ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ברכת טוב בע"מ חברות נגד ריימן פולאט ת.ז. :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובעת

ברכת טוב בע"מ חברות, 514446426
ע"י ב"כ עוה"ד שרון סויסה ואח'

נגד

הנתבע

ריימן פולאט ת.ז., 067275974
ע"י ב"כ עוה"ד שי שמואל

פסק דין

לפניי תביעתה של התובעת לתשלום שיק על סך של 5,000 ₪ שנמשך מחשבונם של הנתבע ושותפו, מר חורי יצחק, ואשר הוצג לפירעון ע"י התובעת ולאחר מכן חולל.
דין התובענה להתקבל וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:
בעמ' ;, שורה 11 במקום "מאשר" יש לרשום "מעיין".
בעמ' 11, שורה 16 במקום "יסקה" יש לרשום "עסקה".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובעת הינה חברה בע"מ שעיסוקה בניכיון שיקים ע"פ אישור משרד האוצר, כטענתה. הגב' שרית צדיק, המצהירה מטעם התובעת, הינה הבעלים של התובעת והיא גם שימשה כמנהלת התובעת, כטענתה. הגב' צדיק הינה רעייתו של מר יוסי זזה צדיק , הידוע בכינויו "זזה" , כפי שעולה מאישור החילוט של משטרת ישראל שצורף לחומר הראיות וכפי שגם נזכר בעדותה של הגב' דדון סלימה שלי מטעם התובעת.
הנתבע הינו עו"ד במקצועו ובזמנים הרלוונטיים לתובענה, קרי מועד הפירעון של השיק, היה שותף, ביחד עם אדם בשם יצחק חורי, בעסק של סלון כלות בשם "שאנז אליזה". שותפו של הנתבע, מר חורי יצחק, הינו גם אחד מבעלי חשבון הבנק ממנו נמשך השיק נושא התובענה.
התובעת הגישה לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ביום 30.12.2015, שיק ע"ס 5,000 ₪ שמספרו 5000010 משוך מחשבונם של הנתבע ושותפו (להלן: "השיק"). שם הנפרע בשיק הינו "דדון מתכות" ובגב השיק מופיעות שלוש חתימות, האחת של התובעת, השנייה של אלסאנע חברת עורכי דין והשלישית של הגב' דדון סלימה שלי כפי שנטען על ידה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע חתם בחזית השיק. התובענה הוגשה כנגד הנתבע בלבד.
הנתבע הגיש התנגדות וטען כי אינו זוכר שבוצעה עסקה למול חברה בשם דדון מתכות וכי אין כל השקה בין עסקו, סלון כלות, לבין תחום המתכות. עוד טען הנתבע כי למיטב זכרונו לא נתן המחאה כזו לחברת דדון מתכות והוא או עסקו לא קיבלו כל שירות מחברת דדון מתכות (ס' 8 לתצהירו של הנתבע).
עוד טען הנתבע כי החתימה בחזית השיק נחזית להיות חתימתו אך כתב היד על גבי השיק אינו כתב ידו. עוד נטען בהתנגדות כי השיק הוצג לפירעון בבנק שלוש שנים "לאחר המועד שבו נמסר". הנתבע טען כי לכאורה נמסר השיק במועד הפירעון הרשום בשיק או לפני כן וכי אי הפקדתו במשך ששה חודשים לאחר מכן "הפכה את השטר לפגום".
עוד טען הנתבע כי הסבת השטר לאחר המועד האמור פוגמת בהיסב ובנסיבות בהן השיק לא הוסב כשורה הרי שהתובעת אינה אוחזת בו כדין. עוד טען הנתבע כי בנסיבות בהן השיק הוצג לפירעון בבנק ביום 30.01.2015 הדעת נותנת כי השיק נמסר לתובעת או הוסב לטובתה כאשר הוא כבר היה פגום ולא ניתן לפירעון כלל שכן במועד זה החשבון ממנו נמשך השיק כבר היה סגור.
בדיון הראשון אישר הנתבע כי הוא חתום על השיק, קרי בחזית השיק. הנתבע שב וטען כי כתב היד על גבי השיק אינו שלו. בכך הובהר עניין החתימה ושוב אין צורך לעסוק בשאלת הניסוח של ס' 7 להתנגדות בו נטען כי החתימה על גבי השיק נחזית להיות חתימתו של הנתבע. הצדדים הסכימו כי התובעת תמציא לנתבע ראיות נוספות ביחס למועד בו הגיע השיק לידיה ו/או ביחס למועד בו נתפס השיק ע"י רשות המיסים וביקשו להודיע על עמדתם לאחר מכן.
לאחר הדיון הגישה התובעת הודעה ובה טענה כי עסקת הניכיון ביחס לשיק בוצעה ביום 03.11.2011 וכי ביום 30.01.2012, קרי יום לפני מועד הפירעון של השיק, ביצעה רשות המיסים פשיטה על משרדיה ותפסה את כל השיים שהיו עתידים להיפרע בשנת 2012. התובעת טענה כי השיק הוסב לה אפוא כבר בשנת 2011 ולא בשנת 2015 כפי שטען הנתבע. התובעת הודיעה כי אינה מסכימה למתן רשות להתגונן. קבעתי את ההתנגדות לדיון.

בדיון השני נחקר הנתבע על תצהירו ובתום החקירה הסכימה התובעת למתן רשות להתגונן וקבעתי כי התצהיר שהוגש ישמש ככתב הגנה. ב"כ הנתבע ביקש לקבל את ריכוז עסקאות הנכיון של התובעת לתאריכים שמאוגוסט 2011 ועד ליום 10.03.2012 וב"כ התובעת הודיע כי ימציא את המסמכים וציין כי במידה ולצורך המצאתם יידרש צו שיורה למשטרת ישראל למסור את המסמכים הוא יגיש בקשה מתאימה.
התובעת אכן הגישה בקשה למתן צו המורה למשטרת ישראל למסור את המסמכים האמורים וניתן צו כמבוקש. לאחר מכן הגישה התובעת מסמכים שונים הנוגעים למחלוקת בין הצדדים לשיטתה. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של הגב' שרית צדיק שהיא הבעלים והמנהלת של התובעת וכן של מר משה דדון שהוא בעל העסק בשם "דדון מתכות" שפרטיו, כטענתו, רשומים בשם הנפרע בשיק והוא זה אשר קיבל, לטענתו, את השיק מהנתבע. הנתבע הגיש הודעה ולפיה התצהיר שהוגש במסגרת ההתנגדות ישמש כתצהיר עדותו הראשית.
למועד שנקבע לשמיעת הראיות לא התייצב העד מטעם התובעת. ב"כ הנתבע ביקש לשמוע את כל העדים במקשה אחת ולפיכך קבעתי מועד נוסף לדיון. בדיון נשמעו העדים מטעם התובעת והנתבע. בתום הדיון ביקש ב"כ התובעת להעיד את רעייתו של מר דדון, גב' דדון סלימה שלי, אשר בחקירתו העיד כי "אולי אשתי חתומה בגב השיק". ב"כ הנתבע התנגד לבקשה וטען כי "גם אם אשתו תעיד שהיא חתמה היא לא אמורה לחתום, אין היסב תקין בשיק וצריך לדחות את התביעה". בהחלטה שניתנה בדיון נעתרתי לבקשת התובעת ונקבע מועד נוסף לשמיעת עדותה של הגב' דדון. עדותה של הגב' דדון נשמעה במועד שנקבע ובתום הדיון ביקשו הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב וכך נעשה.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות בהן הגיע השיק לידיו של מר דדון, לרבות שאלת התמורה שניתנה ע"י מר דדון בקשר עם השיק, לתמורה שניתנה למר דדון ע"י התובעת, להיסב בגב השיק וכן למועד הצגת השיק לפירעון בבנק. שאלות אלו משליכות כמובן על אחיזתה כשורה של התובעת בשיק.
בכל הנוגע לתאריכים הרלוונטיים למחלוקת הרי שהעובדות, ולא כולן מוסכמות, הן כדלקמן:
ביום 03.11.2011 בוצעה עסקת ניכיון ביחס לשיק בין התובעת לבין מר דדון. עובדה זו אינה מוסכמת.
ביום 30.01.2012 נתפסו רכוש וכספים, לרבות השיק נושא התובענה, ע"י משטרת ישראל במסגרת חקירה שבוצעה כנגד התובעת ו/או כנגד בן זוגה של הגב' צדיק, מר יוסי זזה צדיק.
ה – 01.02.2012 הוא מועד הפירעון של השיק.
ביום 30.04.2013 חוללו שיקים אחרים של מר דדון שהופקדו ע"י התובעת. השיקים משוכים על בנק מזרחי טפחות בעוד שהשיק נושא התובענה משוך מבנק לאומי. מושך אותם שיקים הוא מר דדון משה ולצד שמו מצוין "דדון מתכות".
ביום 02.06.2013 נסגר חשבון הבנק של העסק המשותף לנתבע ולמר חורי.
ביום 30.01.2015 חולל השיק נושא התובענה.
ביום 30.12.2015 נפתח תיק ההוצל"פ נושא התובענה.
דיון והכרעה
האם מר דדון הוא אכן הנפרע בשיק
שם הנפרע בשיק הינו "דדון מתכות". לא יכול להיות ספק כי אין מדובר בשם פרטי של אדם. מדובר בשם מסחרי או בשם חלקי של חברה המאוגדת באחת הדרכים המותרות ע"פ דין.
בס' 11 להתנגדות טען הנתבע כי בירור שערך העלה כי חברת דדון מתכות הינה חברה מחוקה שאינה קיימת עוד וזאת לפי רישומי רשם החברות. הנתבע לא ציין בהתנגדות את פרטיה של החברה אליה התייחס. התובעת הגישה תגובה לבקשה לעיכוב ההליכים ובמסגרתה התייחסה לחברה בשם " דדון מתכות בית שאן בע"מ" ח.פ. 510778780. חברה זו היא אכן חברה מחוקה ומקום מושבה בית שאן.
בהתנגדות שהגיש הנתבע נטען כי הנתבע ו/או מי מטעמו לא ביצעו כל עסקה עם החברה האמורה. לא ניתנה כל התייחסות מאוחרת, לאחר שהוגש תצהירו של מר דדון, להתקשרות או היעדר התקשרות עם מר דדון וההתייחסות לעניין זה נשמעה בחקירה בלבד ולעניין זה נתייחס בהמשך.
לעומת זאת, בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם התובעת נטען כי "דדון מתכות" הינו למעשה שמו המסחרי של מר דדון. טענה זו לא נסתרה וגרסתו של מר דדון לעניין זה, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו, מהימנה עליי לחלוטין.

חיזוק לעניין זה ניתן למצוא בשיקים אחרים של מר דדון אשר נמסרו גם הם לתובעת כפי שצורפו כנספח ג' לתגובת התובעת לבקשת הנתבע לעיכוב ההליכים. שיקים אלו שנמשכו מבנק מזרחי טפחות הינם של מר דדון משה, אותו דדון משה שהעיד מטעם התובעת בהליך שלפנינו, ולצד שמו מופיע הכיתוב "דדון מתכות".
נאמר את האמת: לא ניתן לשלול את האפשרות כי קיים עסק נוסף ששמו המסחרי הינו "דדון מתכות" או חברה שבשמה כלולות המילים "דדון מתכות", בסדר כזה או אחר, אולם הנתבע לא הביא כל ראיה לעניין זה.
המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי ממכלול הנסיבות כפי שעלה מהעדויות ומהמסמכים בתיק זה ניתן ללמוד, לכל הפחות במידה הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנפרע בשיק הינו מר דדון משה, כפי שטענה התובעת, ולא חברת דדון מתכות בית שאן בע"מ כפי שטען הנתבע בהתנגדות.
הנסיבות בהן הגיע השיק לידיו של מר דדון או לכל הפחות יצא מחזקתו של הנתבע והתמורה ביחסים שבין מר דדון לבין הנתבע ו/או מי מטעמו הנתבע הודה, כאמור, כי החתימה בחזית השיק הינה חתימתו. אין בתצהירו של הנתבע כל התייחסות לנסיבות בהן הוא חתם על השיק ולנסיבות בהן יצא השיק מחזקתו ועניין זה התברר רק בחקירתו של הנתבע.
בדיון השני, הדיון בהתנגדות, טען הנתבע כי "אני לא חותם על שיקים". טענה זו אינה מתיישבת כמובן עם הדברים שמסר הנתבע בעצמו בדיון הראשון שבו טען כי "אני חתום על השיק". ואכן, בהמשך התשובה בדיון השני טען הנתבע כי "מי שחתם על השיקים היו 2 אנשים מתוך שלושה שהיינו בעסק, אני הייתי אחד מהם". טענה זו לא הוכחה במידה הנדרשת והיא אינה נלמדת מעיון בשיק.
הבעלים בחשבון ממנו נמשך השיק הם הנתבע ושותפו, מר חורי. אין כל זכר לשותף שלישי. בין אם היה שותף שלישי ובין אם לאו הרי שאם הסכימו הנתבע ושותפיו כי ניתן לחייב את החשבון רק כאשר השיק יהא חתום ע"י שניים היה עליהם לציין זאת על גבי השיקים. ציון עובדה זו היה מסב את תשומת לבו של מי שקיבל לידיו את השיק, בענייננו מר דדון תחילה לאחר מכן התובעת, כי על מנת שהשיק יכובד ולא יחולל דרושות שתי חתימות. ציון עניין זה הוא קריטי ביחסים שבין מושך השיק, הנתבע בענייננו, לבין צדדים שלישיים ולא ביחסים שבין הנתבע ושותפו לבין הבנק הנמשך.
דבר זה לא נעשה והשיק אינו נושא כל אזכור לעניין זה שממילא גם לא הוכח. הנתבע לא העיד את שותפו, מר חורי, או את השותף השלישי ביחס להסכמה נטענת זו ולא הביא כל ראיה על מנת להוכיח את אותה הסכמה.
המסקנה מן האמור הינה כי על פי מראהו השיק הינו תקין ומי שקיבלו לא יכול היה לדעת כי לשם כיבוד השיק דרושות שתי חתימות, גם אם הנתבע היה מוכיח עניין זה.
עוד טען הנתבע בחקירתו בדיון השני כי "שיקים שאני כותב רובם ככולם הם למוטב בלבד ". ראשית, ניסוח התשובה מעיד כי אין זה כלל בל יעבור אצל הנתבע. "רובם ככולם" אין פירושו "כולם". ובכל מקרה, ברור כי על גבי השיק לא רשם הנתבע "למוטב בלבד". ודוקו, גם ביחס להגבלה זו לא הייתה כל מניעה מלציין אותה על גבי השיק עצמו. דבר מקובל הוא כי מי שמעוניין ששיקים לא יסוחרו מבקש מהבנק ממנו נמשכים השיקים לרשום "למוטב בלבד" על גבי השיקים. במצב דברים זה מושגת ודאות טובה יותר ביחס ליריבות הנוגעת לשיק. הנתבע לא עשה כן.
עוד טען הנתבע בחקירתו בדיון השני כי "ואני מציין את הסכום ואת שם הנפרע. מעולם לא נתתי שיק פתוח אפילו לא לקרוב משפחה". ראשית, אין כל הסבר כיצד אפוא בשיק מופיעה, לשיטתו של הנתבע, רק חתימתו בעוד שאר הכיתוב אינו שלו כפי שטען לכל אורך ההליך. שנית, בחקירתו בדיון הרביעי טען הנתבע כי "היו כמה פעמים שחתמתי על שיקים לפקידה ליתר ביטחון שיהיה לה ואם מישהו רוצה שיק היא מתקשרת אליי ואני מאשר והיא מוציאה אך בבוודאי שלא בסכומים כאלה, אלא בסכומים של 200-300 ₪".
עוד העיד הנתבע כי לא ציין זאת בתצהירו "כי זה מהלך של עבודה, מדובר בכסף קטן. השיקים שהשארתי נועדו להוצאות קטנות כמו מכולת, לספק חוטים של סלון הכלות, השארתי לפקידות של סלון הכלות". גרסתו זו של הנתבע לא רק שעומדת בניגוד גמור לדבריו בדיון השני אלא גם שהיא לא הוכחה לגופו של עניין.
לא ניתן לקבל את ההסבר שנתן הנתבע ביחס לאי ציון עניין זה בתצהירו. כל בעל דין חייב לציין בתצהירו את מירב העובדות הידועות לו. וגם אם נניח לצורך הדיון כי אי ציון עובדה זו ולפיה הנתבע כן השאיר שיקים חתומים וריקים לפקידות, ודוקו פקידות בלשון רבים, נעשה בתום לב ומקורו בהשמטה מקרית הרי שלגופו של עניין הנתבע לא הוכיח טענה זו.
יתירה מזו, השארת שיקים פתוחים אצל פלוני מגבירה את הסיכון כי אותו פלוני ימלא בהם סכום כאוות נפשו או בהתאם להוראות של השותף השני באותו עסק . אין על גבי השיקים כל ציון של הגבלת סכום ו/או, כפי שראינו קודם לכן, הגבלה כגון "למוטב בלבד".
הנתבע לא העיד מטעמו את אותן פקידות שקיבלו מידיו שיקים חתומים וריקים כשיטתו של הנתבע. הנתבע גם לא העיד את שותפו, מר חורי, ביחס לאפשרות כי מר חורי הוא שנתן את השיק למר דדון.
הנתבע אמנם נהג בעדינות ראויה לציון כאשר השיב כי "אני לא רוצה להאשים אף אחד" בתשובה לשאלה מי לקח ממנו שיקים חתומים אך דרך זו אינה מסייעת לנתבע להוכיח את טענתו. בסופו של יום הנטל להוכיח את הנסיבות בהן הגיע השיק לידיו של מר דדון על הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל זה.
בנסיבות בהן הנתבע הודה כי החתימה בחזית השיק היא חתימתו ניתן להניח כי השיק יצא מידו באופן חופשי ורצוני. אם רצה הנתבע להוכיח כי לא כך הם פני הדברים וכי השיק נגנב או נמסר למר דדון שלא כדין היה עליו להעיד את מי שקיבל מידיו שלו את השיק. דבר זה לא נעשה וההימנעות מהעדת עדים פועלת לחובתו של הנתבע.
הנתבע לא הגיש תלונה בגין גניבת השיק. בחקירתו העיד הנתבע כי "גם אחרי שידעתי (שהשיק חולל – א.ה.) לא הגשתי תלונה כי אני אדם עסוק". ניתן כמובן להניח כי הנתבע, שמשמש כמנהל החטיבה להתחדשות עירונית בחברה הכלכלית של עיריית אשקלון כפי שמסר , הינו אדם עסוק, אולם גם מצב דברים אינו מסביר מדוע לא הוגשה תלונה בגין גניבת שיק, אם אכן סבר הנתבע כי השיק נגנב.
הנתבע נשאל שוב מדוע לא הגיש תלונה והוא השיב "לא יודע. כסף קטן ולא מצאתי לנכון ולא היה לי זמן". בהמשך העיד הנתבע כי "אני מוכן עכשיו להגיש תלונה, אחרי שראיתי את העד שלך בא לי להגיש תלונה". אין כל רלוונטיות לתשובה זו שכן עניין זה היה צריך להיבחן בזמן אמת ולא בדיעבד. אין צורך כמובן לקבוע כי הסיבה לאי הגשת התלונה, תלונה שהנתבע העיד כי "רציתי להגיש", רצה אך לא הגיש, הינה כי הנתבע חושש מהסתבכות כפי שניתן היה ללמוד מהשאלה שהופנתה אליו, ואיני משוכנע כי השאלה הייתה נחוצה בניסוחה זה, אולם העובדה כי לא הוגשה תלונה אינה מאפשרת לקבוע כי הנתבע עצמו סבור כי השיק נגנב.
ואם השיק לא נגנב הרי שקיימות שתי אפשרויות אחרות, האחת לפיה השיק נמסר למר דדון ע"י הנתבע והשנייה לפיה השיק נמסר למר דדון ע"י מי מטעמו של הנתבע.
כאמור, הנתבע העיד כי השיקים שהושארו חתומים וריקים מכיתוב נוסף אצל הפקידות בעסקו נועדו לצרכי היום יום בסכומים קטנים. טענה זו לא הוכחה ועדותו של הנתבע בעניין זה הינה עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה סיוע בחומר הראיות. הנתבע לא העיד את הפקידות או את שותפו בעניין נוהל העבודה האמור ועניין זה פועל לחובתו. לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הפקידות שקיבלו ממנו את השיק חרגו מההרשאה שניתנה להן .
נבחן עתה את עדויות הצדדים ביחס לעסקה בין הנתבע לבין מר דדון. בדיון השני הוצג לנתבע צילום של תעודת הזהות של מר דדון והנתבע העיד כי "אני בדרך כלל זוכר פנים אך אני לא מזהה את האיש בתעודת הזהות שאתה מציג לי". בחקירתו בדיון הרביעי העיד הנתבע כי מעולם לא ראה את מר דדון "וגם לא נציג מטעמו".
בתצהירו ציין מר דדון כי הנתבע נתן לו את השיק "בתמורה לעבודה פרטית שהזמין בביתו". מר דדון נשאל בחקירתו לגבי כתובת המגורים של הנתבע והעיד כי "אני עושה ביום 4 התקנות ואיני זוכר כתובת". תשובה זו היא תשובה סבירה בהתחשב בחלוף הזמן מאז הגיע השיק לידי מר דדון ועד למועד העדות.
עוד העיד מר דדון בחקירתו כי "היו גם אנשים שרק הייתי סוגר איתם את העסקה והייתי שולח את העובדים שלי ובכלל לא מגיע למקום". בחקירתו העיד מר דדון כי פניו של הנתבע מוכרות לו והעיד כי "אם פרעתי שיק אצל זאזא (בן זוגה של העדה מטעם התובעת – א.ה.) זה שיק שבטוח קיבלתי מלקוח. לא גנבתי את השיק. אני הייתי עובד עם לקוחות פרטיים ולא עם ספקים וקיבלתי שיקים רק מלקוחות". מר דדון העיד בהמשך כי "איני יכול לזכור אם פגשתי את הנתבע, אבל אם הייתי גונב את השיק הייתי זוכר ולא גנבתי". תשובה זו מהימנה עליי לחלוטין. לא שוכנעתי כי מר דדון גנב את השיק מהנתבע או ממקום עסקו וגם לא הועלתה טענה כאמור כנגדו.
בחקירתו הסביר מר דדון אילו עבודות אפשר לבצע בדירה בבניין (עמ' 7-8). עדותו של מר דדון, בצירוף עדותו ולפיה עבד עם לקוחות פרטיים בלבד, מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה. לא ניתן לשלול את האפשרות כי גם בדירה מבוצעות עבודות מתכת שונות והנתבע לא הוכיח כי בדירתו הספציפית אין כל פריט שעשוי לדרוש עבודת מתכת. באופן טבעי בהתחשב בחלוף הזמן לא ידע מר דדון לומר עם מי סגר על ביצוע העבודה וכמה זמן ארכה העבודה. בנסיבות אלו אין לזקוף זאת לחובתו.
ועוד, לקראת תום חקירתו העיד מר דדון כי "אני עכשיו נזכר שעשיתי לך עבודה תוך כדי שאני רואה את הפנים שלך באולם". לא יכול להיות חולק כי זיכרון יכול להיות מושפע גם מדברים סובייקטיביים אולם שוכנעתי די הצורך כי מר דדון העיד בעניין זה כפי אמונותו הכנה ולא מן הנמנע כי אכן המשך הצפייה בנתבע במהלך העדות היא שרעננה את זכרונו. יודגש עם זאת, כי גם לולא משפט זה לא הייתה משתנה המסקנה ודי באשר העניינים כפי שפורטו כדי לקבוע כי גרסתו של מר דדון מסתברת יותר מהיעדר הגרסה של הנתבע.
זאת ועוד, בחקירתו טען הנתבע כי "הייתי בא בבוקר ובודק כל בוקר מה יצא ומה לא. הנתונים נרשמו בספח". עוד העיד הנתבע כי לא ידע מה נכתב באותם שיקים שהוארו חתומים וריקים מכיתוב נוסף אצל הפקידות בעסקו והעיד כי "סמכתי על הפקידה. זו בחורה שאני סומך עליה. אם כתוב בספח 60 ₪ למכולת אני יודע שהיא לא תרשום שיק של 5,000 ₪". יש כמובן היגיון בתשובה זו אך הטענה לא הוכחה והנתבע לא רק שלא העיד את הפקידות בעסקו אלא גם לא הציג את ספח השיק וגם לא טען כי עשה ניסיון כלשהוא לאתר את ספח השיק. מצב דברים זה מותיר את גרסתו של הנתבע כגרסה שלא הוכחה די צרכה.
זאת ועוד, בס' 7 להתנגדות טען הנתבע כי כתב היד על גבי השיק אינו שלו. כך גם נטען על ידו בדיונים שהתקיימו. בהתחשב בכך כי הנתבע אינו מכחיש שחתם על השיק ובהתחשב בכך כי את שאר כתב היד ניתן להשלים הרי שעניין זה כשלעצמו אינו מכריע את גורל התובענה אולם סימני השאלה שנותרו ביחס למי שכתב את הכיתוב על גבי השיק מותירים את שאלת נסיבות מסירת השיק פתוחה וספק זה פועל לחובת הנתבע. הספקות שהתעוררו ביחס כך גם טען הנתבע בדיונים שהתקיימו. בחקירתו לא נשאל מר דדון ביחס לכתב היד. גם הגב' צדיק לא נשאלה על עניין זה.
העובדה כי הנתבע לא הוכיח כי כתב היד על גבי השיק אינו שלו והעובדה כי עדי התובעת לא נשאלו על עניין זה מביאים לכך כי לא מן הנמנע כי מי מטעמו של הנתבע הוא שמילא את שאר הפרטים בשיק (זולת החצימה שהיא חתימתו של הנתבע) שהרי אם לא הנתבע ולא עדי התובעת כתבו את אותם פרטים מישהו היה חייב למלא את אותם פרטים וסביר יותר לומר כי היו אלו מי מטעמו של הנתבע אשר בשלב כלהוא יכול והחזיקו בשיק חתום וריק מכיתוב נוסף. ספק זה כאמור פועל לחובתו של הנתבע.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי נפל פגם כלשהוא באופן שבו הגיע השיק לידי מר דדון. לאחר שהתרשמתי ממהימנותם של העדים סבורני כי הגרסה המסתברת יותר הינה גרסתו של מר דדון ולפיה השיק נמסר לו ע"י הנתבע בתמורה לעבודה שבוצעה עבורו.
אין צורך כמובן לקבוע ממצא עובדתי לפיו הנתבע נתן שיק מעסקו, המשותף לו ולאדם נוסף, עבור עבודה פרטית בביתו אך מצב זה אינו בלתי אפשרי ויכול והייתה בין השותפים התחשבנות לעניין זה ובכל מקרה הנתבע, שהנטל מוטל עליו, לא הציג גרסה מסתברת כלשהיא ביחס לדרך שבה הגיע השיק לידיו של מר דדון.
ודוקו, גם אם היינו קובעים כי גרסתו של מר דדון אינה אמינה הרי שהיה על הנתבע להציג גרסה סדורה כלשהיא ביחס לאופן שבו הגיע השיק לידיו של מר דדון ולעורר, לכל הפחות, ספק ביחס למסירתו כדין של השיק לידי מר דדון. הנתבע לא עמד בנטל זה ואם מעל מי מטעמו של הנתבע באמונו של הנתבע עת הפקיד הנתבע שיקים חתומים וריקים מכיתוב אחר לשיטתו בידי הפקידות ממקום עסקו הרי שעניין זה אינו רובץ לפתחו של מר דדון ולא שוכנעתי כלל כי במעשיו של מר דדון, שעה שמסר את השיק לתובעת לשם ניכיונו, דבק רבב כלשהוא.
התמורה שניתנה למר דדון ע"י התובעת
בתצהירה טענה הגב' צדיק כי ביום 03.11.2011 הגיע מר דדון למשרדי התובעת וביקש לנכות את השיק. הגב' צדיק טענה בתצהירה כי בתצורה לשיק שילמה את ערכו של השיק בניכוי העמלה שסוכמה ובמקביל ביקשה וקיבלה ממר דדון את צילום תעודת הזהות שלו. הגב' צדיק הדגישה כי אין מדובר בעסקת ניכיון חד פעמית וכי מר דדון ניכה אצלה שיקים נוספים. לתצהירה של הגב' דדון צורפו מסמכים שונים המעידים לשיטתה על עסקת הניכיון שבוצעה בקשר עם השיק וכן על עסקאות ניכיון נוספות ובכלל זה צורפו שיקים נוספים של מר דדון עצמו שניתנו לפקודת התובעת ואשר לטענתה נוכו על ידה.
בתצהירו טען מר דדון אף הוא כי פנה לתובעת וביצע אצלה ניכיון ביחס לשיק וזאת ביום 03.11.2011.
ביחס לעצם ביצוע עסקת ניכיון ביחס לשיק: בחקירתו נשאל מר דדון ביחס לאפשרות כי השיק ניתן לתובעת לא ביום 03.11.2011 אלא לאחר שנפתח כנגדו תיק הוצל"פ בקשר עם שיקים נוספים שהחזיקה התובעת בידיה ואשר נמשכו מחשבונו וחוללו והוא השיב בשלילה (עמ' 9). עדותו זו לא נסתרה והיא מהימנה עליי. מר דדון העיד כי " אני זוכר שבאתי לפרוע עוד שיק ולא הסכימו..." ושוכנעתי די הצורך כי בדברים אלו כיוון לשיק אחר ולא לשיק נושא התובענה.
בחקירתה העידה הגב' צדיק כי " אני פיסית קיבלתי את השירק, אני ישבתי בשולחן, רוב העסקאות ערן עושה אך באותו יום אני הייתי, זה לא שיק ראשון שמשה דדון ניכה אצלנו".
בהתחשב בחלוף הזמן שמאז ביצוע עסקת הניכיון כנטען ועד למועד העדות סבורני כי יש להתייחס לעדות זו בזהירות רבה ולא ניתן הסבר כלשהוא או סימנים חיצוניים לאותו זיכרון מופלא ביחס למי שקיבל את השיק לצורך ביצוע העסקה ובפרט בהתחשב בכך כי אין מדובר בעסקת ניכיון חד פעמית כפי שנטען.
זאת ועוד, בחקירתה אישרה הגב' צדיק כי מספר העסקה "צריך להישאר אותו דבר". גם תשובה זו מעוררת קרושי לכאורי. במסמך שכותרתו "ריכוז עסקאות נכיון לשנת 2011" שצירפה התובעת מצוין כי מספר העסקה הרלוונטי לשיק הינו 795. זהו גם מספר העסקה במסמך שכותרתו "חשבון עו"ש" שצירפה התובעת. לעומת זאת, במסמך הנוסף שצירפה התובעת מופיע כי מספר העסקה הינו 935. הגב' צדיק נשאלה ביחס לשוני במספרי העסקה והיא השיבה "זה אותו שיק, משה דדון פרע המון שיקים. איני יכולה לומר אם זו אותה עסקה כי אין את מספר השיק, אולי זה שני שיקים ". תשובה זו מעוררת קושי לכאורי.
ספק נוסף שמעוררת עדותה של הגב' צדיק נלמד מתשובתה לשאלה האם ייתכן כי השיק נושא התובענה נמסר לה לאחר שנפתח כנגד מר דדון תיק הוצל"פ נוסף בגין ארבעה שיקים כפי שנשאל גם מר דדון. הגב' צדיק השיבה " לא זוכרת את השיק הזה". ראשית, אין כל וודאות כי בתשובה התייחסה הגב' צדיק לשיק נושא התובענה. שנית, גם אם נניח כי בתשובתה התייחסה הגב' צדיק' לשיק נושא התובענה הרי שגם קושי זה הוא קושי לכאורי בלבד.
בחקירתה החוזרת העידה הגב' צדיק כי "זו רק מילה שלי לגבי המועד בו בוצעה העסקה". גם עדות זו מעוררת קושי לכאורי ביחס למועד ביצוע עסקת הניכיון.
ומדוע קושי לכאורי כפי שצוין עד כה? שכן לנוכח הראיות הנסיבותיות שיפורטו עתה סבורני כי המסקנה המסתברת הינה כי עסקת הניכיון ביחס לשיק אכן בוצעה ביום 03.11.2011:
ראשית, פרטי השיק דווקא כן מצוינים במסמך הנוסף שבו מצוין כי מספר העסקה הוא 935. מצוינים שם מספר השיק, פרטי חשבון הבנק, זמן הפירעון ושם בעל החשבון של מושך השיק. פרטים אלו תואמים באופן מנלא את הפרטים המופיעים בשיק נושא התובענה. לכל היותר ניתן לומר אפוא כי מספר העסקה הנכון הוא דווקא 935 ולא 795 כפי שמופיע בשאר המסמכים.
שנית, באותו מסמך נוסף מופיע בתחתית התאריך 26.04.2013 כתאריך ההדפסה. מכך ניתן ללמוד כי לכל המאוחר כבר במועד זה השיק היה בידי התובעת ולא בינואר או פברואר 2015 שהוא המועד שלאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הנוסף כנגד הנתבע כפי שטען הנתבע בחקירתו את מר דדון ואת הגב' צדיק.
שלישית, העובדה כי התובעת אוחזת פיזית בשיק וחותמתה מוטבעת עליו בנסיבות בהן לא נטען כנגדה, לא ע"י הנתבע ולא ע"י מר דדון, כי היא גנבה אותו יוצרת חזקה כי אחיזתה בשיק באה לה כתוצאה מביצוע עסקת ניכיון. מר דדון, שהוא זה שאחז בשיק קודם לתובע, לא טען כי השיק הוצא ממנו במרמה , בכפייה או נגנב ממנו. ההיפך הוא הנכון, מר דד ון העיד כי ביצע עסקת ניכיון ביום 03.11.2011.
רביעית, במצב בו אכן הייתה התובעת אוחזת שלא כדין בשיק היה מצופה ממר דדון כי יעוט כמוצא שלל רב על אותם קשיים לכאוריים בעדותה של הגב' צדיק ויצטרף גם הוא לטענה כי לא שולמה לו כל תמורה ע"י התובעת בקשר עם השיק. מר דדון לא עשה כן ובכך הוכיח די הצורך, ולכל הפחות במידה הנדרשת במשפט האזרחי , כי גרסתו לפיה בוצעה עסקת ניכיון ביחס לשיק ביום 0311.2011 היא הגרסה הנכונה.
חמישית, במצב שבו זמן הפירעון של השיק הינו ה – 01.02.2012 ברי כי לאחר מועד זה אין שום היגיון כי מר דדון יבצע עסקת ניכיון שהרי לאחר מועד זה הוא יכול להפקיד את השיק בעצמו. בהנחה שבוצעה עסקת ניכיון המסקנה המסתברת היא כי העסקה בוצעה לפני מועד הפירעון ולא לאחריו.

המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי הוכח די הצורך כי התובעת נתנה למר דדון תמורה בעד השיק והיא אוחזת בו כשורה ובעד ערך.

ביחס לעמלה ששולמה בגין ניכיון השיק: הן מר דדון והן הגב' צדיק לא נקבו בתצהירים בסכום העמלה ששולמה בפועל והסתפקו במונח "העמלה שסוכמה". מהמסמך שכותרתו "ריכוז עסקאות נכיון לשנת 2011" ניתן ללמוד כי סכום העמלה הינו סך של 100 ₪. נתון זה אינו מתיישב עם עדותו של מר דדון ולפיה "אם איני טועה העמלה המירבית ששילמתי היא 200 ₪ על שיקים שנתתי 3-4 חודשים קדימה" ועם תשובתו לפיה "לפי העמלה הוא היה של חודש ימים". אף שתשובות אלו יכולות להשפיע על קביעת המועד בו בוצעה עסקת הניכיון לא מצאתי לייחס לעניין זה משקל כלשהוא בהתחשב בכך כי מר דדון נקב בחקירתו במונח "העמלה המירבית", קרי לא ניתן לשלול את האפשרות כי העמלה שסוכמה הייתה נמוכה יותר.

בחקירתה נשאלה הגב' צדיק לגבי "העמלה שהתובעת גובה". השאלה נוסח באופן כללי למדי ועל כן לא ניתן ללמוד מהתשובה כי זו מתייחסת דווקא לשיק נושא התובענה. ועל כן, ואף שההיגיון אכן מחייב כי "העמלה משתנה לפי מועד הפירעון" כפי שהעידה הגב' צדיק לא ניתן לשלול את האפשרות כי ביחס לשיק ע"ס 5,000 ₪ שזמן פרעונו שלושה חודשים לאחר ביצוע עסקת הניכיון אכן נגבית עמלה של 100 ₪ בהתחשב בכך כי מדובר בלקוח שאינו מזדמן. בנסיבות אלו סבורני כי אין ללמוד מהתשובות הנוגעות לסכום העמלה ששולמה על מועד ביצוע עסקת הניכיון.
מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הגרסה המסתברת היא כי ביחס לשיק בוצעה עסקת ניכיון ביום 03.11.2011.
ההיסב בגב השיק
בס' 13 להתנגדות טען הנתבע כי הסבת השטר לאחר מועד הפירעון הנקוב בשיק פוגמת בהיסב. לא נטענה טענה כלשהיא ביחס לחתימת ההיסב עצמה. כפי שפורט קודם לכן שוכנעתי די הצורך כי עסקת הניכיון, ומכאן שגם ההיסב, נעשתה לפני מועד הפירעון.
למרות האמור נתייחס לעדויות שניתנו בקשר עם ההיסב בגב השיק. בגב השיק מופיעות שלוש חתימות, האחת של התובעת, השנייה של אלסאנע חברת עורכי דין והשלישית ללא חותמת.
באשר לחתימה של חברת עורכי הדין הרי שיכול וזו התווספה בשל ייצוגה של חברת עורכי הדין את התובעת בעבר (עמ' 13, שורות 13-14). עניין זה לא הובהר די הצורך אך משלא נטענה ע"י הנתבע טענה כלשהיא בעניין זה הרי שאין היא דרושה הכרעה.
באשר לחתימתה של התובעת הרי שזו התווספה, כך יש להניח, בעת ביצוע עסקת הניכיון ובגינה.
באשר לחתימה השלישית: בחקירתו אישר מר דדון כי הוא עצמו לא חתם בגב השיק. מר דדון העיד כי "כאשר היו שיקים למוטב בלבד חתמתי בגב השיק". מר דדון העיד כי "איני יודע של מי החותמת בגב השיק". השימוש במונח "חותמת" מביא לכך כי לא ניתן לייחס את תשובתו של מר דדון לחתימה המופיעה ללא חותמת וסביר כי תשובתו מתייחסת לחברת עורכי הדין שכן את התובעת מר דדון מכיר בוודאות.

בחקירתו החוזרת העיד מר דדון כי "יכול להיות שאשתי חתמה". כאשר נשאל מר דדון ביחס למתן הרשאה לרעייתו לחתום הוא השיב "היא עזרה לי בניירת ועושה לי הכל". תשובה זו היא מעט כללית אך דומני כי ניתן ללמוד ממנה על תשובתו החיובית של מר דדון ביחס לחתימתה של אשתו בגב השיק מכוח הרשאה שניתנה לה על ידו . אין מדובר בהרשאה לעניין השיק נושא המחלוקת בלבד אלא בהרשאה כללית ורחבה יותר. בנסיבות בהן מדובר בבני זוג מצב דברין זה הוא סביר ואין בו קושי.
בחקירתה הנגדית לא נשאלה הגב' צדיק דבר ביחס לחתימה השלישית בגב השיק, זו שמופיעה ללא חותמת. לעומת זאת, בחקירתה החוזרת העידה הגב' צדיק כי " היתה חתימה ואין דבר כזה שלא תהיה חתימה של משה דדון או אשתו...אם דדון אומר שזו חתימה שלו אז זו חתימה של אשתו ואין אופציה אחרת...אני לא ראיתי את משה או אשתו חותמים על השיק, אני יכולה לאשר שהוא אמר שזו חתימה שלו או של אשתו, רוב הסיכויים שהוא אמר לי שזו חתימה של אשתו".
באשר להערכת מהימנותה של תשובה זו יש להבחין בין הרישא של התשובה לבין הסיפא. בעוד שהרישא מתייחסת למצב דברים כללי שעה שאדם כלשהוא מגיע לביצע עסקת ניכיון הרי שהסיפא מעידה על פניה על זיכרון מופלא ממש ומכאן שיש להתייחס אליו בזהירות רבה. אני מתקשה לראות כיצד זוכרת הגב' צדיק מה נאמר לה לפני שבע שנים אך לעומת זאת ביחס לעדותה כי אין אפשרות שתבוצע עסקת ניכיון ללא חתימה בגב השיק עדותה זו מהימנה עליי לחלוטין.
בתום חקירתה של הגב' צדיק ביקש ב"כ התובעת לשקול להעיד את הגב' דדון. ב"כ הנתבע התנגד וטען כי יש בכך משום מקצה שיפורים וטען גם כי "גם אם אשתו תעיד שהיא חתמה היא לא אמורה לחתום, אין היסב תקין בשיק וצריך לדחות את התביעה". ההתנגדות נדחתה וזאת על מנת לברר את המחלוקת במלואה.
כאמור, הטענה כי ההיסב עצמו אינו תקין, להבדיל מהטענה ביחס למועד בו הוסב השיק, מהווה הרחבת חזית אסורה ודומני כי בנסיבות אלו לא היה ראוי להתנגד לטענה שבוררה לראשונה במהלך חקירתו של מר דדון.
בדיון האחרון נשמעה עדותה של הגב' דדון, רעייתו של מר דדון, בתחילה בחקירה ראשית ולאחר מכן בחקירה נגדית. חקירתה הראשית של הגב' דדון הייתה קצרה וממוקדת ובמהלכה אישרה הגב' דדון כי היא ניהלה את כרטסת הנהלת החשבונות של בעלה. באשר לתובעת העידה הגב' דדון כי " היו מצבים שהייתי מגיעה לשם היינו רוצים לפדות שיקים של לקוחות" והעידה כי "אני טיפלתי ברוב העניינים האלה". הגב' דדון לא נשאלה באופן ישיר לגבי השיק נושא התובענה.
ואת מה שלא נשאלה הגב' דדון בחקירה הראשית היא נשאלה בחקירה הנגדית. בחקירה הנגדית העידה הגב' דדון כי "זה שיק שהעברתי לתובעת, אני חתמתי על השטר מאחור...אני חתמתי בשם משה. אני מתכוונת לחתימה מעל החתימה והחותמת של התובעת. זו לא החתימה של משה בוודאות". עדותה זו מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה. העדה השיבה לשאלה פתוחה שנשאלה ולא לשאלה מכוונת, קרי לעדה הוצג גב השיק והיא התבקשה להעיד על מה שהיא זוכרת והיא העידה כי היא זו שחתומה בגב השיק. לא הוכח כי העדה תיאמה את עדותה עם מר דדון והיא לא נשאלה על כך דבר.
יתירה מזו, גם אם היה מוכח כי בני הזוג דדון שוחחו ביניהם ביחס למחלוקת קודם לעדותה של הגב' דדון אין בכך כדי לקבוע באופן אוטומטי כי עדותה של הגב' דדון שקרית. בענייננו, שוכנעתי כי ביחס לחתימה ההיפך הוא הנכון. הגב' דדון הותירה עליי רושם מהימן בעניין זה.
בס' 15 לסיכומיו טען הנתבע כי עדותה של הגב' דדון הוכוונה ע"י מכוון. לא די בטענה כללית כאמור מבלי שהגב' דדון נשאלה על עניין זה דבר וחצי דבר. נודה על האמת: על פי רוב עדים בוודאי לא יודו בתיאום עדויות אך מי שטוען את אותה טענה חייב לשאול את השאלה על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מהתשובה ומהאופן בו ניתנת התשובה. דבר זה לא נעשה.
ודוקו, אם העדויות היו מתואמות יש להניח כי הגב' דדון הייתה פחות נחרצת ביחס לתשובה לפיה היא עצמה ביצעה את עסקת הניכיון מול התובעת וסביר כי היא הייתה מתאימה עצמה לתשובתה של הגב' צדיק. לא כך אירע בענייננו והדבר מביא לכך כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי העדויות תואמו.
ומדוע ציינתי "בעניין זה" כאמור לעיל? שכן גם הגב' דדון, בדיוק כפי הגב' צדיק, ניחנה בזיכרון יוצא דופן שאיפשר לה לומר בוודאות כי למרות חלוף הזמן שמאז ביצוע העבודה ועד למועד מתן העדות היא זוכרת כי מדובר בלקוחה שיש לה סלון כלות וכי עבור אותה עבודה התקבל תשלום חלקי בלבד (עמ' 17). לא ניתן הסבר סביר לאותו זיכרון מופלא בחלוף שנים כה רבות אך עניין זה כשלעצמו אינו פוגע במהימנותה ביחס לחתימת ההיסב בגב השיק שהיא עניין ויזואלי שבוודאי אינו מצריך זיכרון באותה מידה. חזקה על אדם כי הוא יכול, גם בחלוף שנים, לזהות את חתימתו.
הגב' דדון נשאלה גם ביחס למסירת השיק לידי התובעת. הגב' דדון העידה כי הגב' צדיק ידעה כי היא רעייתו של מר דדון. הגב' דדון העידה כי "מבחינתי ברכת הטוב זה בחור בשם זזה". אזכור שמו של זזה (יוסף צדיק – א.ה.) מעיד באופן ברור על היכרותה של הגב' דדון את עסקה של התובעת בנסיבות של ביצוע עסקאות ניכיון כפי שהיא גם העידה בהמשך חקירתה (עמ' 18, שורה 7).
הגב' דדון העידה כי היא זו שמסרה את השיק לתובעת. תשובה זו עומדת בסתירה לעדותה של הגב' צדיק אך שוכנעתי די הצורך כי בין אם היה זה מר דדון שמסר לתובעת את השיק ובין אם הגב' דדון הרי שעסקת הניכיון בוצעה כדין ומדובר במסירה כדין. בהתחשב בכך כי הגב' דדון סייעה בידי בעלה בפעולות שונות הקשורות לעסקו כפי שהיא העידה בבירור ובמהימנות בחקירתה וכפי שגם עלה מחקירתו של מר דדון (עמ' 10) ניתן לקבוע, בוודאי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כי לגב' דדון הייתה הרשאה לחתום בשם בעלה בגב השיק וכן למסור את השיק לתובעת לשם ביצוע עסקת ניכיון.
ודוקו, ס' 92 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") קובע כי "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו". סעיף זה קובע אפוא במפורש כי הרשאה לחתימה היא דבר מותר. במובן זה טענת הנתבע בס' 22 לסיכומיו נדחית.
סיכומו של דבר, המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי אין כל פגם בחתימת ההיסב והמסקנה המסתברת יותר הינה כי מר דדון הרשה לרעייתו לחתום בשמו בגב השיק ובכך אין פסול.
מועד הצגת השיק לפירעון בבנק
כפי שעולה מהכיתוב על גבי השיק הרי שהשיק חולל ביום 30.01.2015. ניתן אפוא להניח כי השיק הופקד יום קודם לכן. בהתחשב בכך כי עסקת הניכיון בוצעה כבר ביום 03.11.2011 וכי כבר במועד זה היה השיק בידי התובעת יש לבחון האם הפקדתו במועד בו הופקד אכן הופכת אותו לפגום כפי שנטען בס' 12 להתנגדות והאם "משהו אינו כשורה ומדובר בניסיון להוציא כספים שלא כדין" כפי שנטעןו בס' 14 לתצהירו של הנתבע.
בתצהירה טענה הגב' צדיק כי ביום 30.01.2012 ביעצעה רשות המיסים פשיטה על משרדי התובעת ותפסה את כל השיקים של עיסקאות הניכיון שהיו עתידים להיפרע במועדים שונים בשנת 2012.
לאחר שניתן צו למשטרת ישראל לבקשת ב"כ התובעת הגישה התובעת מכתב של משטרת ישראל שכותרתו "חילוט – רשימת רכוש "זזה צדיק "". המכתב נושא את התאריך 15.02.2012. במקומות שונים בעומודת השווי באותו מכתב מופיע התאריך 30.01.2012. בנסיבות אלו סביר לומר כי הפשיטה אכן בוצעה ביום 30.01.20.12 וגרסתה של הגב' צדיק בעניין זה לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין. שוכנעתי די הצורך כי הגב' צדיק אכן יכולה לזכור, וזוכרת, תאריך של אירוע כה דרמטי כגון פשיטה של רשות המניסים על עסקה.
מהשיקים הנוספים של מר דדון כפי שהגישה התובעת ניתן ללמוד כי אלו חוללו כבר ביום 30.04.2013. בחקרירתה נשאלה הגב' צדיק האם גם שיקים אלו נלקחו במסגרת אותה פשיטה והיא השיבה "כל השיקים שהיו בבית נלקחו. איני זוכרת אם זה כולל גם את השיקים האלה". חרף עדותה של הגב' צדיק ולפיה "יש רשימה של המשטרה על כל השיקים שנתפסו ואני יכולה להשיג אותה " לא הוגשה רשימה כאמור. ביחס לשיק נושא התובענה העידה הגב' צדיק בחקירתה כי "השיק נושא התובענה נתפס ע"י המשטרה". רשימת השיקים שנתפסו אינה מצוינת במכתב שהוגש.
עם זאת, בהסתמך על נסיבתיות והיגיון ניתן לומר כי גם השיקים הנוספים של מר דדון אכן נתפסו במסגרת אותה פשיטה שאם לא כן לא הייתה כל סיבה שלא להפקידם במועד הפירעון הנקוב עליהם אלא להמתין למעלה משנה לאחר אותה פשיטה. נניח אפוא לצורך הדיון כי גם השיקים הנוספים וגם השיק נושא התובענה נתפסו במסגרת הפשיטה על עסקה של התובעת.
השיק נושא התובענה הופקד ביום 29.01.2015 או ביום 30.01.2015 לכל המאוחר. הגב' צדיק נשאלה בחקירתה מדוע אפוא הופקדו השיקים הנוספים באפריל 2013 בעוד שהשיק נושא הלובענה הופקד בינואר 2015 והיא השיבה כי "אני הגשתי אותם אחרי שקיבלתי אותם מהמשטרה" ובהמשך העידה כי "זו החלטה שלי, לא הייתה שום סיבה, זו ערימה של שיקים בסך 2 מיליון ₪...כאשר קיבלתי את השיקים בחזרה הפקדתי אותם בחלקים".
נניח לצורך הדיון כי השיקים הושבו לתובעת במקשה אחת. הת אריך של השבת השיקים אינו ידוע אמנם אך ברור כי השיק נושא התובענה הושב לאחר מועד הפירעון שהרי לא סביר כי יום לאחר הפשיטה, 30.01.2012, יושב לתובעת השיק נושא התובענה שזמן פירעונו הוא 01.02.2012.
ועדיין, תשובתה של הגב' צדיק ביחס למועדים השונים של הפקדת השיקים היא תשובה סבירה בנסיבות העניין והיא מקובלת עליי לחלוטין.
אף שהטענה אודות היותו של השיק פגום נטענה באופן כללי מעט בהתנגדות נדון בטענה לגופה. ס' 74 לפקודה הוא הרלוונטי לענייננו, הוא ולא ס' 39 לפקוד ה שעוסק בשטר שפרעונו לאחר ראייה. סעיף 74 לפקודה קובע כי במידה והשיק לא הוצג לפירעון תוך זמן סביר לאחר התאריך הנקוב בו או לאחר הוצאתו יהא המושך מופטר כדי שיעור הנזק שנגרם לו. התנאי להחלת אותו פטור הינו גרימת נזק למושך השיק. לא שוכנעתי כלל כי לנתבע נגרם נזק כלשהוא. הנתבע היה חייב לפרוע את השיק לו הוא היה מוצג במועד הפירעו ן הנקוב בו.
ואם תמצי לומר כי חלוף הזמן שבין מועד הפירעון הנקובע על גבי השיק ועד להגשת השיק לפירעון ובהמשך לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל הרי שהנתבע לא טען לקיומו של היזק ראייתי. וגם אם היה טוען הנתבע להיזק ראייתי סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו היה מקום לדחות את הטענה.
היזק יכול להתקיים כאשר הנתבע מצביע על כך כי בשל חלוף הזמן הוא אינו יכול להציג ראיות שעשויות לסייע לו בהוכחת הגנתו. הנתבע לא עמד בנטל זה. הנתבע יכול היה להעיד עדים נוספים מטעמו ויכול היה להציג, או לפחות לנסות להציג, את ספח השיק על מנת שניתן יהא להיווכח כי אכן אין התאמה בין הרישום בספח לבין הסכום שנרשם בשיק . הנתבע יכול היה גם להציג חוות דעת מומחה ביחס לכתב היד שעל גבי השיק והרי עניין זה כלל אינו מושפע מחלוף הזמן.
יתירה מזו, ס' 74 (2) לפקודה קובע כי "כשבאים לפסוק מהו זמן סביר יש לשים לב לטיב המסמך, למנהג הסוחרים והבנקאים ולעובדות המקרה המיוחד".
אין צורך בהתפלפלות יתירה: הנוהג המקובל הוא הפקדת השיק בסמוך ככל האפשר למועד הפירעון. במובן זה היה ראוי אמנם כי התובעת הייתה מפקידה את השיק מוקדם יותר ומייד כאשר היא קיבלה את השיקים בחזרה מרשות המיסים.
ועדיין, המחוקק מציין כי יש להביא בחשבון גם את העובדות של המקרה הספציפי. ואלו פועלים לזכותה של התובעת. אין חולק כי אצל התובעת נתפסו שיקים בסך של 2.3 מלש"ח כפי שעולה ממכתב משטרת ישראל.
במצב דברים זה סביר לומר כי גם לאחר שאלו התקבלו חזרה מהמשטרה דרוש לתובעת פרק זמן משמעותי על מנת להסדיר מחדש את פעילותה העסקית. וגם אם נאמר כי פרק זמן של כשנתיים ימים (נניח מאז ה – 30.04.2013 שאז חוללו השיקים הנוספים ועד ליום 30.01.2015 שבו חולל השיק נושא התובענה) הוא פרק זמן שאינו סביר הרי שהנתבע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהוא.
לנוכח האמור הרי שטענת הנתבע כי מועד הפקדת השיק פוגם בשטר ומפטירה אותו מהחבות נדחית.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על קבלת התובענה במלואה.
עוד קודם לדיון הראשון הודיע ב"כ הנתבע כי החוב בתיק ההוצל"פ שולם במלואו. בנסיבות אלו נותר להכריע בשאלת הוצאות המשפט בקשר עם ההליך הנוכחי. לעניין זה הבאתי בחשבון כי התובעת היא שביקשה להעיד עדה נוספת מטעמה וכי דבר זה הצריך קביעת דיון נוסף. עוד הבאתי בחשבון כי התובעת, אף כי היא זכאית כמובן לחקור את הנתבע על תצהירו התומך בהתנגדות, התנגדה בתחילה למתן רשות להתגונן חרף כך שלא יכול להיות ספק כי המחלוקת בין הצדדים הייתה טעונה בירור עובדתי ומשפטי כאחד.
בנסיבות אלו, ובהתחשב גם בהיקף התובענה, אני מחייב את הנתבע בהוצאות ההליך הנוכחי בסך כולל של 2,000 ₪. הסכום הוא מעבר לשכר הטרחה שנפסק לטובת התובעת במסגרת הליכי ההוצל"פ. הסכום האמור ישולם לידי ב"כ התובעת עד ליום 01.11.2019.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ט, 27 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ברכת טוב בע"מ חברות
נתבע: ריימן פולאט ת.ז.
שופט :
עורכי דין: