ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לביאה הלל נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ :

בפני כבוד ה שופט אוהד גורדון

התובעים

1.לביאה הלל
2.שמעון צבי הלל
ע"י ב"כ עו"ד א' ראניה ואח'

נגד

הנתבע

בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ב' פייל ואח'

פסק דין

רקע ועיקר הטענות
התובעים ניהלו חשבון בנק בסניף הנתבע המצוי בבאר שבע (להלן "חשבון הבנק") . מן הראיות שהוצגו עלה, כי התובע 1 (להלן "התובע"), רב ישיבה שהפעיל "כולל", הוא שעסק בניהול חשבון הבנק והכספים שבו, בעוד שרעייתו התובעת 2 (להלן "התובעת") לא הייתה מעורבת בכך למעט באופן נקודתי שיידון בהמשך .
למרבה הצער, בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2013 הורע מצבו הבריאותי של התובע, ובכלל זה לקה באירוע מוחי ועבר ניתוח לב מורכב. בשלבים אלה התגייס עו"ד יששכר בר הלל, אחיו של התובע, לסייע לתובעים. לפי כתב התביעה עליו חתום עו"ד בר הלל, האחרון פנה לבנק לקבלת נתוני חשבון הבנק , קיבל נתונים שלהתרשמותו הציגו קשיים בטיפול הנתבע בחשבון הבנק, וביצע פעולות המפורטות שם ושחלקן יידון בהמשך.
לאחר כשנתיים וחצי, ביוני 2016, הוגשה תביעה זו. כתב התביעה תוקן ביום 17.9.18. התובעים עתרו במסגרתו לחייב את הנתבע (להלן "הבנק") לשלם להם פיצוי בסך של כ-198 אלף ₪ ולחלופין כ-140 אלף ₪.
עיקר כתב התביעה עוסק בטענה לפיה הבנק "התנה שירות בשירות", בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן "חוק הבנקאות"). זאת, בכך שכפה על התובעים להפקיד כספים לפיקדונות כספיים ולתכניות חסכון ומנגד חייב את חשבונם בריביות גבוהות, הן במסגרת יתרת חובה והן במסגרת הלוואות שנטלו. נטען שההפקדות בוצעו בשל כפייה מצד הבנק כלפי התובעים, שנדרש לספק בטוחה לאשראי ולהלוואות (פיסקה 60 לכתב התביעה). נטען לחוסר הגיון כלכלי מבחינת התובעים בנטילת הלוואות ושימוש באשראי שעה שבחשבונם היה פיקדון כספי בריבית נמוכה יותר, וכי המקור הכספי להפקדות היה האשראי ולא כספים של התובעים.
לצד טענה זו הוצגו בכתב התביעה, במילים ספורות, גם טענות לחוסר תום לב, הטעיה, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה ועילות מסוימות מדיני החוזים. גם אלה נסמכו על הטיעון לפי התובעים נדרשו להפקיד פיקדונות בתשואה נמוכה כנגד הלוואות בריבית גבוהה (פיסקה 71 ואילך לכתב התביעה). נטען לניצול מצוקת התובעים בגביית ריבית חריגה ובמסגרת זו כי הריבית הנגבית מלקוחות עסקיים נמוכה יותר, כי היות שרוב האשראי כוסה בביטחונות היה מקום לגבות מהתובעים ריבית נמוכה יותר וכי יש להפחית את סכומי הריבית.
עוד נטען שהבנק לא מילא אחר הוראות התובעים, ביטל ביום 6.1.16 את מסגרת האשראי בחשבון והפר את חובות הזהירות, הנאמנות והגילוי. לבסוף נטען שהבנק גבה מחברת ביטוח תקבולים בגין אבדן רכב הגם שאלה הגיעו לתובעים , לנזקים בלתי ממוניים וכי על הנתבע לשאת בתשלום חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים.
הבנק, בכתב הגנתו, הציג את פירוט התכנית והפיקדונות בחשבון וטען שמדובר בתביעת סרק. נטען שהתביעה התיישנה בכל הנוגע להתרחשויות שקדמו לשנת 2009, לשיהוי ומניעות, וכן הוצגו תשובות לגוף התובענה שחלקן יידון להלן.
לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים, טיעוניהם וראיותיהם, לא אוכל לקבל את התביעה. אלה נימוקי:

דיון
המישור העובדתי – ראיות התובעים
מטעם התובעים העידו הם עצמם. כפי שאבאר כעת, דבריהם לא מספקים בסיס עובדתי הולם לתמיכה בתביעתם.
אותות מצבו הרפואי המצער של התובע ניכרו בעדותו. הוא ציין כי אינו זוכר פרטים אודות ההתנהלות אל מול הבנק בתקופה הרלבנטית לתביעה. הוא חזר והשיב לשאלות במילים "לא זוכר", ולא ידע לספק פרטים כלשהם, ולו בסיסיים כגון עיתוי כללי של ההתרחשויות לגביהן נשאל, תוכן ההתניה הנטענת ועוד. עם התקדמות החקירה אישר "אני לא זוכר שום דבר, מאז האירוע המוחי אני לא זוכר שום דבר, עברתי ניתוחים שונים" ואף לא זכר מתי עבר את האירוע האמור (פ/17 ש' 25). הרושם שהותירה הצפייה בעדותו היא של מי שזכרונו אודות התקופה בה פעל בניהול חשבון הבנק נפגע בצורה מכרעת .
על רקע זה, לא אוכל לקבל תשובות מסוימות של התובע, לפיהן גורם כלשהו בבנק דרש ממנו להפקיד כספים כתנאי לקבלת אשראי. תשובות אלה הוצגו בצורה מהוססת ולקונית תוך אישור שאלות מנחות של ב"כ הבנק, כשלעיתים השיב לשאלה בחיוב ולעיתים שאינו זוכר (למשל פ/18 ש' 13) . התובע לא ידע לומר מי הציג בפניו דרישה כזו, נשאל האם דובר בגבר או אישה והשיב "גבר, סליחה, אישה בקומה השניה" ובהמשך נקב בשמות חלקיים של אנשים שונים מבלי שידע לומר מי הדמות הרלבנטית, מה אמרה או מדוע לא נזכרה בתצהיר העדות הראשית מטעמו . התובע אף לא ידע להשיב האם ההתניה התרחשה לפני ש נטל הלוואות מהבנק או במועד אחר, האם התרחשה לפני כל הלוואה שניטלה או רק לגבי חלקן, ומתי התרחשה (ולו באמדן כללי). כשהתבקש להתייחס להלוואות השונות לא זכר דבר, ואף לא זכר שנטל את חלקן. הוא התקשה להסביר כיצד הוא יודע לטעון שנדרשה ממנו הפקדת פיקדון כנגד הלוואות, שעה שאינו זוכר את עצם נטילתן (פ/18 ש' 30, פ/19 ש' 6).
הדבר משליך על טיבן של הראיות מטעמם של התובעים. לפי דברי שניהם ודברי עו"ד בר הלל שהעיד מטעמם , התובע הוא שטיפל בזמן אמת ובאופן בלעדי בחשבון הבנק המשותף של התובעים , ידע את כלל הפרטים אודות הפעילות בחשבון ולא שיתף בהם את התובעת או את אחיו, עו"ד בר הלל . אלא, שעדותו בבית המשפט הותירה רושם שאינו מאפשר להיסמך על זכרונו את פרטי התנהלותו אל מול הבנק בתקופה הרלבנטית לתביעה זו .
המסקנה אודות הפגיעה המכרעת בזכרונו של התובע את הנתונים הרלבנטיים להליך זה עולה גם מראיות הנוגעות לשלב בו נכנס לתמונה עו"ד בר הלל, אחי התובע. זאת, בשלהי 2013 ולאחר האירוע הרפואי שעבר התובע. כאמור, המידע אודות התנהלות התובע מול הבנק היה מלכתחילה בידיעת התובע. למרות זאת, נאלץ עו"ד בר הלל שהתגייס לסייע לתובעים לאחר האירוע הרפואי לפנות לבנק ולאסוף מידע בניסיון להבין את מצב החשבון וההתרחשויות בתקופת ניהולו. כפי שהעיד עורך הדין, "אני בשנת 2013 באמת לא היה בפני כל המידע..." (פ/24 ש' 35). בפנייתו הראשונה לבנק אף שאל "מדוע יש פק"מ? בלתי הגיוני לפי שיעורי הריבית" (נספח ג' לתצהירו) – מידע, שלכאורה היה יכול לקבל מהתובע . כל אלה מעידים כי מצבו של התובע לאחר האירוע הרפואי לא אפשר לו למסור מידע אודות התנהלות החשבון בשנים שקדמו לאירוע.
מעדותו של עו"ד בר הלל עלה כי גם כיום, בחלוף שנים מהאירוע הבריאותי, עיקר המידע הידוע לו אודות ההתנהלות בחשבון הוא מידע שמקורו בנתונים שמסר לו הבנק בדיעבד, ולא מידע שלמד מ התובע. הדבר היחיד שציין כי למד מהתובע הוא אמירה של האחרון שלא היה מעוניין בפיקדונות, שגם בהקשרה אישר עו"ד בר הלל בכנות כי אינו יודע מהו טיב זכרונו של אחיו (פ/24 ש' 27).
בנסיבות אלה, לא אוכל להיסמך על עדות התובע כבסיס להסקת ממצאים התומכים בטענות שבכתב התביעה. נוכח הראיות לפיהן מצב התובע בעדותו אפיין גם את התקופה שקדמה לה, אני מתקשה גם להיסמך על האמור בתצהיריו. המחשה לכך ניתן למצוא בתשובה שנכללה בתצהיר התשובות לשאלון מטעמו, תצהיר שניתן ביום 17.4.18 (נ/1). כשהוצגה התשובה בפני התובע בבית המשפט, לא ידע להתייחס אליה ואף לא להתחייב כי אמר אותה (פ/17 ש' 16-25). מאותן סיבות, לא אוכל לקבל כי האמירה שתיאר עו"ד בר הלל, בדבר חוסר רצונו של התובע בפיקדונות, ואשר נמסרה לאחר ההתדרדרות במצבו של התובע, מעידה על הלך רוחו בזמן אמת – היינו, בתקופה בה פעל בחשבון הבנק .
לצד זה, גם עדות התובעת לא סיפקה בסיס עובדתי לתמיכה בתביעה. גב' הלל מסרה כי לאורך השנים לא הייתה מעורבת כלל בניהול חשבון הבנק המשותף, וסמכה לחלוטין על בעלה שקיבל את ההחלטות במישור הכספי. כך, למעט מקרה אחד בו, לאחר ההתדרדרות הבריאותית, הגיעה לבנק לחתום על הגדלת מסגרת אשראי (פ/23).

עדי הנתבע
הנתבע הביא לעדות מספר מעובדי הבנק, שרובם לא ידע למסור פרטים אודות ההתרחשויות מושא התביעה, בדגש על ההתנהלות אל מול התובע בקשר לחשבון הבנק בשנים בהן טיפל התובע בחשבון.
מנחם פולק החל לנהל את סניף הבנק ב-2015 כך שלא עבד בו בתקופה הרלבנטית. שרה דהן, יניב חדד ונדיה יאנצר מסרו בתצהיריהם כי אינם זוכרים האם טיפלו בחשבון התובעים . בבית המשפט ולאחר שהעדים ראו את התובעים, הוסיף מר חדד ששמם נשמע לו מוכר אך מעולם לא פגש אותם (פ/28 ש' 29), וגב' יאנצר נזכרה שטיפלה בתובע תקופה קצרה אך לא זכרה פרטים מעבר לכך (פ/29 ש' 25). העדה שירן אלוש מסרה שטיפלה בחשבון התובעים כשנתיים אך כי בזמן טיפולה לא ניתנו לתובעים הלוואות ולא פגשה בהם מעולם. עוד טענה כי ניסתה להשיג את התובעים בטלפון לצורך גביית חובם וכי עו"ד בר הלל שוחח עמה, איים בתביעה והיא הסבירה לו שלא ניתן למלא אחר הוראותיו בחשבון ללא ייפוי כוח.
עדים אלה ויתר עדי הנתבע עמדו על כך שהם אינם נוהגים לדרוש הפקדת פיקדונות כתנאי לאשראי, ונוהגים לספק ללקוחותיהם את מלוא המידע הרלבנטי טרם הלוואה ולאפשר ללקוח להכריע האם ליטול אותה, הגם שלא זכרו פרטים בנוגע להתנהלות הספציפית מול התובע.
עדה נוספת, הילה מדר, מסרה בתצהירה כי זיהתה את חתימתה על הסכם תנאי הפיקדון והסכם מסגרת האשראי בחשבון התובעים מהימים 19.9.12 ו-1.4.11, אך לא זכרה דבר מעבר לכך. גם בבית המשפט לא זכרה פרטים נוספים, הגם שהראתה כי על המסמך מיום 19.9.12 הקיפה בעיגול את פירוט תנאי הפיקדון והאפשרות לפדותו בהתראה מראש כהוכחה להקפדתה להסביר ללקוחות את התנאים (פ/34 ש' 17).
כל אלה מציגים חוסר בעדות ישירה ומפורטת אודות ההתרחשויות עליהן מבוססת התביעה. כפי שאנמק בהמשך, מצב זה פועל לחובת התובעים.

התניית שירות בשירות
מצב ראייתי זה מביאני לדיון בטענת התביעה המרכזית. זו נסמכת על סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, לפיו "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". בקביעה זו התערב המחוקק בחופש ההתקשרות החוזית, מתוך הכרה בכוחם העדיף ככלל של הבנקים מול לקוחותיהם ובסכנה כי כוח זה ינוצל למקסום אינטרס הרווח של הבנק על חשבון האינטרסים של הלקוח. עם זאת נפסק, כי לא כל התניה של מתן אשראי בפתיחת חיסכון אסורה, וכי בפני עצמו האינטרס של הבנק לבטוחה כנגד ההלוואה הוא לגיטימי ואף מתיישב עם אינטרס המשק ליציבות המערכת הבנקאית.
על רקע זה, מנחה הפסיקה את בתי המשפט הדנים בטענה להתניית שירות בשירות, לבחון את טיב ההתקשרות. המדובר במבחן מהותי, השוקל את האינדיקציות המוצגות בכל מקרה ומקרה על מנת להכריע האם מדובר בכפיה אסורה, או ב"קשר עסקי סביר" כלשון החוק. בין האינדיקציות שנמנו בפסיקה מופיעה השאלה האם מקור תכנית החיסכון הוא בכספי הלקוח או הבנק; הכדאיות הכלכליות בפתיחת התכנית; קיומה של קורלציה מהותית בין השירות "הנכפה" לשירות האחר, שניתן להוכיחה בין היתר בהצגת התאמה במועדים ובסכומים בין השניים; מדיניות הבנק בתקופה הרלבנטית; ובחינה כוללת של הפעילות בחשבון לרבות השאלה האם נדרש הלקוח לשירות דוגמת השירות "הנכפה" גם ללא קשר ל"התניה", חלקו של החיסכון "הנכפה" באובליגו הכולל של הלקוח וכיוצא-בזה אינדיקציות.
עוד נפסק, כי נטל הוכחת הטענה מוטל על כתפי התובע, וכי נדרשת זהירות מיוחדת בבחינת הטענה משום שעשויות להיות לה השלכות גם במישור הפלילי. ראו ע"א 7085/98 סריגי ציביאק נ' בנק לאומי (18.9.02); ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים (4.2.99); ע"א 7424/96 בנק המזרחי נ' גרציאני (13.4.00); ע"א 6234/00 ש.א.פ. נ' בנק לאומי (22.9.03); ת"א (מח' ת"א) 1839-07 מיס אל נ' בנק דיסקונט (3.5.16().
יישום קווים מנחים אלה על המקרה שלפני מביאני למסקנה, לפיה התובעים לא עמדו בנטל לבסס את טענתם להתניית שירות בשירות. מסקנה זו עולה מן השילוב שבין מספר מישורים:
תחילה, העדר ראיות ישירות. כפי שנומק לעיל, אין בנמצא טענה פוזיטיבית אמינה של מי מהתובעים או של עד אחר שנכח במעמד או מעמד ים הרלבנטיים, לפיה מי מאנשי הבנק דרש מהם להפקיד כספים לתכניות החיסכון בחשבון הבנק, או עשה זאת כתנאי לקבלת אשראי. אמנם, בעניין ש.א.פ. הנ"ל נפסק כי ניתן להוכיח טענ ה להתניית שירות בשירות גם לא על יסוד עדות ישירה של הלקוח. ועם זאת, בהליך זה בולט העדרה של עדות שכזו או יכולת של מי מהתובעים לטעון לאקט קונקרטי של כפיה או אילוץ להפקיד כספים. התובעים אף לא הצליחו לאפיין אקט שכזה ולהצביע על עיתויו, על זהות הגורם שכנטען כפה עליהם להפקיד כספים, או על קשר בין דרישה להפקדה לבין נטילה קונקרטית של אשראי .
כל אלה מחלישים מאוד את היכולת להוכיח התניה פסולה. למעשה, התביעה מבוססת על מבט-שבדיעבד, לאחר כניסתו של עו"ד בר הלל לתמונה ובמידה רבה יציאתו של הלקוח (התובע) ממנה , תוך ניתוח נתוני החשבון באמצעות מומחה שנשכר למטרה זו (מר אמנון שורץ) וטיעון שבמסקנה על קיומה של התניה מצד הבנק.
זו עמדה קשה עד מאוד להוכחה. שהרי, הכלל המשפטי האוסר על התניית שירות בשירות נועד להגן על לקוחות הבנק מפני קבלת החלטות על השקעת או הפקדת כספים שלא בשל שיקוליהם אלא בשל לחץ מצד הבנק. לקוח עשוי לקבל החלטה לחסוך כספים משיקוליו גם אם בדיעבד ההחלטה נראית שגויה או בלתי סבירה, ואין בכך פסול מצדו של הבנק שאף מחויב למלא אחר הוראות הלקוח, ובלבד שלא הפעיל לחץ אסור כאמור. מכאן הקושי שבקבלת טענה להתניית שירות בשירות, שעה שהלקוח שקיבל את ההחלטה לא יודע לאפיינה או לטעון בצורה משכנעת לכך שהיא תוצר של כפיה מצד הבנק, ואך על סמך מסקנות-בדיעבד של מי שכלל לא היה מעורב בהתרחשויות בזמן אמת, ואשר מנתח את נתוני החשבון.
זאת ועוד, הראיה הישירה המשמעותית היחידה שהוצגה, פועלת כנגד התביעה: התובעת, שהעידה בצורה ישירה וכנה, מסרה כאמור כי לאורך השנים לא הייתה מעורבת בטיפול בחשבון הבנק שבוצע בידי התובע. עם זאת ביום 20.11.13, לאחר שמצבו של התובע הורע, היא הגיעה לסניף הבנק על מנת לחתום על הסכם מסגרת אשראי בסך 80,000 ₪.
התובעת נשאלה האם, בהזדמנות זו, נדרשה בידי הבנק להפקיד סכום כלשהו כנגד האשראי שניתן לה. היא השיבה בשלילה (פ/23 ש' 34). עוד השיבה שניתנה לה האפשרות לקרוא את המסמכים עליהם חתמה וכך עשתה, והבינה מה כתוב בהם (שם, ש' 32).
כך, העדות האמינה היחידה שבנמצא אודות מעמד של נטילת אשראי בחשבון התובעים שוללת התניית האשראי בהפקדת כספים. יש בכך לפעול כנגד הטענה להתנהלות שיטתית של הבנק בהתניית שירות בשירות בחשבון זה.
אלמנט שני הראוי לשקילה הינו חלוף הזמן. בתביעה נטען כי הכפייה החלה בשנת 2001 ונמשכה עד 2013. לאורך כל אותה תקופה, לא הלינו התובעים על הפעלת לחץ כנגדם או על כפייתם להפקיד כספים. התביעה הוגשה כאמור רק לאחר שמצבו של התובע הורע ולאחר כניסתו של עו"ד בר הלל לתמונה, וגם אז בחלוף זמן - בשנת 2016.
חלוף השנים משליך על מידת הצפייה שיש מהבנק, לספק ראיות להפרכת התביעה:
"כשמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים, נושא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גירסה מפריכה לעדות לקוח הן בשל עבור הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים שבעל-פה המתנהלים עם לקוחות, הן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העיסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה עשוי להיות כי גירסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגירסת ההפרה" ( עניין ש.א.פ. הנ"ל, בעמ' 783).
לדברים אלה משנה-משקל בענייננו, בו אין בנמצא גירסה מוצקה של הלקוח (התובע) לכפיית שירות עליו. במצב דברים זה, אין לזקוף לחובת הבנק את העובדה שעדיו לא זכרו פרטים אודות שיחות עם התובע או פעולות בחשבונו שהתבצעו שנים רבות קודם לכן. כך גם משהתובע לא ידע למקד את הטענות – להצביע על זהות עובד הבנק עמו ניהל שיחה ספציפית, על עיתוי השיחות וכיוצ"ב אלמנטים שהיו מאפשרים לבנק לתור אחר ראיות כדי להתייחס באופן קונקרטי.
מאותן סיבות יש לדחות את הטענה שעלתה בסיכומי התובעים, כי ממרחק הזמן וכאשר התובעים עצמם לא יכולים להסביר את הרקע לפעולות שבוצעו בחשבונם, על הבנק מוטל הנטל לבסס את הכדאיות הכלכלית של פעולות אלה וכי לא בוצעו מתוך כפייה מצדו. לבסוף, מצב הדברים האמור ממחיש את הקושי שבניסיון להסיק קיומה של כפיה כאמור בדיעבד מן הנתונים ומהם בלבד, שנים רבות לאחר האירועים הנדונים.
מכאן למישור שלישי: איני מקבל את טענת ב"כ התובעים, כי ניתוח נתוני החשבון מעידים על כפיה מצד הבנק. להסבר, אציג בתמצית את הפעילות הרלבנטית בחשבון התובעים, על יסוד הנתונים שהוצגו בנספחי תצהירי התובעים וחוות הדעת מטעמם ובכתב ההגנה, ותוך התמקדות בתכניות המרכזיות (לא ייסקרו פעולות נקודתיות כהפקדה לחיסכון בן שבוע):
החסכונות: מ-2.9.01 הפקידו התובעים סך 300 ₪ פעמיים בחודש, לחסכון "נצבר וזמין". ביום 2.9.10 נמשך מהחיסכון סכום של כ-31,300 ₪ לחשבון העו"ש (נספח כא1 לתצהירו של עו"ד בר הלל). ביום 2.9.11 הסתיימה תכנית החסכון ונפרע סך נוסף של כ-50,000 ₪ לחשבון העו"ש של התובעים , כשלפי התדפיסים שצורפו כנספח כא לתצהירו של עו"ד בר הלל התובעים התבקשו לתת הוראות להשקעת הכספים ובמקביל הופקדו הם בפיקדון. לפי נספחי חוות הדעת מטעם התובעים , ב-5.9.11 הופקד הסכום האמור ב"פק"מ לשנה" וכעבור שנה נפרע סך 51,169 ₪ לחשבון והופקדו 50,000 ₪ מתוכו לתכנית צמודת מדד ל-4 שנים (כך ביום 19.9.12).
במקביל, מיום 5.9.11 ולכל אורך התקופה עד 2.2.16 המשיכו התובעים להפקיד שתי הפקדות חודשיות בסך 300 ₪, הפעם לשתי תכניות שונות : הפקדה אחת לתכנית שכונתה בטבלאות המומחה מטעמם "פצפ ה. קבע". תכנית זו נפרעה לחשבון ביום 9.9.14. הפקדה שניה לתכנית שכונתה "הו"ק לכל מטרה", המשיכה עד 2.2.16 ונפרעה לחשבון ביום 7.4.16.
הפיקדון מיום 19.9.12 בסך 50,000 ₪ (להלן "פיקדון 50,000 השקלים ") נפרע לחשבון ביום 19.9.16. לפי תנאי הפקדון (נספח 4 לכתב ההגנה) הוא נשא ריבית שנתית שעולה עם ותק הפיקדון ונעה בין 0.1% ל-1.5%, והיה ניתן למשיכה ב "תחנות" בתום כל שנה, בהודעה של שבועיים מראש.
הלוואות ואשראי בחשבון: ביום 20.4.07 נטלו התובעים הלוואה בסך 30,000 ₪ ל-4 שנים בריבית פריים+1.9%. ביום 12.4.10 נטלו שתי הלוואות נוספות בסך 50,000 ₪ ו-35,000 ₪ בריבית פריים+5.4%. ביום 25.4.10 נטלו הלוואה לרכישת רכב בסך 40,000 ₪ ל-4 שנים בריבית פריים+5.5%. ביום 17.11.11 ניתנה להם הלוואה בסך 160,000 ₪ ל-6 שנים בריבית פריים+5.5%, שכללה פירעון מוקדם של שתי ההלוואות מיום 12.4.10 ואיחודן להלוואה אחת שכללה גם הסדרת יתרת חובה. ביום 16.8.13 ניתנה הלוואה אחרונה, בסך 15,000 ₪ לשנתיים בריבית פריים+6%. בחשבון הועמדו גם מסגרות אשראי: ב-1.4.11 הוקצתה מסגרת של 50,000 ₪ בריבית משתנה עד 2014. ב-20.11.13 הועמדה מסגרת זמנית של 80,000 ₪ למשך שבוע.
נתונים אלה אינם מסייעים להוכחת התנייה של שירות בשירות, ולהיפך: החיסכון בחשבון נשא אופי אחיד וקבוע, לאורך שנים מאז 2001 ועד 2.2.16 , של הפקדות חודשיות בסכום קבוע שלא השתנה (שתי הפקדות של 300 ₪ ).
התובע לא זכר להציג הסבר להחלטה שלו לבצע הפקדות אלה לאורך שנות הפעילות בחשבון (פ/22 ש' 26). ממילא, שאין ראיה ישירה אמינה לפיה ההפקדות הן תוצר של דרישה מצד הבנק כתנאי להעמדת אשראי. המדובר בסכום חודשי קבוע של מספר מאות שקלים , המתיישב פחות עם דרישה של הבנק להפקדת כספים כנגד העמדת אשראי והלוואות בסכומים של עשרות אלפי שקלים, ויותר עם רצון של התובע להפריש באופן קבוע כספים מהכנסותיו לצרכי חיסכון – ויצוין כי התובע העיד שלחשבון הופקדו באופן תדיר הכנסות יו מן הישיבה והכולל בהם פעל (פ/22 ש' 24). וודאי שאין בדפוס זה של פעילות כדי להוכיח ב"מאזן הסתברויות" כי הכספים הופקדו כתוצאה מדרישה של הבנק כתנאי למתן שירות.
עוד תוזכר האינדיקציה העוסקת במקור כספי החיסכון: איני מקבל את טענת ב"כ התובעים בסיכומיו, לפיה כספי החיסכון הם כספים שהלווה הבנק לתובעים. הסכום המדוד, ואישור התובע בדבר ההכנסות שזרמו לחשבונו, מראים כי דובר בחסכון קבוע שהפרישו התובעים מכספם. קיומה של יתרת חובה אינו משנה מסקנה זו, שאחרת כל הפקדה לפיקדון בתנאים של יתרת חובה הייתה עלולה להיחשב לכפיה פסולה. זו אינדיקציה נוספת להעדרה של "התניית שירות בשירות".
האפשרות שההפקדות הן תוצר של כפייה מוסיפה ונחלשת בשים לב להעדרו של מתאם מהותי בינן לבין האשראי: ההלוואה הראשונה בחשבון ניטלה בשנת 2007, בחלוף שש שנים מאז החלו ההפקדות, ומסגרת האשראי ניתנה ב-2011, בחלוף עשור. ההפקדות החלו, כאמור, ב-2001 ולא השתנו לאורך השנים. זאת ועוד, האשראים האמורים או ההלוואות שניתנו בהמשך להלוואה משנת 2007 לא הביאו לשינוי בדפוס ההפקדות של התובעים , והוא נותר קבוע ובאותם סכומים וזאת למרות שסכומי ההלוואות הלכו ותפחו לאורך השנים, וכפי שנראה בהמשך גם יתרת החובה תפחה לפרקים.
אוסיף ואפנה לפירעון אחת מתכניות החיסכון ביום 9.9.14 – לפי הנתונים שהוצגו, הסכום שנצבר בתכנית נפרע והועבר לחשבון העו"ש. הגם שאותה עת חבו התובעים לבנק סכומים ניכרים מתוקף ההלוואות שנטלו, לא נטען לדרישה של הבנק לשוב ולשעבד כספים אלה.
אני ער לניסיונו של מר אמנון שוורץ, שהגיש חוות דעת מומחה מטעם התובעים, להצביע על מתאם בין סכומי יתרת החיסכון בחשבון בנקודות זמן שונות, לבין יתרת החובה, כהוכחה להתניית שירות בשירות. כך בטבלה שהוצגה כנספח ב' לחוות דעתו.
איני מקבל ניסיון זה. ראשית, הטבלה עצמה אינה מראה מתאם קבוע כאמור. סכומי החיסכון נצברו בצורה קבועה וזאת בשל סכומי ההפקדה החודשיים הקבועים. מנגד, יתרת החובה בחשבון הייתה קיימת מאז תחילת הסקירה המוצגת בטבלה, והיקפה השתנה לאורך שנות ניהול החשבון כך שלעיתים דמתה ל"תמונת ראי" של סכום הפיקדון, ולעיתים לא.
למשל, לפי הטבלה כאשר החלו התובעים בהפקדת 300 השקלים, הייתה יתרת החובה בפער ניכר: כ-19,000 ₪ (2.9.01). ביום 1.9.03 דמה סכום יתרת הפיקדון (26,600 ₪) ליתרת החובה (28,060- ₪) אך בחלוף חודש נותרה יתרת הפקדון בסכום דומה (27,200) בעוד שיתרת החובה נמחקה (יתרת זכות של 1,157 ₪). בדומה, ביום 1.3.09 דמו היתרות (54,600 ₪ מול 58,081- ₪) אך בחלוף חודש הסתיים הדמיון (55,200 ₪ מול 6,450-₪). ביום 3.11.13 שוב דמו יתרת הפקדון ליתרת החובה (65,599 ₪ מול 52,231- ₪) אך שוב הדמיון חלף לאחר חודש (66,199 ₪ מול 4,492 ₪). אין בכך הוכחה לקשר מהותי בין סכומי הפיקדונות ובין יתרת החובה, או בסיס לפרופוזיציה שהציג מר שוורץ לפיה "היתרות בחשבון גדלו ככל שגדלו יתרות הפקדונות" עליה ביסס את מסקנתו לקיומו של קשר "בין הוראות הקבע לפקדונות ובין גידול מסגרות האשראי ויתרות החשבון" (פיסקה 8.5 לחוות דעתו).
ושנית, ההשוואה שביצע המומחה אינה השוואה שלמה, שכן הוא לא כלל בה את ההלוואות שניטלו בחשבון. בכך מתגלה חסר מרכזי בחוות דעתו: מסקנתו כמצוטט לעיל עוסקת ביחס שבין היקפי החיסכון לבין היקפי האשראי, אך הוא לא בחן את היחס בהתייחס לכלל האשראי בחשבון – אלא עסק רק ביתרות החובה ולא בהלוואות. זאת, הגם שיתרת חובה כמוה כהלוואת כספים של הבנק ללקוח (עניין סריגי ציביאק הנזכר לעיל, פיסקה 14) .
מר שוורץ נחקר בנושא חסר זה, והתקשה לספק הסבר משכנע. תחילה התחמק וטען שהתייחס להלוואות והפנה לנספח א' לחוות דעתו בו הוצגו ההלוואות בנפרד וללא קשר להשוואה להיקף הפקדונות. בהמשך טען שהיו בחשבון הלוואות "אבל לא בעשרות אלפי שקלים" – זאת, הגם שסכומי ההלוואות היו בסדרי גודל של עשרות אלפי שקלים ולמעלה מכך, כמובא לעיל. כשהדבר הוצג בפניו ניסה להסביר את אמירתו הקודמת בהתייחס ליתרות ההלוואה לפרעון במועדים אותם בחן, וכשהומחש בפניו שגם יתרות אלה היו נכבדות השיב תשובה מעגלית, לפיה לא שקל את ההלוואות כי הקשר הפגום-לשיטתו אותו איתר היה בין פיקדונות לבין מסגרת האשראי, ולא להלוואות (פ/13-14).
כל אלה אינם מאפשרים לקבל את מסקנותיו של מר שוורץ, כבסיס להוכחת הנטען בתביעה. בהקשר זה אוסיף שלטעמי, ניסיון לבסס קשר בין פיקדונות להקצאה של מסגרות אשראי היה צריך להתייחס למסגרות האשראי שהוקצו , ולא ליתרות החובה. בחשבון הועמדו מסגרות אשראי בהיקפים מסוימים, ובחוות הדעת אין בחינה של היחס בין סכומיהן ועיתוי העמדתן לבין היקפי החיסכון כדי לנסות ולהראות מתאם מהותי . ההחלטה להתמקד בהיקף יתרות החובה היא חלקית, שכן היקף זה אינו מעיד אלא על ניצול מסגרות האשראי או חריגה מהן , שאינו תוצר של החלטת הבנק אלא של החלטות הלקוח להשתמש בכספים מהחשבון.
בשל מסקנתי שברישא, לא אוסיף ואדון בטענות שהעלה הבנק בדבר מומחיותו של מר שוורץ ואמינות התוכנה ששימשה אותו לחישוביו.
זאת ועוד, במסקנותיו של מר שוורץ יש לפעול כנגד טענות התובעים: אלה טענו ל"התניית שירות בשירות" לגבי כלל האשראי שניתן בחשבון, תוך שהדגישו את מעמדי נטילת ההלוואות וטענו שאלה הותנו בהפקדת כספים (ראו למשל סעיפים 58-59 לכתב התביעה המתוקן, סעיפים 6 ו-13 לתצהיר התובע). מדבריו של מר שוורץ, מנגד, עלה כי לא איתר התניה פסולה ביחס להעמדת ההלוואות בחשבון. מסקנותיו עסקו ביחס שבין החיסכון לבין יתרות החובה (ראו סעיפים 8 ו-13.1 לחוות דעתו), ואין בהן טענה כי הנתונים מראים שההלוואות הותנו בהפקדות. הדבר עלה גם מעדותו בבית המשפט. למשל:
"...הקשר המיידי בין פקדונות או חסכונות זה למסגרת האשראי ולא להלוואות.
ש. טענת התובעים היא קשר בין הפקדונות להלוואות ת. הפקדונות היו הרבה לפני שההלוואות הועמדו, התחילה ב-2001, כל השיטה היתה לעשות הוראת קבע לפקדונות וכנגד זה להגדיל אשראי. זה הקשר המובהק של התניית שירות בשירות. בד"כ כשמעמידים הלוואה בנקים היו מתנים שירות בשירות בכך שחלק מההלוואה מפקידים לפיקדון, זה לא היה כאן בחשבון.
ש. התשובה שלך לגבי כל ההלוואות
ת. כן" (פ/14 ש' 2-9).
על רקע זה, יש במסקנותיו של מר שוורץ לפעול כנגד קבלת התביעה.
בישיבת ההוכחות, ככל שעלו הקשיים בעמדת התובעים, נטו הטענות מטעמם להתמקד בגוון אחד של הפעילות – בפ יקדון 50,000 השקלים. זאת, בניסיון לשכנע כי פיקדון זה הוא תוצר של כפיה מצד הבנק.
טיעון זה אינו משכנע. ראשית, כאמור הבחינה ההולמת לשקילת טענה של התניית שירות בשירות היא בחינה כוללת של הפעילות בחשבון. לא ניתן לנתק את האקט ספציפי של הפקדת פיקדון 50,000 השקלים מהפעילות הכוללת. זו כאמור מראה כי החיסכון בחשבון נעשה לאורך שנים באופן קבוע, בדרך של הפקדות חודשיות מדודות, וכי הסכום האמור הוא סכום שהצטבר כתוצאה מאותן הפקדות.
שנית, כל המישורים שנסקרו לעיל ואשר שוללים הוכחת התניית שירות בשירות רלבנטיים גם בהקשרו של פיקדון 50,000 השקלים. כך העדר טענה מצד התובע שטיפל בחשבון כי הפיקדון הוא תוצר של כפיה או דרישה מן הבנק, או ראיה ישירה אחרת לכך, והעדר של הסבר מצדו של התובע לסיבה ליצירת הפיקדון.
כך גם נתוני הפעילות: אלה מראים כי הפיקדון האמור, שסכומו נצבר כאמור כתוצאה מהפקדות חודשיות קבועות, הופקד בפק"מ ביום 5.9.11, ובחלוף שנה, ביום 19.9.12, נפרע והופקד שוב. אף אחת מן ההלוואות בחשבון לא ניתנה במועדים אלה, באופן שעשוי להציג מתאם מהותי ולהתיישב עם דרישה להפקדת הסכום כתנאי לקבלת הלוואה. מסגרת האשראי הסמוכה בזמן הוקצתה 5 חודשים לפני יצירת הפקדון, ביום 1.4.11, וזאת לתקופה של 3 שנים בעוד שהפיקדון הופקד תחילה למשך שנה בלבד – דבר המחליש את האפשרות שהבנק דרש מהתובע לשמור סכום זה "בשליטתו" של הבנק למשך תקופת האשראי.
למעשה, מהתדפיסים שצורפו כנספח כ"א לתצהירו של עו"ד בר הלל עולה כי ביום 2.9.11 הסתיימה תקופת החיסכון שהחלה ביום 2.9.01, שאז נשלחה לתובעים הודעה על הפקדת הסכום שהשתחרר מתכנית החיסכון בפיקדון וזאת לפי הוראות בנק ישראל, ובקשה כי יתנו הוראות להמשך ההשקעה. לא הוצג האם עשו כן, אך בחלוף שנה הופקד הפיקדון שוב כמובא לעיל. נראה כי זהו הרקע להיווצרות הפיקדון, ולא דרישה של הבנק כנגד העמדת אשראי.
העדרו של מתאם מהותי בין אקטים אלה לבין האשראי בחשבון בולט גם בשים לב להלוואה הגדולה ביותר בחשבון, סך 160,000 ₪ שניתנה ביום 17.11.11. היא ניתנה לתקופה של שש שנים, בעוד שאותה עת היה הפיקדון האמור בסטטוס של הפקדה לשנה אחת בלבד מיום 5.9.11, כך לפי הנתון בנספחי חוות דעתו של מר שוורץ . מכאן, שהבנק לא התנה את שימור סכום הפיקדון "בשליטתו" כתנאי להלוואה.
גם הפער בסכומים בולט, וכן העובדה שההלוואה התיישבה עם אינטרס התובעים שכן בנובמבר 2011 האמירו יתרות החובה בחשבונם לסכומים של כ-110,000 ₪ ויותר בשל פירעון שיקים בסכומים גבוהים (ראו תדפיס החשבון נ/4) , שאז בוצעה הסדרה כוללת בדרך של פירעון מוקדם של הלוואות קודמות והסדרת יתרת החובה בדרך של מתן הלוואה כוללת לתקופה ארוכה. יצוין כי יתרת החובה בחודש ספטמבר 2011 , בו נוצר פיקדון 50,000 השקלים , הייתה נמוכה בהרבה ( היא נעה בין 38-48 אלף ₪), דבר הממחיש את העדרו של קשר בין הפיקדון שהופקד באותו חודש עקב סיום תקופת תכנית החיסכון, ובין ההלוואה שניתנה חודשיים מאוחר יותר.
בשל כל אלה, אין לקבוע שהתובעים ביססו כי פיקדון 50,000 השקלים הופקד על ידם בשל כפייה מצד הבנק. אני קובע זאת גם בהינתן הראיות לפיהן הפיקדון שועבד לבנק מכוח מסמכים עליהם חתם התובע (למשל עדותו של מר פולק פ/38 ש' 31 , התדפיס ת/1 ו התדפיס שהוצג כנספח כ"א(3) לתצהירו של עו"ד בר הלל). כפי שהוצג לעיל בפיסקה ‎16, הפסיקה קובעת כי עצם רצונו של בנק בבטוחות כנגד מתן אשראי אינו פסול ואינו מעיד על התניית שירות בשירות. הבחינה הכוללת של מסכת הראיות ושל הפעילות בחשבון לא מעלה כי מקרה זה חרג מגדרי "קשר עסקי סביר", כלשון חוק הבנקאות .
מסקנותיי אלה נותרות בעינן גם בשים לב לטענת ב"כ התובעים אודות העדר הגיון כלכלי ב נטילת הלוואות וניהול החשבון ביתרת חובה, כשאלה נשאו ריבית משמעותית. כך, בעוד שלרשות התובעים עמד חיסכון, בדגש על פיקדון 50,000 השקלים, שהניב ריבית נמוכה בהרבה.
התשובה הכללית לכך היא כי שאלת הכדאיות הכלכלית, למרות חשיבותה, היא אחת האינדיקציות הנבחנות לשקילת טענה להתניית שירות בשירות. היא אינה עומדת לבדה אלא משתלבת בבחינה הכוללת של האינדיקציות שנזכרו לעיל, כקיומו של מתאם במועדים ובסכומים ובדיקה של סך הפעילות בחשבון. "יש לחזור ולהדגיש כי לא די בבחינתה של נסיבה זו או אחרת, ורק משקלן המצטבר של הנסיבות הוא שיעצב את החלטת בית המשפט בנושא עילת ההתנייה" (עניין סריגי ציביאק הנזכר לעיל, בפיסקה 13).
נוכח הרקע להגשת תביעה זו, אוסיף ואזכיר את הזהירות בה יש לנקוט בבחינת טענת העדר כדאיות כלכלית בדיעבד. זאת, משום ש"יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית" (עניין בוני התיכון הנזכר לעיל, פיסקה 16) . יוזכר כי במקרה הנוכחי אף אין מדובר בתחושתו של הלקוח, הוא התובע, אלא בהיסק-בדיעבד מהנתונים וזאת משלהי שנת 2013 ואילך.
הבחינה ההולמת אינה של מצב החשבון בשלהי 2013, אלא של כלל הפעילות. זו מראה כי התובעים ניהלו את חשבונם ביתרות חובה משמעותיות לאורך רוב התקופה בה נוהל החשבון. בד-בבד, חסכו התובעים כספים בדרך של הפרשות חודשיות לחיסכון בסכומים מדודים (כאמור, שתי הפקדות של 300 ₪ לחודש) . בהעדר הסבר מצדם ניתן אך לשער את טעמיהם לכך, כניסיון לחסוך כספים "ליום סגריר" או לצורך אחר, למרות יתרות החובה. אפשרות זו מתיישבת עם תחילת החיסכון לפי הנתונים שלפניי – ביום 2.9.01 החלו התובעים בהפקדות החודשיות המדודות , הגם שהחשבון היה ביתרת חובה של מעל ל-19 אלף ₪. העובדה שבחלוף תקופה, כאשר ההפקדות הצטברו לסכום של 50,000 שקלים, התובעים לא "הזרימו" את הסכום לכיסוי יתרת החובה והוא "נסגר" ביום 5.9.11 בפיקדון עשויה להתיישב עם אותה אפשרות, גם אם בדיעבד היא נראית בלתי כדאית בשל שיעורי הריבית .
נתון רלבנטי נוסף הינו, כי ההלוואות בחשבון ניטלו בין היתר לצרכי המוסדות שבפעילותם היה התובע מעורב (סעיף 5 לתצהירו). הדבר עשוי להסביר מדוע ביקש התובע, בזמן אמת, שלא להשתמש בחסכונותיו הפרטיים לצרכי המוסדות, ולהעדיף לצורך זה נטילה של הלוואה.
כל אלה השערות, המשמשות בהעדר יכולת מצדו של התובע לבאר את שיקוליו בזמן אמת. אלא, שהנטל על התובעים וכפי שהוצג לעיל לא ניתן לצפות מהבנק להסביר בדיעבד ובחלוף שנים כה רבות את שיקוליו של התובע בניהול חשבונו.
האפשרות כי החסכונות הם תוצר של רצון התובע ולא של כפיה נתמכת גם בראיות לפיהן, במקביל ליצירת הפיקדון, בוצעו החלטות נוספות בחשבון : מהתדפיסים שצורפו כנספח כ"א לתצהירו של עו"ד בר הלל עולה כי ביום 4.9.11 בוטלה הוראת הקבע להפקדות החודשיות שביצעו התובעים מאז 2.9.01, וזאת בשל סיום תכנית החיסכון. למרות זאת המשיכו ההפקדות החודשיות לשתי תכניות חיסכון חדשות, דבר המעיד על בחירה של התובעים להמשיך את ההפקדות וזאת באותו עיתוי בו הופקד פיקדון 50,000 השקלים. הדבר מציג קבלת החלטות מצדם בניהול החשבון, ועשוי להתיישב עם האפשרות שתוארה לעיל, של רצון בחיסכון מדוד וקבוע מהכנסותיהם, על אף יתרות החובה.
עוד אזכיר כי סכום אחר שנצבר באמצעות ההפקדות החודשיות, סך של כ-31,300 ₪, נמשך לחשבון שנה קודם לכן, ביום 2.9.10. הפעם, התובעים לא חזרו ו"סגרו" סכום זה בתכנית חיסכון , ומן ההודעה ששלח הבנק בנושא (נספח כא1 לתצהירו של עו"ד בר הלל) עולה שדובר ב"משיכה בתנאי תחנה" כך שנראה שמדובר במשיכה יזומה בידי התובע.
כל אלה פועלים כנגד מצג של כפיה מתמשכת מצד הבנק להותיר "בשליטתו" כספים בחסכונות, ותומך באפשרות שהתובעים כלכלו את צעדיהם ובחרו להשתמש בחסכונותיהם או להותירם בתכניות חיסכון, בהתאם לשיקוליהם.
בשל אלה, אין בטיעון הכדאיות הכלכלית או בעובדה שצוינה בסיכומי התובעים לפיה הבנק נוהג כיום להחתים לקוחות על "כתב כדאיות כלכלית", כדי לגבור על כלל האינדיקציות שהוצגו לעיל.
בשל כל אלה, הטענה להתניית שירות בשירות נדחית.

טענות נוספות
הטענות לחוסר תום לב, הטעיה, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה ועילות מסוימות מדיני החוזים נזכרו בכתב התביעה במילים ספורות וב"כותרות" . אין די באזכור בדרך זו של ריבוי טענות במישורים שונים, כדי להציג טענה לבירור בהליך משפטי. בית המשפט נדרש לבחינה מהותית של יריעת המחלוקת כפי שהיא נשקפת מכתב התביעה. בהקשר זה, בצדק הצביע ב"כ הנתבע על כך שכתב התביעה התמקד בטענה להתניית שירות בשירות, וכי בסעדים שנתבעו בו לא נקשר לטענות הנוספת סעד נוסף שכומת. הסכומים שנתבעו בוססו על הסכומים שנקבעו בחוות דעתו של מר שוורץ, שעסקה כאמור בהתניית שירות בשירות (וראו למשל פיסקה 3 לחוות הדעת בה הוגדרה הסוגיה לדיון).
טענת ב"כ התובעים בסיכומיו, בניסיון להשיב לקושי האמור, כי הנזקים בגין הטענות הנוספות הם אותם נזקים שכומתו בחוות הדעת, אינה שלמה. כך בשים לב לדבריו המפורשים של מר שוורץ, שבפתח הפרק בחוות דעתו שהוקדש לחישוב הנזק ביאר כי החישוב נועד "לבטא את הנזק שנגרם בחשבון בשל רכישת פיקדונות והוראות קבע לפיקדונות" (פיסקה 9 לחוות הדעת) – ביאור הנקשר לעיסוק בחוות הדעת בטענה של התניית שירות בשירות בדרך של כפיית הפיקדונות האמורים. מר שוורץ לא ניסה לאמוד את הנזקים בגין הטענות הנוספות של התובעים, וממילא שלא ניתן לקבל כי התובעים הציגו אומדן של הנזקים בגין טענות אלה. די בכך כדי להפוך את הדיון בטענות לתיאורטי, דבר המצדיק את דחייתן.
למעלה מן הצורך אערוך דיון תמציתי בטענות האמורות, תוך התמקדות בסוגיות בהן בחר ב"כ התובעים לעסוק בסיכומיו.
בכלל זה נטען להפרת חובות הגילוי, הזהירות והנאמנות בהן חייב הבנק כלפי התובעים, בפרט טרם העמדת אשראי ובדגש על פקדון 50,000 השקלים שלפי הטענה דבר קיומו לא גולה לתובעים אחרת היו לשיטתו מעדיפים לפרוע את הפקדון ולא ליטול הלוואות. עוד נטען, כי למרות שתנאי הפיקדון אפשרו לתובע ליטול הלוואה בריבית מופחתת כנגד סכום החיסכון, הדבר לא הוצע לתובע בידי פקידי הבנק טרם העמדת האשראי. נטען שמדובר בהפרה של איסור ההטעיה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות, ו בניצול של הלקוח בניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 4 לאותו חוק. עוד נטען לעושק ולבטלות הסכמי האשראי בהיותם נוגדים את תקנת הציבור.
חלק מטענות אלה הוא בגדר "הרחבת חזית" אסורה. הטענות לחוזה הנוגד את תקנת הציבור ועילת העושק לא נזכרו בכתב התביעה המתוקן. גם הטענה למחדל של הבנק בכך שנמנע מהעמדת הלוואה בריבית מופחתת כנגד סכום הפיקדון לא הוצגה בכתב הטענות. זהו נימוק נוסף לדחייתן.
זאת ועוד, בדומה לטענה המרכזית בכתב התביעה, גם דינן של כלל הטענות הנוספות להידחות בהעדרה של תשתית ראייתית אמינה. טענות העושק והניצול נשמטות בהעדר הוכחה כלשהי למצוקה או חוסר ידע של התובע שנוצלו בידי פקידי הבנק, להבדיל מהאפשרות שקיבל החלטות מושכלות בהתאם לשיקוליו.
אשר לחובת הגילוי ונגזרותיה: התובעים עצמם לא טענו כי בזמן אמת וטרם נטילת ההלוואות נמנע הבנק מהצגה בפניהם של הנכסים בחשבונם, בדגש על פיקדון 50,000 השקלי ם, שיעורי הריבית בו בהשוואה לאלה שבהלוואות, והאפשרות ליטול הלוואה כנגדו.
לצד העדר טענה מפורשת מצד העדים עצמם בדגש על התובע שטיפל בחשבון, הרי שהעלאתה של הטענה מטעם התובעים סותרת את טיעונם המקביל אודות התניית שירות בשירות. שהרי, טענת ההתניה עסקה בין היתר בטיעון לכפייה מצד הבנק של הפקדת פיקדון 50,000 השקלים כתנאי להלוואות, וממילא שלפי טענה אחרונה זו הפיקדון נדון בעת מתן ההלוואות ובקשר אליו . התובעים אינם רשאים לטעון דבר והיפוכו במישור העובדתי, דבר המוסיף ומחליש את טענותיהם הנדונות כאן.
זאת ועוד, פקידי הבנק טענו כאמור כי הם נוהגים להציג בפני לקוחות, טרם נטילת הלוואה , את כלל הנתונים הרלבנטיים לרבות הנכסים בחשבון. טענה זו לא נסתרה, ומהסיבות שנדונו לעיל בהתייחס לעיתוי הגשת התביעה לא ניתן לזקוף לחובת הבנק את העובדה שהפקידים הציגו את הטענה באופן כללי, ולא זכרו את הפעולות הספציפיות אל מול התובע.
בנוסף, גם בהקשר זה פועלת כנגד התביעה הראיה הישירה שעלתה מעדות התובעת: זו מסרה כי ביום 20.11.13, כשניגשה לבנק לחתום על הסכם הגדלת מסגרת האשראי, הועמדו לרשותה המסמכים הרלוונטיים, ניתנה לה שהות לעיין בהם והיא חתמה לאחר שהבינה את האמור בהם.
לבסוף, ההיסק המוצע לפיו הבנק לא גילה לתובע את קיום הפיקדון טרם נטילת ההלוואה מבוסס על אותה חשיבה שהניעה את התביעה לרבות את הטענה להתניית שירות בשירות – איתורו בדיעבד של מה שנתפס כחוסר כדאיות כלכליות והיסק לפיו, לו ידע התובע על הפיקדון, היה מעדיף להשתמש בו במקום ליטול את ההלוואות. לעיל (במסגרת הדיון בטיעון חוסר הכדאיות) ראינו כי היסק זה לא בוסס ואינו מובן מאליו. זהו טעם נוסף לדחיית הטענות הנוספות הנדונות כאן.
בהקשר זה אציין גם כי סכום הפיקדון היה נמוך באופן משמעותי מההלוואות שניטלו וכי עיון בתנאי הפיקדון מעלה כי משיכתו התאפשרה ב"תחנות" מדי חודש ספטמבר ופירעון מוקדם היה כרוך ב "קנס" ואבדן ריבית (נספח 4 לכתב ההגנה המתוקן, פיסקאות 4 ו-5). הדבר עשוי להתיישב עם החלטת לקוח ליטול הלוואה ללא פירעון של הפיקדון. גם האפשרות לנטילת הלוואה כנגד הפיקדון בריבית מופחתת הוגבלה בסכום (85% מגובה הפיקדון), ולתקופה של שנה או עד "תחנת" המשיכה הקרובה, דבר שאין בו מענה שלם לצרכי התובעים בזמן אמת, הנשקפים מסכומי ההלוואות שנטלו ומתקופות ההחזר שלהן. כל אלה אינם מאפשרים לקבל את טענות התובעים השונות, הנסמכות על טיעון חוסר הכדאיות.
לסיכום הדיון בטענות הנוספות אציין כי מספר טענות שנזכרו בכתב התביעה לא קיבלו ביטוי בהמשך ההליך שיצדיק דיון מפורט בהן . כך הטענה לגביית ריבית חריגה מהתובעים, שלא בוססה בראיות כגון חוות דעת שתעיד כי הריבית שנגבתה הייתה חריגה ביחס למקובל או למותר. בדומה, התובעים לא חזרו בסיכומיהם על טענות מכתב התביעה הנוגעות להתרחשויות לאחר כניסתו של עו"ד בר הלל לתמונה - ביטול מסגרת אשראי שלא כדין או אי מילוי הוראתו לפרעון פיקדון 50,000 השקלים. התובעים גם לא ניסו להוכיח את הנזק שנגרם להם כתוצאה מטענות אלה ולכמתו.
די בכך לדחיית הטענות הללו . למעלה מן הצורך אדון בתמצית בראיות הנוגעות לטענה האחרונה : עו"ד בר הלל פנה לראשונה לבנק ביום 3.10.13 מבלי להורות על פירעון הפיקדון (נספח ג' לתצהירו), ובפניה נוספת ביקש פירעון או הגדלת מסגרת אשראי כדי ששיקים יכובדו (נספח י"ט(3) מיום 20.11.13). באותו יום הגיעה התובעת לסניף וחתמה על הסכם להגדלת מסגרת אשראי, מבלי לבקש את הפירעון. עו"ד בר הלל אישר שהסכם זה נשלח למשרדו (סעיף 27 לתצהירו) ולא הראה שפנה בעקבות זאת שוב לצורך פירעון הפקדון ( הוצגו פניות נוספות לבנק באותה שנה, שלא כללו הוראת פירעון). לכן, איני סבור שנפל פגם בכך שהבנק לא פרע את הפיקדון אותה עת.
בחלוף תקופה, ביום 7.5.15, פנה עורך הדין לבנק בבקשה לפרוע את הפיקדון (נספח ו' לתצהירו). הבנק לא ביצע זאת בהעדר ייפוי כוח מבעלי החשבון, וטען שיידע את עורך הדין טלפונית (תצהיר העדה שירן אלוש) . האחרון הכחיש שיודע ב-2015 אך אישר שיודע בפברואר 2016 (למשל פיסקה 10 למכתבו לבנק מיום 19.5.16, נספח 22 לתצהיר מר פולק) . בהמשך נשלחו לבנק הוראות פירעון בחתימת התובעים (חלק מנספח 8 לכתב ההגנה המתוקן) , ובוצע הפירעון ב"תחנה" שביום 19.9.16 (באפריל 2016 בוצע פירעון של פקדון נוסף).
ככלל, ובפרט משהתובעת שנכחה בסניף בנובמבר 2013 לא ביקשה את פירעון הפקדון, איני סבור שנפל פגם בעמידת הבנק על קבלת הוראה מבעלי החשבון או ייפוי כוח לעורך דין הפונה בשמם, טרם ביצוע הוראה מטעמו. המחלוקת מתמקדת אפוא ב"החמצת" התחנה ב-2015, ב"מילה מול מילה" בשאלת יידוע עורך הדין בשלב זה אודות הצורך בייפוי כוח, וזאת ללא ראיות שיתמכו בגרסת מי מהצדדים, ומבלי ש הוכח או כומת נזק שנגרם לתובעים. בנסיבות אלה, לא אוכל לקבוע שטענות התובעים בוססו או לפסוק להם פיצוי בגין הטענה הנדונה כאן.
התובעים הוסיפו והשיגו על כך שהנתבע גבה מחברת ביטוח תקבולים בגין אבדן רכב. העיון מעלה כי הרכב מושכן לטובת הנתבע במסגרת הלוואה שהועמדה לתובעים ביום 25.4.10, לצורך רכישת רכב. בהחלטה מיום 6.6.18 שניתנה בהסכמת הצדדים הוריתי כי התקבולים יועברו לנתבע, לצורך צמצום יתרת החובה בחשבון התובעים.
בהקשר זה טענו התובעים כי השעבוד נועד להבטיח רק את ההלוואה לרכישת הרכב ולא את כלל חובות התובעים לבנק, ובסיכומיהם הפנו לפסיקה בה נקבע כי לא ניתן להבטיח חובות אחרים באמצעות שעבוד רכב אם הדבר לא נאמר ללקוח.
בטענות אלה אין כדי לסייע לתובעים. ראשית, לא הוכח או כומת נזק כתוצאה מהעברת התקבולים לנתבע לצורך צמצום יתרת החובה בחשבון. מהלך זה לא הזיק לתובעים, אלא מנע את המשך "תפיחת" החוב לבנק. שנית, בשטר משכון הרכב מיום 23.4.10 (נספח 9 לכתב ההגנה המתוקן) צוין כי השעבוד נועד להבטיח את כלל חובות התובעים לבנק, ולא אך את ההלוואה לרכישת הרכב. השטר נחתם בידי התובע. עדותו של האחרון, מהסיבות שבוארו לעיל, לא מאפשרת לקבוע שהוצגה טענה או ראיה לפיה טיב השעבוד לא הוסבר לתובע טרם חתימתו על השטר. עוד הוסבר לעיל מדוע אין לזקוף לחובת הבנק את העדרה של עדות מטעמו אודות מעמד חתימת השטר. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי טענות התובעים לעניין תקבולי ביטוח הרכב בוססו.
לסיכום הדיון אציין כי בחקירתו הנגדית, אמר התובע כי במקביל לפעולות בחשבון הנדון כאן הוא ניהל חשבונות במוסדות בנקאיים אחרים והפקיד בהם פיקדונות (פ/22) . המדובר בנתון שעלול היה לפעול לחובת התובעים, ולו בהעמדת אלטרנטיבות אחרות לקבלת הלוואה, שקיומן מחליש את הטענה לכפייה מצד הנתבע כתנאי למתן הלוואה תוך ניצול חוסר ברירה אצל הלקוח. ועם זאת, נוכח התרשמותי מעדות התובע לא מצאתי להיסמך על אמירות אלה, ולתת להן משקל במסגרת ההכרעה.
עוד אציין כי נוכח מסקנותיי עד כה, מתייתר הצורך לדון בהרחבה בטענת ההתיישנות שהציג הבנק, העוסקת בתקופה שקדמה לשנת 2009. בצדק הצביעו התובעים על כך שלפי הפסיקה, התניית שירות בשירות היא עוולה נמשכת וכל עוד מתקיימים תנאיה התביעה לא מתיישנת (עניין ש.א.פ הנזכר לעיל, פיסקה 13) , אך משלא בוססה התניה או כפייה מצד הבנק, הרי שהתביעה התיישנה בנוגע לתקופה האמורה.

הכרעה

התביעה נדחית.
באמדן הוצאות המשפט שקלתי את הכלל המנחה לפיו צד שזכה בדין לא יצא חסר, את היקפה הכספי של התביעה וטיב הטענות, את ההיקף המשוער של עבודה שנדרש מן הנתבע ובכלל זה את ריבוי הישיבות, טיב וכמות הראיות שהוצגו, הימשכות ההליך והתנהלות הצדדים במהלכו, והיקף העדים שנדרש הנתבע להעיד (למרות חוסר זיכרונם אודות ההתרחשויות). במכלול השיקולים, אני קובע כי על התובעים לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר-טרחת עורכי דינו כולל מע"מ בסכום כולל של 28,000 ₪. הסכום ישולם עד 24.10.19 אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, 24 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: לביאה הלל
נתבע: בנק מזרחי טפחות בע"מ
שופט :
עורכי דין: