ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יאיר מרדכי קהתי נגד מדינת ישראל- משטרת ישראל :

בפני כבוד ה שופט גד ארנברג

תובעים

1.יאיר מרדכי קהתי
2.שמואל גזית
3.ברוך נוקד
4.שלמה רקובר

נגד

נתבעת

מדינת ישראל- משטרת ישראל, ימ"ר ש"י שירות בתי הסוהר

פסק דין

תביעה זו עניינה בטענות לנזקים שונים שנגרמו לתובעים, לגרסתם, עקב פעולות שוטרים וסוהרים, לאחר שהתובעים נחשדו במעורבות בהצתת שדה השייך לתושב פלסטיני באזור דרום הר חברון.
השתלשלות האירועים שאינה שנויה במחלוקת
ביום 28.5.2013 תוכננה על ידי כוחות הביטחון הריסת מבנה שהוקם בניגוד לחוק בחוות מעון שבדרום הר חברון. בשעות הבוקר המאוחרות של יום זה, התקבל דיווח על אודות חשד לפעולת "תג מחיר" שבה הוצת שדה חיטה שבבעלות תושב פלסטיני דרומית לצומת זיף שבדרום הר חברון ("ההצתה").

מפעולות חקירה שונות שנעשו בשטח, עלה חשד כי התובעים, ואדם נוסף בשם מר דניאל בנדר ("מר בנדר"), אשר נסעו יחד ברכב מסוג יונדאי ("הרכב"), בסמוך למועד ולמקום ההצתה - היו מעורבים באירוע. התובעים נעצרו, מבלי שנמסרה להם באותה עת סיבת המעצר, ובחיפוש שנערך על ידי כוחות המשטרה נמצאו בכלי התובע 1 סכין מסוג "לדרמן", תרסיס גז פלפל ושני מצתים. לאחר שהגיעו התובעים לבית המעצר במגרש הרוסים ("בית המעצר") נערך עליהם חיפוש בעירום (להלן: "בחינה חזותית"). התובעים נחקרו על ידי חוקרי משטרה, ומלבד התובע 2, כולם מימשו את זכותם להתייעצות עם עורך דין. יצויין כי התובעים 1 ו-4 היו קטינים במועד המעצר (בני 17 ו-16 בהתאמה).

ביום 29.5.2013 נערך דיון בבקשת הנתבעת להארכת מעצר התובעים בבית המשפט השלום בירושלים. כבוד הנשיא (כתוארו היום) אביטל חן קבע בהחלטתו כי אמנם קיימות ראיות המבססות חשד סביר למעורבותו של מר בנדר באירוע ההצתה, אך לא הובאו דיי ראיות לביסוס חשד להימצאות התובעים ברכב בעת ההצתה. הנשיא חן ציין כי הנתבעת הציגה מספר פעולות חקירה שבדעתה לבצע ופעולות אלה עשויות לקשור את התובעים להצתה כמו גם לנקות אותם מחשד. בהתאם לכך, הנשיא חן הורה לשחרר את התובעים למעצר בית, מלבד התובע 3 אשר מעצרו הוארך עד ליום 30.5.2013 - זאת מכיוון שלא הוצעה לבית המשפט חלופת מעצר בעינינו. יחד עם זאת, הנשיא חן נעתר לבקשת הנתבעת והורה על עיכוב ביצוע של ההחלטה עד ליום 30.5.2013 בשעה 10:00 ("החלטת הנשיא חן"). הנתבעת ערערה על החלטתו של הנשיא חן, ובדיון בערעור, שהתקיים ביום 30.5.2013, דחתה כבוד השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, את ערעור הנתבעת והתובעים שוחררו למעצר בית עד ליום 4.6.2013 ("ההחלטה בערעור"). החלטת הנשיא חן וההחלטה בערעור צורפו לתצהירי הצדדים.

התובעים טענו כי הנתבעת פעלה שלא כדין בעניינם ובשל כך נגרמו להם נזקים שונים אשר הוערכו על ידם בסך של 120,000 ₪.

התובעים הגישו תצהירים מטעמם והם כולם נחקרו בפניי. הנתבעת צרפה תצהירים של סגן ניצב אודי לוי אשר שימש, במועדים הרלוונטיים לאירוע, כמפקד מפלג פשיעה לאומנית במחוז ש"י ("מר לוי" ו-"המפלג"), של רב כלאי שחר כמיסה, אשר שימש, במועדים הרלוונטיים לאירוע, כקצין אג"מ בבית המעצר ("מר כמיסה"). כמו כן, מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של רב פקד ליאור אבודרהם, אשר במועדים הרלוונטיים שימש כמפקד צוות לוחמים ביס"מ מחוז ש"י ("מר אבודרהם"). מר לוי ומר כמיסה נחקרו בפניי. ב"כ התובעים ויתר על הזכות לחקור את מר אבודרהם בחקירה נגדית (פרוטוקול הדיון בעמוד 24 שורה 8).

טענות הצדדים
התובעים הפרידו בין עילות התביעה שמקורן במשטרה לבין עילות התביעה שמקורן בשירות בתי הסוהר. נגד המשטרה טענו התובעים כי ההחלטה להשאיר את התובעים במעצר היתה בלתי סבירה. לשיטת התובעים, לאחר החלטת הנשיא חן, היה על המשטרה לערוך "חשיבה מחודשת" על מנת לבחון את הצורך בהמשך מעצר התובעים. הטענה בדבר אי סבירות המעצר מתחזקת, לשיטת התובעים, בקשר למעצרו של התובע 2 – אשר מסר אליבי וזכותו להתייעץ עם עורך דין בחקירה הופרה, ובקשר למעצרו של התובע 4 – אשר לא שוחרר ממעצר, זאת למרות שהיה קטין בעת המעצר ועל אף שמסר גרסה בחקירה. נגד שירות בתי הסוהר טענו התובעים כי בעת שהובאו לבית המעצר, נערכה להם בחינה חזותית – שלא כדין. כמו כן טענו התובעים כי הם צולמו בלא ידיעתם על ידי מצלמות בית המעצר, עת שהלכו לשירותים, והצילום נחשף לעוברים ושבים בבית המעצר. התובעים אמדו את נזקם, בכתב התביעה, כאמור, על סך של 120,000 ₪, בחלוקה שווה של 30,000 ₪ לכל תובע.

מנגד, טענה הנתבעת, כי לא נפל פגם בפעולות ובשיקול דעתם של השוטרים והסוהרים. הנתבעת טענה כי הרקע למעצר התובעים היה באירועי פשיעה לאומנית, שקדמו לאירוע, ושבעקבותיהם הוקם המפלג. לטענת הנתבעת, מעצרם של התובעים התבסס על מידע שקיבל המפלג ושקשר את הרכב לאירוע ההצתה, וכן על ראיות שנמצאו ברכב והכרות השוטרים עם חלק מהתובעים בקשר להפרות סדר באזור. כל אלה חיזקו את הנחת המשטרה לפיה התובעים היו מעורבים בהצתה. ההחלטה על השארת התובעים במעצר נבעה, לגרסת הנתבעת, מכך שנדרש היה לה להשלים פעולות חקירה ועל מנת למנוע שיבוש הליכי חקירה על ידי התובעים. הנתבעת הדגישה כי התובעים 1-3 שמרו על זכות השתיקה בחקירתם. הנתבעת, לגרסתה, גיבשה עמדה לאחר החלטת הנשיא חן ביחס לצורך בהמשך מעצרם של התובעים. לשיטתה, גם אם בדיעבד נקבע על ידי בית המשפט כי יש לשחרר את התובעים, אין זה מוכיח כי החלטת הנתבעת הייתה בלתי סבירה. הנתבעת טענה כי מתיעוד חקירתו, לא עולה כי התובע 2 טען לאליבי ושהוא לא קיבל הזדמנות להתייעץ עם עורך דין. טענות אלה של התובעים, לשיטת הנתבעת, אף לא עלו בכתב התביעה. בקשר לתובע 4 טענה הנתבעת, כי למרות ששיתף פעולה, באופן יחסי, עם החוקרים הרי שמכלול הנסיבות, אשר קשרו את התובעים להצתה - הובילו להשארת התובע 4 במעצר. בקשר לטענות נגד שירות בתי הסוהר, טענה הנתבעת כי הבחינה החזותית הייתה נדרשת לאור אופי העבירה אשר יוחסה לתובעים וכן לאור הראיות, אשר העידו על מסוכנות, שנתפסו בכליו של התובע 1. לגרסת הנתבעת, התובעים לא הביעו התנגדות לבחינה החזותית. בקשר למצלמות בבית המעצר טענה הנתבעת כי אלה נדרשות לשם הבטחת ביטחונם של העצורים ולכן הפגיעה בפרטיות העצורים היא מינימלית והכרחית.

יצויין כי בכתב התביעה טענו התובעים לעילה נוספת - בדבר זאת שלא הוגש להם אוכל בכשרות מהודרת בבית המעצר (פרק ד2 לכתב התביעה). התובעים החליטו לזנוח טענתם זו בהמשך הדרך (פרוטוקול הדיון עמוד 11 שורה 21).

דיון ומסקנות
המסגרת לבחינת אחריות המדינה בנזיקין קבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952:
"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה."
מקובלת עליי העמדה לפיה על בית המשפט, בבואו לבחון את גבולות אחריות המדינה בפעולות שוטרים וסוהרים, לצאת מתוך נקודת הנחה כי פעולותיהם של אלה עשויות באופן תדיר להיות כרוכות בהפעלת שיקול דעת והכרעה, בזמן אמת ובתנאים מאתגרים, בין אינטרסים מתנגשים שעיקרם - שמירה על שלום הציבור אל מול זכויותיהם של החשודים. בית המשפט בהכריעו במחלוקת, כבענייננו, עליו לבחון - האם פעולותיהם של השוטרים והסוהרים חרגו באופן מובהק ממתחם הסבירות - תוך התחשבות בכלל נסיבותיו של האירוע הנדון. אציין כבר כעת כי אמנם, בסופו של דבר, לא הוגש כתב אישום נגד התובעים וכך גם בהחלטותיהם של הנשיא חן והשופטת רבקה פרידמן-פלדמן נקבע כי לא הייתה הצדקה מספקת להשארת התובעים במעצר, אך אלה אינם יכולים להצביע, בהכרח, על כך שהנתבעת, בנסיבותיו של האירוע, סטתה מהסטנדרט המצופה ממנה. טענותיהם של הצדדים להלן ייבחנו לאור שיקולי המדיניות שהובאו בעניין ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.03.2011) , אשר בו הודגש כי בחינת פעולות שיטור תעשה לאור מכלול הנתונים שהיו עשויים להתגלות בזמן אמת ולא – "כחכמה לאחר מעשה " (ראו פסקות 87, 91 ו-125 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה וכן את פסק דינה של השופטת חיות).

להלן אדון תחילה בטענת התובעים כנגד סבירות החלטת הנתבעת להשאירם במעצר. במסגרת דיון זה אכריע גם בטענות התובע 4 אשר בעניינו נטען כי לא היה ראוי להשאירו במעצר לאחר חקירתו. לאחר מכן, אדון בטענת התובעים בקשר למעצרו של התובע 2 אשר לטענת התובעים, בנוסף לטענות המשותפות לכלל התובעים, אף נמנעה ממנו הזכות להתייעץ עם עורך דין בחקירתו. בהמשך אדון בטענות שעלו בקשר לבחינה החזותית שנערכה לתובעים בהגיעם לבית המעצר ולבסוף אדון בטענת התובעים בקשר לפגיעה בפרטיותם עם צילומם בבית המעצר.

סבירות ההחלטה להשאיר את התובעים במעצר
לטענת התובעים לא היה קיים כל צורך בהשארת התובעים במעצר – בהיעדר חשד סביר לביצוע העבירות על ידי התובעים, בהיעדר עבר פלילי לתובעים ובהיעדר חשש לשיבוש חקירה על ידם. התובעים הדגישו את חוסר הסבירות, לשיטתם, בהחלטה להמשך המעצר של התובע 2 – בהתחשב בכך שנפגעה זכותו להתייעץ עם עורך דין וטען לאליבי, ושל התובע 4 - אשר היה קטין בעת המעצר ושיתף פעולה בחקירתו. התובעים טענו בנוסף כי לאחר החלטת הנשיא חן, היה מוטל על הנתבעת לערוך "חשיבה מחודשת" לעניין המשך הצורך במעצר - אך זו לא נעשתה.

אציין כי טענת התובעים כנגד סבירות ההחלטה להשארת התובעים במעצר לאחר חקירתם, אשר הובאה בכתב התביעה ובתחילת סיכומיהם בסעיף 1א: "מעצר הלילה הראשון של ארבעת התובעים היה בלתי סביר", צומצמה לאחר מכן, בסעיף 4.2 לסיכומיהם, שם טענו התובעים כי "לגבי המעצר ללילה הראשון, זה בסמכות המשטרה, החשד היה לגבי עבירה חמורה עם היבטים לאומניים, וזה שיקול דעת שבסמכות המשטרה". וכך לגבי התובע 4 - בסעיף 4.5 לסיכומיהם טענו התובעים כי: "מכל מקום אנו עדיין לא טוענים בפה מלא כי המשטרה פעלה בחוסר סבירות בהותרתו לילה למעצר שכן עם כל הקושי שבדבר מדובר בהפעלת סמכות מנהלית שלא בתנאי מעבדה". זה המקום לציין כי חוסר הקוהרנטיות בטענות התובעים, האופן הכללי שבו נטענו טענותיהם והרחבות החזית שנשזרו לאורך סיכומיהם – כפי שיובא בהמשך, לא הקלו על הבירור וההכרעה של הסוגיות שעמדו במחלוקת בין הצדדים.

בין אם אבחן את טענתם המקורית של התובעים, בכתב תביעתם ובתחילת סיכומיהם, ובין אם אניח כי טענה זו צומצמה בהמשך סיכומיהם, הרי שלא מצאתי לקבל את טענתם – הן בקשר לסבירות החלטת הנתבעת למעצרם של התובעים לפני החלטת הנשיא חן והן בקשר לסבירות החלטת הנתבעת להמשך מעצרם של התובעים לאחר החלטת הנשיא חן.

מנסיבות המקרה נראה כי ההחלטה על הישארותם של התובעים במעצר הייתה סבירה ואף מתבקשת. זאת לאור חומרת העבירה בה נחשדו התובעים, בהתאם לממצאים שקשרו אותם לרכב שהיה לכאורה מעורב בהצתה, הראיות שנמצאו בכליו של התובע 1, שתיקתם של התובעים 1-3 בחקירתם, החשש לשיבוש הליכי חקירה והצורך להשלמת הליכי חקירה. נראה כי בחינת כל גורם בנפרד היתה עשויה לבסס את סבירות ההחלטות להשאיר את התובעים במעצר, וקל וחומר - כולם ביחד.

כאמור, התובעים הובאו למעצר על רקע החשד לביצוע עבירה על רקע לאומני. כפי שטענה הנתבעת, והדברים לא נסתרו - כוחות הביטחון רואים חשיבות רבה במניעת פעולות אלה תוך שהם מקצים משאבים ניכרים לשם כך, ובמיוחד באזור דרום הר חברון המאופיין כמוקד חיכוך ועימות מתמיד. יצויין כי מסיכומי התובעים עולה כי מידת חומרת העבירה שבה נחשדו התובעים לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים (סעיף 4.2 לסיכומי התובעים).

הביסוס למעורבות התובעים ומר בנדר בהצתה נשען על עדותם של מר לוי ומר אבודרהם בעניין זה – שלא נסתרו. לפי עדותו של מר לוי, כוחות המפלג הגיעו למקום ההצתה ושוחחו עם עדים שלטענתם ראו את ההצתה. לגרסת מר לוי, העדים טענו כי הבחינו ברכב בצבע כסף, דומה ליונדאי גטס, שהגיע מכיוון צפון ועצר לצד מקום ההצתה וכי נוסע אשר ישב בסמוך לנהג יצא מהרכב, ניגש לשדה, עמד שם מספר שניות, ולאחר מכן חזר לרכב. לאחר מכן, על פי העדות, ערימת שיבולי חיטה החלה לבעור והרכב המשיך את נסיעתו לכיוון דרום. מר לוי טען כי בהמשך לכך הגיע לפילבוקס צהלי שנמצא בסמוך, על מנת לצפות בצילומי מצלמת האבטחה שבמקום, מהם עלה כי בשעה 10:50 עבר בציר רכב הקרוב לתיאור של העדים, ובו מספר דמויות. מר לוי הצליח לזהות באופן חלקי את מספר הרכב כ-456-20-XX וזה הועבר לכוחות שפעלו בשטח. מר אבודרהם השלים את האירוע מנקודת מבטו. בתצהירו טען מר אבודרהם כי בסמוך לשעה 12:35 דווח ברשת הקשר על אודות זיהוי הרכב החשוד שמספרו 60-458-20 מסוג יונדאי כסוף, הקרוב לזיהויו של מר לוי, הנע על ציר 317. צוות יס"מ, בפיקודו של מר אבודרהם, יצא לכיוון הציר ועצר את הרכב בו נסעו חמישה צעירים, אשר לטענתו, חלקם היו מוכרים למשטרה מפעילות של הפרות סדר באזור. לגרסתו, חשד השוטרים התגבר לאור זאת שנתפס בכלי התובע 1 סכין, תרסיס פלפל ושני מצתים, כפי שהדבר תועד על ידי רס"ר אלדד פרץ בדו"ח הפעולה מיום 29.5.2013 (צורף בעמודים 67-68 לתצהיר מר לוי):
"בתא הקידמי בתיק נתפסו 2 מצתים, אחד שחור ואחד צבעוני. שאלתי את יאיר אם הוא מעשן ויאיר ענה שלא [...] בחיפוש בכליו של יאיר לא נתפס כל זכר להימצאות סיגריות וגם לא במקום בו ישב ברכב"
הצורך בהמשך פעולות חקירה מחד והחשש משיבוש הליכי חקירה מאידך, הובהר בעדותו של מר לוי (פרוטוקול הדיון בעמוד 29 שורות 9-18):
"ש. מה היתה עילת המעצר נכון ליום המעצר ב- 28.5 ת. היות ומדובר באירוע מורכב שמוגדר כפשיעה לאומנית ומעורבים בו יותר מחשוד אחד, אירועים מהסוג הזה מניסיוני גם לפני היותי מפקד היחידה הם אירועים שנדרשים בהם לא מעט פעולות חקירה, לא מעט עבודת מסביב ברמה הטכנולוגית, אביזינטית, זה מצלמות, הבאת עדים , פורנזיקה, זה אירוע מורכב שנדרש שהחשודים יישארו במעצר ע"מ שלא ישבשו את החקירה.
ש. תפרט במקרה הזה אלו פעולות חקירה נדרשו ברמה הטכנולונית פורנזית וכו'
ת. זה אחד מיני אירועים רבים שטיפלתי, זירת הצתה נדרש לא מעט דברים , ואמנה אותם, חלקם בוצעו באותו יום בשטח: זה חוקר הצתות, עדויות מהמתלוננים, עבודה על כל המעטפת של המצלמות באותה זירה, מחקרי תקשורת, חקירת החשודים באופן פרונטלי, גירסאות ודברים נוספים שנעשים בחקירות."
ובהמשך (פרוטוקול הדיון מעמוד 30 שורה 11 עד עמוד 31 שורה 18):
"ש. דיברת על חשש לשיבוש חקירה, מה החשש
ת. החשודים לא שיתפו פעולה, מרביתם, לא מסרו גירסה או אליבי על הימצאותם בשטח. לא שיתפו פעולה עם החוקרים בצורה שמאפשרת לזכות או להאשים אותם באירוע.
ש. ז"א שאם תשחרר אותם שאם לא שיתפו פעולה הם יכולים ליצור גרסה ת. הפעולות שמניתי חייבו הישארותם במעצר מחשש לשיבוש.
ש. פעולות החקירה שמנית לא ניתנות לשיבוש
ת. הכל ניתן לשבש
ש. נתונים מחב' הסלולר ניתן לשבש
ת. לא, אבל צילומים אפשר לשבש, גירסה אפשר לשבש, אפשר להגיע פיזית למצלמות שניתן לראות מהם ראיה על הזיקה שלהם לעבירה.
ש. אתה חושב ש- 4 החשודים יכולים ללכת למצלמות ת. כן יכולים. התייחסותי לכל התובעים היא כמקשה אחת היות ונתפסו ברכב שעפ"י החשד הסביר ואף מעבר לכך היה מעורב בהצתה.
ש. את חקר ההצתה עצמה לא ניתן לשבש כי הזירה היתה משובשת כבר ת. אני לא מסכים שזה המצב, כי מספיק שבזירה כזו בשטח פתוח שנשארה מצית שהחשודים השאירו והם יכולים לחזור לשם, ונושא המצלמות, ושיבוש הליכי משפט, כמו תיאום גרסאות כל התנאים האלה לא ייתכנו כי אם החשודים לא ישהו במעצר ש. אם היה באמת חשש ממשי שמישהו מהם יחזור לזירה או ישבש מצלמות, היה אפשר לשחרר אותם ולשים מארב ליד הזירה או ליד המצלמות, מכאן אני מסיק שלא מדובר בחשש ממשי לשיבוש כתוצאה מכך ת. אין לי מה לענות. מניסיוני אנשים משבשים זירות עבירה גם לאחר שחרורם ש. תסכים שאחרי שחוקר שריפות היה בשטח החשש יורד ת. אני לא מבין את השאלה.
ש. חוזר על השאלה
ת. אני התכוונתי לאפשרות של מציאת ראיות שיכולות להישאר בשטח ולהילקח ע"י החשודים ש. האם היתה יציאה נוספת לשטח
ת. לא זוכר
ש. אני אומר לך שלא היתה יציאה נוספת לחפש ראיות לפי מה שעולה מחומר החקירה"
ת. אמרתי שאני לא זוכר, אמרתי שאני לא יודע אם היתה או לא ש. תסכים איתי שזה חשש מאוד לא סביר שיבוש הזירה ת. לא.
ש. לגבי שיבוש , מה החשש שישבשו גרסה
ת. סיפור המעשה שלהם באירוע זה הרכב המדובר היה ללא ספק ואני חושב שביהמ"ש פתח שהיה יותר מכמה מידות של ספק שמדובר בחשודים שלא נתפסו בדרך אגב, אני מדבר על הרכב. המתלונן בהודעה על הארוע ציין רכב מסוג יונדאי שנמלט, במצלמות נראה רכב מסוג יונדאי שנמלט, בחזרה מחוות מעון מקום הפינוי באותו בוקר, נראה רכב מסוג יונדאי עם מספר שכמעט תואם במלואו למספר שנצפה במצלמות.
ש. מה היה החשד לשיבוש גרסאות, מה הקשר לשחרור העצורים לבין תאום גרסאות ת. שהחשוד יכול לתאם גרסאות"

נראה כי חומרת העבירה ונסיבות ביצועה ביחד עם הקושי הראייתי שעלה עקב פער הזמנים שבין מועד ההצתה לבין מועד איתור הרכב שבו נסעו התובעים וכן הקושי הראייתי העולה מחיפוש ממצאים בשטח פתוח - הצדיקו הן את החשש לכך שהתובעים ינסו לשבש ראיות במקום ההצתה והן את הצורך להשלמת מהלכי חקירה. כך שמקובלת עליי בעניין זה גרסתו של מר לוי.

הצורך לביצוע השלמת פעולות חקירה, תוך השארתם של התובעים במעצר, התחזק אף לאור שתיקתם בחקירה של התובעים 1-3. מצאתי את העובדה כי התובעים 1-3 שתקו בחקירתם ככזו המחזקת את המסקנה בדבר סבירות ההחלטה להשאיר את התובעים במעצר. אמנם, זכותם של התובעים לשתוק בחקירתם, כהוראת סעיף 28 לחוק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (" חוק סמכויות אכיפה"), אינה שנויה במחלוקת. אך יחד עם זאת, לשתיקתם זו יש משקל בגיבוש ההחלטה על המשך מעצרם של התובעים. פועל יוצא של שתיקת התובעים 1-3 הוא שנדרש היה לנתבעת להקדיש משאבים נוספים, לצורך השלמת פעולות חקירה, זאת על מנת לבסס או לחלופין לנקות את החשדות כנגד התובעים.

בהקשר זה יצויין כי אמנם לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי התובע 4 שיתף פעולה בחקירתו, לפחות באופן יחסי ליתר התובעים, ובהתאם פעלה הנתבעת לבדוק את טענותיו. הדבר עולה ממזכר שערכה גב' שרה באשר, בו נכתב כי אמנם נעשו בירורים עם מזכירת הישיבה ומנהל הפנימיה בה למד התובע 4, על מנת להבין מתי התובע 4 יצא משטח הישיבה (המזכר צורף בעמוד 38 לתצהיר מר לוי). יחד עם זאת, נראה לאור עיון בהודעתו במשטרה, כי שיתוף פעולה זה של התובע 4 לא ניקה ממנו את החשד למעורבות בהצתה, בהתאם לכך שלא נמצא להכחשתו ביסוס ממשי - בהתחשב בחשדות שעלו כנגד התובעים ושנסקרו לעיל - לאי מעורבותו באירוע.

התובעים טענו, כאמור, כי הנתבעת לא קיימה "חשיבה מחודשת" לאור החלטת הנשיא חן. לטענה זו לא הובאה ראשית ראיה והיא נסתרה בעדותו של מר לוי (פרוטוקול הדיון עמוד 33 שורות 3-18):
"ש. העררים הוגשו אוטומטית
ת. כל שחרור במרבית התיקים חווינו ערר מצד הנאשמים. גם מצד המדינה מטבע הדברים הצד השני היה מגיש עררים גם אנחנו היינו מגישים עררים. הערר לא הוגש אוטומטית אלא בהתאם לאירוע, לראיות ולהערכת מצב ש. אני אומר לך שהערר הוגש אוטומטית כי אין לי בתיק מזכר להארכת מעצר, או מזכר אחר להפעלת שיקול הדעת לגבי הערר ת. אלה לא דברים שנכנסים לתיק, לא מכניסים תכתובות פנימיות או תוצאות של ישיבת ערב או בוקר של המחלקה.
ש. תראה לי בתצהיר שלך עדות שנתת שהופעל שיקול דעת ת. אני אומר לך שגם היום 5 שנים אחרי האירוע, אני חושב שהיה פה יותר מחשד סביר שהחשודים שהיו ברשותנו קשורים לעבירה החמורה של הצתה ופגיעה ברכוש. השיקול ללכת לערר היה סביר והגיוני.
ש. זה ששופט בדק ואמר מה שאמר זה לא מעורר צורך להיוועצות נוספת ת. לא. ואני מוסיף מניסיון בתיקים שנוהלו גם לאחר מקרה זה וגם לפני, לא תמיד היכולת לפרוט מודיעין לראיות, התממשה הלכה למעשה. וחלק מהתיקים הגם שתמונת המצב הראתה מיהם החשודים לא הגיעה לידי מימוש ראייתי."

בהתאם לאמור, קיבלתי את טענת הנתבעת לפיה החלטתה להשאיר את התובעים במעצר תוך ערעור על החלטתו של הנשיא חן - הייתה סבירה בנסיבות העניין ונשענה על הראיות והאינדיקציות שנסקרו לעיל. אף שעמדתה של הנתבעת לא התקבלה בערכאת הערעור, הרי שלא מצאתי כי עניין זה מצביע על כך שנפל פגם בהתנהלותה של הנתבעת בזמן אמת. ער אני לכך שקיים היה פער זמנים בין המועד שבו תועד הרכב במצלמות האבטחה לבין מועד תפיסתם של התובעים. פער זמנים זה אף הובא כנימוק בהחלטת הנשיא חן לשחרר את התובעים 1,2 ו-4 ממעצר. יחד עם זאת, מצאתי כי לאור בחינת מכלול הראיות והאינדיקציות שהובאו לעיל אשר קשרו את התובעים לאירוע, לפחות באופן לכאורי, ולאור שתיקת התובעים 1-3 אשר הכבידו על פעולות הנתבעת לרדת לחקר האמת - הרי שפעולותיה של הנתבעת היו סבירות בנסיבות העניין ולא נפל כל פגם בשיקול דעתה.

חקירתו של התובע 2
התובעים טענו כי מעיון בפרוטוקול הודעת חשוד של התובע 2 מיום 28.5.2013 ("הודעת החשוד", צורפה בעמוד 19 לנספחי תצהיר מר לוי), עולה כי זכותו של התובע 2 להתייעץ עם עורך דין, הקבועה בסעיף 34 לחוק סמכויות אכיפה - הופרה. כמו כן טענו התובעים כי התובע 2 טען לאליבי אך טענתו זו לא נבדקה והוא לא שוחרר ממעצר מיד לאחר מכן.

עיון בהודעת החשוד מעלה כי אמנם בתחילת חקירתו ביקש התובע 2 להתייעץ עם עורך דין (שורה 1-4):
"שאלה – האם אתה מבין את תוכן האזהרה?
תשובה – אני רוצה להתייעץ עם עורך הדין עדי קידר שאלה - יש לך את מספר הנייד שלו?
תשובה – החשוד לא עונה"

ולאחר מכן, בשורות 5-7 להודעת החשוד, ציין החוקר, רס"מ יוסף עובדיה ("מר עובדיה"):
"הערת חוקר: בשלב זה אני מוציא את החשוד לחדר הסמוך כדי שיוכל להיוועץ בעדי קידר ביחידות לאחר שאני השגתי את המספר הנייד שלו, במשך כ10 דקות ניסיתי לתפוס את עורך הדין קדר במספר נייד [...] אך לא היה מענה"
ובהמשך, בשורות 11-13:
"תשובה - אני לא מבין למה עצרו אותי ולכן אני רוצה לדבר עם עורך דין לפני שאני עונה על השאלות שאלה – ניסיתי כ10 דקות בנוכחותך לתפוס את עורך דין קידר בפאלאפון אך לא היה מענה ואתה עד לכך, אם יש לך עורך דין נוסף אשמח להתקשר אליו, בנוגע למעצרך הסברתי לך שאתה חשוד בהצתה?
תשובה – החשוד לא עונה"

לאור האמור בהודעת החשוד, נראה כי אין בסיס לטענות התובעים בהקשר זה. מר עובדיה בחקירתו של התובע 2 ציין בפני התובע 2 את זכותו להתייעץ עם עורך דין ואף ניסה להשיג את עורך הדין עדי קידר ("עו"ד קידר"), כבקשת התובע 2, טלפונית - אך ללא הצלחה. כאשר הציע מר עובדיה לתובע 2 כי מר עובדיה ייצור קשר עם עורך דין אחר – התובע 2 בחר לשתוק ולא לענות להצעה של מר עובדיה.

אמנם אין ספק כי לתובע 2 הזכות לשתוק בחקירה, אך משבחר התובע 2 לשתוק עת הוצע לו להתקשר לעורך דין אחר, ומשבחר להמשיך לשתוק לשאלותיו של מר עובדיה - הרי שלא מצאתי כי אמנם נפגעה זכותו של התובע 2 להתייעץ עם עורך דין.

מלבד זאת, טענתו של התובע 2 בדבר הפגיעה בזכותו להתייעץ עם עורך דין מהווה הרחבת חזית שכן טענה זו נעדרה מכתב התביעה והופיעה לראשונה בתצהירו של התובע 2. כך שאף מטעם זה דין טענת התובעים להידחות.

בדומה, לאור שתיקתו בחקירה, לא קיבלתי אף את טענת התובעים בדבר אליבי, לכאורה, שטען התובע 2. בהמשך חקירתו של התובע 2, מר עובדיה המשיך לשאול את התובע 2 (בשורה 55-56):
"שאלה – האם בכל זאת תרצה למסור גרסה כלשהיא או אליבי?
תשובה – אני רוצה להצהיר שלא עברתי היום על שום חוק ולא עשיתי שום חבלה ואני מוכן להביא עדים לכך"

מר עובדיה ניסה להבין את אמירתו זו של התובע 2 אך התובע 2 המשיך לשתוק - כך עד סוף הודעת החשוד. בחקירתו בפניי של התובע 2 טען הוא בקשר לכך (פרוטוקול הדיון עמוד 7 שורות 4-8):
"ש. אתה אומר שהיתה לך טענת אליבי. איפה זה נאמר בחקירה שלך.
ב"כ התובעים: מפנה את העד לשורות הרלבנטיות בחקירה לבקשת בית המשפט.
ת. בחקירה שלי במשטרה אמרתי שאני מוכן להביא עדים לכך שלא עברתי על שום חוק. השאלה היתה האם אני רוצה למסור גרסה כלשהי או לטעון אליבי ואני אמרתי שאני מוכן להביא עדים ולא עברתי על שום חוק ולא עשיתי שום חבלה."

מדברים אלה עולה כי התובע 2 אמנם טען כי יש לו אליבי: "אני מוכן להביא עדים לכך" (בשורה 56 להודעת החשוד), אך לא פירט דבר מהותי מעבר לכך תוך שהוא ממשיך לשתוק עד לסוף חקירתו. אמירה עמומה וסתמית זו בחקירתו של התובע 2 אינה יכולה לבסס את טענת התובעים בדבר הצורך שהיה קיים בבחינת טענת האליבי ותוך שחרורו של התובע ממעצר. התובע 2 אמנם טען כי לא רצה למסור את האליבי עצמו כל עוד לא התייעץ בעורך דין. טענה זו היא כמובן לגיטימית אך התובע 2 היה צריך לקחת בחשבון כי כל עוד לא טען את טענת האליבי עצמה, הרי שאי אפשר לצפות מהנתבעת לבחון את טענתו זו באופן רציני.

התובע 2 בחר לשתוק בחקירתו כאשר הוצע לו להתייעץ עם עורך דין אחר ובחר שלא לפרט את מהות טענת האליבי אשר היתה עשויה לשכנע את הנתבעת לשחררו ממעצר. בהתאם לכך, לא מצאתי כל פגם בשיקול דעתה של הנתבעת בהחלטתה להשאיר את התובע 2 במעצר.

בחינה חזותית
לטענת התובעים, בעת כניסת התובעים לבית המעצר הם עברו בחינה חזותית אשר פגעה בזכותם לכבוד. לטענת התובעים, לא הייתה קיימת כל עילה לביצוע הבחינה החזותית. לחלופין טענו התובעים כי היה על הנתבעת לערוך שימוע לפני הבחינה החזותית - לאור התנגדות התובעים לבחינה החזותית. הנתבעת לא חלקה על גרסתם של התובעים כי נערכה לתובעים בחינה חזותית אך טענה כי הבחינה החזותית הייתה כדין.

הסדרת בחינה חזותית של עצור קבועה בהוראת סעיף 95ו לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 ("פקודת בתי הסוהר"):
"(א) חיפוש חיצוני ובחינה חזותית של גוף עירום לפי סימן זה יהיו בהסכמת העצור או האסיר לפי הענין.
(ב) בהעדר הסכמת העצור או האסיר רשאי מי שהוסמך לערוך חיפוש להשתמש בכוח סביר לעריכתו, אם קצין שירות בתי הסוהר אישר זאת בכתב לאחר שנתן לעצור או לאסיר הזדמנות לטעון את טענותיו בפניו."

הוראת סעיף 95ו לפקודת בתי הסוהר היא מקרה פרטי של סמכויות השוטר לביצוע בחינה חזותית של חשוד המוסדרות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996 ("חוק חיפוש בגוף"). סעיף 3(א) לחוק זה מורה:
"היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני, להורות שייערך בו חיפוש כאמור בידי מי שנקבע לכך בסעיף 5, או לבקש מהחשוד מתן דגימה, כאמור בסעיף 1, והכל אם החשוד נתן את הסכמתו לכך."

אמנם, לצורך הפעלת הוראת סעיף 95ו לפקודת בתי הסוהר, לא נדרש קיומו של חשד סביר בקשר לבחינה חזותית של עצור, זאת בניגוד לדרישת הוראת סעיף 3(א) לחוק חיפוש בגוף, אשר עניינה - חשוד שאינו עצור. אך בענייננו הצדדים הסכימו, לאור הנימוקים שבת"א (שלום י-ם) 35744-12-12 חנמאל דורפמן נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 22.02.2015), כי הסוהר נדרש, אף הוא, להפעיל שיקול דעת בטרם יבצע בחינה חזותית.

קיבלתי את גרסתם של התובעים כי נערכה להם בחינה חזותית. כך גם קיבלתי את גרסתם של התובעים 1,2 ו-4, שלא נסתרה, כי הם אמנם התנגדו לעריכת הבחינה החזותית וכי לא נתבקשה הסכמתם לכך.

התובע 1 טען בתצהירו כי נערכה לו בחינה חזותית, זאת למרות שביטא התנגדות (בסעיף 35 לתצהירו של התובע 1). כך גם בחקירתו ציין התובע 1 (פרוטוקול הדיון בעמוד 17 שורות 17-21):
"ש. ושאתה אומר לסוהר שזה לא חוקי, הוא לא הקשיב, הוא הפשיט אותך בכח.
ת. הוא אומר לך שאם לא תתפשט יעשו לך הפשטה בכח סביר.
ש. זה מה שהוא אמר לך.
ת. אני לא זוכר אם במילים האלה, אבל זה היה רוח הדברים. הוא אמר לי שאני חייב לעשות חיפוש בעירום. נראה לי שהוא אמר לי שהוא יפעיל כח אם לא אסכים."

בדומה, התובע 2 טען בתצהירו כי שאל את הסוהר אם הוא חייב להתפשט וזה השיב לו כי אם הוא יתנגד הסוהר ייאלץ לפעול בכוח (סעיף 32 לתצהיר התובע 2). על כך חזר בחקירתו (פרוטוקול הדיון בעמוד 11 שורות 12-14):
"ש. תאשר לי שלא סירבת לבדיקה חזותית (בעירום).
ת. סירבתי. אני שאלתי אם אני חייב לעשות זאת או שיש לי זכות להתנגד, אמר שאסור להתנגד ואם אתנגד יעשו זאת בכוח. אז אמרתי בסדר."

התובע 3 ציין בתצהירו כי עבר בחינה חזותית אך לא פירט את הנסיבות שקדמו לה (סעיף 31 לתצהירו של התובע 3). בתצהירו המשלים של התובע 4, טען התובע 4 כי בלית ברירה ציית לעריכת הבחינה החזותית.

עדותיהם של התובעים 1,2 ו-4, לעניין היעדרה של הדרישה לקבל הסכמתם לבחינה חזותית על ידי הנתבעת – כקבוע בהוראת סעיף 95ו לפקודת בתי הסוהר – מתחזקת אף לאור עדותו של מר כמיסה בפניי. מעדותו זו עלה הרושם כי הנתבעת אינה מקיימת ברגיל את דרישת הוראת הדין לעניין בקשת הסכמת העצורים לעריכת בחינה חזותית. כך בעדותו של מר כמיסה בפרוטוקול הדיון בעמוד 35 שורות 19-30:
"ש. אני אומר לך שההגדרה הנכונה שלא צריך לחכות להתנגדות אלא מראש צריך לבקש את הסמכתו של הנבדק – אתה מכיר את זה ת. לא מכיר. אני יודע כשאני מגיע לעצור אני אומר לו שאני צריך לעשות חיפוש חזותי בעירום, אם הוא מתנגד או אומר שהוא לא מסכים צריך להגיע קצין בדרגת רב כלאי לשמוע אותו ולהחליט ש. והשימוע הוא בכתב
ת. כן. מתבצע גם דיווחים לכל השרשרת אם העצור מתנגד לחיפוש החזותי בעירום ש. זאת אומרת שמה שכתוב בסעיף 7 (1) לפקודת הנציבות – עריכת חיפושים על אדם או ברכב – הסוהר יבקש את הסכמתו של העצור ... גופו העירום – מה אתה אומר ת. הכוונה שאני צריך להודיע לו שאני עושה חיפוש כזה"
ש. אני אומר לך שמה שאמרת עכשיו שאתה צריך להודיע, זו פרשנות שאני מכיר בשב"ס אבל אני אומר לך שזו פרשנות לא חוקית וצריך לבקש לעשות חיפוש כזה ת. אם הוא לא מסכים, אז הוא התנגד"

לכאורה, לפי פשוטה של הוראת סעיף 95ו(א) לפקודת בתי הסוהר, על הסוהר לבקש הסכמתו של העצור בטרם יערוך הסוהר בחינה חזותית בעינינו. דרישת ההסכמה מתחדדת לאור האמור בהוראת סעיף 95ו(ב) אשר לפיה, ככל שלא ניתנה הסכמה מאת העצור הרי שניתן לערוך בחינה חזותית בכוח זאת בתנאי שקצין שירות בתי הסוהר אישר זאת בכתב ולאחר שנתן לעצור הזדמנות לטעון את טענותיו. כלומר, בקשת הסכמת העצור היא תנאי הכרחי בפרוצדורת הבחינה החזותית. לא למותר לציין כי היעדרה של התנגדות העצור אינה עולה כדי בקשת הסכמה מאת העצור - כפי שטען מר כמיסה בחקירתו. על הנתבעת היה לבקש את הסכמת התובעים לעריכת הבחינה החזותית, וככל שאלה היו מתנגדים היה עליה לפעול בהתאם לקבוע בהוראת סעיף 95ו(ב) לפקודת בתי הסוהר (ראו לעניין זה את פסק דינו של הרשם הבכיר בנימין בן סימון בעניין תא"מ (שלום י-ם) 58739-10-15 שמואל יוסף פיין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.08.2017) (. כך שמצאתי כי הנתבעת פעלה בניגוד לאמור בהוראת סעיף 95ו לפקודת בתי הסוהר.

קבלת גרסת התובעים לעניין אי מילוי דרישת הסכמת התובעים 1,2 ו-4 לבחינה חזותית על ידי הנתבעת, עשויה להוביל, כך בהתאם לעולה מטענות התובעים בסיכומיהם, לגיבושם של שני נזקים: הראשון - נובע מעצם הבחינה החזותית ונשען על הפגיעה בזכות לפרטיות, ו השני - נובע מעצם אי דרישת ההסכמה לבחינה חזותית. יצויין כי התובעים עצמם לא הגדירו באופן מפורט את העילה שעליה נשען הנזק השני. אך נראה כי פגיעה באוטונומיה היא המסגרת הקרובה ביותר לטענת התובעים בהקשר זה.

לעניין הנזק הראשון, נראה כי בחינה בדיעבד של שיקול הדעת בהפעלת סמכות הבחינה החזותית תוביל למסקנה כי הבחינה החזותית אכן הייתה נדרשת בעניינם של התובעים - זאת בהתחשב בחומרת העבירה שבה נחשדו התובעים ולאור הממצאים שנתפסו בכליו של התובע 1, כאמור - זאת על מנת למנוע אפשרות להסתרת אמצעים מסוכנים על גוף התובעים. לכן, אפשר לקבוע בדיעבד כי אכן קיים היה חשד סביר, בהתאם להוראת סעיף 3(א) לחוק החיפוש בגוף, אשר הצדיק את הבחינה החזותית. קיבלתי בעניין זה את עמדתו של מר כמיסה בעדותו (עמוד 36 שורות 28-31):
"ת. בכל חיפוש יש שיקול דעת, זה הבסיס – גם רוצח וגם עבירות קלות יותר. אם מגיע מישהו על הצתה לאומנית הקצין יפעיל שיקול דעת , אני אומר לך שאם היה מגיע אליי עצור כזה הייתי עושה שיקול דעת לבצע חיפוש בעירום וזאת משום סוג העבירה והאוכלוסיה שאיתה הוא הגיע מהוות עילה לעשות חיפוש כזה"
ובהמשך (בעמוד 37 שורות 17-20):
"ת. בשימוע שמתבצע על ידי רב כלאי כאשר מדובר על עצור על הצתה על רקע לאומני ועמו שלושה נוספים באותה עבירה רמת החשד תהיה תמיד גבוהה ש. החשד שהוא מטמין דברים בתחתונים
ת. כן. יכול להטמין אגרופן, סכין"

כך שנראה לקבוע, לאור אימוץ עדותו של מר כמיסה בעניין זה, כי בהתחשב בנסיבות המקרה הרי שבחינה חזותית של התובעים הייתה נערכת – קרוב לוודאי – אף אם הייתה מתבקשת הסכמתם בתחילה. לא מצאתי לקבל בעניין זה את טענת התובעים לפיה ככל שהיה נערך לתובעים שימוע, עקב התנגדותם, ייתכן והתובעים היו משכנעים את הנתבעת שלא לערוך להם בחינה חזותית. בעניינם של התובעים – היו קיימים נתונים אובייקטיבים אשר הצדיקו, כאמור בעדותו של מר כמיסה, את הבחינה החזותית. בנוסף ובהמשך לכך, טענה זו של התובעים נטענה באופן כוללני וסתמי וללא שהוסבר על ידי התובעים – אילו טענות התובעים היו עשויים להעלות בזמן אמת אשר היו מצדיקות ויתור על בחינה חזותית.

בהתאם לכך, לעניין הנזק הראשון, הרי שלא מצאתי כי מתקיים הקשר הסיבתי שבין אי מילוי דרישת ההסכמה על ידי הנתבעת ואי עריכת השימוע לבין הנזק של התובעים הנובע מהבחינה החזותית. התובעים בעניין זה לא הצליחו לשכנע, כי אם הייתה מתבקשת הסכמתם או לחלופין אם היה נערך להם שימוע, הם היו מצליחים לשכנע כי לא תערך להם בחינה חזותית.

אף הטענה לנזק השני – דינה להידחות, זאת בשל הרחבת חזית.

הטענה העובדתית לפיה לא נתבקשה מהתובעים להסכים לבחינה החזותית, עולה מתצהיריהם של התובעים – וכך גם אמנם קיבלתי אותה, אך היא נעדרה מכתב התביעה. כך גם הטענה המשפטית לפיה לתובעים עילת תביעה המבוססת על אי קיום הדרישה מצד הנתבעת לבקשת הסכמת התובעים לבחינה חזותית. טענה משפטית זו עלתה לראשונה, ובאופן מעומעם, בסיכומיהם של התובעים. בסעיף 6.22ב לסיכומי התובעים נטען – לראשונה - כי אי בקשת ההסכמה מהווה פגיעה בפני עצמה ויש באי קיום דרישה זו כדי להעצים את תחושת ההשפלה שבבחינה החזותית. הפרק שעסק בבחינה החזותית בכתב התביעה סבב סביב הטענות כי לא הייתה עילה לבחינה חזותית ובכך שנפל פגם בפעולת הנתבעת באי עריכת שימוע ואי עריכת דו"ח מסודר בטרם בוצעה הבחינה החזותית. טענות אלה לוו בהפניות כוללניות: "החיפוש בעירום היווה עוולה של רשלנות ו/או התנהלות בלתי סבירה ו/או בלתי מידתית ו/או עוולה חוקתית של פגיעה בכבוד האדם". אך טענה לנזק עצמאי בגין היעדר בקשת ההסכמה לבחינה חזותית של התובעים, כפי שזו הופיעה בסיכומי התובעים – לא נזכר מקומה בכתב התביעה. טענה שכזו הייתה צריכה להופיע, ובאופן ברור ומפורש, בכתב התביעה, זאת על מנת שהנתבעת תוכל להתייחס ולהגיב לטענה זו כבר בשלבים המוקדמים של ההליך.

מצאתי כי דיון בטענה חדשה זו, המערבת עובדה ומשפט, עשויה לקפח את הגנת הנתבעת – אשר התנגדה להרחבת חזית בפתיחת דיון ההוכחות ובסיכומיה. כך שלא מצאתי להידרש להכרעה בסוגיה מעניינת וחשובה זו.

מהאמור עולה כי טענות התובעים לעניין הבחינה החזותית – דינן להידחות.

צילום התובעים 1 ו-4 בתא המצער
כאמור, לטענת התובעים, נפגעה פרטיותם של התובעים 1 ו-4 עת הם צולמו בתאיהם בבית המעצר וכי התנהגותם בתא המעצר הייתה חשופה לעניי כל מי שעבר במסדרון בית המעצר. לטענת התובעים העובדה שאין שלט שמזהיר את הנוכחים בתא השירותים שבתא המעצר כי העצורים מצולמים - מהווה פגיעה חמורה אף יותר בפרטיות התובעים. לשיטתם, כאשר אדם יודע שהוא מצולם הוא יתנהג בצורה שונה. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת לא צרפה נוהל כלשהו אשר עשוי היה ללמד על ניסיון הנתבעת לצמצום הפגיעה בפרטיות העצורים. מנגד, הנתבעת טענה כי קיומן של המצלמות הוא בבחינת כורח שתכליתו מניעת פגיעה בעצורים והפגיעה בפרטיות העצורים היא מידתית.

טענות התובעים התבססה על עדותו של התובע 1, אשר לגרסתו בתצהירו הוא ראה תמונה ברורה של התובע 4 בתא השירותים, אשר היתה חשופה לכל מי שעבר בסמוך למסך המוניטור בבית המעצר (פרק ד'3 לתצהיר התובע 1), וכן על עדתו של התובע 4, אשר טען בחקירתו כי (פרוטוקול הדיון עמוד 26 שורות 29-30):
"ת. אני ראיתי לפני כן שרואים את תא השירותים לא כמו בתמונות שלכם שלא רואים כלום. את התמונות שאתם צירפתם ראיתי היום."

מנגד, טען מר כמיסה בתצהירו כי נכון למועדים הרלוונטיים לתביעה היו באגף הנוער בבית המעצר 6 תאי מעצר, כאשר 2 מהם הוגדרו כתאים מפוקחים - בהם קיימות מצלמות מיוחדות לשם מניעה של התאבדויות ותקיפות מיניות בתאי השירותים. בתא אחד, לגרסתו, הייתה קיימת מצלמה המשדרת תמונה מפוקסלת, שלא ניתן היה להבחין ממנה בנעשה בתא - אלא בקווים כלליים. בתא השני הייתה קיימת מצלמת "נפש פעילה", אשר משדרת, כברירת מחדל, תמונה מפוקסלת אשר הופכת לתמונה רגילה רק כאשר היא מזהה בתוך תא השירותים קיומו של גוף ללא תנועה למשך של 60 שניות רצופות או כאשר היא מזהה שני עצורים שנכנסים לתא ביחד. במקרים אלה בלבד, המסך הופך להיות ברור ונשמעת סירנה. לגרסתו של מר כמיסה, אין כניסה לעמדת המצלמות לכל סוהר והפגיעה בפרטיות היא המינימלית ההכרחית לצורך הגנה על שלום העצורים (פסקות 21-24 לתצהיר מר כמיסה). מר כמיסה הרחיב בעניין זה בעדותו לפניי (פרוטוקול הדיון עמוד 38 שורות 1-22):
"ת. באגף הנוער יש שני תאים עם מצלמות, תא 1 ותא 2, יש מצלמות גם בתא וגם בשירותים. בתא 1 המצלמה בשירותים מטושטשת לחלוטין ולא ניתן לראות את מעשיו של העצור בתא אלא רק קווי מתאר ובתא 2 יש מערכת שנקראת "נפש פעילה" כאשר השירותים מטושטשים לחלוטין ובשני המצבים המצלמה נפתחת או שהעצור לא זז למשך 60 שניות או לחילופין כאשר נכנסים שני עצורים ביחד לתא השירותים. המערכת באה למנוע גם אובדנות וגם פגיעה של עצור האחד בשני ש. איזה מצלמה היתה בתא שלנו
ת. אני לא יודע באיזה תא התובעים היו
ש. המנגנונים האלה גם בתא וגם בשירותים
ת. בתא המצלמה פתוחה וברורה ובשירותים כמו שאמרתי ש. איך מחליטים לאיזה תא להכניס איזה עצור
ת. אקראי. במקרים של חשד לאובדנות אז עם מצלמות. נכון להיום כל אגף הנוער מרושת במצלמות למעט השירותים. המצב בשירותים היום כמו שהיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ש. באופן עקרוני תא 2 מיועד לאובדניים עם פיקוח ת. השאיפה היא לשים אנשים שדרוש להם פיקוח בתא עם מצלמה ש. לגבי מצלמות בשירותים, בתא 2 יש "נפש פעילה"
ת. נכון
ש. אם יש עצור אובדני אז אתה מתעדף אותו לתא 2 ת. כן, לתא 2 או לתא 1, אין הבדל ביניהם
ש. בתא 2 יש "נפש פעילה" ובתא 1 זה מטושטש לכן לא הגיוני מה שאמרת ת. גם בתא 1 ניתן לראות אם בן אדם מנסה לפגוע בעצמו או אם נכנסים שניים לתא. המערכת בת 2 היא חדשה. מ-2013 היא הוכנסה"

מצאתי לקבל את טענתו של מר כמיסה לעניין זה שהפגיעה בפרטיות התובעים 1 ו-4 הייתה הכרחית ומידתית. התובעים, מלבד עדותיהם של התובעים 1 ו-4, לא ביססו את גרסתם לעניין חדות התמונה על ממצא חיצוני ולכן משקלה של עדותם זו מוגבלת לאור הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. בעניין זה יצויין כי אמנם בדיון מיום 30.1.2018 נזכרו התובעים לבקש, לצורך ביסוס טענתם זו, לעיין בנוהל הנתבעת לעניין צילום עצרים בבית המעצר, אך בקשתם זו נדחתה על ידי ביום 8.3.2018, זאת עקב האיחור הניכר בבקשה. כך שבהיעדר ראיות נוספות לתמיכה בגרסתם של התובעים 1 ו-4 לעניין חדות התמונה - מצאתי להעדיף את גרסתו של מר כמיסה - זאת לאור הסבריו המפורטים וסרטון הוידאו שהציג ממערכת "נפש פעילה" בדיון מיום 30.1.2018, אשר חיזקו את גרסתו בדבר שידור תמונה מפוקסלת של העצורים (פרוטוקול הדיון עמוד 39 שורות 26-30):
"מוצגים הצילומים של השירותים "נפש פעילה" על גבי לפטופ בית משפט: בתחילה המקום נראה מטושטש ולאחר מכן נכנס אדם, ניתן לראות שנכנס אדם. לא ברור לי שניתן לזהותו. לאחר מכן נכנס אדם נוסף והתמונה נפתחת כך שניתן לזהות את הנמצאים בתא השירותים."

לעניין טענת התובעים לפיה אין בתא המעצר אזהרה על אודות צילום העצורים, הרי שטענה עובדתית זו עלתה לראשונה בסיכומי התובעים ועל כן קיבלתי את טענת הנתבעת לפיה טענה מהווה הרחבת חזית.

בהתאם לאמור הרי שנראה כי הפגיעה המידתית של התובעים בפרטיותם אינה מצדיקה, בנסיבות אלה, פסיקת פיצויים כלשהם לתובעים.

סוף דבר
התביעה נדחית.

למרות דחיית התביעה אינני מחייב את התובעים בהוצאות ושכ"ט וזאת בשל כך שהבחינה החזותית, אף אם קבעתי כי אינה מזכה בפיצוי, נעשתה מבלי לקבל הסכמה מפורשת מהתובעים ולמעשה לפי העדויות נעשתה שלא בהתאם להוראות הפקודה בעניין זה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, 08 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יאיר מרדכי קהתי
נתבע: מדינת ישראל- משטרת ישראל
שופט :
עורכי דין: