי שקבענו לעיל, אכן היה איחור בתשלום השכר לתובע ואף יתרת השכר בגין חודש יוני 2014 לא שולמה כלל עד למועד הגשת התביעה.
ואולם, לא הובאה כל ראיה שהיא על כך שהתובע ביקש לסיים את עבודתו אצל הנתבעת עקב הלנות השכר החוזרות, או מסיבה אחרת המצדיקה תשלום של פיצויי פיטורים.

התובע הודיע שהוא בחופשת מחלה, אך לא הודיע בתום חופשת המחלה שהוא מסיים את עבודתו.

לפי עדות התובע:
"אמרתי כבר לפני זה שתדעו שאחרי המחלה לא אמשיך לעבוד. דיברתי עם נוהה. שומעים את זה בהקלטה" (ע' 18 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון).

אולם, לא הוכיח התובע, אשר הנטל הראיתי בנקודה זו מוטל עליו, שהוא הודיע כי הסיבה להפסקת העבודה היא כי לא שולם לו שכרו במועד.
לכן, התובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים, ודין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

ב"כ התובע מתייחס למסמך מיום 1.6.16 (נספח כ לתצהיר התובע) ש נכתב על ידי נוהה, שלפי גישתו מהווה "הודאת בעל דין" לגבי זכאות התובע לפיצויי פיטורים.
אולם, המסמך הוכן, לפי מה שנאמר על ידי נוהה ולא נסתר על ידי התובע, לצורך משא ומתן בין הצדדים בניסיון להגיע לפשרה. מסמך כזה לא יכול להיות הודאה של בעל דין ואין בו כדי להשליך על זכאות התובע.

אבהיר כבר עתה כי התובע זכאי להפרשות לפיצויים, שלא נעשו כדין על ידי הנתבעת במהלך כל תקופת העבודה.

כמו-כן, אציין כי התובע לא חזר לעבודה לאחר חופשת המחלה, וניתן לראות בכך כהתפטרות ממקום העבודה , דרך התנהגות. אולם, ב תום הזכאות לדמי מחלה, כפי שנקבע לעיל, התובע המשיך להיות במחלה (לפי האישורים עד ליום 20.12.14 ). בנסיבות אלו, לא ניתן היה לחייב את התובע לעבוד בתקופה של ההודעה המוקדמת ולכן, דין טענת הקיזוז של הנתבעים בגין רכיב זה להידחות.

13. תביעה בגין הפרשות לפנסיה ולפיצויים

אין מחלוקת כי הנתבעת כלל לא הפרישה עבור התובע הפרשות לפנסיה ולפיצויים במהלך כל תקופת העבודה, כפי שנדרש לפי צו ההר חבה לעניין פנסיה חובה. לגישת ב"כ התובע, יש לחייב את הנתבעים גם בחלק העובד מאחר שסוכם בין הצדדים על "שכר נטו", כך שכלל ההפרשות חלות על המעסיק.

ב"כ התובע ציין כי התובע היה זכאי להפרשות מתחילת העבודה, אך לא הובאה כל ראיה על כך שהייתה לתובע קופה שהוא ביקש מן הנתבעת להמשיך, ולכן, אין אני מקבלת את עמדת ב"כ התובע בנקודה זו.

התובע היה זכאי להפרשות החל מיום 17.1.10 ועד לתום תקופת המחלה -ביום 9.8.14.

הנתבעת הודתה בזכאות התובע להפרשות לפנסיה בלבד, החל מחודש ינואר 2010 ועד לחודש יוני 2014 בלבד – בסך של 12,430 ₪.
ראשית, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע היה זכאי לא רק להפרשות לפנסיה, אלא גם להפרשות לפיצויים, שהוא זכאי לקבל - בסכום הנצבר - בתום עבודתו.

הנתבעת לא הפרישה כלל עבור התובע ולכן, ה וא זכאי לפיצוי בגובה הפרשות, הן לפנסיה והן לפיצויי פיטורים.
משסוכם שכר בערכי "נטו" חייב המעסיק גם בביצוע הפרשות העובד ומשאלה לא נעשו, זכאי העובד לפיצוי בגובה ההפרשות.

ברם, כאמור לא הוכיח התובע שהייתה לו קופת גמל (קרן פנסיה) פעילה בתחילת העבודה אצל הנתבעת. לכן, לא הוכיח את זכאותו בגין 6 החודשים הראשונים.

אני מאמצת את טבלת חישובי ב"כ התובע, להוציא את החודשים יולי 2009 עד ינואר 2010 (2,028 ₪).
לכן, זכאי התובע לפיצוי בגובה ההפרשות (לגמל, לפיצויים ולגמל עובד) בסך 36,714 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסכום ששולם על ידי הנתבעת בסך 12,430 ₪ . התובע זכאי לסך 24,284 ₪ בגין רכיב זה.

14. תביעה לפיצוי בגין פגיעה בזכויות לפנסיה ובגין חובת המיסוי

התובע טוען כי העדר ההפרשות לקרן פנסיה פגע בזכויות סוציאליות עתידיות שלו , שכן כאשר הוא יהיה בגיל פרישה לא יקבל פנסיה בגין תקופת העסקתו אצל הנתבעת. התובע דורש על כך פיצוי בסך 30,000 ₪.

כמו-כן, טוען התובע לנזק עקב התשלום שיידרש למס הכנסה, בשל שינוי מס שולי בין תקופת העבודה (אז היה חייב במס הכנסה בשיעור בין 10% ל-14%). לגישתו, ייגרם לו נזק כתוצאה מתשלום יתר למס הכנסה.

התובע לא הסביר וכלל לא הוכיח את הנזק הנטען בגין העדר הפרשות לפנסיה בתקופת העבודה אצל הנתבעת. לא הובאה על כך חוות דעת מומחה, או ראיה אחרת לצורך הוכחת הנזק הנטען.
כך גם לגבי הנזק הנטען בגין תשלום יתר של מס הכנסה. בעניין זה נציין כי הסכומים שבגינם מחוייבת הנתבעת הם בגדר שכר במונחים " ברוטו", ועל כך על התובע לשאת במס הכנסה בהתאם לדין כאשר הוא רשאי לבצע "תיאום מס" במידת הצורך.
לאור כל אלה, דין התביעה בגין רכיבי תביעה אלה להידחות.

15. תביעה בגין דמי הבראה ופדיון חופשה

התובע דרש תשלום של דמי הבראה בגין כל תקופת העבודה – כ-5 שנים.
ב"כ הנתבעת הסכים שלא שולמו לתובע דמי הבראה, אך הוא זכאי להם אך ורק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, ולפי היקף משרתו.

בתקופה הרלוונטית לתביעה, ניתן היה לחייב בפדיון של דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודה בלבד (ראו סעיף 7.א לצו ההרחבה ל הסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, בנוסחו אז).
אין מדובר בהתיישנות של זכות, אלא בחוסר אפשרות פדיון מעבר למקסימום שנקבע בצו ההרחבה.
אני מאמינ ה (ועל כך אפרט בפרק שיוקדש לזכאות לשעות נוספות) כי התובע עבד במשרה מלאה ולכן, הוא זכאי לדמי הבראה בגין שנתיים , בסך 5,292 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסכום ששולם בסך 3,158 ₪ .על כן, התובע זכאי לסך 2,134 ₪ בגין דמי הבראה.

אשר לתביעה לפדיון חופשה, העלו הנתבעים טענת התיישנות ואכן לפי סעיף 31 לחוק ח ופשה שנתית, תשי"א -1951, ההתיישנות של כל זכות על פי אותו חוק היא של שלוש שנים.

שולם לתובע פידיון חופשה בגין 14 ימים לשנה * 3.5 שנים,לפי 254 ₪ ליום = 12,446 ₪.

ב"כ התובע מסתייג מחישובי ב"כ הנתבעים לעניין הרכיב של פדיון חופשה, וטוען כי בגין השנה האחרונה מגיעים לתובע 16 ימי חופשה, ולא 14 ימים, כפי שחושב על ידי ב"כ הנתבעים. בנקודה זו צודק ב"כ התובע, והתובע זכאי להפרשי פדיון חופשה בסך של 508 ₪.

ב"כ התובע הוסיף כי אין התיישנות של פדיון חופשה או דמי חופשה, נוכח מסמך ההודאה שהוכן על ידי נוהה. כפי שנאמר בהתייחס לתביעה בגין פיצויי פיטורים, מסמך זה הוכן לקראת מו"מ בין הצדדים בניסיון להתפשר, כך שלא מהווה הודאה ואין בו כדי לעצור את תקופת ההתיישנות.
התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 508 ₪.

16. תביעה בגין שעות נוספות ושעות עבודה במנוחה שבועית

התובע הצהיר שהוא עבד הן בהסעת ילדים בעלי מוגבלויות והן בהסעת עובדים על רכב מ סוג מיניבוס מרצדס ספרינטר בעל 16 מקומות , ולאחר מכן על רכב מסוג מינובוס טרנזיט בעל 14 מקומות ישיבה. נוסף להסעה של ילדים, סייעות ועובדים, נדרש התובע לפרק חלק מכיסאות הרכב על מנת לאפשר כניסה של כיסא גלגלים של אחד הילדים לרכב, ולאחר מכן להרכיב אותם מחדש. מעבר למשימות הקבועות נדרש התובע לבצע נסיעות נוספות, לפי בקש תה של נוהה שנעשתה לרוב טלפונית.
התובע הצהיר שהוא התחיל את עבודתו בשעה 4:30-4:45 בבוקר מביתו (הרכב היה צמוד לתובע) וסיים את יום העבודה בסביבות השעה 20:00-21:00. קרי הוא עבד 15-16 שעות בכל יום והוא לא קיבל כל תשלום בגין שעות נוספות. התובע אף עבד 7 ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים (למעט יום כיפור) ולא קיבל תוספת כחוק. בין סיום משמרת הבוקר למשמרת הצהריים הייתה הפסקה של כ-3.5 שעות, שהתובע לא מחשב כשעות העבודה.

התובע הגיש כתמיכה לטענותיו לגבי שעות וימי העבודה דוחות דלקן מטעם דור אלון, המראים שהנסיעות של הרכב היו כ-8,524 ק"מ לחודש – 284 ק"מ ליום.
כן הוגשו מטעם התובע דוחות עבור שבעה חודשים של חברת "איתורן".

התובע הצהיר שהוא עבד בממוצע כ-12 שעות ביום ודורש הפרשי שכר בגין שעות עבודה נוספות ושעות עבודה במנוחה שבועית בסך של 9,000 ₪ בכל חודש.

מנגד, טוענים הנתבעים כי לאחר ניכוי של שעות ההפסקה וזמן נסיעה לעבודה ובחזרה לביתו (40-60 דקות ליום) התובע לא עבד כלל שעות נוספות. דוחות איתורן מראים את כל תנועות הרכב, אך אין בהם כדי להוכיח כי מדובר בשעות עבודה.
מאחר שלא שולמו במהלך תקופת העבודה תוספות בגין עבודה בשבתות ובחגים, הסכים ב"כ הנתבעים כי התובע עבד בממוצע כשעתיים בימי שבת ולכן שולם לו סך של 9,625 ₪ בגין 250 שבתות במהלך כל תקופת העבודה וכן סך של 1,078 ₪ בגין עבודה בימי החג (שעתיים כל יום).

17. קביעות עובדתיות בנוגע לתביעה בגין שעות נוספות ובמנוחה שבועית

בהתאם לראיות ששמעתי, הוכח כי הרכב שעליו עבד התובע היה רכב צמוד, והוא התחיל את יום העבודה מביתו, לכיוון נקודת האיסוף הראשונה.

לפי עדויותיהם של הנתבע ושל נוהה, התובע היה רשאי לבצע נסיעות פרטיות ברכב, אך זה נעשה כחריג, ונדרש מן התובע לבקש אישור בנוגע לכך . לכן, ניתן לקבוע כי הרוב המוחלט של נסיעות התובע, כפי שעולות מדוחות איתורן, היו נסיעות במסגרת העבודה.
לתובע היו משימות קבועות, המופיעות בדוחות סידור העבודה שהוגשו על ידי הנתבעת, אך נוסף לכך היו נסיעות שהוא נדרש לבצע לפי בקשה טלפונית של נוהה, שהייתה מנהלת המשרד ואחראית על סידורי העבודה.
התובע ביצע נסיעות 7 ימים בשבוע, וגם בימי החג, למעט יום הכיפור.
דוחות האיתורן ודוחות הדלקן שהוגשו על ידי התובע (שאינם בגין כל תקופת העבודה) משקפים בעיקר את נסיעות הרכב בעבור העבודה – ולא לצרכים פרטיים של התובע.

18. שעות נוספות - המסגרת הנורמטיבית

בפסק דין בעניין ע"ע (ארצי) 15546-05-11‏ ‏ שמעון בוסקילה נ' שמעון בוסקילה, מיום 24.2.15, נקבע ה (בדעת הרוב) הלכה שלפיה:
"ביחס לתקופת העבודה שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקף, קרי החל מיום 1.2.09, היות שנטל ההוכחה הועבר לכתפי החברה, משזו לא הצליחה לסתור את טענות המערער, טענותיו בעניין זה מתקבלות. בהתאם להוראות התיקון, מספר השעות המרבי שייפסק לא יעלה על 60 שעות חודשיות. בהתאם לכך אנו קובעים כי על המשיבה לשלם למערער 60 שעות נוספות בחודש, עבור התקופה שלאחר התיקון".

לדידו של כבוד השופט (כתארו אז) אילן איטח, אשר כתב את דעת הרוב בפסק הדין:
"ככלל את המונח "חובת ההוכחה", ודאי זה הקבוע בסעיף 26ב' (א) ל חוק הגנת השכר, יש לפרש כמתייחס אל נטל השכנוע, קרי אל חובתו של המעסיק לשכנע את בית הדין כי "העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". לא שכנע המעסיק את בית הדין בעניין זה, כי אז תדחה טענת המעסיק ותתקבל טענת העובד כי עבד באותן שעות שנויות במחלוקת (עד להיקף הקבוע בסעיף 26ב (ב) לחוק – 15 שעות לשבוע או 60 שעות לחודש).

לכן, ככל שאין רישומי נוכחות של העובד העומדים בדרישות של חוק שעות עבודה ומנוחה והתקנות על פיו, וחל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, עובר נטל השכנוע על המעסיק להוכיח שהעובד לא עבד את השעות הנטענות כי אם לא כן, יחויב בתשלום של המספר המקסימאלי של שעות כפי שחויב בתיקון – 15 שעות נוספות בשבוע או 60 שעות נוספות ליום".

19. יישום ההלכה בנוגע לשעות נוספות על ענייננו

דוחות מפורטים לנהג שהוגשו מטעם הנתבעים הם בגדר "סידור עבודה" שקבועה בהם שעת ההתחלה של כל הסעה (קרי, השעה שבה צריך התובע להגיע ליעד המבוקש( אך אינם בגדר דיווחי נוכחות על פי דין, בהתאם לדרישות חוק שעות עבודה ומנוחה , תשי"א-1951 והתקנות על פיו.
כמו-כן, אותם דוחות אינם משקפים את כלל המשימות שהוטלו על התובע, מאחר שהתווספו משימות שהוא קיבל בהודעה טלפונית.

על כן, אני קובעת כי הועבר נטל השכנוע אל הנתבעת להוכיח כי התובע לא עבד בשעות שהוא טוען, כי אם לא כן היא תחויב במקסימום הקבוע בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר.

הנתבעים לא הביאו ראיות שיכולות לסתור את החזקה שנקבעה בחוק, מאחר שהוכח שהרוב המ וחלט של נסיעות התובע, כפי שעולה מדוחות האיתורן ודוחות הדלקן של הרכב, היו נסיעות תוך כדי עבודה.
מנגד, לא הוכיח התובע את מתכונת העבודה הקבועה לה הוא טוען – 12 שעות עבודה בכל יום, 7 ימים בשבוע.
אני סבורה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום של שעות נוספות לפי המקסימום שנקבע בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. לכן, אני מאמצת את החישוב החלופי של ב"כ הנתבעים בסיכומיו:
31.48 ₪ לשעה * 40 שעות * 125% *12 חודשים * 5 שנים = 94,440 ₪
31.48 ₪ לשעה * 20 שעות * 150% *12 חודשים * 5 שנים = 56,664 ₪
סה"כ 151,104 ₪

20. טענה של הרמת מסך כנגד הנתבע

התובע ביקש לחייב את כאייד באופן אישי מן הטעם שהוא מנהלה ובעל המניות היחיד של הנתבעת ובמעשיו הוא גרם להקטנת הוצאות הנתבעת והגדלת רווחיו. כל מעשיה של הנתבעת נעשו בהוראה והנחיות הנתבע, ובידיעתו האישית שהם מעשים בניגוד לדין.
ב"כ התובע מפרט בסיכומים את ההפרות של הנתבעת, שנעשו בהוראה ובידיעת הנתבע, כולל ובעיקר שכר שהולן, אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה, העדר פנ קסי חופשה ומחלה, היעדר דוחות עם רישום אמיתי של ימי ושעות עבודה, ותלושי השכר שלא משקפים דבר, למעט התשלום הנטו.

חברה בעירבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות, בהתאם לפקודת החברות (נוסח חדש) , תשמ"ג-1983.
העקרונות בעניין הרמת מסך הם:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו" (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).
סעיף 6 ל חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) מקנה סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים הנסיבות המפורטות כדלקמן:
"....
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...".

המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים.
יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך התאגדות והגמישו את תחולתן.

עקרונות אלה שונים ואף גמישים יותר כאשר הנושה שבו מדובר הוא עובד החברה. זאת מאחר שהעובדים אינם מתקשרים רגילים בשוק המסחרי. כפי שנאמר בע"ע 1201/00, יהודית זילברשטיין - ערב חדש, אילת בע"מ, מיום 17.12.02:
"העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים בעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103)".

העילה הנטענת להרמת מסך של החברה, על מנת לחייב גם את בעל המניות היחיד ומנהל החברה – הנתבע , היא ההפרות של הנתבעת של זכויות התובע, אשר מצדיקות חיוב של החברה-המעסיקה, כפי שנעשה בפסק הדין. אולם, לא הוכחו "עירוב נכסים", "מעשה מרמה" או עילה אחרת המצדיקות הרמת מסך של החברה - הנתבעת וחיוב אישי של הנתבע.

יצוין כי הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת שולמו ביום 3.4.17 (לאחר הגשת התביעה) בסך של 32,979 ₪. סכום זה כולל הפרשות לפנסיה, שלא נעשו כלל בתקופת העבודה של התובע. אמנם ישנה הלכה שקובעת שבנסיבות מסוימות יש בהעדר הפרשה עילה להרמת מסך (ראו ע"ע 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ, מיום 9.01.03). אולם, הלכה זו חלה כאשר חלק העובד נוכה משכר ו ולא הועבר לקופה/קרן פנסיה, ואין זה המקרה שלפנינו שבו לא נוכה כל סכום משכר התובע, אשר סוכם איתו על "שכר נטו". על כן, דין טענת התובע בעניין זה להידחות.

21. לסיכום

נוכח כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

סך של 25,000 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 8.6.16 (מועד הגשת התביעה) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 11,469 ₪ בגין דמי מחלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 24,284 ₪ בגין הפרשות לפנסיה ולפיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 2,134 ₪ בגין דמי הבראה וסך של 508 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 151,104 ₪ בגין שעות עבודה נוספות ועבודה במנוחה שבועית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
כמו-כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
התביעה כנגד נתבע 2 נדחית, ללא צו להוצאות.

22. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏09 ספטמבר 2019, ‏ט' אלול תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

עידית איצקוביץ
שופטת


מעורבים
תובע: עדי חיים
נתבע: ע"י ב"כ עו"ד אורי שאבי
שופט :
עורכי דין: