ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נ.ש. נגד דניאל אלבז :

בפני כבוד השופטת רנה הירש

התובעת
נ.ש.
ע"י עו"ד לימור שירי

נגד

הנתבעים

  1. דניאל אלבז
  2. ישיר חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד רוסטי לובומסקי

פסק דין

1. התובעת נפלה בעת שחצתה את הכביש והיא סבורה כי נפילתה נגרמה בשל פגיעה שנגרמה מרכבו של הנתבע . הנתבע טען שלא היה כל מגע בין רכבו לבין התובעת, והוא אינו אחראי בכל דרך לנפילתה או לפציעתה.
בפסק דין זה תיבחן השאלה אם פציעתה של התובעת מהווה תאונת דרכים, קרי, אם התובעת הוכיחה את מעורבותו של רכב הנתבע באירוע.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2. התובעת (ילידת 1948) נפגעה ביום 14.10.14 בשעות הלילה, בשכונת אפרידר באשקלון. התובעת ביקרה במופע שהתקיים בחוף הים והיתה במהלך הליכה חזרה לביתה על המדרכה, ובהמשך, החלה לחצות את הכביש. לטענת התובעת "לקראת אמצע מעבר החציה פגע בי הרכב ברגלי השמאלית וכתוצאה מכך, נפלתי על צדי הימני ונחבלתי באופן קשה... הרכב הגיע מכביש... מכיוון צפון לכיוון דרום ופגע בי בצד שמאל" (סעיפים 7 ו-8 לתצהיר עדות התובעת מיום 24.10.17).
התובעת ממשיכה ומתארת בתצהירה, כי בעודה מוטלת על הכביש, ראתה את רכב הנתבע 1 (להלן: הנהג) משמאלה, ואת הנהג יוצא מרכבו לכיוונה, נעמד לידה ומעיר למתקהלים שהתאספו במקום. התובעת נשארה שכובה על הכביש עד שאמבולנס הגיע לפנות אותה לבית החולים. דוח פינוי התובעת באמבולנס (נספח א' לתצהיר התובעת) מציין כי התובעת מתלוננת על חבלה בכתף ימין, חבלה בברך שמאל וחבלה בפנים. בבית החולים אובחן כי נגרם לה שבר בברך שמאל ושבר נוסף בכתף ימין. התובעת אושפזה ובין היתר נותחה לביצוע קיבוע פנימי של השבר בברך.
מומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובעת סבלה מנכויות זמניות וכי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין הפגיעה במפרק הברך; 5% בשל מצב לאחר שבר בכתף; ו- 10% נכות אסתטית עקב הצלקות שנותרו בברך.
3. הנהג טען כי לא היה מעורב בתאונת דרכים, רכבו לא פגע בתובעת, וכל טענות התובעת כנגדו אינן תואמות את שאירע בפועל. הנהג טען כי התקרב למקום אשר בו היתה הכוונה משטרתית ובמקום התהלכו המוני אנשים שיצאו מהפסטיבל. הנהג ציין כי התקרב לכיכר, ראה שמעבר החציה פנוי ואין אף אחד על שפת המדרכה ולכן התקדם. בשלב זה, הבחין בקצה מעבר החציה בסמוך לשפת המדרכה באדם הנופל קדימה ולכן עצר את הרכב, יצא, וראה את התובעת שוכבת על הכביש מצד ימין בצמוד למדרכה.
לטענת הנהג, התובעת לא היתה באמצע מעבר החציה ולא היה כל מגע בינה לבין רכבו. הנהג עמד על כך כי רכבו הוא רכב קטן ולא ייתכן שהיה פוגע באדם ולא שומע ומרגיש את הפגיעה.
4. כנגד הנהג התנהל הליך פלילי בבית המשפט לתעבורה, בעקבות עדותה של התובעת אשר טענה כי פגע בה. בסיום ההליך שהתנהל קרוב ל- 3 שנים, זוכה הנהג תוך שנקבעו ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות (הכרעת הדין צורפה כנספח ד' למוצגי הנתבעים).
אמנם, אין בפסק הדין המזכה משום ראיה לתוכנו, אולם מצאתי לציין כאן את עיקר הדברים, שהם בעלי משמעות לדיון בפסק הדין להלן:
"הנאשם לא נסע מהר. גם לא נטען ולא הוכח שנסע במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך. אם הנאשם היה נע במהירות ואם הולכת הרגל היתה באותה עת על אמצע מעבר חציה (כטענתה), כי אז אופן פגיעתה, מרחק נפילתה, ומקום נפילתה היו שונים מהממצאים שתועדו בפועל." (עמוד 62 להכרעת הדין שורות 29-31).
"העובדה שהולכת הרגל נפלה בצד ימין של הכביש, סמוך לשפת המדרכה הימנית, למרות שרכב הנאשם היה בתנועה במרכז הכביש, מעידה כי הנפילה היתה בסמוך מאוד לירידה לכביש, וכי הולכת הרגל לא הספיקה לחצות מעבר לצעד אחד או צעד וחצי." (עמוד 63 להכרעת הדין שורות 18-20).
"אי אפשר לשלול את האפשרות הסבירה, שהולכת הרגל נחבלה מעצם אחר בסמוך למעבר... גם אי אפשר לשלול את האפשרות הסבירה שהולכת הרגל מעדה לכביש סמוך לשפת המדרכה, בשל הליכתה המהירה וחוסר תשומת ליבה לנעשה בכביש, ולאו דווקא בשל המצאות רכב הנאשם בסמוך. אין ראיה פוזיטיבית או נסיבתית, שאירע מגע בין רכב הנאשם להולכת הרגל, במידה הנדרשת בהליך הפלילי." (עמוד 64 להכרעת הדין שורות 22-28).
דיון והכרעה
5. כאמור, הכרעת הדין בהליך הפלילי אינה מהווה סוף פסוק שכן נטל השכנוע המוטל על תובע בהליך האזרחי שונה מזה הנדרש בהליך פלילי. בענייננו, מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, עלי לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.
6. אקדים אחרית דבר לראשיתו ואציין כבר כעת כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי רכב הנתבע פגע בה וגרם לפציעתה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להן.
גרסת התובעת
7. במסגרת בחינת גרסת התובעת יש לטעמי חשיבות בנוסח תיאור התובעת את האירוע בכל ההזדמנויות בהן העידה על כך, ואפנה לאמירות שונות שפורטו על ידה כאשר תיארה את אירוע התאונה.
בעדות שמסרה התובעת במסגרת ההליך הפלילי, בישיבה מיום 17.3.16 (הפרוטוקול צורף כנספח ב' למוצגי הנתבעים, וייקרא להלן: הפרוטוקול הפלילי), מסרה התובעת כך: "הגעתי לכיכר למעבר חציה הסתכלתי שמאלה ימינה, לא היה אף אחד, לא ראיתי רכבים, חציתי הייתי במעבר חציה, באמצע מעבר חציה הרגשתי חבטה ברגל מצד שמאל..." (עמוד 6 לפרוטוקול הפלילי, שורות 1-2). מדברים אלה בולטת העדרה של טענה כי רכב הנהג הוא שפגע ברגלה.
בהמשך, בשאלות שהופנו לתובעת בחקירתה הנגדית בהליך הפלילי, שם, נאמרו הדברים הבאים (עמוד 8 לפרוטוקול הפלילי שורות 19-24):
"ש. את טענת שהנאשם הוא זה שפגע בך עם הרכב נכון?
ת. אני לא טוענת שהוא פגע בי, כי לא ראיתי מי פגע בי.
ש. את יודעת איזה חלק של הרכב פגע בך?
ת. אני לא ראיתי. הרגשתי חבטה.
ש. איך את יודעת שהחבטה מהרכב אם לא ראית מה פגע בך?
ת. אני ראיתי ששכבתי על הרצפה, הסתכלתי לצד וראיתי שיש רכב מצד שמאל שלי".
בחקירתה החוזרת בהליך הפלילי הבהירה התובעת כי כאשר ראתה רכב משמאלה לאחר שנפלה, היה רכב במרחק של כ- 3 מטר ממנה (עמוד 11 לפרוטוקול הפלילי, שורות 7-12).
דברים דומים, בשינויים קלים, מסרה התובעת במסגרת ההליך דנן. בסעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית מיום 24.10.17 טענה התובעת כי הרכב פגע ברגלה השמאלית. אמירה זו הוצגה כאמירה פוזיטיבית לאחר שהתובעת ציינה כי מדובר בעובדות הידועות לה מידיעה אישית. התובעת הגישה תצהיר משלים מיום 26.3.18, לאחר שניתן פסק הדין בהליך הפלילי ובו נטען בסעיף 10 כי "אני בטוחה שנפגעתי על ידי רכב שפגע בי בצד שמאל והעיף אותי על צד ימין".
בחקירתה הנגדית רוככה במידה מסוימת האמירה המוחלטת שבתצהיר המשלים, והתובעת השיבה כך (עמ' 15, שורות 7-25):
"ת. אני לא יודעת, פתאום צץ רכב כשאני עוברת במעבר החצייה. אני יודעת באיזה ספיד הוא נסע? כשאני עמדתי במעבר החצייה והסתכלתי ימינה ושמאלה לא היה אף אחד.
ש. העדת במשטרה שלא שמעת חריקת בלמים?
ת. לא שמעתי...
ש. ש' 19 מצטט "את טענת..." והשבת "אני לא טוענת שהוא פגע בי, כי לא ראיתי מי פגע בי..."?
ת. נכון.
ש. כי בהתחלה היה לך נוסח מאוד בטוח בעצמו, בתצהיר המשלים שלך חיזקת ובסעיף 10 כתבת אני בטוחה שנפגעתי על ידי רכב?
ת. זה שנפגעתי על ידי רכב זה ברור, כי זאת היתה חבטה של רכב.
ש. אז מה את לא בטוחה?
ת. אני לא בטוחה שזה אותו אדם, כי לא ראיתי אותו, כשהייתי על הרצפה ראיתי רגליים של בן אם שעמד לידי והתחיל לצעוק "לא קרה כלום לא קרה כלום" ומצד שני ראיתי אוטו.
ש. אני מבין שגם את החבטה עצמה לא ראית, אלא הרגשת?
ת. זה ברור שלא ראיתי, אם הייתי רואה הייתי זזה לאיזה כיוון. זאת היתה הפתעה."
8. מהדברים האלה, כמו גם מהאמור בסעיף 11 לתצהיר המשלים של התובעת, מעלים כי למעשה מדובר במסקנה של התובעת אותה היא מבססת על הכיוון אליו נפלה, בלא שיש לה ידיעה פוזיטיבית אמיתית לטענה כי רכבו של הנתבע פגע בה וגרם לנפילתה.
לעניין זה, אפנה לדברי התובעת אשר השיבה לשאלותיי בישיבת קדם המשפט, ובאותו מועד הבהירה כי לא ראתה מה פגע בה והגיעה למסקנה שרכב הנתבע הוא זה שפגע בה רק מאחר שהרכב נעצר בקרבתה והנהג יצא מהרכב, צעק במטרה לפזר את האנשים שסביבה, ואמר "לא קרה כלום". התובעת סבורה כי "אם זה לא הוא בשביל מה הוא יצא והתחיל לצרוח?" (עמוד 4 לפרוטוקול שורה 28).
גרסת הנהג
9. כאמור, הנהג הכחיש, הן במסגרת ההליך הפלילי והן בהליך דנן, כי היה מגע כלשהו בין רכבו לבין התובעת. הנהג עמד על כך כי "לא היה לי מגע... הרכב שלי לא פגע בהולכת רגל. לא היה מגע בין הרכב שלי להולכת הרגל... אני חוזר, לא היה לי מגע עם הולכת הרגל. לא יודע לעשות שום הערכות וניתוחים. אני יודע מה שקרה." (עמוד 26, שורות 16-20). מצאתי את עדות הנהג אמינה, דבריו היו ברורים, עקביים, החלטיים ושקולים.
10. ניתן להבין את עמדתו כפי שניתנה במסגרת ההליך הפלילי, שם הוגש נגדו כתב אישום ולו היה מורשע, מדובר היה בהרשעה פלילית על כל המשמעות וההשלכות הכרוכות בכך. מנגד, בהליך דנן, מבוטח הנהג על ידי הנתבעת 2 בביטוח שאינו מחייב אשמה כלשהי מצידו, כך שאם היה נקבע שהרכב בו נהג פגע בתובעת, לא היה נדרש לשלם מכיסו דבר, לא היה חשוף להליך פלילי חוזר או לתביעה אזרחית אישית מעבר לתביעה זו. על כן, ניתן היה לסבור כי אם היה הנהג חושב, ולו כאפשרות רחוקה, שרכבו היה מעורב בתאונה, היה מציין עניין זה בהעדר אינטרס להכחישו.
בשל כך, טרם סיום חקירתו, הפניתי שאלות לנהג בעניין זה והוא השיב כך: "באתי לפה כאזרח הגון שהאמת היא נר לרגליי. אני זוכיתי ועברתי תהליך של 3.5 שנים מאוד קשות עם הוצאות ודיונים והפסדים של ימי עבודה..." (עמוד 28 שורות 13-14). כאשר המשכתי והקשיתי על הנהג בשאלה אם ייתכן שבחוסר תשומת לב מצידו, בעת שהסתכל על השוטרים או על ההתקהלות באזור, רכבו נגע בתובעת, הוא השיב פעם נוספת בשלילה מוחלטת של אפשרות זו.
מאזן ההסתברויות להוכחת גרסת התובעת
11. לנוכח דברים אלו, גרסה החלטית מצד הנהג השוללת באופן נחרץ את האפשרות כי היה מגע בין הרכב שבו נהג לבין התובעת, ומנגד השערה של התובעת כי רכבו פגע בה, על אף שלא ראתה אותו לפני התאונה או בזמן התאונה, מובילה לכך שלא ניתן להעדיף את גרסת התובעת על פני זו של הנהג.
אני שותפה לספקות שהעלה המותב שדן בהליך הפלילי בנוגע לשאר פרטי העובדות שמסרה התובעת, שאינם מתיישבים זה עם זה: היותה באמצע מעבר החציה עם העובדה שנפלה בסמוך למדרכה. אם התובעת היתה באמצע מעבר החציה תוך כדי תנועה לצד המרוחק של הכביש, לא ניתן להסביר את העובדה שנפלה לכיוון ממנו באה; אם התובעת החלה לחצות את מעבר החציה כאשר אין רכבים המגיעים משמאלה כאמור בעדות שמסרה בשני ההליכים המשפטיים שהתנהלו, לא ברור כיצד פגע בה רכב שניות ספורות לאחר מכן וזאת בלא להבחין בו עד לאחר נפילתה; מדוע בהליך הפלילי שהתנהל סמוך יותר לאירוע, ציינה באופן ברור כי אינה טוענת שהנהג פגע בה ובהליך דנן, היא בטוחה שנפגעה על ידי רכבו; טענת התובעת בתצהירה הראשון כי נפגעה ונפלה ימינה ובתצהיר השני, לאחר שהתברר כי רכב הנתבע נעצר כ- 3 מטרים ממנה, טענה התובעת כי " עפה", בלא שניתן הסבר לשינוי זה בגרסה. שינוי גרסה זה גם פוגם במידה מסוימת במהימנות התובעת.
אציין כי התובעת הבהירה לשאלותיי, כי הגיעה למסקנה לפיה הנהג מעורב בתאונה, רק מאחר שרכבו של הנהג היה הרכב היחיד בסמיכות לה לאחר התאונה והנהג יצא וניסה לפזר את ההתקהלות סביבה.
12. אין לי ספק כי לא די בסברה של התובעת, חרף היותה משוכנעת בצדקתה, כדי לעמוד בנטל השכנוע הנדרש ממנה בהליך זה. צודקת הנתבעת בטענתה כי גרסת התובעת, בנסיבות המקרה, היא עדות יחידה ואין כל עדות או ראיה אחרת התומכת בה. בנסיבות שהובהרו, לא מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות לבסס הכרעה על עדות התובעת, כנדרש בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, תשל"א-1971.
גרסת הנהג מנגד, נתמכת במיקום נפילתה בסמוך למדרכה ממנה החלה לחצות, ובכך שהתובעת למעשה לא ראתה את הרכב בו נהג לפני התאונה או בזמן התאונה אלא רק במרחק מסוים ממנה, ולאחר התאונה. בשים לב לעובדות שמסר התובע, אינני זוקפת לחובתו את אי זימון אחיו, הסובל מבעיה שכלית שאינה מאפשרת קבלת עדותו בהליך משפטי.
העובדה כי התובעת סברה - וכנראה עדיין סבורה - כי היא נפגעה מרכב הנהג, מסבירה את תלונותיה העקביות אשר לפציעתה בתאונת דרכים. בענייננו, לא די בכך שהתיעוד הרפואי, ואף הראשוני, מציין כי התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים כדי להשלים את החסר הראייתי כאמור לעיל.
13. התובעת בסיכומיה טענה כי "מיקומי הפגיעות והשברים המרוסקים בגופה של התובעת... תואם את גרסתה של התובעת בדבר חבטה ברגל שמאל ונפילה על צידה הימני..." (סעיף 25 לסיכומים). מדובר בקביעה שבסיסה במומחיות רפואית. מומחה בית המשפט לא זומן לחקירה ולא נשאל בעניין זה במסגרת שאלות הבהרה. לכן, לא אוכל לקבל טענה זו.
14. עוד טענה התובעת בסיכומיה "פגיעת התובעת בשני מקומות שונים שמאל וימין מתאימה לחבטה מכלי רכב. על פי מבחן השכל הישר נפילה עצמית לא תגרום לשבר מרוסק בשני איברים שונים" (סעיף 26 לסיכומים). בשל כך, ומאחר שרק רכב הנהג היה בזירה, סבורה התובעת שיש לקבוע שאותו רכב פגע בה. לעניין זה אציין כי התובעת היתה בת 66 בעת פציעתה ובחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי היא סובלת מירידה בצפיפות העצם. בהתאם, המסקנה אם פציעה כפי שנגרמה יכולה להיות תוצאה של נפילה עצמית, אם לאו, אף היא קביעה רפואית אשר לא אוכל לקבלה, בהעדר התייחסות של המומחה לעניין זה.
סוף דבר
15. לנוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את גרסתה וטענתה, שנפגעה בתאונת דרכים מרכבו של הנהג ועל כן אני מורה על דחיית התביעה.
16. אשר להוצאות ולשכר טרחת עו"ד: הנתבעת 2 טענה להוצאותיה, אולם לא צירפה אסמכתאות על בסיסם ניתן יהיה לקצוב את שיעור ההוצאות.
בנסיבות אלו, הנתון היחיד הקיים לפני הוא שכר המומחה, שנקצב על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 22.06.16. מעבר לכך, ייפסק לטובת הנתבעת 2 הוצאות בסכום מינימלי בלבד (בגין כל ההוצאות בפועל, כמפורט בסעיף 46 לסיכומי הנתבעים).
שקלתי את היקף ואופי הטענות, המחלוקת והסעד; את מספר הדיונים; את משך הדיונים ואת אופי החקירה הנגדית, ונתתי דעתי להוראות כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 ואת הערכת הנזק כפי שחושב על ידי התובעת, בתחשיב הנזק שהגישה .
אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבע 1 בגין הצורך לנהל הליך משפטי, להכין תצהיר עדות ולהתייצב בסך של 2,000 ₪, בהוצאות הנתבעת 2 בסך של 7,000 ₪ (בערכים להיום) ובשכ"ט עו"ד בסך 35,100 ₪.
הוצאות אלה ישולמו לידי ב"כ הנתבעים בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, 08 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נ.ש.
נתבע: דניאל אלבז
שופט :
עורכי דין: