ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית תל-אביב נגד גנדי השקעות בע"מ :

לפני כבוד השופטת אילה גזית

התובעת:

עיריית תל-אביב

נגד

הנתבעים:

1.גנדי השקעות בע"מ
2.ניר בזק

פסק דין

מבוא

עיריית תל-אביב (להלן: "התובעת" או "העירייה"), הגישה תביעה כספית כנגד הנתבעים 1-2 בגין חוב ארנונה.

חברת גנדי השקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "החברה"), היא חברה פרטית אשר עיקר עיסוקה בתחום הנדל"ן, ואשר החזיקה נכסים בתחום שיפוטה של התובעת. לטענת התובעת, הנתבעת אינה פעילה. מר ניר בזק (להלן: "הנתבע"), רשום ברשם החברות כדירקטור וכמחזיק ב- 100% מהון המניות הרשום והמונפק של הנתבעת.

התובעת טוענת, כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבע בחוב הארנונה של הנתבעת, בשל היותו בעל שליטה בחברה אשר ניהל אותה בחוסר תום-לב. לחילופין, יש מקום לחייב את הנתבע מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), המחיל לצורך גביית ארנונה את סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה").

הנתבעים טוענים, כי הנתבעת שילמה את מרבית חובה לעירייה, וצירופו של הנתבע רק בשל היותו בעל מניות בחברה, חייב להיעשות בהתאם לעילות המנויות בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות"). לטענתם, התובעת מתעלמת ממסך ההתאגדות של החברה ומאישיותה המשפטית הנפרדת, ועל-כן לא ניתן לייחס את חובותיה של הנתבעת לנתבע.

התיק נקבע לשמיעת ההוכחות ליום 11.2.19 וערב הדיון עתר הנתבע לדחייתו בטענה, כי בא-כוחו קיבל את ייצוגו רק ערב דיון. בקשת הנתבעים נדחתה, הואיל ומדובר בתיק משנת 2013, ומועד הדיון שנקבע, שוריין זמן רב מראש, עוד בישיבת 14.3.18, בנוכחות הנתבע עצמו ובא-כוחו דאז, אשר הודיעו לפני בית-המשפט, כי הם מודעים למועד ההוכחות שנקבע. דיון ההוכחות התקיים במועדו, ולאחריו הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור, וזו נדחתה.

טענות הצדדים

מטעם התובעת הצהירה גב' אילנית ורון, המשמשת נציגת גביה בכירה באגף לגביית ארנונה של התובעת. לטענתה, הנתבעת דיווחה לתובעת כי היא מחזיקה בנכסים הנמצאים בתחום שיפוטה של התובעת, כמפורט להלן:

ח-ן חוזה 10006345 – נכס המצוי ברחוב אלנבי 101 אשר שימש את הנתבעת למקום עסקה. הנתבעת החזיקה בנכס זה מיום 1.2.06 ועד ליום 15.1.13. במשך תקופה זו, לא שילמה את תשלומי הארנונה וחיובים עירוניים שוטפים, וחובה בגין ח-ן זה עומד על סך של 20,816.78 ₪.

ח-ן 10007698 – נכס המצוי ברחוב אלנבי 112 אשר שימש את הנתבעת למקום עסקה. הנתבעת החזיקה בנכס זה מיום 1.2.07 ועד ליום 9.2.13. במשך תקופה זו, לא שילמה את תשלומי הארנונה וחיובים עירוניים שוטפים, וחובה בגין ח-ן זה עומד על סך של 622.23 ₪.

ח-ן 10392084 – נכס המצוי ברחוב צירלסון 4 אשר שימש את הנתבעת למקום עסקה. הנתבעת החזיקה בנכס זה מיום 4.2.09 ועד ליום 9.9.12. במשך התקופה זו, לא שילמה הנתבעת את תשלומי הארנונה וחיובים עירוניים שוטפים, וחובה בגין ח-ן זה עומד על סך של 35,693.29 ₪.

ח-ן 10392114 – נכס המצוי ברחוב צירלסון 4 אשר שימש את הנתבעת למקום עסקה. הנתבעת החזיקה בנכס זה מיום 4.2.09 ועד ליום 9.9.12. במשך תקופה זו, לא שילמה הנתבעת את תשלומי הארנונה וחיובים עירוניים שוטפים, וחובה בגין ח-ן זה עומד על סך של 29,974.70 ₪.

ח-ן 10392126 - נכס המצוי ברחוב צירלסון 4 אשר שימש את הנתבעת למקום עסקה. התבעת החזיקה בנכס זה מיום 4.2.09 ועד ליום 9.9.12. במשך תקופה זו, לא שילמה הנתבעת את תשלומי הארנונה וחיובים עירוניים שוטפים, וחובה בגין ח-ן זה עומד על סך של 68,125.85 ₪.

ח-ן 10454625 - נכס המצוי ברחוב הכרמל 18 אשר שימש את הנתבעת למקום עסקה. הנתבעת החזיקה בנכס זה מיום 17.1.10 ועד ליום 16.7.12. במשך תקופה זו, לא שילמה הנתבעת את תשלומי הארנונה וחיובים עירוניים שוטפים, וחובה בגין ח-ן זה עומד על סך של 1,578.23 ₪.

גב' ורון טוענת, כי נוצר חוב לנתבעת כלפי התובעת בסך של 156,793.59 ₪, נכון ליום 1.1.13.
עוד טוענת גב' ורון, כי ההמחאות אשר מסר הנתבע חוללו בהיעדר כיסוי, והנתבעים לא עמדו בהסדרים בהם התחייבו. התובעת אף ניהלה במהלך השנים אינספור הליכי גבייה מנהליים כנגד הנתבעים במטרה להיפרע מהחוב, אולם ללא הצלחה, או הצלחה חלקית בלבד.

מצהירה נוספת מטעם התובעת, הגב' מירב ישעיהו, המשמשת בוחנת חיובים במחלקת שומה ג' באגף לחיובי ארנונה של התובעת. לטענתה, הנתבעת נרשמה על-פי הודעתה מיום 4.2.09 כמחזיקה בנכס שברחוב צירלסון 4, והודעה על כך נשלחה לנתבעת ביום 12.3.09.

גב' ישעיהו טוענת, כי ביום 5.12.11, טרם המציאה הנתבעת לידי התובעת את חוזי השכירות, פנתה הנתבעת לעירייה בבקשה לפצל את הנכסים לצורך הטלת החבות בארנונה על שוכרי המשנה. בתשובתה מיום 19.12.2011, דחתה העירייה את השגת הנתבעת, ובסעיף 1 נכתב: "בהתאם לאמור בסעיף 327 לפקודת העיריות, דייר משנה המחזיק בחלק מנכס לא יירשם כמחזיק לעניין ארנונה''.

גב' ישעיהו מציינת, כי בשל כך שלא הומצאו חוזי שכירות, כנדרש בתשובות קודמות של העירייה, לא ניתן היה לבצע את פיצול הנכס המבוקש. ביום 10.9.2012, בעקבות פנייה מהגבייה, נרשמו הנכסים על שם בעלי הנכס.

מצהירה נוספת מטעם התובעת, גב' רות אדר, המשמשת רכזת חיובים – מנהל כספים באגף לחיובי ארנונה של התובעת. לטענתה, בעקבות פניית החברה מיום 24.3.10 לשינוי סיווג הנכס למגורים ברחוב הכרמל 18, בוצעה ביקורת בנכס ואושר לנכס פטור "לא ראוי לשימוש" מתאריך הפנייה ועד ליום 30.4.10.

בעקבות פניית הנתבעת מיום 10.2.11 שונה הסיווג בנכס ממסחר למגורים החל מיום 1.1.11. ביום 12.6.11 פנה הנתבע לצורך שינוי סיווג הנכס מיום 1.5.10, הואיל וטען, כי הוא מתגורר בנכס ומבקש להסתמך על ממצאי הביקורת הראשונה. בעקבות כך, ביום 12.7.11 הודיעה התובעת, כי הנכס סווג למגורים החל מיום 1.5.10.

בעקבות פניה נוספת מהנתבעת המבקשת לסווג את הנכס כמגורים החל מיום 17.1.10 - מועד תחילת ההחזקה, ולא מיום 1.5.10, השיבה התובעת ביום 29.2.12, כי היא מקבלת את ההשגה וניתנה הוראה לשנות את סיווג הנכס למגורים החל מיום תחילת החזקה.

הנתבע הצהיר כי הוא מנהל, בעל מניות ומורשה חתימה בחברה. בזמנים הרלוונטיים החברה עסקה בנדל"ן, והייתה שוכרת נכסים ומשכירה אותם בשכירות משנה.

הנתבע טוען, כי ביום 13.07.2008 קיבלה החברה את הנכס שברחוב צירלסון 4. בסמוך למועד קבלתו, פנתה החברה לתובעת בבקשה להירשם בספרי העירייה כמחזיקה בנכס. אלא שהתובעת הואילה לרשום את החברה כמחזיקה בנכס רק ביום 04.02.2009.

עוד טוען הנתבע, כי בסמוך לפנייתה להירשם כמחזיקה, פנתה החברה לתובעת בבקשה לרשום את המחזיקים בפועל בנכס כמחזיקים לצורך חיובם בארנונה, ולכן ביקשה החברה מהתובעת לבצע מדידה של הנכס לצורך חיובם המדויק של המחזיקים בפועל.

לטענתו, נכח בכל המדידות שנעשו בנכס - ארבע במספר - למעט ביקור אחד שבו לא נכח במהלך המדידה, זאת מאחר שהמודדים הגיעו ללא התראה. הנכס שברח' צילרסון מהווה קומת משרדים בשטח כולל של כ- 272.2 מ"ר. מתוך שטח זה, החברה החזיקה בפועל בשטח של 28.7 מ"ר. יתר המבנה הושכר לשוכרי משנה והם אלה שעשו בו שימוש והחזיקו בו. תחילה, ניסתה החברה לגבות את תשלומי הארנונה מהמחזיקים בפועל, אך החברה לא הצליחה לגבות את כל סכומי הארנונה, ובחודשים מסוימים, אף לא הצליחה לגבותם כלל עד שבשלב מסוים, אף חדלה מלנסות לגבותם.

הנתבע טוען, כי במצב דברים בו התובעת, מחד, לא רשמה את המחזיקים בפועל כמחזיקים לצורכי ארנונה והמשיכה לבקש ולגבות את תשלומי הארנונה מהחברה, ומאידך, החברה לא הצליחה לגבות את הארנונה מהמחזיקים, הביאה לכך שהחברה צברה חובות ארנונה לעיריית תל אביב.

רק לאחר שהעירייה ביצעה את המדידות בנכס היא הסכימה לשקול את רישום שוכרי המשנה בנכס, וזאת כנגד המצאת הסכמי השכירות עימם. הבעיה שנוצרה, לטענתו, היא כי עד שסיימה התובעת למדוד את הנכסים, משך החוזה, בנקודת הזמן של סיום המדידה היה כבר קצר שכן, חוזי השכירות הם לשנה אחת, ועל-כן, התובעת סירבה לרשום את שוכרי המשנה כמחזיקים.

מאחר שהתובעת מיאנה לבקשות החברה, נאלצה החברה לשלם את תשלומי הארנונה בגין כל שטח הנכס. החברה שילמה סכומים נכבדים מתשלומי הארנונה, אך בשלב מסוים לא יכלה לשאת בנטל התשלומים ההולך וגובר.

הנתבע טוען, כי עד היום, אין החברה יודעת מה החוב המדויק שהיא חבה לכאורה לעירייה בגין הנכסים בכלל ובגין הנכס שברח' צילרסון 4 בפרט, ומה הסכום שפרעה לאורך השנים, באמצעות הוראות קבע, המחאות, כרטיסי אשראי ואף סכומים שהעירייה קיבלה לידיה מכוח עיקולים שהטילה על חשבון הבנק של החברה ועיקולי מיטלטלין.

הנתבע טוען, כי למיטב ידיעתו, החברה שילמה את כל חשבונות הארנונה שהיא חבה בהם ביחס לנכסים המצויים ברחוב אלנבי 101, אלנבי 112 והכרמל 18.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בעדויות, בכתבי הטענות על נספחיהם, ובפרוטוקולים ובסיכומי הצדדים, הנני קובעת, כי דין התביעה להתקבל בחלקה ורק בנוגע לנכס המצוי ברחוב צירלסון 4.

בתיק דנן, השאלות המרכזיות הדרושות בהן הכרעה הן, האם לנתבעת קיימים חובות ארנונה שלא שולמו על-ידה, והאם ניתן לחייב את הנתבע לשאת באופן אישי בחובות הארנונה של הנתבעת מכוח דיני הרמת המסך הכלליים או מכוח הרמת מסך הקבועה בהוראת סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים.

יובהר כבר עתה, כי טענת הנתבעים בנוגע לקיומם של חובות ארנונה לחברה וסכומם, דינה להידחות.
במסגרת כתב ההגנה של הנתבעים ובתצהיר עדות ראשית של הנתבע, הועלתה הטענה, כי הנתבעת שילמה את כל חשבונות הארנונה שהיא חבה בנוגע לנכסים שברחוב אלנבי 101, רחוב אלנבי 112 וברחוב הכרמל 18, וביחס לנכס שברחוב צירלסון 4 התובעת, לטענתם, לא רשמה את המחזיקים בפועל, ולא ידוע להם כיצד חושב חוב הארנונה.

אלא שבנסיבות התיק דנן, הוכח על-ידי התובעת, כי אכן קיימים חובות ארנונה לחברה, ואף הוכח שיעורם. הוראת סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש), (להלן: "פקודת העיריות"), שכותרתו: "פנקסים ראיה לכאורה" קובעת, כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו -בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן."

מעיון בסעיף 5 לתצהירה של נציגת העירייה גב' ורון עולה, כי הנתבעת דיווחה לתובעת, כי היא מחזיקה בנכסים הנמצאים בתחום שיפוטה ופירטה את חובותיה של החברה בצירוף תדפיסי חוב (ראו: נספח 3 לתצהירה של גב' ורון). מדובר בחזקה משפטית, ותדפיסי החוב שצורפו, מהווים ראיות לכאורה לגבי נכונותם, מכוח סעיף 318 לפקודת העיריות.

מעיון בראיות שהובאו על-ידי הנתבעים עולה, כי לא עלה בידם לסתור את נכונות תדפיסי החוב מטעם העיריה. הנתבע לא חקר את נציגות העירייה על התדפיסים, הנתבע לא הגיש תחשיב נגדי או חוות דעת מומחה של רו"ח או כל ראיה אחרת אשר היה בה כדי להזים את נכונות תדפיסי החוב.

אמנם, הנתבע צירף קבלות לתצהירו, אולם הסכום הכולל של הקבלות אינו תואם את סכום החוב הנתבע על-ידי העירייה. יובהר, כי לבקשת הנתבע, צירפה התובעת ביום 9.11.17 תחשיב חוב ארנונה הכולל את שומות הארנונה לגבי כל אחד מהנכסים, ועל-כן טענת הנתבע בתצהירו, כי לא ברור לו כיצד חושב החוב - דינה להידחות.

זאת ועוד, טענת הנתבעת, כי "אינה מחזיקה בנכס", היא טענה שיש להגיש עליה השגה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, הקובע מהם המועדים להשיג אודות חיובי ארנונה:

"3. (א) מי שחייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(3) הוא אינו מחזיק כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות;"

בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, נקבע:

"(א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר.
(ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לעניינים מנהליים."

מן האמור עולה, כי היה על הנתבע להגיש השגה בטענה, כי החברה אינה מחזיקה בנכסים אלא שהנתבע עצמו הצהיר לפני בית-המשפט, כי מעולם לא הוגשה השגה (ראו: פרוטוקול מיום 20.5.15 עמוד 6 שורה 12). אמנם, לבית משפט זה אין סמכות לדון בשאלת ההחזקה בנכס המסורה למנהל הארנונה, או לוועדת הערר. יחד עם זאת, בסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות קובע, כי:

"(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

אלא שהנתבע העלה בתצהירו טענה בעלמא, כי העירייה לא רשמה את המחזיקים בפועל של הנכסים. הנתבע לא פירט מי הם אותם מחזיקים בנכסים, לא צירף את הסכמי השכירות שחתם מול השוכרים או כל ראיה אחרת אשר יש בה כדי לתמוך בטענתו, כי אכן היו מחזקים אחרים בנכסים שדיווח עליהם.

לא זו אף זו, הנתבע מודה בתצהירו, כי לא היו להם השגות ביחס לחיובים, וכי הנתבעת שילמה את החיובים, עד אשר נקלעו לקשיים כלכליים (ראו: סעיף 10 וסעיף 12 לתצהיר הנתבע).

אשר על-כן, ולאור כל האמור לעיל, חובות הארנונה חלוטים, והנתבעת חבה בתשלום חובות ארנונה לתקופת החיוב.

כעת, יש לבחון האם ניתן להטיל חבות אישית על הנתבע ולייחס לו את חובות הארנונה של החברה מכוח דיני הרמת מסך הכלליים.

התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי הנתבע התנהג בחוסר תום-לב עד כדי מרמה, לנוכח העובדה שנמנע מלשלם את חיובי הארנונה אשר הוטלו על הנתבעת כדין, ובאופן שיטתי במשך רוב תקופת החזקה בנכסים, בעוד שהנתבע המשיך להפעיל את עסקו ולבצע ממנו תשלומים לגורמים אחרים ולעצמו, כאשר הוא הנהנה היחידי מהתנהלות זו. לטענת התובעת, מדובר בהתנהגות חסרת תום-לב המצדיקה הרמת מסך והטלת אחריות אישית על הנתבע, כבעל המניות ומנהל החברה לחובות הארנונה של החברה.

עיקרון הרמת המסך מעוגן כיום בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שכותרתו: "הרמת מסך (תיקון מס' 3) תשס"ה-2005)" קובע, כי:

"6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

כלל ידוע הוא, כי לא בנקל יורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות, שכן הינו "סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה..." (ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון, פסקה 56 (פורסם בנבו ביום 22.1.15)).

בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח על-ידי התובעת, כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת ולחייב את הנתבע באופן אישי בחובות הארנונה של החברה מכוח סעיף 6 לחוק החברות, ויוסבר.

על התובעת להציג ראיות משכנעות וברורות, כי הנתבע פעל בחוסר תום-לב והעדפת נושים, תוך ניצול מסך ההתאגדות של החברה, על-מנת להימנע מלשלם את חובות הארנונה של החברה, ולא די להעלות טענה בדבר אי תשלום מיסי ארנונה לעירייה.

מעיון בראיות התביעה עולה, כי לא הובאה על-ידי התובעת כל ראיה התומכת בגרסתה זו. נהפוך הוא, חילופי המכתבים בין הנתבע לתובעת בנוגע לבקשה לפטור מארנונה בשל שיפוצים בנכס, ואף צירוף של חלק מהקבלות בגין תשלום ארנונה לתובעת שהגיש הנתבע במסגרת כתב ההגנה מטעמו מלמדים, כי הנתבע היה בקשר ישיר עם התובעת בנוגע לנכסי החברה, והנתבעת שילמה לפחות חלק מחובות הארנונה. על-כן, לא ניתן לקבוע, כי התנהלות זו של הנתבע מלמדת על חוסר תום-לב והעדפת נושים כלפי התובעת.

כמו-כן, הנתבע הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי ניסה להגיע להסדר חובות הארנונה ובתצהירה של גב' ורון טענה זו לא נסתרה, אלא שלטענתה, הנתבעים לא עמדו בהסדרים, והייתה הצלחה חלקית בגבייה. עצם העובדה שהנתבע ביקש להגיע להסדר עם התובעת בקשר לחובות הארנונה ושאף חלק מהתשלומים נפרעו באופן חלקי, מובילה למסקנה הברורה, כי לא הוכח על-ידי התובעת, כי הייתה בהתנהלותו של הנתבע כמנהלה, חוסר תום-לב או ניסיון להונות את התובעת.

אשר על-כן, טענת התובעת, כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבע בחובות החברה מכוח סעיף 6 לחוק החברות, נדחית בזה.

משנקבע לעיל, כי דיני הרמת המסך הכלליים אינו חלים במקרה דנן, יש לבחון את טענתה החלופית של התובעת בנוגע לשאלת האחריות האישית של הנתבע, באופן שיש לייחס לו את חובות הארנונה של החברה, מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 קובעת, כי:

"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) ל פקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התנ"ט- 1999;
"בעל שליטה"– כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

חוק ההסדרים מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה ( נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"). סעיף קטן (3) שלו קובע, כי:

"(א)(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מגדיר את המונח "בעל שליטה":

"בעל שליטה – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו מחזיק, לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)".

סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה קובע, כי:

" "בעל שליטה" – מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:
ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצאו או ב- 10% לפחות מכוח – ההצבעה;
בזכות להחזיק ב – 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% לפחות מכוח ההצעה או בזכות לרכשם;
בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;
בזכות למנות מנהל."

מן האמור לעיל עולה, כי בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 119(א)(3) לפקודת מס הכנסה, היינו, כי חברה מפסיקה את פעילותה ולא משלמת חוב מס סופי, קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית. במצב דברים זה, עובר הנטל אל כתפי בעל השליטה ועליו להראות, כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית. בעניין זה, יפים דבריו של כבוד השופט דנציגר:

"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשה שלא בתמורה או בתמורה חלקית... כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר" (רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון [פורסם בנבו] בסעיף 9 להחלטת כבוד השופט י' דנציגר (25.10.12)).

עוד נקבע, כי על בעל שליטה המבקש לסתור את החזקה העובדתית לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות של החברה שימשה כולה לצורך פירעון חובותיה של החברה לנושיה. (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נגד מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם בנבו ביום 22.6.2010), עמוד 8, פסקה 17).

מן האמור לעיל עולה, כי על-מנת שרשות מקומית תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה של החברה עליה הנטל להוכיח, כי מתקיימים 5 תנאים מצטברים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה. בתנאי השישי, כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה או תמורה חלקית - עובר נטל ההוכחה לבעל השליטה, היינו, הנטל להוכחת תנאי זה עובר לכתפי הנתבע.

ומן הכלל אל הפרט.

בנסיבות המקרה דנן עולה, כי התובעת עמדה בנטל להוכיח, כי חמשת התנאים הקבועים בסעיף 119(א)(3) לפקודת מס הכנסה, מתקיימים, אולם אך ורק בנוגע לנכס שמצוי ברחוב צירלסון 4 בתל-אביב, כפי שיפורט להלן:

התנאי הראשון - החיוב בגין נכס שאינו משמש למגורים – התובעת טוענת, כי חובות הארנונה לא נוצרו בגין שימוש של הנתבעת בנכסים למגורים, אלא לצורך עסקי השכרת משנה שלה ומדובר בנכסים מסחריים. הנתבעים לעומת זאת טענו, כי מלבד הנכס שמצוי ברחוב צירלסון 4 בתל-אביב אשר סווג על-ידי העירייה כנכס שאינו למגורים, יתר הנכסים של החברה, היינו, הנכס שברחוב אלנבי 101, אלבני 112 והכרמל 18, הינם נכסים אשר לצורך גביית ארנונה סווגו למגורים.

מעיון בראיות בתיק עולה, כי בסתירה מוחלטת לטענת התובעת, הנכסים שברחוב אלנבי 101 ו- 112 אכן סווגו על-ידי העירייה כנכסים למגורים, וזאת כפי שניתן לראות באישור מסירת דרישה לתשלום חוב בגין כל אחד מהנכסים אשר מצוין ברחל ביתך הקטנה, כי: "סיווג לקוח מגורים חברות", ובתיאור השימוש של הנכס נכתב: "מגורים" (ראו: נספחים 5-6 לתצהירה של גב' ורון).

לא זו אף זו, מעיון בסעיף 6 להסכם השכירות מיום 12.2.12 בין הנתבעת לחברת ספירן חברה לנכסים בע"מ בנוגע לנכס שברחוב אלנבי 101 עולה, כי נקבע בו באופן מפורש, כי: "מטרת השכירות הינה ניהול והשכרה של יחידות דיור הקיימות בשטח המושכר, למגורים בלבד, במסגרת של שכירות משנה, ולא לכל מטרה אחרת..." (ראו: נספח 1 לכתב התביעה).

אשר לנכס שברחוב הכרמל 18, הצהירה בסעיף 6 לתצהירה של גב' אדר נציגת העיריה, כי בעקבות פניית הנתבעת לשינוי סיווג הנכס למגורים, העירייה קיבלה את השגתה של הנתבעת וניתנה הוראה לשנות את הסיווג הנכס למגורים החל מיום תחילת החזקה, היינו, החל מיום 17.1.10 (ראו: נספח 4 לתצהירה של גב' אדר). על-כן, אף הנכס שמצוי ברחוב הכרמל 18 הינו נכס אשר מסווג למגורים לצורך תשלום ארנונה. לפיכך, התנאי לחיוב בגין נכס שאינו משמש למגורים מתקיים אך ורק בנוגע לנכס שברחוב צירלסון 4.

התנאי השני – המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאינה דייר מוגן – על-פי דוח רשם החברות של הנתבעת (ראו: נספח 2 לכתב התביעה), עולה כי אכן מדובר בחברה פרטית שאינה דייר מוגן (ראו גם: הוראות הסכמי השכירות בחלק מהנכסים בנספח 1 לכתב התביעה).

התנאי השלישי – החברה לא שילמה את חובות הארנונה והחובות הינם סופיים – כפי שפורט ונקבע לעיל, חובות הארנונה של הנתבעת הינם סופיים, הואיל ולא הוגשו לגביהם השגות או ערר לוועדת הערר, על-פי הגדרת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. כמו-כן, מצהירות מטעם העירייה לא נחקרו ועל-כן, בנסיבות דנן, תנאי זה מתקיים.

התנאי הרביעי - החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה – בעניין זה, הנתבע טען במסגרת סעיפים 14 ו- 36(ב) לכתב ההגנה, כי הנתבעת היא חברה פעילה ומעולם לא הפסיקה את פעילותה, וכן גם בדוח רשם החברות נכתב בסטטוס המשפטי של התאגיד, כי החברה פעילה. אולם, במהלך הדיונים, הודה בא-כוחו של הנתבע, כי הנתבעת אינה פעילה (ראו: פרוטוקול מיום 3.12.13 עמוד 2 שורה 22), כמו גם הנתבע עצמו אשר העיד באופן מפורש לפני בית המשפט, כי: " הנתבעת 1 הייתה בבעלותי, הייתי בעל מניות ומנהל בה, היא לא פעילה החברה", ובהמשך: "החברה לא פעילה המון שנים." (ראו: פרוטוקול מיום 20.5.15 עמוד 5 שורה 9, ועמוד 6 שורות 11-12). עיננו הרואות, כי אף לשיטת הנתבע החברה אינה פעילה, ועל-כן די בכך על-מנת לקבוע, כי תנאי זה מתקיים.

התנאי החמישי - הנתבע הוא בעל השליטה בחברה - אין חולק, כי הנתבע עונה להגדרת "בעל שליטה" לפי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, היינו, החזקה של מעל 25% מהון ממניות החברה (וכן הוראת סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה), שכן על-פי דו"ח רשם החברות של הנתבעת, הנתבע רשום כמחזיק ב- 100% מהון המניות של החברה. אף בא-כוחו של הנתבע הצהיר לפני בית-המשפט, בעניין זה, כי אין מחלוקת, שהנתבע הוא בעל שליטה בנתבעת (ראו: פרוטוקול מיום 14.3.18 עמוד 12 שורה 6).

התנאי השישי - נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה או תמורה חלקית - כפי שפורט לעיל, הנטל להוכחת תנאי זה רובץ על כתפי הנתבעים, אלא שהנטל לא הורם על-ידם. אמנם, במסגרת סעיף 8 ו-סעיף 36(ג) לכתב ההגנה, טען הנתבע כי הוא מעולם לא העביר, הבריח, קיבל שכר ו/או העביר טובת הנאה כזו או אחרת לכיסו הפרטי מהנתבעת, לא בתמורה ולא שלא בתמורה, וכי מצבו הכלכלי הירוד הינו כתוצאה מהקשיים שנקלעה החברה. אולם, טענה זו, הועלתה רק במסגרת כתב ההגנה והנתבעים כלל לא טרחו להתייחס לטענה זו בתצהירים ואף לא בסיכומים מטעמם.

מדובר בטענה שהועלתה בעלמא, ללא כל תימוכין ראייתי מצד הנתבע שהינו בעל שליטה בחברה.
על הנתבעים להציג לפני בית-המשפט תשתית עובדתית ראויה ומלאה, הנתמכת בראיות ממשיות אשר תתייחס לכלל הרכוש של החברה, ואשר הינן מהותיות, נדרשות ומתבקשות בנסיבות בעניין. לצורך סתירת החזקה, היה על הנתבעים לתמוך בראיות, כגון: תצהיר מטעם רו"ח של החברה, דו"ח רו"ח, דוחות כספיים של החברה בעניין מצבת הנכסים, מאזנים, חוות-דעת מומחה מתאים, נציג הנהלת חשבונות של החברה, ועוד.

לא רק שהנתבע בחר מטעמים השמורים עמו, שלא להביא ולו בדל של ראיה לסתירת החזקה, הרי שהוא לא התייחס לטענה זו במסגרת התצהירים ובסיכומים, ועל-כן אי הבאת הראיות מצד הנתבעים והעדר התייחסות זו מצדם - פועלת לחובתם. לפיכך, לא עלה בידי הנתבע להראות, כי לא קיבל לידיו נכסים של החברה בהפסקת פעילותה, ולכן הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו והתנאי השישי מתקיים.

אשר על-כן, יש מקום ל ייחס לנתבע 2 את חובות הארנונה של החברה מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, ולהשית עליו חבות אישית של הנתבעת בחובות הארנונה נשוא התביעה בנוגע לנכס שברחוב צירלסון 4.

בנסיבות התיק דנן, התובעת רשאית לגבות מהנתבע את מלוא חוב הארנונה, ואין מקום להגביל את החיוב לגובה הנכסים שהיו לחברה במועד הפסקת פעילותה, הואיל והנתבע לא חשף לפני בית-המשפט את הנכסים שמחזיקה החברה הנתבעת ועל-כן, הנתבע יישא במלוא חוב הארנונה של החברה.

אשר על-כן, ולאור כל האמור לעיל, יש מקום לחייב את הנתבע ולהטיל עליו אחריות אישית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בגין הנכס שברחוב צירלסון 4 בת"א עבור ח-ן 10392084 שעומד על סך של 35,693.29 ₪, ח-ן 10392114 שעומד על סך של 29,974.70 ₪ וח-ן 10392126 שעומד על סך של 68,125.85 ₪. סך הכול של 133,793.84 ₪.

סוף דבר

אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 133,793.84 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה על-פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם -1980, וזאת מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח (בתוספת מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, 24 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עיריית תל-אביב
נתבע: גנדי השקעות בע"מ
שופט :
עורכי דין: