ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו כהן נגד מדינת ישראל. :

לפני: כבוד השופט יצחק לובוצקי - שופט בכיר (בדימוס)

נציגת ציבור עובדים גב' חנה קפלניקוב

התובע
אליהו כהן
ע"י ב"כ עו"ד זוהר ניסים .
-
הנתבעות

  1. מדינת ישראל.
  2. מדינת ישראל ממונה על השכר.

נתבעות 1 ו- 2 ע"י ב"כ עו"ד גילה חממי פינק
3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה.

פסק דין

לפנינו תביעת התובעים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו על המדינה להחיל בעניינם את תוספת רפורמה א' (להלן גם: "תוספת הרפורמה "), אשר גובשה במסגרת הסכם קיבוצי מיוחד אשר נחתם ביום 18.11.2002 בין המדינה לבין ההסתדרות (להלן: " ההסכם הראשון").

העובדות הרלוונטיות להליך:

התובע מס' 1, מר אליהו כהן, מועסק בשרות המדינה החל מיום 1.2.1987, ומיום 1.4.12 משמש בתפקיד מנהל תחום הוצל"פ תל אביב ברשות המיסים (להלן גם: "הנתבעת 1"). התובע 1 הינו עובד קבוע בפנסיה תקציבית החל מיום 8.12.1988, ודרגתו הנוכחית הינה 21 + בדרוג מנהלי.
התובע מס' 2, מר אהרון דנן, מועסק בשרות המדינה החל מיום 5.12.1976, ומיום 1.8.03 משמש בתפקיד מנהל תחום הוצל"פ חיפה ברשות המיסים. התובע 2 הינו עובד קבוע בפנסיה תקציבית החל מיום 1.12.1978, ודרגתו הנוכחית הינה 21 + בדרוג מנהלי.
התובע מס' 3, מר יוסי סקל, מועסק בשרות המדינה החל מיום 2.9.1979, ומיום 12.8.2008 משמש בתפקיד סגן מנהל היחידה הארצית (הוצל"פ) ברשות המיסים (להלן: "הנתבעת 1"). התובע 1 הינו עובד קבוע בפנסיה תקציבית החל מיום 16.1.1980 ודרגתו הנוכחית הינה 43 + בדרוג המח"ר.
הנתבע 2 הוא הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן גם: "הממונה על השכר").
הנתבעת 3 (פורמלית)- הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות")- היא צד להסכם הקיבוצי שנחתם בינה לבין המדינה בדבר תשלום תוספות שכר לעובדים המועסקים באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין.
כאמור, ביום 18.11.2002 נחתם ההסכם הראשון בדבר תשלום תוספת הרפורמה לעובדים המועסקים ברשות המיסים. הרקע לחתימת ההסכם היה רפורמה מקיפה במס, שכללה שינויים בתחום מיסוי רווחי ההון ומיסוי בינלאומי, אשר חייבו עובדים מסוימים באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, לעבודות ומטלות נוספות, כמו גם להכשרה והתמקצעות נדרשת.
אין חולק כי ההסכם הראשון חל רק על העובדים המועסקים בתפקידים המפורטים בנספח א' להסכם וכי התובעים ותפקידיהם לא נכללים במסגרת ההסכם (עמ' 8 ש' 31).
בחלוף השנים, ולפי הסכמות בין המדינה להסתדרות, הורחב מעגל התפקידים המזכים בתוספת הרפורמה. כך ביום 15.11.2007, הוחל ההסכם הקיבוצי הראשון על בעלי תפקידים נוספים, כאשר התפקיד אותו ממלאים התובעים לא נכלל ברשימה האמורה.
הרחבה נוספת של בעלי התפקידים המזכים בתוספת רפורמה א', נעשתה במסגרת הסכם קיבוצי נוסף שנחתם ביום 6.8.2009 (להלן: " ההסכם השני"). אין חולק כי גם הסכם זה אינו חל על התובעים ותפקידיהם (עמ' 8 ש' 31).
אין מחלוקת כי שלושת התובעים עברו קורס מפקחים מקוצר בהיקף של 120 שעות, בעוד שקורס מפקחים מלא עומד על 550 שעות לימוד (ר' עמ' 6 ש' 8-9).

התובעים טוענים, כי מבחינה מהותית, תפקידיהם אינם שונים מבעלי התפקידים הנהנים מתוספת הרפורמה. אי לכך, אי החלת ההסכם עליהם מהווה אפליית ם לרעה.

לטענתם של התובעים , עבודתם והאחריות המוטלת עליהם במסגרת תפקידיהם, אינה נופלת מזו המוטלת על הגובים הראשיים וסגניהם, עליהם הוחל ההסכם. לטענת התובעים, גורמים שונים במדינה אף סברו כך ופעלו במהלך השנים להשוואת מעמדם ליתר העובדים בתחום הגבייה, אלא שלאחר הגשת התביעה חלה תפנית חדה ובלתי מוצדקת בעמדת המדינה. התובעים טוענים כי גם ההסתדרות תומכת בעמדתם וסוברת כי יש לכלול את התובעים ברשימת בעלי התפקידים הזכאים לקבל את התוספת.

כאמור, התובעים סבורים, כי אי הכללתם במסגרת ההסכם הקיבוצי מהווה עיוות דין חמור כלפיהם. התוספת נשללה מהם שלא בצדק עת הועדפה ההגדרה המילולית של תפקידיהם על פני ההגדרה המהותית המשקפת את מה שהם עושים בפועל, מדי יום ביומו. לטענתם, נציגי המדינה אף הודו כי התובעים "נפלו בין הכסאות" , וכי אי הכללתם בתוספת הרפורמה מקורה בטעות.

התובעים טוענים להפליה אסורה, קרי יחס שונה אל שווים, שכן מעמדם, הכשרותיהם ומהות תפקידם שווים ליתר עובדי רשות המיסים , אשר קיבלו את תוספת הרפורמה. טענה נוספת היא, כי עובדים נוספים שעברו קורס מפקחים מקוצר זכו לקבל את התוספת.

אשר לטענת השיהוי שהופנתה כלפיהם טוענים התובעים, כי ההתכתבויות בעניינם החלו עוד ביום 6.6.10, כאשר זכותם קמה לראשונה רק בשנת 2009 , כאשר עובדים נוספים נכללו במסגרת תוספת הרפורמה.

לאור כל האמור, מבקשים התובעים מבית הדין, שיצהיר כי יש להחיל את תוספת הרפורמה שגובשה בהסכם הקיבוצי הראשון והשני , באופן שיושוו זכויותיהם ויתוגמלו כספית כיתר העובדים הנהנים מהתוספת.

המדינה טוענת, כי לשון ההסכם ברורה, בבואה להתייחס לקבוצות העובדים אשר חוסות תחתיו. התובעים אינם נמנים על קבוצת הזכאים לתוספת רפורמה א', זאת בהסתמך על ההסכמות הקיבוציות אליהן הגיעה המדינה עם ארגון העובדים, וכן בשל הריחוק שבתפקידיהם מן העיסוק שבליבת הרפורמה.
לטענת המדינה, תפקידם של התובעים הוא בתחום ההוצאה לפועל, ולכן אין מקום להשוואתם לאלו של גובים ראשיים וסגניהם. עוד נטען , כי אי הכללתם במסגרת הזכאים לתוספת אין מקורה בטעות , אלא פרי של משא ומתן קיבוצי, והסכמה מפורשת המשקפת את רצון הצדדים להסכם הקיבוצי. לכן, אין מדובר בהפליה פסולה , שכן התובעים אינם מבצעים תפקיד זהה למוגדר בהסכמים אלה.

אשר לקורס המפקחים אותו עברו התובעים, טוענת המדינה, כי מדובר בקורס מקוצר ולא בקורס המלא, וממילא כי אין לכך נפקות . זאת, מאחר והתובעים אינם נמנים בין רשימת התפקידים המזכים בתוספת, כמוגדר בהסכמים שגובשו , וכי אין מדובר בתנאי בלעדי לזכאות לקבלת התוספת.

המדינה מציינת, כי אין מקום שבית הדין יתערב בהסכמות הקיבוציות וברצון הצדדים. העובדה שהתובעים לא נכללו במסגרת ההסכמים , אין מקורה בטעות או כי התובעים "נפלו בין הכסאות".

עוד טוענת המדינה, כי תביעת התובעים הוגשה בשיהוי ניכר שכן ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים הינם משנת 2002 ו-2009, בעוד שהתביעה לבית הדין הוגשה רק בספטמבר 2016.

לאור כל האמור, מתבקש בית הדין לדחות את התביעה ולקבוע כי התובעים אינם זכאים לקבלת תוספת הרפורמה.

ההסתדרות הגישה נייר עמדה , ובו היא למעשה תומכת בעמדת התובעים. ההסתדרות טוענת , כי ההסכם הקיבוצי הראשון, הרחבתו וההסכם הקיבוצי השני, לא הוחלו על התובעים, על אף שאלו נמנים עם מנהלי יחידות ארציות לאכיפה וגביה ברשות המיסים, ועבודתם, למעשה מקבילה לעבודתם של מנהלי תחום גביה (גובים ראשיים). לטענת ההסתדרות , אי החלת ההסכמים על התובעים, נובעת, ככל הנראה, אך ורק בשל הגדרה מילולית שונה של תפקידם, ולא נכללה ברשימת בעלי התפקידים הזכאים לתוספת, למרות שמבחינה מהותית, התובעים עוסקים, כעניין שבשגרה, ביישום הרפורמה בהיבט הרחב מבחינה מקצועית ומנהלית. לטענת ההסתדרות, גם בכירים ברשות המיסים תומכים בטענת התובעים לפיה במהותם, תפקידי התובעים אינם שונים מתפקידם של הגובים הראשיים וסגניהם, ולפיכך כי הם זכאים לקבלת התוספת.

דיון והכרעה:

"כידוע, כלל נקוט הוא כי בית הדין לא ימהר להתערב בהסדרים המעוגנים בהסכמים קיבוציים וימנע מלקבוע לצדדים את תוכן ההסכם. זאת מאחר ויש בכך פגיעה ביציבות של יחסי העבודה, באוטונומיה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ומכאן גם בחירות ההתארגנות ובחופש החוזים. במיוחד, על רקע טיבעו ומהותו של ההסכם הקיבוצי, המסדיר את מכלול הזכויות של הצדדים לו, ושל צדדים שלישיים שהינם פרי מו"מ קיבוצי של הצדדים להסכם. צדדים המוחזקים כשווי כוחות, אשר נשאו ונתנו על הטבות וויתורים. מכאן שהתערבות בחלק מן ההוראות שבהסכם עלולה להפר את האיזון של מכלול ההסכם ולערער את שווי המשקל העדין של מערכת יחסי העבודה, כפי שהיא משתקפת בהסכם הקיבוצי.

בהתאם לכך נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי, בית הדין ימנע מלהתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי, למעט ב-"מקרים נדירים וחריגים של פגיעה קיצונית ומוכחת בזכויות חוקתיות" וככל שנמצא כי בהוראות ההסכם הקיבוצי קיימת סתירה להוראות החקיקה בכלל ולחקיקת המגן בפרט (ר' סב"א (ארצי) 32690-10-10 הסתדרות העובדים הכללית החדשה האגף להתאגדות עובדים – כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי (20.1.11); בג"ץ 439/82 נחיאס נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לז(2) 109, 113 (27.3.83); ע"ע (ארצי) 397/99 דני קליג' - מדינת ישראל נציבות שירות המדינה (31.12.99); סק"כ (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל משרד הבריאות ומשרד האוצר - ההסתד רות הרפואית בישראל.
(4.9.11); דב"ע לו/7–4 אל-על נתיבי אוויר בע"מ – גיא חרות ואח', פד"ע ח'(1) 197, 214 (8.2.77); סק"כ (ארצי) 51/09‏ "סאוט אלעאמל" - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר ‏והתעסוקה (3.1.12); סק"כ (ארצי) 2376-10-11 מדינת ישראל-משרד הבריאות ומשרד האוצר - ההסתדרות הרפואית בישראל (12.10.11))." (הדגשה הוספה).

(ר' ע"ע 25794-04-13 דנה פרבר- המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.9.17, להלן "פס"ד פרבר").

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לאחרונה במסגרת ע"ע 43426-08-14 מיכאל כץ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (מיום 14.1.18):

"בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית דין זה על העיקרון כי –

"ככלל, השותפים ליחסי העבודה במישור הקיבוצי, הם בעלי האוטונומיה לקבוע את ההסדר המשפטי המעגן את תנאי העבודה שיחולו עליהם. במסגרת האוטונומיה הנתונה לצדדים להסכם הקיבוצי, העניק המחוקק לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, את הסמכות והכוח לקביעת תוכנו של ההסכם הקיבוצי במסגרת משא ומתן קיבוצי, שהוא "תחום שמדרכו של המחוקק הממלכתי לא להתערב בו". בהתאם נפסק, כי "קביעת תנאי העבודה במפעל המאורגן נעשית במישור היחסים שבין הנהלת המפעל לבין קבוצת העובדים במשא ומתן קיבוצי, בשיתוף ותוך בירור הדדי של צרכי הצדדים. בדרך זו מוגשמים ערכים חברתיים של הידברות ושיתוף, ומושגות על פי רוב גם תוצאות כלכליות".

סק"כ 51/09, 52/09 סאוט אל עאמל להגנת זכויות העובדים והמובטלים – שר התעשיה המסחר והתעסוקה (3.1.2012) והאסמכתאות שם (הערות השוליים הושמטו); (להלן – עניין סאוט אל עאמל).
פועל יוצא של האוטונומיה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לקבוע את תנאי העבודה והשכר הוא ההלכה הפסוקה כי למעט במקרים חריגים ונדירים בית הדין יימנע מלהתערב בתוכנו של ההסכם הקיבוצי. מעצם מהותו, ההסכם הקיבוצי הוא פרי הסכמות ופשרות שבין המעסיק לבין נציגות העובדים, במסגרתו נערך איזון בין האינטרסים של המעסיק לבין העובדים, ובין העובדים בינם לבין עצמם. כך, ההסכם הקיבוצי משקף לא רק את ההסכמות והפשרות בין ההנהלה לבין נציגות העובדים, אלא גם את האיזון בין האינטרסים של קבוצות העובדים השונות, שככלל עריכתו מופקדת בידי ארגון העובדים. נוכח האמור, על בית הדין לנקוט משנה זהירות עת הוא שוקל אם להתערב בפרט אחד מתוך מכלול ההסכמות והאיזונים שיצרו הצדדים להסכם הקיבוצי, שכן התערבות בפרט אחד עשויה להשליך על כל המכלול, ולשבש ולערער את מכלול האיזונים והפשרות אליהם הגיעו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים. בהקשר זה יש להביא בחשבון כי לא תמיד יש לפני בית הדין התמונה המלאה הן על הרקע והנתונים שהביאו להסכמה הקונקרטית, שאותה הוא שוקל לבטל או לשנות והן את ההשלכות שיהיו להתערבות בית הדין באותה הסכמה קונקרטית. זאת ועוד. התערבות בית הדין בתוכנו של ההסכם הקיבוצי אף פוגעת ביציבות יחסי העבודה, שכן מעבר לכך שיש בה כדי לערער את מכלול האיזונים שנקבעו בהסכם הקיבוצי, היא פוגעת גם בהסתמכות הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים והעובדים במקום העבודה על ההסכמות שהושגו במסגרת המשא ומתן קיבוצי. האמור נכון במיוחד עת מדובר בהתערבות בתוכנם של הסדרים כלכליים שלהם השלכות רוחב במקום העבודה, שכן ככלל לבית הדין אין את הכלים והנתונים הדרושים לקביעת הסדר כלכלי חלופי.
עם זאת, הסכם קיבוצי אינו חסין מפני ביקורת שיפוטית, וככל שהוראות ההסכם הקיבוצי סותרות הוראות חוק או עקרונות יסוד, כגון שוויון, יתערב בית הדין ויפסול את ההוראה שנקבעה בו. ראו: דב"ע (ארצי) לג/3-25 ועד אנשי צוות דיילי אוויר- עדנה חזין ואח' פד"ע ד' 365 (1973). בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד (4) 749 (1990). " (הדגשות הוספו).

עמדה ברוח זו , הנוגעת לצמצום ההתערבות בתוכנו של ההסכם הקיבוצי, אף במקרים שבהם יכול וההסכם טומן בחובו הוראה מפלה וככל שאין מדובר באפליה חמורה, ניתן למצוא אף בפסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שהיא מצאה ביטויה ב בג"ץ 6051/95 אפרים רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289 (24.6.97), שם נכתב בהקשר זה כך:

"בית-המשפט מוסמך לבטל הוראה קבועה בהסכם קיבוצי שנכרת ונחתם כדת-וכדין. אכן, בית-המשפט לא ימהר לעשות כן. ביטולה של הוראה בהסכם קיבוצי יש בה פגיעה באוטונומיה של הרצון ובחופש החוזים. יתר על-כן: ביטול הוראה אחת בהסכם הקיבוצי - בעוד שאר הוראות באותו הסכם נותרות על כנן - יכול שיביא לחוסר איזון בתוככי ההסכם הקיבוצי. בית-המשפט ישקול אפוא היטב-היטב קודם שיראה להידרש לסמכות זו של ביטול...יש לנהוג בזהירות עד שמרחיבים את תקנת הציבור, ומוסיפים לה קטגוריה זו או אחרת, כדי לבטל הוראה בהסכם בשם תקנת הציבור. כך גם לגבי ביטול הוראה בהסכם מן הטעם שהיא פוגעת בזכות ושוויון. שהרי ביטול הוראה בהסכם אף הוא פוגע בזכות, קרי, בחופש החוזים. חופש החוזים אף הוא ביטוי של תקנת הציבור. תקנת הציבור דורשת כי, בית-המשפט יכבד את רצון הצדדים לחוזה. כך בחוזה אישי וכך בהסכם קיבוצי... לפיכך על בית-המשפט לשקול זה כנגד זה את חומרת ההוראה המפלה שבהסכם הקיבוצי כנגד חומרת הביטול של רצון הצדדים להסכם. התוצאה תלויה באיזון בין השיקולים. רק הפליה חמורה סותרת את תקנת הציבור ומובילה, לכן, לתוצאה החמורה של ביטול ההסכם" (ר' גם בג"ץ 6845/00 איתנה ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (9.10.02))."

ועוד נפסק בעניין זה בפס"ד פרבר לאמור:

"השאלה האם יש מקום להתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי בעילה של אפליה מותנית מחד - במידת החומרה של האפליה ומאידך - בהיקף הפגיעה בחופש החוזים ובחירות ההתארגנות שעשויה להיגרם כתוצאה מאותה התערבות. אי לכך, אף לו היו המערערים מראים כי הסכם 2006 נגוע באפליה, שמקורה בקביעת קו גבול שרירותי לצורך תחימת היקף הזכאות לתוספת - הרי שלא עלה בידם להראות מדוע מצדיק הדבר התערבות בהסכם 2006. הן מחמת כך שהמערערים לא הראו מדוע יש באי השוויון הנטען כדי לפגוע בכבוד האדם או בערך חוקתי או בחוק והן מחמת העובדה שההתערבות בהסכם לה עתרו המערערים, נוגעת להוראות הנמצאות בלב ליבו של הסכם 2006. הסכם שהיה פרי מו"מ קיבוצי ממושך ומשכך - כל התערבות באחד מעיקריו עשויה לפגוע פגיעה משמעותית בזכות למו"מ קיבוצי ובחופש החוזים."

ומן הכלל אל הפרט:

בהתחשב בהלכה הפסוקה, כפי שפורטה לעיל, לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי דין התביעה להידחות.

ראשית נאמר, כי התובעים לא הוכיחו ברמת הוכחה חזקה , את טענתם לאפליה, וודאי לא כזו חמורה וחריגה, המצדיקה התערבותו של בית הדין בהסכמות הקיבוציות.
התובעים טענו לאורך ההליך כי מבחינה מהותית הם מבצעים את אותה עבודה שמבצעים הגובים הראשיים ו/או סגנים שלהם (ר' לעניין זה עדותו של התובע 1- עמ' 9 ש' 19-21, עדותו של תובע 2- עמ' 12 ש' 8-10, 27-30, עמ' 13 ש' 1-2). אך לא הונחה בפני בית הדין תשתית עובדתית מספקת, שאכן טכנית ומהותית גם יחד, מבצעים התובעים עבודה שהיא שווה/זהה לזו של בעלי התפקידים הנהנים מהתוספת.

עדותם של התובעים נסתרה ע"י עדותו של מר אהרון אליסף חסדאי- מנהל תחום (יישום והטמעת הרפורמה) בנציבות שירות המדינה (להלן: "מר חסדאי") שטען כי התובעים מבצעים עבודה שהיא שונה מזו של הגובים הראשיים ו/או סגנים שלהם (סע' 10 לתצהירו, עמ' 14 ש' 20-31).

השאלה, האם התובעים מבצעים בפועל במסגרת תפקידיהם עבודה שהיא אכן מצדיקה הכללתם בגדר הזכאים לתוספת שמקורה שבהסכמים הקיבוציים, היא עניין לפיכך לשני הצדדים לאותם הסכמים- המדינה וארגון העובדים היציג, לדון ולהכריע במסגרת מו"מ קיבוצי, ולא לביה"ד. זאת, על מנת לכבד את "חופש החוזים" כמו גם "זכות ההתאגדות" בפעילות הארגונית.

אנו מסכימים בעניין זה עם מר חסדאי שהעיד כי: "מתן תוספת כזו או אחרת, לעובדי רשות המיסים, היא עניין להסדר קיבוצי. הממונה על השכר מתייעץ עם נציבות שירות המדינה, בהיבטים מקצועיים שנוגעים לתקן ובכלל זה לאופי המטלות של עובדי המדינה" (עמ' 14 ש' 13-15).

גם מר יהונתן פת- מנהל תחום באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (להלן: "מר פת"), העיד כי רשימת בעלי התפקידים שנקבעו ככאלה הזכאים לתוספת הרפורמה, היא תולדה של מו"מ ארוך, שסופו בהסכמות, כפי שגובשו בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים (סע' 10 לתצהירו, עמ' 17 ש' 26-30, עמ' 18 ש' 1-2, ש' 19-28), וכי מדובר במערכת של איזונים ופשרות בהיבט הכלכלי, וכפי שהוא העיד:

"הסיבה העיקרית שלא מגיעה להם התוספת, זה כמו שאמרת אי הכללתם בהסכם. ובנוסף לכך, ה ייתה סיבה ואני לא הייתי ב-2002, הייתה סיבה מדוע גם ב-2002 וגם ב-2007 ו-2009 הם לא נכללו. הסיבה היא ואני פונה לנציבות שרות המדינה ומתייעץ איתם, אני לא יכול להכיר את ליבת התפקידים בכל גוף וגוף שאני מטפל בו, ולכן אנחנו מסתמכים בין היתר או בעיקר, על חוות דעתה של נציבות שירות המדינה שבודקת האם התפקידים המבוקשים על ידי ההנהלה, ההסתדרות והוועד הם אכן אלה שעונים לתכלית ההסכם.

... אני כנציג ממונה על השכר, זה עיקר תפקידי להגיע להסכמות קיבוציות ליצור את האיזון במו"מ שהוא כל כך קשה, ולהיצמד למסגרת העלות של ההסכם." (עמ' 18 ש' 19-28).

ובהמשך העד הסביר: "באם התובעים יקבלו תוספת רפורמה, האם הם בלבד יקבלו או עוד עובדים יקבלו מלבדם, אני משיב: זה בדיוק הסוגיה. יש מאות תפקידים ספציפיים. כמו שאמרתי מאות פניות לממונה על השכר להחיל את תוספת הרפורמה, או תוספת רפורמה שנייה, או תוספת פשיעה חמורה, ולכן לבוא ולומר שהם השלושה היחידים בתפקידים הספציפיים האלה, יכול להיות. אבל יש עוד עשרות תפקידים שמחכים שהסכר ייפרץ, והסכר לא ייפרץ אלא בהסכמות קיבוציות. לכן דרך המלך יש צדדים להסכם הקיבוצי. מעבר להסכמים שציינתי קודם היו עוד 5 הסכמים קיבוציים מאוחרים יותר, וגם בהם לא הועלתה אפילו תוספת רפורמה. ההסכמים הקיבוציים האחרים הם לא לתוספת רפורמה , אבל נדונו הרבה דברים ומוצו כל תיקוני החקיקה הקיימים ומעולם לא הועלתה דרישה לא במסגרת ההסכם האלה ב-2017 ולא במסגרת וועדות מעקב, לא הועלתה דרישה על ידי ההסתדרות להחיל תפקידים כאלה בתוספת רפורמה". (עמ' 19 ש' 6-15).

כאן מדובר במקרה של עבודה מאורגנת, כלומר קיים ארגון עובדים יציג שחזקה עליו שדואג לרווחת עובדיו באופן הוגן ושוויוני, ויישום הכלל של "שכר שווה תמורת עבודה שווה" במקרה כזה, יש בו משום פגיעה בזכות החברתית חוקתית של חופש ההתאגדות. שכן, התערבותו של בית הדין בשיקוליו של הארגון היציג לקבוע בהסכם הקיבוצי את מה שנקבע, פירושה פגיעה בכוחו של הארגון, ובסופו של יום פגיעה בזכות החוקתית של "חופש ההתארגנות".

כמו כן, אין זה עניין של מה בכך כי בית הדין יבטל או ישנה, וודאי שלא ירחיב, תחולה של הסכם קיבוצי שנחתם ונרשם כדין. המקרה הנוכחי אינו בין המקרים שבהם נגרם עוול קיצוני המחייב את התערבותו של בית הדין ברצונם של בעלי ההסכם.

אנו מודעים לכך כי בבית הדין הארצי רווחת לעת האחרונה הגישה, המתירה לביה"ד להתערב בתוכנם של הסכמים קיבוציים (השווה: עס"ק 19338-01-19 רכבת ישראל נ. ההסתדרות הכללית, פס"ד מיום 15.9.19, מפי השופטת דוידוב).
ואולם, באותה פסיקה הושם הדגש על התערבות בהסכם קיבוצי שעה שעצם מימושו מפריע לניהול תקין של המפעל. לא זה המקרה שלפנינו, שבו מדובר בשאלת יישום זכויות פיסיקליות בלבד.

לא נשלים הכרעתנו, מבלי שנוסיף כי חזקה על הארגון היציג הרלוונטי למקום העבודה הנוכחי , שיעשה הכ ול בעת האפשרית, לתיקון העוול שייתכן ונעשה לעובדים התובעים בתביעה דנן. זו גם הסיבה שהחלטנו לסטות מהכלל, ולחייב דווקא את המדינה לשאת בהוצאות המשפט הנוכחי, על מנת למנוע מהתובעים שפעלו בתביעתם בת ום לב מלחוש בחסרון כיס ניכר, רק משום תחושת הקיפוח שחשו, בעת אי הכללתם בגדר ההסכם הקיבוצי הרלבנטי , מטעמים הקשורים בבעלי ההסכם בלבד .
לכן, המדינה היא זו שתישא בהוצאות ההליך הנוכחי, ותשלם לתובעים סך כולל של 15,000 ₪ , כהוצאות שכ"ט עו"ד.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט, (22 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור עובדים
גב' חנה קפלניקוב

יצחק לובוצקי, שופט (בדימוס )


מעורבים
תובע: אליהו כהן
נתבע: מדינת ישראל.
שופט :
עורכי דין: