ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסי אזולאי נגד תטה עושים מוסיקה בע"מ :

לפני כבוד השופט יאיר חסדיאל

התובע [הנתבע שכנגד]:

יוסי אזולאי
ע"י ב"כ עמית קרמון

נגד

הנתבעת [התובעת שכנגד]:

תטה עושים מוסיקה בע"מ
ע"י ב"כ לירון כהנא

החלטה

על מפתן הבית:
במשך כעשור שנים , במסגרת התקשרויות רציפות ביניהם שרבו והסתעפו, איחדו התובע והנתבעת כוחות בהפקות מוזי קליות בהן נטל התובע חלק כזמר וכיוצר מוזיקלי . במהלך אותה תקופה הוקנה לנתבעת הכוח לשיווק בלעדי של הופעות התובע באירועי שמחות ו הופקו על ידי הצדדים במשותף אלבומים ושירים שיצר וביצע התובע. בכתבי טענותיה אף ציירה הנתבעת עצמה כמי ששימשה "בית עבור התובע".

בחודש אוגוסט 2016 הודיע התובע לנתבעת על ביטול ההתקשרויות ביניהם. זאת לאחר שלטענתו גילה כי במשך שנים רבות שיטתה בו הנתבעת ו גלגלה לכיסה שלא כדין הכנסות שנועדו על פי ההסדרים ביניהם ליפול בחלקו. בתביעה בסך כולל של 1,015,000 ₪ שהוגשה על ידו עתר התובע לסעדים המצטרפים הבאים: סעד של צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעת לעשות שימוש בקולו או בדמותו; סעד של מתן חשבונות מצד הנתבעת; סעד של השבה, כסכום מוערך טרם מתן החשבונות, בסך של 415,000 ₪; סעד בגין הפרת הסכם בסך של 150,000 ₪; סעד בגין נזקים כתוצאה מפעולות הנתבעת לסיכול פעילותו האמנותית בסך של 150,000 ₪ וסעד בגין גניבת עין ותיאור כוזב בהתאם לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 בסך של 100,000 ₪. על כל זאת הוסיף סעד בגין הפרת זכויות היוצרים שלו בהמשך שימושה של הנתבעת ביצירותיו גם לאחר ביטול ההתקשרות כדין, בסך כולל של 200,000 ₪.

הנתבעת אף היא לא טמנה ידה בצלחת, והעמידה תביעת נגד על סך של 3,000,000 ₪ , לצרכי אגרה בלבד, המורכבת מסך של 2,000,000 ₪, פיצויי קיום בגין הפרת הסכם וביטולו שלא כדין, ולחילופין השבת השקעותיה בתובע בסך של 1,500,000 ₪, וכן פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים של הנתבעת בסך של 1,000,000 ₪, פיצוי בשל הוצאת דיבה ולשון הרע בסך של 500,000 ₪, פיצויים בגין נזקים כתוצאה מהתנהלות הנתבע הן במהלך ההתקשרות והן במהלך סיומה בסך של 224,000 ₪.

הכרעה זו עניינה פרשנות מערכת הסכמי ההופעות בין הצדדים, והאם היא מנביעה לתובע זכות ל מתן חשבונות מצד הנתבעת בכלל, ובהיקף שנדרש על ידו בפרט, וזאת בהתאם להחלטתי מיום 28.12.17 שהורתה על פיצול הדיון באופן בו שאלות אלה יידונו בתחילה ובנפרד במתכונת הדו שלבית ששורטטה בפסיקת בית המשפט העליון. בהתאם לכך, ונוכח תוצאתה לא יצאה ההכרעה מגדר החלטת ביניים. [ראו ע"א 4724-90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו (3) 570 (1992) ובפרט בסעיף 15 לפסק הדין , וכן ע"א 676-17 עראף נ' חדיד (2017), רע"א 4822-16 סער בן שמחון נ' צחי יקיר (2016)].

במסגרת דיוני ההוכחות נחקרו התובע, והעדים מטעמו, יאן אילון, עומר גבאי, מורן חגי, וגב' מרסל בן צבי [להלן – "מרסל"], וכן העדים מטעם הנתבעת, מנהליה, אביחי שואלה [להלן: "אביחי"], ורון בן יוסף [להלן – "רון"]. מעתה כשאציין "לפרוטוקול" הכוונה לפרוטוקול דיוני ההוכחות.

טענות הצדדים ביחס למערכת ההסכמית:
בין הצדדים נחתמו שישה הסכמים בכתב, שניתן לחלקם לשתי קבוצות. הקבוצה האחת כוללת ש לושה הסכמי שיתוף פעולה בהפקת מוזיקה, אחד כללי ושניים המתייחסים לשני אלבומים [להלן וכולם ביחד: "הסכמי ההקלטות"]. הקבוצה השנייה, עליה נתעכב, כוללת שלושה הסכמי שיתוף פעולה ב אירועים [להלן: "הסכמי ההופעות"] כמתואר להלן:
הסכם הופעות מיום 1.2.07 [להלן "הסכם 2007 הראשון"]
הסכם הופעות מיום 20.3.07 [להלן: "הסכם 2007 השני"]
הסכם הופעות מיום 1.5.10 [להלן: "הסכם 2010"].

הסכם 2007 הראשון נרשם על נייר מכתבים של הנתבעת , ולשונו כדלהלן [בהשמטת שמות הצדדים]:
"הסכם שיתוף פעולה
שנערך ונחתם בתל אביב ביום 1 לחודש פברואר שנת 2007 תטה תייצג את יוסי אזולאי באופן בלעדי בכל האייטמים המוסיקליים שיוסי יעשה, הן באייטמים שיופקו על ידה והן בחומרים מוסיקליים ישנים של יוסי [למעט אירועים בחו"ל שלא נסגרו ע"י תטה].
תטה על חשבונה תדאג להפיק, להקליט, לשווק ולמכור את האירועים.
באירועים בהם הלקוחות יפנו לתטה בנוגע ליוסי אזולאי – יקבל יוסי מתטה תשלום של 3,200 ₪ כולל מע"מ עבור כל אירוע מלא [כארבעה אייטמים] או 2,200 ₪ כולל מע"מ לחופה בלבד.
באירועים בהם הלקוחות פנו ישירות ליוסי אזולאי שלא בהקשר לתטה יקבל יוסי מתטה 80% מההכנסה.
תטה תעביר ליוסי את התקבולים באופן מרוכז אחת לכל חודש מול חשבונית מס כחוק שיוסי יוציא לתטה.
יוסי מצהיר בזאת כי הוא לא יעשה שימוש באייטמים אלו באופן שיפגע ויתחרה בתטה בין עם במישרין או בעקיפין.
הסכם זה יהיה בתוקף לתקופה של שלוש שנים מיום החתימה על הסכם זה.
היה ותבוטל ההרשאה בתום התקופה ע"י יוסי תחדל תטה משיווק ומכירה עתידית של האייטמים עם יוסי. היה ותטה התקשרה בהסכם עם צד ג' בהקשר להופעות יתידיות לפני ביטול ההרשאה, יופיע יוסי באותם ארועים.
כל שינוי בהסכם זה ייערך בכתב ויחתם על ידי הצדדים."
לאחר חתימות הצדדים הוספה הוראה בכתב יד:
"10. תטה מתחייבת שלא לעשות שימוש בחומרים שהקליטה עם יוסי מחוץ למסגרת העבודה המשותפת ביניהם גם מעבר לתקופת הסכם זה ".
חתימות נוספות [ללא חותמת תטה] הוספו כאן.

הסכם 2007 השני נרשם אף הוא על נייר מכתבים של הנתבעת, ולשונו כדלהלן [בהשמטת שמות הצדדים]:
"הסכם שיתוף פעולה
שנערך ונחתם בתל אביב ביום 20 לחודש מרץ שנת 2007 תטה תייצג את יוסי אזולאי באופן בלעדי באייטמים מוסיקליים שיופקו על ידה.
תטה על חשבונה תדאג להפיק, להקליט, לשווק ולמכור את האירועים.
בתמורה לכך יקבל יוסי מתטה סך של 750 $, כולל מע"מ, עבור כל אירוע שתייצר תטה ובו יופיע יוסי אזולאי.
תטה תעביר ליוסי את התקבולים באופן מרוכז אחת לכל חודש מול חשבונית מס כחוק.
יוסי מצהיר בזאת כי הוא לא יעשה שימוש באייטמים אלו באופן שיפגע ויתחרה בתטה בין עם במישרין או בעקיפין.
יוסי יהיה רשאי לבטל הרשאה זו בתום כל שנה קלנדארית מיום החתימה על הסכם זה.
היה ותבוטל ההרשאה בתום התקופה ע"י יוסי תחדל תטה משיווק ומכירה עתידית של האייטמים עם יוסי. היה ותטה התקשרה בהסכם עם צד ג' בהקשר להופעות עתידיות לפני ביטול ההרשאה, יופיע יוסי באותם ארועים.
כל שינוי בהסכם זה ייערך בכתב וייחתם על ידי הצדדים.
תטה מתחייבת שלא לעשות שימוש בחומרים שהקליטה עם יוסי מחוץ למסגרת העבודה המשותפת בין הצדדים".

הסכם 2010 נרשם אף הוא על נייר מכתבים של הנתבעת, ולשונו כדלהלן:
"עדכון להסכם מתאריך 1/2/2007
תטה תייצג את יוסי אזולאי באופן בלעדי בכל האייטמים המוסיקליים שהופקו ו/או יופקו בעתיד שיבוצעו על ידי יוסי בכל ההופעות בארץ ובעולם.
חישוב שכרו של יוסי יהיה כדלקמן:
בעבור כל ההופעות שיסגרו מתאריך הסכם זה – 50% מעלות פריט יוסי אזולאי.
מוסכם כי היה תשלום מינימום ליוסי שיעמוד על 3,200 ₪ כולל מע"מ לאירוע מלא.
עדכון זה יהיה לתקופה של עשר שנים מיום חתימתו."

לית מאן דפליג כי לאורך השנים נטוותה בין הצדדים גם פקעת של הסכמות בעל-פה [ראו גם עדותו המפליגה של רון בעמ' 41 לפרוטוקול, שורות 26-27 לפיה "היו אלפי הסכמות מחוץ להסכם"]

על פי התובע מתעדים של ושת הסכמי ההופעות ציר לינאר י טבעי של התפתחות מערכת ההסכמות בין הצדדים, בכתב או בעל-פה, ולפיכך יש להניח את שלושת הסכמי ההופעות , וכן את ההסכמות בעל-פה שנוספו עליהם, זה על גבי זה , וזו על גבי זו, כמין דסקיות מחוררות, כך ש כל הסכמה מ וסיפה על הסכמות קודמות או משנה אותן במה שנאמר בה , וממשיכה לשקף את אותן הסכמות קודמות במה שלא נאמר בה. לשיטת התובע הסכמות חדשות שהושגו היו פרות עונתיים של "קח ותן" מתמשך בין הצדדים במסגרתו נשמרה נקודת האיזון הבסיסית ביניהם והתבצעו עדכונים וכוונונים הדדיים של צרכים ועדיפויות משותפים ונפרדים . דהיינו השתכללו הבנות עדכניות שתיאמו מחדש את נקודות מפגש הרצונות בין הצדדים אך בגדרו של כל הסדר כאמור שוקלל שינוי לטובת צד אחד להתקשרות, כנגד וויתור של אותו צד על זכות שנבעה מהסכמה קודמת.

כך, בהסכם 2007 השני, ועוד טרם פעלו הצדדים בהתאם להסכם הראשון, ויתר התובע על זכותו לקבלת 80% מההכנסות בגין אירועים לגביהם פנו אליו הלקוחות ישירות, וכן על זכותו ביחס לאירועים בחו"ל שלא שווקו ע"י הנתבעת, והקנה לנתבעת זכות ייצוג בלעדית, ושי נוי זה אוזן על ידי שני שינויים לטובת התובע, האחד, מתן זכות ביטול של ההסכם בתום כל שנה קלנדרית, והשני, קביעת מינימום תשלום של 750$ [שהיה שווה באותו מועד ל-3,200 ₪, וכך חויב בפועל], לכל א ירוע. בדומה, במסגרת הסכם 2010 ויתר התובע על תשלום מינימום תמורת אירוע חופה, והסכים להארכת ההתקשרות לעשר שנים נוספות, וזאת כנגד שותפות של 50% בהכנסות מכל ההופעות.

לעמדת התובע יש לפרש, והוא טען שכך אף פירשו הצדדים עצמם בזמן אמת ובשים לב להסכמות מאוחרות בעל-פה , את הביטויים "פריט יוסי אזולאי", ו "ארוע מלא", המש ובצים בהסכם 2010, באופן הבא:
כאשר התובע הופיע באירוע חופה, או באירוע מלא המשתרע מעבר לחופה, ובהתאם להסכמה בעל-פה בין הצדדים, היה על הנתבעת לנכות מהתקבולים אשר שולמו לנתבעת על ידי הלקוח, את עלויות שאר הנגנים, זמרי הליווי, מנהל מופע ותגבורה ככל ששולמו, ואת הסכום שנשאר לחלק בין הצדדים שווה בשווה.
כאשר ביצע התובע "הופעת אורח", להעשרת מופע של להקת זמרים שניהלה הנתבעת, היה על הנתבעת לתמחר ללקוח את השתתפותו של התובע כפריט נפרד, ולהעביר לתובע מחצית מהמחיר שנקבע.
רק במקרה בו חלקו של התובע בגין שני הסעיפים המפורטים לעיל נפל מסך של 5,000 שולם לו סך של 5,000 ₪ כסכום מינימום שעודכן בהבנה מאוחרת בעל-פה.

התובע, בהתאם למפורט לעיל, סבר אפוא כי הסכם 2010 יצר מנגנון תשלום הקרוי "פריט יוסי אזולאי" אשר הצדדים מעולם לא חזרו ממנו, והוא נועד לטיפול בכל סוגי השתתפותו באירועים שמשווקת הנתבעת, בדרך של תמחור חלקו באירוע. עם זאת מימושה של הסכמה זו התפלג מכוח הסכמה בעל-פה בין מקום בו הופעת התובע הייתה אבן הראשה של האירוע, שם תומחר חלקו בדרך של ניכוי עלויות יתר המשתתפים וחלוקה ברווח, לבין השתתפותו בהופעה מוזיקלית כאורח, דהיינו כחלק מחבילת מוצרים ששיווקה הנתבעת שאינה בנויה סביב הופעתו . שם היה על הנתבעת לתמחר בנפרד את חלקו של התובע במסגרת פירוט העלויות השונות של המופע, ולהעביר לתובע מחצית מעלות זו.

במקרה בו נפל חלקו של התובע באירוע מסכום המינימום שולם לו תשלום מינימום שהועמד על סך של 5,000 ₪ בהסכמה בעל-פה.

לטענת התובע הציגה לו התובעת מצג כי היא נוהגת בהתאם להסכמות המפורטות לעיל, וכי התשלומים המועברים לו הם פרי המנגנון האמור. חשדו הראשוני של התובע התעורר, על פי גרסתו, כאשר גילה בחודש יוני 2016 כי הנתבעת [ראו ההתכתבות המצורפת כנספח 10 לתצהיר התובע] מסרה לו נתון בלתי נכון ביחס לתמורה שהתקבלה אצלה בגין הופעת הנתבע בדטרויט שבארצות הברית ביום 18.6.16, הנמוך משמעותית מהתמורה שהתקבלה אצלה בפועל [ראו נספח 11 לאותו תצהיר], ולאחר שביום 27.7.16, גילה התובע כי גם בגין הופעה נוספת שלו מיום 7.7.17, ביצעה הנתבעת חישוב שאינו תואם את ההסכמות בין הצדדים, נפגע אמונו בנתבעת, ועל כך הקשה - "מי יתקע כף לידי כי בחישוב "תטה" לא נפלו "טעויות" נוספות?" [סעיף 46 לתצהירו].

לאחר מכן, במהלך בחינה מדגמית שערך בשנת 2016 גילה התובע לטענתו כי במקרים רבים נוספים , גם אם לא בכולם, נמסרו לו דיווחים כוזבים ביחס לחלקו בהכנסות מההופעות תוך שהנתבעת משלשלת לכיסה כספים שלא הגיעו לה, וזאת הן באמצעות סילוף התקבולים מהלקוחות, הן באמצעות ניפוח סכומי ההוצאות לצורך המצוין בסעיף 13א' לעיל, והן באמצעות העלמת המחיר האמתי שדרשה מלקוחות בעבור השתתפותו.

על פי הנתבעת, עד כמה שניתן להגדיר את עמדתה כמשנה סדורה, ברורה ואחידה, הביטוי "פריט יוסי אזולאי" הוקצה להופעה של התובע לבדו ולא כחלק מ "חבילת מוצרים" הכוללת נגנים, זמרי ליווי וכד', ואילו "אירוע מלא" משמעו שילובו של התובע בהופעת אורח עם להקת זמרים, ומכיוון ששאיפת הצדדים בהסכם לכך שייווצר ביקוש צרכני להופעת התובע לבדו ולא כחלק מ"חבילת מוצרים", לא נתממשה, הרי שלמעט מקרים נדירים, "בדרך כלל אירועי חו"ל", מעולם לא היה התובע זכאי ליותר מאשר סכום המינימום המעודכן בסך של 5,000 ₪ לאירוע, וככל ששולם לו כל סכום מעבר לכך נעשה הדבר לפנים משורת הדין, עקב לחצים מצדו. להשלמת תמונת המחלוקת יצוין כי על פי הנתבעת הסכם 2007 השני "מעולם לא יצא לפועל והצדדים לא פעלו על פיו" [סעיף 28 לתצהיר אביחי] .

הנתבעת כפרה אפוא בקיומה של חובה כלשהי הנובעת מהסכם 2010 ובנוהג המיישם אותה לתמחר בנפרד את השתתפות התובע בכל אירוע, ועמדה על כך שה שותפות בין הצדדים בהכנסות או ברווחים סויגה כבר לפי תכליתו של הסכם 2010 ולשונו, רק למקרה בו הופיע התובע לבדו, ולא נלווה אליו מוצר נוסף כלשהו ש שיווקה הנתבעת , ואשר על כן, במרבית רובם של האירועים, היה זכאי התובע לתשלום שעוצב כבר בהסכם 2007 הראשון, הא ותו לא .

על הפרטיקולריות של חוזי יחס, ואופני פרשנותם:
בפסק דין שנתתי רק לאחרונה בעניינו של הסכם ייצוג בלעדי ארוך טווח של אמן [ת"א 8215-09-15 כחול לבן אמנים בע"מ נ' לוי (2019) ] עמדתי על כך שהמדובר בחוזה יחס אשר ביצועו כרוך באמון הדדי, סולידריות, שיתוף פעולה, גמישות, דינמיות, פשרנות, הוגנות, ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב , ועל כך שתוך קיומו מועשר קשר חוזי שכזה בהסכמות נוספות הנוצרות על ידי הצדדים לצורך השלמת הסכמותיהם הקודמות ושינוין.

מלאכת הפרשנות של חוזה יחס שונה ומשוכללת. בבואו לפרש חוזים מסוג זה על בית המשפט להעניק משקל לערכים כמו אמון, סולידריות והדדיות [א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה (תשס"א), בעמ' 102-101, ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (2017) – להלן "עניין חלמיש" ], ולהעניק משנה תוקף לדפוס התנהגותם של הצדדים בפועל. זאת כאמור משהקשר שבין הצדדים נשלט לא רק על-ידי החוזה, אלא גם על-ידי התרבות שהצדדים פועלים במסגרתה. לפיכך, נדרש לעיתים לא רק לפרש חוזה שתוכנו נקבע על-ידי הצדדים, אלא גם לקבוע מה תוכנו של החוזה החל על הצדדים, והכל לאור ההסכמות שנוצרו בין הצדדים בתקופת הביצוע של החוזה, לרבות כאלה שנחתמו בהתנהגות נמשכת וקבועה [ ראו מ' מאוטנר, "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל" עיוני משפט כט' (1) 17 ,עמ' 45-48, (2005), ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (2009), ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (2013), ע"א 48255-12-10 שורש מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' עיריית ירושלים (2014)]

עמדות הצדדים על סדן הפרשנות:
הנקודה הארכימדית של פרשנות הסכם 2010 מצויה בהודאתו של אביחי בחקירתו כי פרשנות הנתבעת לאותו הסכם אינה מעוגנת בלשונו של ההסכם ובנסיבות כריתתו , ובהסבר שכרך עם הודאה זו ביחס ל כוונתם המשותפת של הצדדים העומדת בבסיס אותו הסכם והמגדירה את תכליתו , וכהאי לישנא:
"ש. כתבת בתצהירך בסעיף 27 שישולם ליוסי בגין הופעות אישיות שלו, איפה כתוב בהסכם שאנחנו מתייחסים להסכם 2010, הופעות אישיות?
ת. לא כתוב בהסכם.
ש. אז זו פרשנות שאתה מציע?
ת. לא.
ש. למה לא?
ת. היה חזון מאוד ברור בטח בתחילת הדרך, אנחנו בעצם החזון שלנו היה שיוסי יהיה אמן ממשיך לאמנים גדולים, כמו שלומי שבת, כי הוא היה סוג של בן טיפוחיו באותו שלב, מאחר וזה היה החזון שרצינו להגיע אליו וכיוונו אליו. בפועל לא הצלחנו להתרומם למקום הזה, ובעצם היינו תמיד בתשעים אחוז מהמקרים זה היה מגיע בתוך חבילות ולא כאמן בודד. בעצם זה לא משהו שנמכר ..."
[עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 16-26]

רוצה לומר - וזאת בניגוד מוחלט לנטען בסעיף 97 לכתב ההגנה, למוצהר בסעיפים 27-31 לתצהיר העד ולתזה המאולתרת החדשה שנפרשה בסעיף 15 לסיכומי הנתבעת – בקרקע הסכם 2010 נזרע חזון משותף של הצדדים , או הכרה משותפת, כי התובע הינו ו/או יהיה אמן מוביל שסביב השתתפותו יבנו יתר פריטי המופע, ואשר על כן יש לפרש את הביטויים "פריט יוסי אזולאי", ו "ארוע מלא", בראי צמיחתם ולבלובם ב קרקע זו, דהיינו "פריט דגל" בתוך קבוצת פריטים נלווים [ולא "הופעה אישית" בלבד] ו "ארוע מלא" של התובע כאמן מוביל [ולא חלק מחבילת מוצרים]. נקודת הכובד של ההסכם, וכעולה גם מסדר לשונו כפי שיורחב בהמשך, הייתה אפוא יצירת שותפות בהכנסות הנובע ות ממעמדו זה של התובע. תנאי המינימום הוא תנאי משני בהסכם אשר עוצב כמנגנון הגנה רק למקרה בו יפחת חלקו של התובע בהכנסות מהקבוע בסכום המינימום.

כך, בקול דממה דקה המעידה על רעיעותה מלכתחילה, קרסה תזת המסד של הגנת הנתבעת לעניין פרשנות ההסכמים , וזאת משהודה אביחי כי בשורש הסכם 2010, ועל מנת לממשו בהתאם לכוונת הצדדים ולקיים את תנאיו באמונה ובתום לב, עמדה חובה של הנתבעת לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף.

חרף המשקל הנמוך שיש לייחס מעתה לגרסת הנתבעת בעניינים העומדים להכרעה בהחלטה זו , אבדוק, למען הזהירות בלבד, את גרסתו החלופית של אביחי לפיה חזון הצדדים לא התממש, ומשכך פרשנות הנתבעת להסכמות הצדדים אינה מבוססת על לשונו של הסכם 2010, אלא על הסכמות מאוחרות ביניהם, שנרקמו נוכח כישלון אותו חזון, ולאור המפורט בסעיפים 19-20 לעיל. עתה נותר רק למרק האם הצליחה הנתבעת לדלות מחומר הראיות הוכחות מספקות לרקימתן של הסכמות בעל-פה בין הצדדים שמשמעותן וויתור על חזונם המשותף ב הסכם 2010, והעתקת נקודת הכובד שלו דרך האבחנה כי "פריט זה כשהוא בא לבד. לא הגברה ולא נגנים ולא אלף ואחת דברים שמתווספים לזה, כך מבחינתי" [עדות רון, עמ' 41, שורות 9-10], אל תשלום המינימום.

ובכן, לא מניה ולא מקצתיה. חומר הראיות אינו מאשש את התזה האמורה. אדרבא, הרושם הוא כי הנתבעת המשיכה להתנהל אל מול התובע ביחס ל"פריט יוסי אזולאי" בהתאם לפרשנותו המקורית בהסכם 2010, כפוף להסכמה מאוחרת ששני הצדדים הודו בה כי חלקו, למעט כאשר הוא מופיע בהופעת אורח, ייגזר מהרווח ולא מההכנסות, ולכל אורך תקופת ההתקשרות הציגה כלפיו מצג לפיו נשמרת כל העת נקודת המוצא של ההתחשבנות ביניהם שעיקרה מעמדו כפריט נפרד, ושותפות בו.

לעניין זה אפנה לטבלה המצויה בנספח 17 לתצהיר התובע המלמד על כך שהבדיקה המדגמית שביצע ואשר נתוניה לא הוכחשו על ידי הנתבעת באופן מפורט, מבוסס ומפורש , העלתה מקרים רבים בהם חלקה הנתבעת עם התובע ברווח, גם כאשר נלוו להופעת התובע להקת ילדים [להלן: "המיוסקידס"] או קלידן אשר חושבו כחלק מהוצאות ההופעה , ולהתכתבות הווטסאפ שצורפה כנספח 13 לתצהיר התובע בה כותב התובע בין היתר כך לאביחי:
"באירוע היה חופה שלי עם הרבה כנריות, קלידן ומיוסיקידס"...
"אני מזכיר לך שמאז ומתמיד כשאני וצא לחופה עם מיוסיקידס היא לא נמכרת כפריט אלא מחושבת כהוצאה כמו גם הנגנים, הקלידן ומנהל המופע....", "אתה רשאי לגבות על המיוסיקידס רווח כשאתה מוכר אותם בתוך סלבריישן בעיסקאות החבילה, כמו שאתה מרוויח שם על כולם. כשאתה מוכר אותי לחופה או מופע שלי ויש עסקה אחת ובתוכה כל סוג של הוצאה, מנכים את ההוצאות והנטו שנשאר מקוד פריט יוסי אזולאי מתחלק בשניים, אני רוצה להבין, האם זה חדש לך?"
ואביחי משיב על האמירה האחרונה :
"הגיוני לחלוטין ומקובל".

אלף פרקליטים לא יצליחו להקהות את שיניה של תשובה זו של אביחי , שבניגוד לטענות ב"כ הנתבעת לא הכילה הסתייגות כלשהי , ביחס לעבר או ביחס לעתיד, והמלמדת אף היא על כך שגרסת הנתבעת בבית המשפט ביחס לפרשנות הביטוי "פריט יוסי אזולאי" התרחקה מן האמת .

ודוק, הנופך השורה על תשובת אביחי שאינה מצמצמת ולו בנימה את אמירות התובע, הוא הסכמה גם לאמירת התובע ממנה ניתן ללמוד כי גם כאשר שיווקה התובעת חבילת מוצרים, כגון כזו הכוללת את להקת סלבריישן, היא הייתה אמורה לתמחר בנפרד כל פריט בחבילה, כגון המיוסיקידס, ולהרוויח על כל פריט בנפרד, והציגה בפני התובע מצג כי כך נהגה, וזאת בניגוד גמור לטענות ההגנה שלה.

צביון דומה חולש גם על התכתבויות באי כוח הצדדים מהחודשים אוגוסט-ספטמבר 2016 [נספח 21 לתצהיר התובע]. בהאי עידנא, בטרם הונדס כתב ההגנה, תשובת הנתבעת מיום 8.8.16 לטענות ב"כ התובע הכירה בכך שהגדרת "פריט" בהתאם להסכם 2010 תקפה גם למקר ים בהם משולבת הופעת התובע במסגרת חבילת מוצרים, וכי גם בגין הופעה שכזו זכאי התובע לתשלום מחצית הרווח. [ראו סעיף 8 למכתב ב"כ התובע מיום 4.8.16, סעיפים 7-9 למכתב ב"כ הנתבעת מיום 8.8.16, ובפרט הסיפא לסעיף 7, כן ראו סעיפים 2 ו-3 למכתב ב"כ הנתבעת מיום 29.9.16, וסעיף 11.3 לאותו מכתב ממנו עולה כי הנתבעת סבורה כי התובע והיא שותפים בכל האירועים בהם הוא מופיע]

קטרוג הנתבעת כי התובע לא היה "משהו שנמכר" באופן שניתן לתמחרו בנפרד ללקוח, אלא "שירות אקסטרה" שנדחף ללקוחותיה "במאמץ רב ולטובת הצדדים במרבית המקרים במהלך סגירת העסקה, ולא להיפך", [סעיף 105 לכתב ההגנה] ו אמתלאותיה של הנתבעת לכך שרק פעם אחת, בסמוך לפני ניתוק היחסים בין הצדדים, באורח פלא ובעקבות דרישה של התובע, הצליחה לראשונה מזה שנים רבות לתמחר אירוע רב משתתפים מוזיקליים בו נטל התובע חלק באופן בו תומחר כפריט נפרד [ ראו נספח 4 לתצהירי הנתבעת], לא הושענו על מסד ראייתי כלשהו מלבד עדויות בעל דין מטעם הנתבעת. הנתבעת, אשר הסתפקה בעדות בעל דין כפולה וככלל תצהיריה היו דלים במסמכים, נמנעה מלתמוך תזה זו בעדויות לקוחותיה, לרבות מפיקים מקצועיים או בראיות כלשהן שבכתב , ו/או בהתכתבויות בין הצדדים בזמן אמת שילמדו על הכרה משותפת בחדלונו של חזון הסכם 2010, וגיבוש הסכמות המבוססות על מודל אחר.

מנגד, וכחומה ראייתית בצורה עומדים עשרות העתקי הזמנות אירועים שצורפו לתצהיר התובע כנספח 15, שבהן ניסחה הנתבעת בעצמה את ההזמנה לעיני הלקוח, והכיתוב המופיע בהם הן בשורת "צוות", והן בשורת "פרטי האירוע", אינו מותיר מקום לספק – התובע לא שימש כפריט נדחף או כשירות אקסטרה, אלא הוצג כמנת המאסטר שף המוזיקלית העיקרית שגירתה את תיאבון הלקוחות.

על חומה זו הופקדה עדותה הטבעית והכנה של מרסל לפיה: "יש לי בן 50 לא נשוי, והיה חלום שלי שאם הוא רוצה להתחתן, רק יוסי בחופה" [עמ' 5, שורה 36], והאמור בתצהיר עדותה ראשית לפיו בשיחת טלפון שניהלה עם אביחי הוא תמחר את הופעת התובע בחופה בסכומים נכבדים הנעים [בהתאם למשך המופע והליווי שיידרש] בין 18,000 ₪, ל-60,000 ₪.

כן אפנה להתכתבות נספח 19 לתצהיר התובע, ולאותה התכתבות המפורטת בסעיף 27 לעיל בה מיידע אביחי את התובע כך: "הלקוחה פנתה לסגירה שלך לחופה וקיבלה הצעה כמו כל לקוחות חו"ל (10-15 אלף – מה שאני מצליח להוציא]. בנוסף בהמשך פגישה עם לסלי הצעתי חבילת שדרוג שתכלול את המיוסקידס ובנוסף מכרתי גם חבילת כינורות וכמובן מנהל מופע"

סיכומם של דברים - לא פריט נדחף בעל ערך שיווקי וכלכלי דל הוצג בפניי, אלא טיעון נדחף בעל ערך משפטי וראייתי דל.

ככלל השרתה התנהלותה הדיונית של הנתבעת רושם של היעדר עקיבות, בהירות וחוט שדרה פנימי , ולפוליפוניה שהתגלתה בדברי דובריה שונים, התווספו גם חולשות הנובעות מסתירות חיצוניות אל מול מסמכים שבכתב, ומהסברים הנוגדים את השכל הישר והטוב.

בין היתר נציגי הנתבעת, מנהליה ופרקליטה, טרם הצליחו להגיע להסכמה ביניהם היחס לשאלה מה היא התשובה הנכונה לשאלה מדוע השתמטה הנתבעת מחובתה על פי הסכם 2010 לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף. האם משיקולים שיווקיים משום ש"העסקה לא הייתה נסגרת, לא כך עבדנו" [סעיף 12 לתצהיר אביחי], או משיקולי סודיות משהתמחור מהווה סוד מסחרי שהנתבעת אינה רוצה לגלותו ללקוח [סעיף 15 לסיכומי הנתבעת], ולא טרחו לספק טעם הגיוני לכך שלפתע, בסמוך לפני ניתוק היחסים בין הצדדים, ובעקבות דרישה של התובע הסכימה לוויתור מופלג על אותם סודות מסחריים ששמרה כבבת עינה במשך שנים רבות, חשפה לעיני הלקוח את מחירו הנפרד של התובע, והוכיחה כי "כשרוצים – יכולים".

אם לא די בכך, דוברי הנתבעת נחלקו ביניהם גם בשאלה האם כאשר הופיע התובע באירוע חופה מלווה ב"נגנים שנשכרים במיוחד אך ורק על מנת ללוות את התובע בשירתו", נחשבת ההופעה כ"פריט יוסי אזולאי", אם לאו. רון סבר שלא , ומיעט אף שירותי הגברה [ראו סעיף 24 לעיל], אביחי וב"כ הנתבעת סברו שכן [ראו עמ' 24, שורות 11-17 לפרוטוקול, וסעיף 37 לסיכומי הנתבעת ]. ובכן – על כך נהוג להפטיר תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

קריסת התזה העיקרית של הנתבעת כמפורט בסעיפים 27-28 לוותה בערעורן של תזות משנה. כך, אביחי התקשה להסביר כיצד מתיישבת גרסתו בתצהירו לפיה "לתובע מעולם לא היה מופע של ערב שלם ותטה מעולם לא מכרה מוצר שכזה" עם פרסומי הנתבעת שהוצגו לו [ת/5 – ת/7], ועם העתק הזמנה לאירוע ביום 19.12.13 בה נכתב על ידי הנתבעת עצמה: " יוסי אזולאי – ערב מלא" [עמ' 37 ו-38 לפרוטוקול]. בדומה, התזה של הנתבעת בדבר למעמדו של תשלום המינימום ביחס לאירוע חופה [סעיף 21 לסיכומיה] לא עלתה בקנה אחד עם התשלומים בפועל המפורטים בשורות הראשונות לטבלה נספח 14 לתצהיר התובע.

תורפות התגלו בעדויות מטעם הנתבעת גם ביחס לתנאי בהסכם 2007 הראשון המקנה לתובע תשלום 80% מהכנסות מאירועים בהם הלקוחות פנו אליו ישירות, כאשר אביחי העיד תחילה כי הוא זוכר שהתובע לא הביא הפניות להופעות [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 28-29] , ו לאחר שהוצגו לו הפניות כאמור [ת/1, ת/2] תמרן מחדש אל אמירה סתומה לפיה הטעם לאי מילוי התנאי היה נעוץ בכך ש "זה דבר שהבנו בחודשים הראשונים שהוא לא רלוונטי" [עמ' 22, שורה 13 לפרוטוקול]

תשובותיו של אביחי, בתגובה להעתק הזמנה של אירוע מיום 20.12.10 שהוצג לו במהלך חקירתו, לפיה היה התובע מוצר נלווה להרכב כנריות, ולא להיפך [עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 30-38] חשפו הפקה מוזיקלית צורמת במיוחד, נוכח העובדה שלשון אותה הזמנה שניסחה הנתבעת עצמה הינה כי הפריט הנמכר הינו "יוסי אזולאי+3 כנריות (2 שירים)" , ותירוציו של אביחי לכתובים אלה בהם, בין היתר, הטיל את האחריות על "הפקידה" לא הוסיפו לעדותו ממד של אמינות.

אביחי אף התחמק בעדותו ממתן תשובה ברורה לשאלות מפתח רבות [ראו הדיאלוג בעמ' 29,שורות 4-30, ובעמ' 35, שורות 11-30], סתר את תצהירו ביחס ל אירוע בארה"ב מיום 18.6.16, ואזי חזר בו, תוך שהוא טוען במצח נחושה "זה בדיוק מה שאמרתי" [ראו עמ' 32, שורות 2-6], והתפתל באופן דומה גם ביחס לסעיף 40 לתצהירו [ראו עמ' 33, שורות 2-28]. לקינוח, נמנע מלהכחיש כי התדפיס שצורף כדף האחרון של נספח 5 לתצהירי הנתבעת והמתייחס לפרטי אירוע משנת 2010, עבר שינויים בשנת 2017, לאחר הגשת התביעה ולצרכיה [ראו עמ' 36, שורות 33-34].

גרסתו הסתמית, הרדודה, והמבטלת של רון ביחס לחתימת סעיף 10 לחוזה 2007 הראשון, אל מול הנטען בסעיף 24 לתצהירו, ו כן ביחס לנסיבות חתימת הסכם 2007 השני, ולפיה המדובר בגחמות של התובע שהנתבעת הסכימה לתת להם להן ביטוי בכתב [תוך שזירת אמירות תמוהות נוספות לפיהן "וגם זה לא חתום ע"י החברה. אלא אני חתמתי אישית", ו"אין לי מושג" למה נחתם הסכם 2007 השני - ראו עמ' 41, שורות 19-25, עמ' עמ' 42, שורות 25-38], ומשל תוקף חתימת הסכמות אלה אינה עולה בערכה על ליטוף אקראי על ראשו של פעוט מפונק ו לא נועדה מלכתחילה להקים התחייבות של ממש , לא הצליחה לחלוף מעל רף ראייתי מינימלי, ונפלה הרבה מתחת לרף הנדרש על מנת לבסס טענה לכריתתו של חוזה למראית עין מוחלטת בסימולציה מלאה שאין מאחוריו מהבחינה המשפטית ולא כלום, דהיינו כי הצדדים לא התכוונו בגדרו לשנות את המצב המשפטי [ראו ג' טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח, 507 (1977), ע"א 1780-93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק פ"ד נ (2) (1996) ע"א 8393-99 לופטין נק' מוניקה תכשיטים בע"מ (2004)]

ודוק, הסכם 2007 השני כולל תשעה סעיפים והוראות שונות. יכול שחלקן, וראו השגות הנתבעת ביחס לתשלום של 750$, לא יושמו בפועל על ידי הצדדים, והדבר אינו זר לטבעו של חוזה היחס כמתואר לעיל, אך השקפה על הסכם שלם אותו ניסחו ועליו חתמו שני צדדים, על כלל הוראותיו, ככזה שראוי רק לצור בו על פי צלוחית, יש להשעין על אדנים של ברזל, ולא די בכותרת הסכם 2010 על מנת לציירו כהבל פה.

אל מול כל האמור לעיל מצאתי את גרסת התובע כעדיפה מבחינת בהירותה, עקיבותה, והלימתה את יריעת הראיות, יריעה שהתובע, בניגוד לנתבעת, פרש ברוחב יד בפני בית המשפט. גרסה זו מכילה תזה הגיונית יותר ביחס להתפתחות ההסכמית בין הצדדים, כמתואר בסעיפים 13-14 לעיל, ומציבה מסגרת אינטגרטיבית מסתברת יותר לכלל הסכמי ההופעות וההסכמות בעל-פה , המשקיפה עליהם כמכלול, כמארג הוליסטי של חוזי יחס [ראו עניין חלמיש בסעיף 42 לפסק הדין, א' ברק, פרשנות במשפט כרך ד' – פרשנות החוזה, 319-318, 321 (2001), רע"א 7208/93‏ ‎ ‎מאיר וייסגלס‎ ‎נ' מירה וייסגלס, פ''ד מח(4) 529 (1994)]

אשר על כן, במכלול האמור לעיל, ומשנחה דעתי כי יש לבחון את המרקם החוזי ב כלים התואמים התנהגות של צדדים לחוזי יחס, אני מקבל את עמדת התובע לפיה הסכם 2007 השני הינו עדכון של הסכם 2007 הראשון, והשקפה ממזגת זו מנביעה את המסקנה כי אין בכותרת הסכם 2010 לפיה הוא מהווה "עדכון להסכם מתאריך 1.2.2007" על מנת לבטל את המשך תחולתו של הסכם 2007 השני. [וראו הסבריו של התובע לעניין כותרת ההסכם, כוונתו ונסיבות חתימתו בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-18].

לאמתו של דבר, ולמעלה מן הצורך, נוכח המתואר בסעיפים 21-22 לעיל, אף לשון הסכם 2010, תומכת בפרשנות התובע לו.

ראשית, לסדר המשפטים בחוזה כה קצר ותכליתי יש לייחס משקל מוגבר בפרשנותו. ההסכם מעלה תחילה על ראש שמחתו את השותפות בין הצדדים ב"פריט יוסי אזולאי", ורק לאחר מכן כהשלמה – את תנאי המינימום.

שנית, "פריט" הינו "יחידה אחת מתוך רשימה, אוסף או קבוצה" או "כל אחד מן הדברים המנויים ברשימה אחת" [ראו מילוג, המילון העברי החופשי ברשת , וכן המילון החדש, אברהם בן שושן, 1973] ובחירת הצדדים לנקוט בלשון "פריט יוסי אזולאי" ולא "הופעה", מלמדת על כך שתחת התנאי חוסים גם מקרים בהם נמכרת הופעת התובע כחלק מקבוצה, ותכליתו להבחין בין עלות יתר הפריטים בה לבין עלות "פריט יוסי אזולאי", ולשתף את התובע בהכנסות ממנו .

שלישית, משאליבא דהנתבעת עצמה עדכן הסכם 2010 את הסכם 2007 הראשון קשה להלום מסקנה לפיה יפורש הביטוי "אירוע מלא" במנותק מהמשמעות שנתנו לו הצדדים בהסכם 2007 הראשון, והמתייחסת ל"אירועים בהם הלקוחות יפנו לתטה בנוגע ליוסי אזולאי", ולארבעה אייטמים שיבצע, דהיינו מופע מוגדר ומוזמן של התובע, ולא חבילה של מוצרים שהוא נבלע בתוכה, כהשקפת הנתבעת.

רביעית, ללא ראיית הסכם 2007 השני כחלק מהתשתית ההסכמית על גביה הועמד הסכם 2010, עומד הסכם זה האחרון כמגדל פורח באוויר, שכן הסכם 2007 הראשון כבר הסתיים בהתאם לתנאיו ביום 1.2.10.

מתן חשבונות – אי אפשר לפסנתר פיל:
פיל ענק ניצב באולם בית המשפט. עם חדק, חטים, וזנב. מידות גופו נגזרו מ אותן עשר שנות יחסי עבודה משותפת בהן שימשה הנתבעת כמשווקת הבלעדית של פעילותו המוזיקלית של התובע וכמפיקת אלבומיו, מאותם שישה הסכמים בכתב שנחתמו ביניהם לצורך כך, מאותן הסכמות בעל-פה שנוספו עליהם, ומאותה התנהלות בפועל של הצדדים במהלך שנות ההתקשרות הארוכות . נציגי הנתבעת עמדו דחוקים באולם בית המשפט, הם חשו היטב את משקלו וגודלו של הפיל הענק, אך בה בעת הפריחו תזות שונות ומתחלפות לצורך שלילת קיומו. עמדו בתוקף על כך שאין זה פיל אלא פסנתר כנף ענק. כשנחשף בחומר הראיות החדק המתנופף – ציירו פסנתר בעל חדק.

כאמור, הודתה הנתבעת כבר בכתבי טענותיה בקיומה של מערכת יחסים מיוחדת במסגרתה היוותה "בית עבור התובע". בסיכומיו טען התובע לקיומם של יחסי נאמנות ו/או שליחות ו/או שותפות בין הצדדים. זאת מכוח ההסדרים, בכתב או בעל-פה, שהעניקו לנתבעת זכות שיווק בלעדית של הופעות התובע, קבלת התמורה בגינן, וחיוב בהעברה לתובע של חלקו של התובע בשותפות באותן הכנסות. כן הצביע התובע על כך שאביחי ורון הודו הלכה למעשה בחקירותיהם כי כ"בן בית", היה התובע זכאי לקבלת דיווחים וחשבונות, וכי ספריהם היו פתוחים בפניו [ ראו עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 20-22, עמ' 24, שורות 3-10], וכי העילה היחידה בגינה הם מבקשים לנעול עתה דלת בפניו ומתנגדים למתן החשבונות נעוצה בטענותיו עתה כלפיהם כי בין כתלי אותו בית, ותוך שימוש באותה תחושת אמון ביתית שנטעו בו, גנבה הנתבעת את דעתו וקיפחה את זכויותיו על פי ההסכמים, וביטול ההסכם על ידו עקב כך, שהרי כך הכריז רון: "הכל הגיוני, כשאתה מתנהג הגיוני. ברור שמגיע לבן אדם שעובד איתי חשבונות כל הזמן שהוא עובד איתי, לא היה פעם אחת שביקש חשבון ולא קיבל. אפי' דאגתי שיפתחו לו את המשרד, ואיש מחשבים שיבדוק לו את כל המיילים של החברה"..."כרגע אני מתנגד למתן חשבונות בכל הנושאים. אם הוא גונב אותי היום ובא ומשחק אותה שאני גונב לו 500 ₪ אז אני לא נותן לו דוחו"ת כרגע" [עמ' 40-41 לפרוטוקול].

מנגד טענה הנתבעת כי לא הוכח קיומה של מערכת הסכמית המצדיקה קבלת חשבונות, כי התובע אינו שותף של הנתבעת, וכי אין לו זכות תביעה ביחס לכספים שהתקבלו אצלה ביחס למרבית רובם של האירועים בהם השתתף התובע כחלק מ"חבילת מוצרים" ולפיכך לא תומחר באופן נפרד ומובחן , אלא היה זכאי לתשלום המינימום בלבד, שאינו כולל כל סממן של שותפות.

על פי התפיסה המקובלת בפסיקה בשלב זה בו מצוי הדיון בתביעה דהאידנא נדרש התובע מתן חשבונות להוכיח כי בינו לבין הנתבע מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה זאת, וכן כי קמה לו זכות תביעה ביחס לכספים בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות [ ראו ע"א 127-95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח', פ"ד נא (4) 337 (1997)]. עם זאת, משא נוסף זה של הוכחת זכות תביעה אינו נדרש במקרה בו בוסס קיומם בין הצדדים של יחסי אמונאות מובהקים, שהם בגדר חי הנושא את עצמו [ראו לעניין זה ע"א 5685-17 זילכה נ' קלדרון (2017) , ע"א 45965-06-12 המומחים להטבות לעובדים, בנפיט בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ( 2016)].

כבר בדברי ימיה המוקדמים של הפסיקה הישראלית הוכרה עצם אי יכולתו של צד לחוזה לקבוע את הדמים המגיעים לו על פי החוזה בגלל חוסר ידיעה הנובע מפעולות שנעשו על ידי הצד האחר שלא באמצעותו, ככזו העשויה להצדיק קבלת סעד למתן חשבונות [ראו ע"א 81-64 "רינה" י' זמל את י' אורן ואח' נ' אוירבך פ"ד יח (3) 567 (1964)]. שנים רבות לאחר מכן נפסק: "מאחר וקיומו של ההסכם, המקנה לתובעת אחוזים מהחיסכון, אינו שנוי במחלוקת, להבדיל מהיקפו, הרי הזכאות לקבלת חשבונות, מהבחינה העקרונית, אינה יכולה להיות אף היא שנויה במחלוקת, לאור קיומה של תלות אצל התובעת במסמכים הנמצאים בשליטת הנתבעים. ללא המסמכים, אין התובעת יכולה לדעת אם עצותיה יושמו הלכה למעשה, אינה יכולה לוודא קיומו של חיסכון במס, כמו גם כימותו, וכפועל יוצא לשום את השכר המגיע לה" [ת"א 1434-07 דוקטור חיים רופאי עסקים בע"מ נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ (2012), וראו גם ת"א 2534-07 אורט ישראל נ' WORLD ORT (2009) ופסק דינו של כבוד השופט א' רונן בת"א 52434-11-16 זפרני נ' דירות יוקרה בע"מ (2018)]

במישור העיוני נטועים שרשיה של תפיסה זו במשפט המקובל האנגלי אשר הכיר בכך שלצד יחסי הכוחות, זכות וחובה, ניצב זוג המושגים - כוח וכפיפות. כוח הוא שליטה רצונית שיש לאדם במצבו המשפטי של אדם אחר. כפיפות היא המושג התואם של כוח, והיא מתארת את מצבו של האדם החשוף לשיקול דעת חד צדדי, ומשכך מתקיים לגביו יסוד הפגיעות [[vulanerbility, דהיינו חוסר אונים למנוע הפעלה פוגענית של הכוח. בקטגוריה מיוחדת זו של מערכות יחסים שבהן אדם מקנה לזולתו כוח על ענייניו מבלי שיש למקנה אפשרות ממשית לשמור על ענייניו בעצמו, מתעורר חשש כבד להתנהגות אופורטוניסטית של הצד בעל הכוח. מבחינה עיונית נובע החשש משילובם של שני היבטים, הניעה להעדפת העצמי של בעל הכוח , והעדיפות במידע שיש לבעל הכוח. אחד המוסדות המשפטיים העיקריים שפיתח המשפט המק ובל על מנת להתמודד עם חשש זה הינו חובת האמון [duty of loyality] ההופכת צד אחד לאמונאי [fiduciary] של הצד השני, והמטיל עליו משטר של גילוי מלא - accountability. מוסד האמונאות, להבדיל ממוסד הנאמנות, טרם נתאזרח בחקיקה הישראלית, אך כבר קנה לו תושבות של קבע בפסיקת בית משפט העליון [ראו ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ (1984), ע' ליכט, "חובת אמון, אימתי?", בתוך "חובות אמון בדין הישראלי" 35, רות פלאטו-שנער, יהושע (שוקי) שגב עורכים, 2015].

בנול פסיקת בית המשפט העליון בענין חלמיש נארגו ב חובות האמון של בעל כוח, לרבות חובת הגילוי, גם חוטי שני שנטוו מתורת חוזה היחס, וסיביהם ספוגים בערכים כמו אמון, סולידריות והדדיות. עוד קודם לכן עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו ב ת"א 2671-04 לוין נ' פיק (2009) על כך ש: "אין מחלוקת כי ככל שמערכת יחסים נמשכת, היא יכולה ביתר קלות להתאים להגדרה של מערכת יחסים מיוחדת". להשלמת תמונת הפיל שבחדר אדגיש כי במשפט המשווה ניתן לזהות מגמה לעיגונה של חובת אמון עצמאית בחוזי יחס הכוללת חובת גילוי, והנובעת מחובת תום הלב שבעריסת חוזה היחס, וזאת ללא צורך להידרש לתורת האמונאות [ראו ע' ליכט, "יחס חם – חובת אמון וחובת תום לב בהסכם הפצה בלעדי וחוזי יחס אחרים", בבלוג - נקודה בסוף משפט, הערות על דיני אמונאות וממשל תאגידי].

כמתואר לעיל, התובע הפקיד בידי הנתבעת במשך כעשור שנים ובאופן בלעדי את שיווק וניהול הופעותיו, וזאת באמצעות מסכת של חוזי יחס שתרכובת החמצן הייחודית שלהם הינה אמון, סולידריות, הדדיות, הוגנות, ותום לב. הנתבעת עצמה הודתה בכתב הגנתה כי הצדדים "פעלו בשיתוף פעולה מלא" וכי "היתה בית עבור התובע", הגדרה עצמית שמכירה בכך שבין הצדדים נרקמה מערכת יחסים מיוחדת. בהסתמך על החזון אשר הוצג ו אשר עמד בבסיס הסכם 2010, ומתוך אמונה כי היא פועלת בניקיון הדעת ובברות הלב למימושו, הוכפפו בידיה של הנתבעת השררה לקבוע את תג המחיר בעד עמלו האמנותי של התובע, והמשטר על שסתום פרנסתו, תוך יצירת תלות של התובע בתוצאות שליחותה של הנתבעת.

משהגעתי לכלל מסקנה, כמפורט בפרק קודם להכרעתי זו, כי המטרה שעמדה בכור הסכם 2010 היתה כינון שותפות בהכנסות, ועל מנת ליישמו בהתאם לכוונת הצדדים ולקיים את תנאיו באמונה ובהגינות היה על הנתבעת, כשלוחתו של התובע, לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף, לא ניתן לקבוע את הדמים המגיעים לתובע ללא חשיפתם של האופנים בהם הפעילה הנתבעת את כוחות שיקול הדעת שהוענקו לה על ענייניו של התובע.

פגיעותו ותלותו של התובע יצאה מן הכוח אל הפועל – זאת משלגרסת הנתבעת עצמה היא לא נהגה לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע, ולגרסת התובע העלימה ממנו את התמחור האמיתי [ותימוכין לכך נמצאו בעדות מרסל], וכך או אחרת נמצא כי סיכלה את מימוש ההסכם וחיבלה במימוש זכויותיו של התובע על פיו. לא זו אף זו, טרם הגשת התביעה אף נתגלו בחשבונותיה של הנתבעת טעויות רבות כמפורט בתצהיר התובע ובטבלה נספח 17 לאותו תצהיר המסכמת את הבדיקה המדגמית שביצע ואשר נתוניה לא הוכחשו על ידי הנתבעת באופן מפורש, מפורט ומבוסס [וראו גם עדותו החיוורת של אביחי בעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 37-38, עמ' 26, שורות 1-5, את המתואר בסעיף 33 לעיל ממנו עולה כי התקשיתי לתת אמון בהסברי הנתבעת להיווצרותן של הטעויות הראשוניות אותן גילה התובע, ואת תשובתו המתחמקת של אביחי בעמ' 34-35 לפרוטוקול בהתייחס לנספח 10 לתצהיר התובע אל מול מוצג ת/3].

אם לא די בכך, הנתבעת ראתה עצמה כעולה מההתכתבויות בין הצדדים בזמן אמת כמי שמחוייבת במתן פרטים וחשבונות לתובע ביחס לכל הופעה, ואף אפשרה לתובע, טרם הגשת התביעה, גישה חופשית לספריה.

ממכלול האמור לעיל נהירים הן קיומה בין הצדדים של מערכת יחסים מיוחדת, והן קיומה של זכות לתובע בכספים הנתבעים על ידו, המצדיקים את עתירת התובע לקבלת חשבונות מהנתבעת.

בסיכומיה הלינה הנתבעת על כך ש"דרישתו הגורפת של התובע לחשבונות אינה מבחינה בין הופעותיו כמוצר מובחן ומתומחר בנפרד "פריט יוסי אזולאי" לשון ההסכם בין הצדדים, לבין הופ עותיו כחלק מחבילת מוצרים שונים שנמכרים על ידי תטה", ולפיכך במתן חשבונות מצד הנתבעת ביחס להופעותיו של התובע שלא בנפרד, אלא כחלק מ"חבילת מוצרים"", יצור פגיעה בסודותיה המסחריים של הנתבעת שלא לצורך. ובכן, משקבעתי בהכרעתי זו כי קיומו של החוזה כהלכתו, ככוונתו וכאמונתו, חייב את הנתבעת לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף, נשמט השטיח מתחת לרגלי טענה זו.

אך למעלה מן הצורך אעיר כי טענתה של הנתבעת לקיומו של "סוד מסחרי" נותרה בגדר "סוד דיוני", משלא בוססה, פורטה, והובהרה כדבעי. על פי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999, מוגדר "סוד מסחרי" כדלקמן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו", אך הנתבעת כשלה בנטל השכנוע לכך שאופן תמחור אותן "חבילות מוצרים" עד לחודש יוני 2016 ללקוחותיה השונים והמתחלפים , דהיינו במסגרת משאים ומתנים ביחס לאירועים אשר נערכו לכל המאוחר לפני יותר משלוש שנים, עולה כולו לגדר סוד מסחרי תקף ובעל ערך שהושג במאמץ [ראו ע"א 9046-96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ פ"ד נד (1) 625 (2000)], ולכך שנהגה במידע זה כמי שרואה בו סוד מסחרי ונקטה אמצעים לשמירה על סודיותו, לרבות בהחתמת לקוחותיה, עובדיה, ואף התובע שבפניו גילתה את ספריה טרם הגשת התביעה, על כתב סודיות. לענין זה אפנה גם לנספח 13 לתצהיר התובע בו חשף אביחי תמחור "חבילת מוצרים" בפני התובע ללא כל סייג. ודוק, התובעת אף לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הנתבע פנה בשלוש השנים האחרונות למי מלקוחותיה תוך שימוש במידע שחשפה בפניו התובעת.

במכלול האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת ליתן לתובע בתוך 120 ימים חשבונות בדו"ח מאושר בתצהיר ומאומת על ידי רואה חשבון, והמפרט כדלקמן:
את כל ההופעות ששיווקה הנתבעת בהשתתפותו של התובע מאז חתימת הסכם 2010, תוך חלוקה בין אירוע חופה ואירוע מלא לבין הופעת אורח.
ביחס לכל אירוע חופה ואירוע מלא – את התמורה שקיבלה הנתבעת בגין כל אירוע, את ההוצאות שהוציאה הנתבעת ביחס לאותו אירוע, בפירוט כל הוצאה וזהות מקבל התשלום, אשר יתמכו בחשבוניות. את התשלום אשר שילמה הנתבעת לתובע בגין כל אירוע, ואת אופן חישוב התשלום לתובע בגין כל אירוע כאמור .
ביחס לכל הופעת אורח – את התמורה אשר קיבלה הנתבעת בגין האירוע כולו, את פירוט יתר המוצרים ששיווקה ביחד עם התובע באותו אירוע , את התמחור ללקוחות של השתתפות התובע באירוע, את התשלום אשר שילמה לתובע, ואת אופן חישוב התשלום האמור.

נוכח המפורט בסעיף 13ג. להחלטה זו, לא מצאתי הצדק לחייב את הנתבעת לגלות לתובע את תימחורם ו/או עלותם של אותם מוצרים נוספים ששיווקה במסגרת אירועים בהם השתתף התובע כהופעת אורח.

בנוסף, משבפעימה זו של ההליך הדיוני התמקד הבירור בהסכמי ההופעות, ופלוגתאות הצדדים לעניין זכויות יוצרים לא נתבררו בגדרה, לעת הזו אין מקום להיזקק לשאלת זכותו של התובע לקבלת סעד למתן חשבונות המפורט בסעיף 87.3 לתצהיר העדות הראשית מטעמו , ברם מבלי לקבוע מסמרות אפנה למוצא פיו של רון עצמו המפורט בעמ' 40 לפרוטוקול, שורות 1-32.

במכלול נסיבות העניין, ונוכח האמצעים המרובים, בזמן ובממון, אשר נאלץ התובע להקדיש על מנת להגיע להכרעה שתאלץ את הנתבעת להכיר בקיומו של הפיל הענק שבחדר, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 40,000 ₪, אשר ישולמו על ידי הנתבעת לתובע בתוך 30 ימים, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

כולי תקווה כי הצדדים יפיקו לקח טוב מהליך ביניים זה, ובשים לב למשאבי הזמן, הממון, והנפש שהושקעו בו מצדם, ובחלוף יותר משלוש שנים מאז נפרדו דרכיהם המקצועיות ישכילו לראות בסיומו דווקא פתח להידברות על מנת למצ וא פתרון יעיל ומוסכם לסכסוך הכולל ביניהם, למען יאריכון ימיהם בקול ששון ובקול שמחה ובפרנסה טובה, ו לא יקצרון ימיהם בקול חקירה, ובקול התנצחות פרקליטים , ובהוצאות משפט .

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, 24 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסי אזולאי
נתבע: תטה עושים מוסיקה בע"מ
שופט :
עורכי דין: