ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורית אליתים נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב
נציג ציבור (מעסיקים) – מר יעקב חמצני

התובעת
אורית אליתים ת.ז XXXXXX478
ע"י ב"כ עוה"ד תמר איטח

-
הנתבעים
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד שירלי ברדוגו

פסק דין

הסוגייה שבפנינו עוסקת בשאלת זכאות התובעת לתשלום רטרואקטיבי של דמי לידה בגין הכנסתה כשכירה.

עיקר העובדות שאינן במחלוקת
התובעת, ילידת 1980, ילדה את ילדה השני ביום 9.12.2012. באותו המועד עבדה בתור שכירה בשירותי בריאות כללית והן כעצמאית.
התובעת לא הגישה תביעה לנתבע לקבלת דמי לידה ו קיבלה את דמי הלידה כעצמאית באופן אוטומטי.
לאחר הגשת שומת הכנסות התובעת, חושבה מחדש זכאות התובעת לדמי לידה והתברר כי נוצר לה חוב. החובה דנן נוכה מקצבת הילדים ששולמחל משנת 2014.
נכון להיום החוב שולם במלואו.
התובעת הגישה תביעה לתשלום הפרשי דמי לידה ביום 16.11.2016, וזאת בשל אי תשלום דמי לידה בגין עבודתה כשכירה. התביעה נדחתה על ידי הנתבע ומכאן התביעה שבפנינו.
במסגרת בירור התובענה התקיימה ישיבת הוכחות, במסגרתה העידה התובעת עצמה; הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

טענות התובעת
לטענת התובעת, החל משנת 2009 היא עבדה כעצמאית וכשכירה בשירותי בראיות כללית. ביום 9.12.2012 ילדה את ילדה השני ו קיבלה דמי לידה כעצמאית באופן אוטומטי על סמך המידע שהיה מצוי בידי המשיב.
באשר לדמי הלידה על בסיס הכנסתה כשכירה, התובעת לא הגישה תביעה לנתבע וזאת היות והסתמכה על כך שהמעסיק יגיש את התביעה בשמה, כפי שעשה לאחר לידת ילדה הראשון.
התובעת קיבלה דמי לידה, אולם לא קיבלה מכתב על זכאות לדמי לידה. זאת ועוד, דמי הלידה שקיבלה, שעמדו על כ-18,000 ₪, התאימו, פחות או יותר, לגובה הכנסותיה כעצמאית וכשכירה. על כן, לטענתה, לא יכלה לדעת בזמן אמת כי נפלה טעות והתביעה בגין היותה שכירה לא הוגשה על ידי המעסיק.
בשנת 2016 עת גילתה התובעת כי היא מקבלת קצבת ילדים נמוכה מהמגיע לה, החלה לברר את פשר ההפחתה בתשלום וגילתה, כי לטענת הנתבע שולמו לה דמי לידה ביתר בגין היותה עצמאית וכי לא שולמו לה דמי לידה כלל עקב היותה שכירה. על כן, נוצר לה חוב אשר קוזז מקצבת הילדים ששולמה לה.
לטענת התובעת, כל המידע היה מצוי אצל הנתבע החל משנת 2012 עת הגישה התובעת דוח כספי בגין היותה עצמאית. בהתאם , לפי נהלי הנתבע מיום 30.4.2009, מקום בו שגה הנתבע או לא השתמש במאגרי המידע שברשותו, במקרה של זכאות חד משמעית כגון דמי לידה, ההתיישנות תהא בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, תש"ח-1958, קרי תעמוד על 7 שנים.
לאמור, לטענת התובעת שגה הנתבע בעניינה פעמיים; תחילה בשל העובדה שלא יידע אותה על כך שתביעתה בגין היותה שכירה לא הוגשה; שנית, עת לא השתמש במידע שהיה מצוי ברשותו לאור הגשת השומות השנתיות, ולא חישב מיוזמתו את דמי הלידה גם על בסיס הכנסתה מעבודתה כשכירה. בהתאם, לאור ההנחיות הפנימיות של הנתבע, מקום בו המבוטח לא מימש את זכאותו עקב טעות של הנתבע, הרי שמירוץ ההתיישנות יחל רק ביום בו נודע הדבר למבוטח; קרי, בעניינה של התובעת בשנת 2016.
טענות הנתבע
לטענת הנתבע אין חולק כי התובעת לא הגישה תביעה לקבלת דמי לידה על בסיס עבודתה כשכירה. התובעת ייחסה את המחדל האמור למעסיקתה, שירותי בריאות כללית, אולם לא תמכה טענתה בכל הוכחה חיצונית.
לאחר שלתובעת שולמה קצבת דמי לידה, התקבלה שומה מעודכנת של הכנסות התובעת, התברר כי לתובעת שולמה קצבה ביתר ונוצר חוב בגובה של 7,753 ₪. הודעה על חישוב מחדש כאמור נשלחה לתובעת ביום 10.12.2013. יתרה מזאת, במסגרת ההודעה דנן פורטו ההכנסות על בסיסן חושבו ושולמו לתובעת דמי הלידה.
התובעת אישרה כי קיבלה את הודעת הנתבע כאמור ואף צירפה את המכתב לכתב התביעה והודתה בחקירה כי קיבלה את המכתב אולם לא פתחה אותו. התובעת אישרה כי הכתובת אליה נשלחה הודעה היא כתובת המגורים של הוריה, לשם מגיעים כלל דברי הדואר שלה, זאת לבקשתה.
לצורך כיסוי החוב נעשו ניכויים מקצבת הילדים לה הייתה התובעת זכאית, זאת החל מינואר 2014 ועד לתשלום מלוא החוב. למען הסר ספק, החוב שולם במלואו עוד לפני שהוגשה התביעה על ידי התובעת.
לאור כל האמור לעיל, התביעה הוגשה על ידי התובעת בחלוף 4 שנים ממועד היווצרות העילה, קרי ממועד הלידה. על כן, מדובר בשיהוי ניכר בהגשת התביעה אשר מקורו בשרשרת מחדלים של התובעת עצמה, כלדקמן:
התובעת לא הגישה תביעה לדמי לידה, בניגוד לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1988, אלא בשיהוי ניכר בן 4 שנים;
התובעת לא סיפקה הסבר מספק לשיהוי החמור. אין די בטענה כי סמכה על המעסיק שיגיש את התביעה בשמה שכן מדובר באחריות של התובעת ולא די בכך על מנת להתגבר על הוראות סעיף 296 (ב) לחוק;
התובעת קיבלה את הודעת הנתבע מיום 10.12.2013 אולם לא ערערה עליה לבית הדין בתוך 12 חודשים. תחת זאת, הגישה תביעה לבית הדין רק ביום 11.12.2017. הסבר התובעת כי לא עיינה בהחלטה אינו יכול לעמוד ואין בו בכדי לעצור את מירוץ המועדים לצורך הגשת תביעה לבית הדין;
מחדל נוסף של התובעת נעוץ בכך, שהגם שבוצעו ניכויים מקצבת הילדים ששולמה לה החל מחודש ינואר 2014, היא הגישה את התביעה לבית הדין רק ביום 11.12.2017. התובעת הודתה בפני בית הדין כי ידעה בזמן אמת על דבר הניכוי, אולם הגישה את התביעה בשיהוי של שנים. לאחר מכן, שינתה את גרסתה וציינה כי גילתה על אודות הניכוי רק בתחילת שנת 2016. מדובר בגרסה מתפתחת שלא נתמכה בכל ראיה ועל כן יש לדחותה.
באשר לטענת התובעת כי חלות עליה הוראות חוזר מס' 393 מיום 18.1.2009, לפיהן יש להעמיד את תקופת ההתיישנות על 7 שנים, הרי שדין הטענה להידחות. לאמור, החוזר דנן מתייחס למצב בו המבוטח לא מימש את זכויותיו עקב טעות או מחדל של הנתבע. ודוק, בעניינה של התובעת, אי תשלום דמי הלידה במלואם נעוץ במחדליה שלה ובראשם אי הגשת תביעה תוך פירוט מלוא נתוני השכר כדין.
לאור כל האמור לעיל מבקש הנתבע לדחות את התביעה.

דיון והכרעה
הזכות לדמי לידה קבועה בסעיף 49 חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן- החוק) וכדלקמן –
"(א) המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההיריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה".
סעיף 50 לחוק קובע את תנאי הזכאות – "מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה - דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה...". סעיף 53 לחוק עוסק בשיעור דמי הלידה וסעיף 54 לחוק מפרט מהו "שכר העבודה הרגיל" תוך הבחנה בין "עובדת" ל"עובדת עצמאית".
ודוק, מסעיפי החוק דנן עולה כי מבוטחת שהינה במעמד "כפול" של עובדת ועובדת עצמאית, וככל שעמדה בתקופות הביטוח הנדרשת בגין כל "מעמד", הרי ש"שכר העבודה הרגיל" יכלול גם את הכנסתה כעצמאית.
ככלל, קיימת הבחנה בין זכאות לגמלה, קרי, כי התמלאו תנאי הדין המזכים בגמלה ובין הזכאות לתשלום גמלה, המותנית בין השאר בהגשת תביעה לגמלה במועד (עב"ל 96/03 דוד פריג' נ' המוסד לביטוח לאומי) [פורסם בנבו]. בענייננו – הנתבע אף לא בחן את התביעה של התובעת גופה, אלא דחה אותה על הסף מפאת שיהוי בהגשתה.
אופן הגשת תביעה מוסדר בסעיף 1 ל תקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח- 1998 (להלן -תקנות), שם נקבע כי: "תביעה לגמלה וכן תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה כאמור בסעיף 118 לחוק (להלן - תביעה), יוגשו בטופס שהורה עליו המוסד".
יחד עם זאת, בד בבד ישנו סעיף 5 לתקנות המאפשר לנתבע לשלם גמלה מסוג מסוים על בסיס נתונים שבמאגר המידע שלו, אף אם לא הוגשה לו תביעה:
"(א) על אף האמור בתקנה 1 רשאי המוסד לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה.
(ב) המוסד רשאי לעשות שימוש במאגר מידע לצורך הוכחת זכות לגמלה, לצורך אימות פרטים ומסמכים המוגשים למוסד לעניין תשלום גמלה, וכן לצורך שיפוי מעביד ששילם גמלה."
את התביעה יש להגיש בתוך 12 חודשים וזאת בהתאם להוראות 296(א) לחוק: "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". סעיף זה הוא בעל אופי מהותי ואינן "מתחום הפרוצדורה והמנהל".
יחד עם זאת, עם השנים חל ריכוך מסוים בתקופת השיהוי; כך גם נהלי המשיב מחייבם במקרים מסוימים את הארכת תקופת ההתיישנות וזאת במקרים בהם הטעות או המחדל נעוץ בהתנהלות הנתבע (וראו לעניין זה נהלים פנימיים של המשיב כפי שאל המעודכנים מעת לעת).

אשר לענייננו
זכאות התובעת לדמי לידה גם בשל היותה שכירה, לא הוכחשה לגופה על ידי הנתבע, או לכל הפחות לא נבדקה לגופה. ודוק, את שיעור דמי הלידה לו זכאית התובעת, לפי סעיפים 53 ו- 54 לחוק, יש לגזור מ"שכר העבודה הרגיל" ובמקרה זה - מהכנסתה כשכירה וכעצמאית גם יחד.
מלשון החוק עולה לא כי מדובר בגמלאות שונות אשר לצורך קבלת דמי לידה בגין המעמדות השונים, יש להגיש תביעות נפרדות. במקרה שלפנינו שילם הנתבע את דמי הלידה לתובעת אוטומטית כך שהאחרונה לא נדרשה כלל לפעול בהתאם לתקנה 1 לתקנות ולהגיש תביעה יזומה. הנתבע, ככל הנראה, פעל בהתאם לתקנה 5 לתקנות כך שיזם בעצמו את בחינת זכאות התובעת על בסיס הודעה על הלידה ותוך חישוב שיעור דמי הלידה על בסיס נתונים שברשותו; אולם התחשב לעניין הזכאות רק בהכנסות התובעת מעבודתה כעצמאית.
אנו סבורים, כי פעולה זו של הנתבע, עצרה את מרוץ הזמן הקבוע בסעיף 296 לחוק בעבור גמלת דמי לידה לתובעת, ללא אבחנה בין סוגי ההכנסות השונות. לאבחנה בין סוגי ההכנסות ישנה רלוונטיות כפי שציינו לבחינת "תקופת האכשרה" לעניין תנאי הזכאות לדמי הלידה , ולכל היותר לעניין אופן חישוב שיעור דמי הלידה, אולם לא לעניין סעיף 296, קרי סעיף השיהוי.
יתרה מזאת, הנתבע לא הבהיר, לא במסגרת הגשת תעודת עובד ציבור ולא בכל דרך אחרת, האם לא עמדו בפניו הכנסותיה של התובעת כשכירה והאם שולמו בגין הכנסה זו דמי ביטוח. על כן, משפעל הנתבע לתשלום דמי לידה על בסיס מידע שבמאגריו מבלי שנדרש מהתובעת לנקוט בפעולה אקטיבית של הגשת תביעה, היה עליו לבדוק את כלל ההכנסות של התובעת על מנת שלא יקרה מצב בו פעולה מבורכת מצד הנתבע יוצרת למעשה חסרון כיס אצל המובטח.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו הנתבע הגיע לכלל מסקנה כי שילם לתובעת דמי לידה ביתר והחל לקזז את הסכום מקצבת הילדים לה היא זכאית.
על כן, חישוב דמי הלידה המגיעים לתובעת, מבלי שהתקבלה התייחסות הנתבע למידע שהיה בידיו בנוגע הכנסותיה כשכירה, ועל בסיס נתוני הכנסתה כעצמאית בלבד ובנסיבות בהן היוזמה לתשלום דמי הלידה הייתה של הנתבע – אינה תקינה. לא זו אף זו, הדבר פוגע ברציונל תשלום הגמלה – קרי להוות תחליף להכנסה הרגילה של התובעת (המורכבת מהכנסתה כשכירה והכנסתה כעצמאית).
יתרה מזאת, מקום בו הנתבע מודה כי שילם לתובעת על בסיס הכנסותיה כעצמאית בלבד למעלה מ-7,000 ₪ ביתר, הרי שדבר זה מסביר מדוע בזמן אמת סברה התובעת כי קיבלה את מלוא התשלום המגיע לה, הן לאור עבודתה כעצמאית והן לאור עבודתה כשכירה.
דברים דומים נדונו בעבל (ארצי) 22345-08-14 המוסד לביטוח לאומי נ' איילת כהן (פורסם בנבו, 28.3.2017) (להלן- עניין - איילת כהן), ובלשון בית הדין הארצי-
"לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לרבות הניתוח המשפטי העומד ביסודה, לפיה תביעתה של המשיבה לדמי לידה שהוגשה כתביעה יזומה על ידי המוסד לביטוח לאומי הוגשה במועד, בעת שכל הכנסותיה של המשיבה, בין כעצמאית ובין כשכירה, היו ידועות ומדווחות כדין למוסד. משהתביעה הוגשה במועד, ומבלי שהמוסד הבהיר באופן סדור ומפורש מה מהותה, ממילא לא היה מקום לדחותה על יסוד הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי מפאת מועד הגשתה, ככל שהיא התייחסה להכנסות המשיבה כשכירה. על האמור נוסיף עוד אך הדגשים אחדים....
... כל זאת שעה שאף החוק עצמו מתייחס לתביעה לדמי לידה כתביעה אחת לעובדת העצמאית ולעובדת השכירה (ראו סעיפים 49-52, 56) ואך אופן חישוב דמי הלידה כמפורט בסעיפים 53 ו-54 לחוק ותקופות האכשרה מבדיל ביניהן. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי לדעתו, פעולת המוסד "עצרה את מרוץ הזמן הקבוע בסעיף 296 לחוק בעבור גמלת לידה לתובעת, ללא אבחנה בין סוגי ההכנסות השונות". כך או כך, דומה שבנסיבות אלה יש לראות את המוסד כמנוע מהעלאת טענה בדבר שיהוי שהשתהתה המשיבה בהגשת תביעתה לדמי לידה כשכירה." (ההדגשות במקור, א.ש).
יחד עם זאת, ענייננו נבדל בדבר מהותי אחד מעניין איילת כהן, שכן התובעת קיבלה את הודעת הנתבע מיום 10.12.2013, אשר הוכתרה בכותרת "תביעה לתשלום הפרשי דמי לידה". לדידנו הודעה זו החייתה שוב את מרוץ ההתיישנות. במסגרת ההודעה דנן ציין הנתבע כי שולמו לתובעת דמי לידה ביתר ועל כן קיים חוב בגובה של 7,753 ₪. התובע הודתה כי המכתב דנן התקבל אצלה, אולם מעולם לא נפתח עקב מעברי דירה. וראו לעניין זה עדות התובעת בפנינו –
"ש: את אמרת שלאור המעברים של הדירות, מפנה לסעיף 12 לתצהירך?
ת: אחרי שהבנתי את כל הסיפור אז אמרו לי לחפש מסמכים ולראות את כל מה שכתוב ביטוח לאומי ואז מצאתי את המסמך משנת 2014. כיוון שלא ראיתי את המסמך הזה.
ש: איזה מסמך לא ראית?
ת: מפנה לנסח ד' לכתב התביעה.
ש: שהוא הגיע אליך לדירה ברח' הגבורה 3, אבל לא פתחת אותו?
ת: הינו בבלגן מעבר דירות ועם ילדים קטנים, היינו אמורים לעבור לבית זמני, כל הבית היה על ארגזים. פספסתי את זה. זה לא נזרק. לכן כשאמרה לי העו"ד ללכת לפשפש אז מצאתי והראיתי לה את זה." (עמוד 4 שורות 6-15 לפרוטוקול)
במצב דברים זה, מקום בו נשלחה לתובעת הודעה על ביצוע הקיזוז בגמלה, הרי שמרוץ ההתיישנות החל מחדש בסמוך ליום 10.12.2013. במצב דברים זה, ומקום בו מדובר במחדל של התובעת, והיות ותביעה לנתבע הוגשה רק בשנת 2016, הרי שהתביעה התיישנה לאחר 12 חודשים בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק.
ודוק, המקרה דנן נבדל בעניין איילת כהן, שכן במקרה האחרון לא נפגע האינטרס הציבורי שבשמו יש להקפיד על מועד הגשת התביעה. כך, בעניין איילת כהו לא היה מדובר בתביעה כעבור שנים בגין גמלה שכל מטרתה הינה סיוע מידי. והשוו, התובעת הגישה תביעה בשנת 2016 בדין דמי לידה שמטרתם הייתה להבטיח את רמת חייה בתחילת שנת 2013. ראו לעניין זה את אשר נקבע בעב"ל 150/05 המוסד לביטוח לאומי נ' זיוה אלגלי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 26.1.2006:
"...לא יכול להיות ספק כי "דמי לידה" – על פי טיבם – הם תשלומים עיתיים, לתקופת זמן מוגבלת, עליהם חלה הרישא של סעיף 296(ב) לחוק. דמי לידה, על פי טיבם, אינם בחזקת "מענק" או "גמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת", כלשון הסיפא של סעיף 296(ב) לחוק. משכך, ניתן לתבוע דמי לידה תוך תקופה של 12 חדשים מן "היום הקובע" הוא – לענייננו - תאריך הלידה (20.8.02). הואיל ודמי הלידה משתלמים לתקופה של 12 שבועות (3 חדשים), הרי בחלוף 13 חדשים מן היום הקובע ניתן לתבוע בעד שני חדשים, בחלוף 14 חדשים ניתן לתבוע בעד חודש אחד ובחלוף 15 חדשים – לא ניתן לתבוע דמי לידה."
לאור כל המקובץ לעיל, אנו מורים על דחית התביעה.
כמקובל בהליכים מסוג זה - אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ט, (02 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: אורית אליתים
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: