ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גדעון נתנאל נגד מדינת ישראל :

לפני כבוד השופט אהרן האוזרמן

המבקש:
גדעון נתנאל

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 ( להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.
עובדות המקרה
ביום 21.10.14 נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס מס' 90503721418 ( להלן – הדו"ח) שעניינה, נהיגה במהירות מופרזת.
המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229( א) לחוק אך שילם את הקנס במועד ביום 25.02.15 .
טיעוני הצדדים
היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל לטענתו את הדו"ח לידיו, בנוסף אחר החזיק ברכב במועד הרלוונטי, וכן לטענתו כשלים ראייתיים בדו"ח בכך שמדובר בעבירת מהירות לכאורה, שצולמה במצלמת א-3 לגביה קבע ביהמ"ש כי לא הוכחה אמינותה. [פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) ( פורסם בנבו)].
מכאן טוען המבקש כי דחיית הבקשה עלולה להוביל ל"עיוות דין".
המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש, נדרש בסניף הדואר, וכן ובעיקר - הקנס שולם ובנסיבות אלה, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה.
עוד טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.
דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229( ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
סעיף 229( ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן ( א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.
לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית. המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.
מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקש, שכן, על פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, דבר דואר רשום שלא ניתן היה להמציאו, בשל סירוב לקבלו או לחתום על אישור המסירה, ייחשב כאילו הומצא כדין ובמקרה דנן, הוחזרה הודעת תשלום הקנס, שנשלחה לכתובת המבקש, בדואר רשום, בציון "לא נדרש".

מכאן עולה כי המבקש לא העלה כל טעם המצדיק אי הגשת הבקשה במועד, שכן לא יעלה על הדעת כי המבקש יוכל להנות ממחדלו שלא לדרוש את דבר הדואר הרשום.

ברע"פ 805/09 פרפרה נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו) (23.02.09), כתב כבוד הש' ג'ובראן:
"יתרה מזו, לא רק שהמבקש לא הוכיח כי הודעת התשלום לא הגיעה אליו ועל כן לא סתר את "חזקת המסירה",אלא שמרישומי רשות הדואר, שהיו בפני הערכאות הקודמות, מסתבר כי לא דרש את הודעת התשלום– הודעה אשר נשלחה לאותה הכתובת אליה נשלחה ההודעה השנייה בדבר תשלום הקנס מיום 7.8.2007 וממנה למד, כביכול, על קיומו של הקנס באיחור".

המבקש לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את "חזקת המסירה", הקמה עם משלוח הדו"ח בדואר רשום ואין די בטענות בעלמא כנגד תקינות המסירה.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, קבע כבוד הש' רובינשטיין אשר למהות ההליך:
"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ... בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראלי (פורסם בנבו) (01.05.07), נקבע כי חובת הנהג לעדכן את כתובת מגוריו, להמצאת דברי דואר:
"ברם, אפילו הנחתי כי הצדק עם המבקשת וההודעות נשלחו לכתובת שאינה כתובת מגוריה, השקפתי היא כי אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה – וזוהי גם חובתו על-פי חוק ( ראו סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עדכון כתובת,התשס"ה-2005) – כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו".
תשלום הקנס על ידי המבקש:
נימוק עיקרי לדחיית הבקשה על הסף הוא העובדה כי הקנס שולם. תשלום הקנס על ידי המבקש, (בהעדר הסבר אחר) מבטא הודאה באשמה והופך את הרשעת הנאשם לחלוטה.
לאחרונה ברע"פ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל (10.04.19) (פורסם בנבו) קבע כבוד הש' ג. קרא בנסיבות דומות, באופן חד משמעי, כי תשלום הקנס מהווה הודאה בעבירה:

סעיף 229, שכותרתו "תשלום קנס" קובע בסעיף קטן (א) כי מי שקיבל הודעת תשלום קנס ישלמה תוך 90 ימים מיום ההמצאה " זולת אם פעל באחת מדרכים אלה..": הגיש בקשה תוך 30 ימים לתובע לביטול הודעת התשלום; הודיע תוך 90 ימים על רצונו להישפט. בהמשך, מתייחס הסעיף למצבים שונים: אי תשלום הקנס במועד ללא בקשה להישפט (סעיף קטן (ב)); סמכויות התובע ושיקוליו בבקשה לביטול הודעת תשלום הקנס (סעיפים קטנים (ג)-(ו)); וכן תשלום הקנס.

לעניין תשלום הקנס, קובע סעיף 229(ח) ל חסד"פ כי:
"229. (ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".

מלשון החוק עולה אפוא, כי בקשה להישפט היא דרך פעולה חלופית לתשלום הקנס, וכי שעה שהמבקש שילם את הקנס רואים אותו "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו" – ומגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט בתוך תשעים הימים לפי סעיף 229(א)(2) ל חסד"פ איננה חלה עוד בעניינו.
ברע"פ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל הנ"ל, נקבע כי:
"מששילם אדם את הקנס, יחול לגביו ההסדר הקבוע בסעיף 229(ח), ובקשות לביטול הקנס על ידי התובע או בקשות להישפט כרוכות בשיקול דעת ויתקבלו רק אם יעמוד המבקש בתנאים שאליהם מפנה הסעיף.
ברע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (08.01.09), נקבע:
"מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229( ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני".
[ראה בנוסף: רע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (01.05.07) ; רע"פ 7018/14 מיכאל טיטלבאום נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (30.10.14); רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (29.1.2008); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל ( לא פורסם) (10.11.2008]).

שיהוי בהגשת הבקשה:
המבקש פנה בבקשה להארכת מועד, באיחור ניכר כחמש שנים לאחר מועד העבירה. לעניין זה נאמרו בפסיקה דברים ברורים:
ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, קבע כבוד הש' רובינשטיין:
"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים ( ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל ( לא פורסם), פסקה 7)".
ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , קבע כבוד הש' רובינשטיין:
"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה...".
ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:
"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד ( הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את " המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".
ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כבוד הש' שוהם) קבע:
"בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)".

ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר:
"... שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות".

בחינת הטענה ל"עיוות דין" – מצלמות א-3 / (כאשר הקנס שולם):
טענת ב"כ המבקש היא כי דחיית הבקשה עלולה להוביל ל"עיוות דין" מאחר וקיים ספק של ממש בהוכחת אמינות מצלמות א-3, זאת בהתבסס על פסק דינו של כבוד הש' בכר, מבית המשפט לתעבורה בעכו, בתיק פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) ( פורסם בנבו), [להלן: "פרשת בדראן"], בו זוכו מספר נהגים בעבירות דומות, לאחר שביהמ"ש מצא כי לא הוכחה ע"י המאשימה אמינות מערכת א-3. בהמשך לפרשת בדראן הנ"ל ובהנחיית פרקליט המדינה, אף הופסקה האכיפה המשטרתית באמצעות מערכת א-3 למספר חודשים, עד לחידושה.
בעפ"ת 7334-12-18 בן דוד נגד מדינת ישראל, (26.02.18) (פורסם בנבו), קבע ביהמ"ש המחוזי בירושלים כי קביעות ביהמ"ש לעניין אמינות מצלמות א-3, כפי שנקבעו ב"פרשת בדראן" אינן מצדיקות כשלעצמן מתן ארכה לבקשה להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ. נקבע כי אין מדובר ב- "תקדים מחייב" או פסק-דין היוצר " השתק פלוגתא" בין המדינה ובין כל נאשם שהוא בעבירת תעבורה, שיסודה בצילום במצלמת א/3.

הטענה כי אכיפה המבוצעת במצלמת א-3 מצדיקה כשלעצמה, הארכת מועד להישפט גם לאחר שהקנס שולם, ואף אם הוגשה בשיהוי ניכר, היא טענה שנדחתה מאז, בפסיקה מנחה של בתי המשפט השונים. ראו למשל -
עפ"ת (מחוזי חיפה) 36580-03-19 פרידמן נ' מדינת ישראל, (01.05.19) (פורסם בנבו), כבוד השופט קוטון; עפ"ת (מחוזי חי') 32572-02-19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל, (01.03.19) (פורסם בנבו), כבוד השופט מאזן; עפ"ת (מחוזי חיפה) 15158-03-19 עוויסאת נ' מדינת ישראל, (31.03.19) (פורסם בנבו), כבוד הש' ערן קוטון; עפ"ת (מחוזי נצ') 45391-01-19 גיא כהן נ' מדינת ישראל (31.03.19) (פורסם בנבו), כבוד הש' אריאלי; עפ"ת (מחוזי י-ם) 42038-10-18 שאנון רחל נוסן נ' מדינת ישראל (01.03.2019) (פורסם בנבו), כבוד השופטת חיה זנדברג; עפ"ת (מחוזי חי') 17433-12-18 קרן מרקו נ' מדינת ישראל, (28.12.2018) (פורסם בנבו), כבוד השופט בולוס; עפ"ת (מחוזי חי') 51857-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל (03.12.2018) (פורסם בנבו), כבוד השופט בולוס.

לאחרונה התקבלה החלטת ביהמ"ש העליון ברע"פ 1771/19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (11.07.19), בה קבע ביהמ"ש העליון באופן ברור, כהלכה מחייבת, כי כל הקביעות לגבי אמינות מערכת א-3 שנקבעו ב"פרשת בדראן" – אינן מצדיקות הארכת מועד להישפט על פי ס' 230 לחסד"פ.

ובלשונו של כבוד הש' ג'ורג' קרא:
"לאחרונה נקבע בבימ"ש העליון כי הנפסק בעניין בדראן אינו מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט. נפסק כי פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, ומכל מקום פסק דין זה אינו בגדר תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה. דברים אלה נכונים גם ביחס לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. לאמור, שהנפסק בעניין בדראן אינו מצדיק הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר".

מכאן שעל פי הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון - אין לקבל כאן את הטענה ל"עיוות דין".

הטענה - אחר נהג ברכב / הסבת בדו"ח:
אף טענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט, ואין בה משום " עיוות דין" המצדיק קבלת הבקשה.
[ראה: רע"פ 7839/08 שמעון קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08); רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל (8.1.09); רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08) ( פורסמו בנבו). ראה גם: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל ; רע"פ 4448/09 קמר נ' מדינת ישראל (לא פורסמו)].
דחיית בקשה למתן ארכה להישפט, המוגשת לצורך הסבת ברירת הקנס על שם אחר, אינה מבססת חשש לעיוות דין.

[ראה לעניין זה: רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (28.11.13) ; עפ"ת ( מחוזי נצ') 42642-12-17 שאול שלום נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (01.04.18); עפ"ת ( מחוזי מרכז) 55653-12-14 גיל שפירא נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (03.02.15); עפ"ת ( מחוזי מרכז) 29393-11-09 שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (21.02.10); עפ"ת ( מחוזי חי') 51857-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (03.12.18)].

בעפ"ת ( מחוזי חי') 32572-02-19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (01.03.2019), סיכם כבוד השופט דאוד מאזן את ההלכה:
"אציין ואומר שבפסיקת בית המשפט העליון, במקרים בהם קיימת תשתית ראייתית מוצקה לפיה הנאשם לא ביצע את העבירה אלא, אדם אחר, הנסמכת על תצהירו של אדם אחר, המודה בנהיגה ברכב בזמן ביצוע העבירה, נקבע שהדבר לא מצדיק את מתן הארכה המבוקשת ... אומר, גם כאשר הבקשה נתמכת בתצהירו של נהג אחר שנטל אחריות לביצוע העבירה, ראייה מוצקה ובעלת משקל, גם בנסיבות אלה דרכו של המבקש באותן נסיבות נחסמה, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, קל וחומר מקום לא צורף כל תצהיר ולא הוצגה כל ראיה מטעמו של המערער שבפני."

סיכום והחלטה:
בהתאם לסעיף 237(ג) לחסד"פ, נשלחה הודעה על תשלום הקנס לכתובתו הרשומה של המבקש ולא נדרשה על יד ו. המשיבה הציגה אישור מסירה המעיד על משלוח הודעת תשלום הקנס לכתובת הרשומה של המבקש ועל כך שדבר הדואר לא נדרש. בהתאם לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, אני קובע כי הדו"ח נמסר כחוק.

בהתאם לכך מצאתי כי לא ניתן "טעם מספיק" לאי הגשת הבקשה במועד, ולא מתקיימת בשל כך עילה למתן ארכה להארכת המועד לבקשה להישפט.

ועוד, בהתאם לפסיקת בתי המשפט ( כפי שהובא לעיל בהרחבה), בשל שיהוי בהגשת הבקשה, ומפאת חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון, ראוי לדחות הבקשה.

זאת ועוד, סעיף 229( ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי מששולם הקנס על ידי המבקש, רואים אותו כאילו הודה בביצוע העבירה, הורשע ונגזר דינו.

בנסיבות שבפני, תשלום הדו"ח מהווה הודיה כאמור המעידה על כך שהמבקש עבר את העבירה. המבקש למעשה הודה, הורשע, ונשא את עונשו בגין העבירה כאמור.
נפסק, כי: "במצב דברים זה, ומפאת חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון, יעילות ההליך וגם לשונו של סע' 229 (ח) לחסד"פ הרי הארכת מועד להישפט אחרי שהקנס שולם הינה אפשרית במקרים חריגים ואף יוצאי דופן." [עפ"ת ( מחוזי חי') 17433-12-18 קרן מרקו נ' מדינת ישראל, )פורסם בנבו) (28.12.18(], וכן נפסק כי: "יש להפעיל סמכות זו במשורה ולהיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט אחרי שהקנס שולם, אך ורק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות ביותר" [עפ"ת ( מחוזי חי') 51857-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו) (03.12.18)].

לא זו אף זו, לאור קביעת ביהמ"ש העליון ( בימים אלו) בעניין ליאור עבודי ( הנ"ל), וההלכה כי אין לראות בטענות שהועלו כנגד אמינות המצלמה ( א-3) בביהמ"ש ב"פרשת בדראן" כל חשש ל"עיוות דין" המצדיק מתן ארכה להגשת בקשה להישפט, לא מתקיים "עיוות דין" בעניינה של המבקשת.

בהעדר "טעם מספיק" לאי הגשת הבקשה במועד ובהעדר חשש ל-"עיוות דין" ונוכח האמור, אין בידי לקבל את הבקשה - לפיכך, הבקשה נדחית.

זכות ערעור כחוק.
ניתנה היום, ח' אלול תשע"ט, 08 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: גדעון נתנאל
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: