ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הפניקס חברה לביטוח בע"מ נגד אבינועם אילוז :

לפני כבוד השופט אריה ביטון

התובעת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

נגד

הנתבעים:

1.אבינועם אילוז

2.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

1. לפניי תביעת שיבוב כספית, בגינה עותרת התובעת לפיצוי בגין תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחה, בשל נזקים שנגרמו לרכבו המבוטח אצלה , ואשר ניזוק במסגרת תאונת דרכים שארעה אל מול רכב הנתבעים.

2. במסגרת הגנת הנתבעים, התעוררה מחלוקת כפולה. האחת, באשר ל שאלת האחריות לתאונה לאור הכחשת הנתבע 1 כל מעורבות בה. והשניה, באשר לטענת הנתבעת 2 לחוסר תוקף הכיסוי הביטוחי שהעניק ה לרכב הנתבע 1 מכוח פוליסת ביטוח בשל נהיגה תחת שלילה של רישיון הנהיגה של הנתבע 1 .

3. בפסק זה יבחנו הטענות שבמחלוקת בין הצדדים בהתאם למסגרת הדין הקיים, לרבות זה שהתפתח לאחרונה בפסיקה תקדימית של בית המשפט העליון בסוגית הכיסוי הביטוחי.

טענות הצדדים בתמצית

4. לטענת התובעת, ביטחה היא את רכב מבוטחיה, וביום 16.8.17 אירעה תאונת דרכים בכביש 443 עת עמד רכב מבוטחיה בפקק תנועה בעצירה מוחלטת, ולפתע הגיח רכב הנתבע 1 במהירות ופגע ברכבה מאחור בעוצמה וגרם לו לנזקים כבדים. נזקים אלו הוערכו על ידי שמאי מטעמה ובגינם שילמה היא למבוטחיה תגמולי ביטוח בסך כולל של 33,649 ₪. בטופס הודעת המבוטחים לתובעת נרשמו פרטי הנתבע 1 כפרטי הנהג הפוגע ברכב מאחור.

5. בכתב הגנת הנתבע 1, הכחיש הוא את האמור בכתב התביעה, וטען כי בתקופת התאונה היה לו ביטוח מקיף לרכב, ולפיכך, יש למוחקו מן התביעה ולהעבירה לנתבעת 2 כמבטחת רכבו. כן טען, כי המדובר ברכב חברה ואין סיבה לתביעה האישית כנגדו.

6. הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי מטופס ההודעה שהועבר לה על ידי מבוטחה נמסר לה כי הנהג ברכב בעת התאונה היה מר אילוז בועז, בשונה מטענת התובעת. מבדיקה שערכה עלה, כי המבוטח מסר לידיה מידע כוזב בגין זהות הנהג בכוונת מרמה לשם הוצאת כספים שלא כדין. מדו"ח החקירה עלה עוד , כי הנתבע 1 היה הנהג ברכב בעת התאונה , וכי נהג הוא ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף. לפיכך, עותרת היא לדחיית התביעה כנגדה בשל חוסר כיסוי ביטוחי .

דיון והכרעה

אחריות הנתבע 1 לתאונה

7. נדון תחילה בסוגית האחריות לתאונה ולנזקיה. נהגת רכב התובעת אישרה בחקירתה בבית המשפט, כי נפגעה מאחור על ידי רכב הנתבע 1 בזמן שהיתה היא בעצירה. זו אף זיהתה באולם בית המשפט את הנתבע 1 כנהג הרכב שמסר לה את פרטיו ואשר צוינו על ידה ב טופס הודעתה לתובעת. הנתבע 1 העלה טענה, לפיה ברכב נהג אחיו הדומה לו, אולם נהגת רכב התובעת שללה זאת על הסף. יצוין, כי הנתבע 1 לא העלה כל טענה בעניין זהו ת הנהג הפוגע בכתב הגנתו, ועל כן , העלאתה בשלב זה מהווה הרחבת חזית אסורה. הנתבע 1 אישר ב חקירתו, כי רכב חברה שבבעלותו פגע מאחור ברכב התובעת. מכאן, שאין מחלוקת באשר לאחריות רכב הנתבעים לפגיעה ברכב התובעת מאחור ולנזקים שנגרמו לו במסגרתה. הנתבעים אף לא הציגו כל חוות דעת נגדית באשר לשיעור הנזקים שנ גרמו לרכב התובעת, ולפיכך, אין אלא לקבל את שיעור התביעה במלואה.

8. כאמור לעיל, הנתבע 1 מכחיש כי נהג הוא ברכב בעת התאונה, וטוען , כי היה זה אחיו שנהג בו. אלא שטענה זו לא הועלתה על הכתב בכתב הגנת הנתבע 1 , וכל טענתו התמצתה בטיעון כי המדובר ברכב חברה המבוטח בביטוח מקיף , ומכאן שאין סיבה לתובעו באופן אישי. ברי , כי לתובעת הזכות להגיש התביעה כנגד מי שנהג ברכב בעת התאונה , ומשהנתבע לא התכחש מפורשות לטענה זו, אין לשעות לה כעת. י תר על כן, מלבד העובדה כי נהגת רכב התובעת זיהתה באולם בית המשפט את הנתבע 1, ואף רשמה במקום התאונה את פרטיו, עדות שלא ניתן היה להטיל בה ספק באשר למהימנותה, הרי שבניגוד לה , עדותו של הנתבע 1 היתה בלתי מהימנה בעליל. זה התמהמה ב מתן תשובותיו ולא ידע להשיב ישירות ובצורה ברורה וחד משמעית כי לא נהג ברכב בעת התאונה. התחמקותו התבטאה גם באי הבאה לעדות את אחיו שלטענתו נהג ברכב בעת התאונה, חוסר בהכחשה מוחלטת כי היה שלול נהיגה ברכב בעת התאונה, אי הסכמה לפגוש את החוקר מטעם הנתבעת 2 ואף הסכמה לתשלום פיצוי בגין הנזק.

9. גם החוקר מטעם הנתבעת 2 העיד כי פגש וראה את שני האחים אך לא מצא ביניהם דמיון, בניגוד לטענת הנתבע 1. כן , העיד על התחמקות הנתבע 1 מלפגוש בו או מלהעביר לו את רישיונו. מכל הנימוקים הללו, התרשמתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה של תביעתה כנגד הנתבע 1, ואילו זה האחרון נמנע מלהביא ראיות לסתור המצויות בשליטתו , ומכאן שלא הצליח לסתור את תביעתה המוכחת של התובעת. ועל כן, מצאתי לקבוע כממצא עובדתי, כי היה זה הנתבע 1 שנהג ברכב בעת התאונה ואשר גרם בעצמו לפגיעה מאחור ברכב התובעת. טענתו כי היה זה דווקא אחיו שנהג ברכב לא נמצאה מהימנה ולא הוכחה כדבעי. מכאן, שדין התביעה להתקבל כנגד הנתבע 1 בהיותו המעוול הישיר שגרם לתאונה ולנזקיה .

שלילת רישיון נהיגה ותוצאותיה

10. כעת לשאלת אחריותה של הנתבעת 2 כמבטחת הנתבע 1 . המחלוקת שנותרה להכרעה, הינה באשר לתוקפו של הכיסוי הביטוחי שהעניקה הנתבעת 2 לנתבע 1. לנתבעת 2 שתי טענות ביחס לנתבע 1. האחת, באשר להיותו שלול מלנהוג ברכב בעת קרות התאונה. והשניה, באשר לכוונת המרמה של הנתבע 1 בהצגת אחיו כמי שנהג ברכב בעת התאונה . כל אחת משתי טענות אלו, מביאה, לפי גרסת הנתבעת 2, לשלילת הכיסוי הביטוחי שניתן על ידה לרכב הנתבע 1 . להלן נבחן שתי טענות אלו של הנתבעת 2.

11. תחילה יש לברר האם לא היה לכיסוי הביטוחי תוקף בשל הטענה לשלילת רישיון נהיגת הנתבע 1. הנתבעת 2 הציגה במסגרת כתב הגנתה שאילתה ממשרד הרישוי מתאריך 17.9.2017, המעידה כי הנתבע 1 היה מצוי בשלילה מיום 1 4.4.2016 ועד בכלל, ולרבות במועד התאונה שהתרחשה ביום 16.8.17. סיבת השלילה אינה מפורטת , בניגוד לשלילה קודמת של הנתבע 1 שהיתה מכוח שיטת הניקוד. אלא שיש לשים אל לב, כי בהתאם לפקודת התעבורה ולדין, כניסת השלילה לתוקף הינה מיום שנמסרה לנהג הודעה על השלילה.

12. סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] , קובע כי:

"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה לפי פקודה זו...".

בעניין זה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי:

"לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג – אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה. אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו. כך למשל, נפסק כי לא יכול להיות כל ספק כי מסירת הודעה על ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל פה, או הודעה דומה על ידי רשות משטרתית או פקיד של בית המשפט, הם בגדר מילוי היסוד של מתן הודעה העולה מן האמור בסעיף 67 הנ"ל".

(ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח ב ע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל, פורסם בנבו 20.6.07).

מכאן, שתנאי בסיסי להשתכללות הפסילה וכניסתה לתוקף, הוא כי נמסרה לנהג הודעה של ממש אודות הפסילה, ותוקפה חל מיום מתן ההודעה. על כן, אין די בהחלטה על פסילת הרישיון, אלא שיש צורך בהבאתה לידיעת הנהג. כאמור לעיל בפסיקת בית המשפט העליון, הודעה שכזו יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם נמסרה הודעה.

13. לפיכך, יש לברר כי אמנם הפסילה הובאה לידיעת הנתבע 1. מקובל ונהוג להציג כראיה את אישור המסירה של רשות הרישוי לנהג אודות פסילת רישיונו. בכך היתה מסתכמת בפשטות הוכחת הידיעה. אלא שאישור שכזה לא הוגש לתיק. יש לציין , כי הנטל להוכחת ידיעת הנתבע 1 כי נהג בשלילה , מוטל על הטוען אותה, דהיינו, על הנתבעת 2. אלא שכאמור לעיל, אין הידיעה מתמצית רק בהצג ת אישור מסירה על אודות הפסילה, שהרי הודעה שכזו יכולה לבוא לידיעת הנתבע 1 בדרכים שונות, אף במסירת הודעה בעל פה. בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 השיב הוא , כי למיטב ידיעתו היה ברשותו רישיון נהיגה בתוקף בזמן התאונה , וכי לא קיבל הוא הודעה על שלילתו. אלא , שבעת מתן תשובתו התמהמה הוא מעל ומעבר לסביר, ואף כי נשאל על כך השיב כי זכותו לחשוב ולהתמהמה. אכן הזכות קיימת, אלא שהרושם שהתקבל מתשובתו המגומגמת והמתמהמהת היתה של חוסר אמינות ומהימנות . בחקירת עדת התובעת, שאל הנתבע 1 אותה , בחקירה נגדית , אם מצוי בידה צילום של רישיון הנהיגה שלו , וזו השיבתו תשובה ניצחת, כי זה לא מסר לידיה כלל את רישיון הנהיגה שלו כי אם אך את רישיון הרכב ותעודת הביטוח. יתר על כן, בהמשך חקירתו הנגדית בידי ב"כ הנתבעת 2, התרשמתי מתשובותיו המתחמקות והמתחכמות של הנתבע 1 , תוך שהוא משיב בהתרסה כי אין לנתבעת 2 דרך להוכיח כי היה הוא בשלילה. כן עלה מהחקירה , כי הנתבע 1 נמנע מלפגוש את החוקר מטעם הנתבעת 2 , אך יחד עם זאת הציע לו לשאת בתשלום הנזק לתובעת בסך של 3000 – 5000 ₪ הגם שטען הוא לקיומו של כיסוי ביטוחי מלא. יוצא, כי תשובותיו אינן תואמות כלל למי אשר סבור כי לו רישיון נהיגה בתוקף ולקיומו של כיסוי ביטוחי מלא.

14. אין ספק, כי פוליסת הביטוח שהעניקה הנתבעת 2 מכסה כל נהג מעל לגיל 30 , ובכלל זאת את נהיגת הנתבע 1 ברכב המבוטח. אלא , שספק אם קיים כיסוי למי אשר נוהג תחת שלילה של רישיון הנהיגה, המהווה כשלעצמה אף עבירה על החוק. על כל פנים, ה דבר יכול להוות הסבר לאי הודאת הנתבע 1 על אודות שלילת רישיונו. הן ניסיונו להטיל את האחריות לתאונה על אחיו תוך טענה כי לא נהג ברכב והן טענתו כי לא ידע על כי רישיונו נשלל, מהווים גם יחד טיעונים משלימים המחזקים את אחריות הנתבע 1 לתאונה. שהרי , אילו לא ידע, כטענתו, על שלילת רישיונו, לא היה הוא נדרש לניסיון להכחיש את מעורבותו בתאונה. הכחשת המעורבות הינה תולדה ותוצאה ישירה של ידיעת הנתבע 1 כי היה הוא שלול במועד התאונה מלנהוג ברכב, ולפיכך, עלה בלבו חשש הגיוני וסביר כי הודאה בכך תגרור שלילת הכיסוי הביטוחי.

15. החוקר מטעם הנתבעת 2, מר ישראל שריקי, העיד כי חברת הביטוח ערכה חקירה וכי זה פגש באחיו של הנתבע 1 אשר לא ידע למסור אם לנתבע 1 רישיון בתוקף. לטענתו, בנוכחותו, שוחח האח טלפונינתבע 1 ושאלו לקיומו של רישיון, וזה השיבו בשלילה. עוד ציין, כי הבחין בנתבע 1 במשרד , הגם שנמסר לו כי אינו נמצא במקום , ולאחר מכן שוחח עמו טלפונית וביקש את צילום רישיון הנהיגה שלו , אולם זה לא העביר לו העתק ממנו. התרשמ ותי מעדותו של החוקר היתה כי זו עדות מהימנה, אשר חיזקה את הרושם הכללי שנתקבל מחקירתו של הנתבע 1 כעדות חסר ת כל מהימנות, ואשר ממנה עולה המסקנה החד משמעית כי זה נהג ברכב ב עת התאונה, ואף היה מודע לשלילת רישיונו באותה עת. תשובותיו המתמהמהות והבלתי חד משמעיות, הן לשאלת בית המשפט והן בחקירה הנגדית, באשר לקיומו של רישיון נהיגה בתוקף , לא עלו בקנה אחד עם הגיונם של דברים כי אם חיזקו את המסקנה כי בשל ידיעתו אודות שלילת רישיונו ביקש הוא להטיל את האחריות לתאונ ה על אחיו. אין כל סיבה אחרת מסתברת ל ניסיון הטלת האחריות על האח לאור הכיסוי הביטוחי המקיף לכל נהג מגיל 30 ומעלה. הנתבע 1 אף בחר שלא להביא לעדות את אחיו, שעליו מבקש הוא להטיל את האחריות, ואף לא יכול היה להציג רישיון נהיגה בתוקף במועד הדיון, הגם שהטענות כנגדו היו ידועות לו היטב טרם הדיון. מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת 2 עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע 1 ידע גם ידע על אודות שלילת רישיונו בעת אירוע התאונה.

16. מה הם, אם כן, תוצאות ידיעת הנתבע 1 כי נהג תחת שלילת רישיון הנהיגה. ראש ית, המדובר בנהיגה אסורה. אלא שאין לנו עניין בתוצאות פליליות שבסמכות בית דין לתעבורה. המדובר בתוצאות האזרחיות הנוגעות לשאלת תוקף הכיסוי הביטוחי. האם נשלל הוא על אתר, כטענת הנתבעת 2, אם לאו?

17. עד לאחרונה, היה הדין ברור כי נהג הנוהג תחת פסילה של רישיונו, הרי שבהתאם לתנאי הפוליסה, המתנה את הנהיגה ברכב , ב דר"כ, בכפוף לקיומו של רישיון נהיגה בתוקף לנהג, לא היה קיים תוקף לכיסוי הביטוחי שמעניקה חברת הביטוח למבוטח. פוליסת הביטוח דורשת באופן עקרוני כי לנהג ברכב יהא רישיון נהיגה בתוקף, ותנאי זה הינו תנאי בסיסי לתחולת הכיסוי הביטוחי, והגיונו מצוי בצידו. דהיינו, שנהיגה ברכב תחת ידיעת הנהג כי רישיונו שלול הביאה באופן אוטומטי לדחיית הכיסוי הביטוחי לנהג מכוח אי עמידה בתנאי הפוליסה. אלא , שבין סיום הדיון בתיק זה לבין מתן פסק הדין המסכם , יצאה מתחת ידו של בית המשפט העליון הלכה חד שה, שיתכן ויש לה השלכה אף לענייננו , אותה נבקש לבחון ולברר.

החלה רטרוספקטיבית של הלכה חדשה

18. בפסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן ביום 4.6.2019 , רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח', ושהיווה המשך ישיר למגמה שהוצגה בהלכת סלוצקי (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי), נדמה כי נטרפו הקלפים מחדש, וספק אם ניתן עוד לקבוע באופן קטגורי כי נהיגה ללא רישיון בתוקף מביאה בהכרח לשלילת הכיסוי הביטוחי. חלף זאת, כפי שנראה להלן, ההלכה החדשה גורסת כי נהיגה בניגוד להוראות ותנאי הפוליסה יכול ותהווה החמרת הסיכון הביטוחי , המוביל להסדר הפיצוי היחסי , הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). בהמשך נבחן תחולתה של ההלכה על נסיבות המקרה שלפנינו.

19. אך בטרם התייחסות לקביעה התקדימית של בית המשפט העליון, יש להבהיר את תחולתה של הלכה שיפוטית חדשה שניתנה בטרם מתן פסק הדין בתיק זה. ענין משפטי זה עולה מן הטעם שההלכה החדשה פורסמה במועד שלאחר קיום דיון ההוכחות בפני, בטרם היתה היא ידועה לצדדים ולבית המשפט, אך עוד קודם למתן פסק הדין המסכם בתיק זה . בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, נפסק כי: "נקודת המוצא העקרונית הינה כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית...אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה...לעתים יהא מקום ליתן תוקף רטרוספקטיבי להלכה החדשה, גם אם יש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות, שאינו בעל כוח מוחלט, ויש לאזן בינו לבין הערכים והעקרונות המתנגשים עמו...". גם בדנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, חזר בית המשפט העליון על הלכת סולל בונה לפיה, הכלל הוא כי הלכה חדשה חלה הן פרוספקטיבית (לעתיד) והן רטרוספקטיבית (לעבר) והחריג הינו אינטרס ההסתמכות של יחידים וגופים, פרטיים ושלטוניים.

20. לפיכך, נראה כי, במקרה דנן , יש להלכה החדשה תחולה רטרוספקטיבית , וכי אין לחריג בדבר אינטרס ההסתמכות כדי לשנות מכלל התחולה הרטרוספקטיבית. אין במקרה דנן למי מהצדדים, ששניים מהם הינן חברות ביטוח, אינטרס הסתמכות ראוי להגנה, שכן ברור כי הן נתונות לשינויים הפרשניים של הדין ושל ההלכות הישנות או של כאלה שטרם הוכרעו על ידי בית המשפט העליון. במקרה שלפנינו, הסוגיה הספציפית של תוצאות הנהיגה בשלילה לא הוכרעה כלל בעבר, ואף ביתר שאת, לא היא הסוגיה שבמרכז ההלכה החדשה. כך, שאף היא טרם הוכרעה באופן ישיר באמצעות ההלכה החדש ה. אלא, שלבית המשפט הסמכות לבצע א בחנות מתאימות, בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו, בבואו להחיל הלכה חדשה של בית המשפט העליון. על כן, נקודת המוצא הינה כי יש להלכה זו, הלכת פיקאלי, תחולה רטרוספקטיבית, גם על מקרים שנדונו אך טרם הוכרעו ולא ניתן בהם עדיין פסק דין, כבמקרה שלפנינו.

תחולת הלכת פיקאלי והסדר הפיצוי היחסי

21. ואכן, בחינת נסיבות הענין מגלה כי בהלכת פיקאלי דובר בנסיבות שונות מהמקרה שלפנינו. שם בעל רכב רכש פוליסת ביטוח רכב הכוללת מגבלת גיל של הנהג, ובית המשפט נדרש לשאלה האם נזק לרכוש שנגרם בשעה שהרכב היה נהוג בידי אדם שאינו עומד במגבלת הגיל אינו מכוסה במסגרת הביטוחית. ביהמ"ש פסק, בדעת רוב, כי אי עמידה במגבלת גיל מהווה החמרת סיכון המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים, ולא לשלילת הכיסוי הביטוחי. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט על הוראות סעיף 18 לחוק ו לאור עיקרון המידתיות ותכליתם הפרו צרכנית של דיני הביטוח. פסיקה זו נסמכה אף על הלכת סלוצקי שדנה במקרה בו אי הכנסת תכשיטים לכספת, כדרישת הפוליסה, הוכרה ככזו המצדיק ה החלת הסדר תגמולים יחסי. אלא ששם הסתמך בית המשפט על הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו באי נקיטת אמצעים להקלת הסיכון, ואילו בהלכת פיקאלי הוראת סעיף 17 היתה זו שהובילה לתוצאות ההסדר היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק.

22. גם במקרה שלפנינו חלה הוראת סעיף 17 לחוק, הקובעת כי ברגע שנודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב. זוהי ההוראה על חובת ההודעה על החמרת הסיכון. בהלכת פיקאלי, החמרת הסיכון התבטאה באי עמידת נהג הרכב במגבלת הגיל שנדרשה בפוליסה. ואילו, במקרה שלפנינו, המדובר באי עמידה בדרישת הפוליסה לקיומו של רישיון נהיגה בתוקף לנהג ברכב. אין ספק כי במקרה דנן, כמו במקרה פיקאלי, המדובר בשינויים מהותיים שעל המבוטח היה להודיע אודותם למבטחת, ומשלא עשה כן, הרי שחלות התוצאות של החמרת הסיכון הקבועות בסעיף 18 לחוק. בהלכת פיקאלי קבע בית המשפט כי נהיגה של נהג הצעיר ממגבלת הגיל המצוינת בפוליסה מהווה שינוי מהותי של פוליסת הביטוח, המאפשר את החלת ההסדר היחסי, אך לא שינוי של הסיכון שהוסכם עליו מלכתחילה, אשר מוציא את המקרה מכלל תחולתה של הפוליסה. נראה כי אף כך הוא המקרה שלפנינו ויש לגזור גזירה שווה למקרה שבו הנוהג נהג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף. אציין , כי אין הדעת נוחה במיוחד מתוצאה זו ואין היא נקיה מספקות, שכן המדובר בהבדל ניכר בין שני המקרים. אלא שהפער אינו אלא מתייחס לאופי השינוי המהותי ולחומרת הסיכון שבאה בעקבותיו. דהיינו, שבשני המקרים המדובר בהתנהגות שמנוגדת להוראות הפוליסה , אך אינה בגדר שינוי הסיכון שבבסיס פוליסת הביטוח כי אם החמרתו של זה , כל אחד בדרכו ובמידת עוצמתו, ושאת תוצאותיו קובעים ההסדרים והחריגים בסעיף 18 לחוק.

23. משקרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה חל, ככל ל, הסדר התגמולים היחסי הקבוע בסעיף 18(ג) לחוק, למעט שני חריגים שלפיהם תהא המבטחת פטורה כליל מתגמולי ביטוח , ואלו הם:

"(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;

( 2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי ; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי."

דהיינו, המבטחת תהא פטורה מתגמולי ביטוח במקרים בהם נמנע המבוטח ממסירת הודעה למבטח אודות השינוי בכוונת מרמה, ובמקרים שבהם הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח אילו ידע מראש על השינוי. נטל ההוכחה להוכחת סייגים אלו מוטל, בהתאם לדין, על מי שטוען אותם , לאמור, על המבטחת בדרך כלל.

24. נבחן תחילה את הסייג השני. האם ניתן לקבוע כי הנתבעת 2 לא היתה מתקשרת באותו חוזה ביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר , אילו ידעה כי הנתבע 1 נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף? הנתבעת 2 לא הציגה כל ראיות בעניין זה. אלא שנראה כי במקרה דנן אין צורך שכזה, שכן מן המפורסמות הוא כי חברת ביטוח לא תבטח נהג הנוהג ללא רישיון נהיגה בתוקף, ועל כן, מובא תנאי זה בפוליסה כתנאי בסיסי . אף אין כל היגיון כי בדמי ביטוח מרובים יותר תסכים חברת הביטוח לקחת סיכון שכזה ותבטח מי שאין לו רישיון נהיגה בתוקף. לא זו בלבד שהדבר מנוגד לדין ומהווה עבירה כשלעצמה לנהג, הרי ששיתוף פעולה חוזי שכזה עם עבירה מהווה סיכון כלכלי שאינו עומד בתכלית עריכתם של חוזי הביטוח והוא יורד לשורשו של ענין ועלול להפוך את החוזה לבלתי חוקי, בלתי מוסרי או נוגד את תקנת הציבור, ולהיפסל בשל כך . על כן, אין ספק כי הסייג השני לסעיף ההסדר היחסי מתקיים ומוביל למתן פטור מלא לנתבעת 2 מתשלום תגמולי ביטוח למי אשר נהג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף. יוצא אם כן, כי אף לפי גישת ההסדר היחסי , ככל שחל הוא על מקרה של נהיגה ללא רישיון בתוקף, ברור הוא שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה עם נהג שכזה ומכאן שפטור הוא מתגמולי ביטוח למבוטח שכזה. לא נראה כי קיים סיכוי כי מבטח כלשהו יסכים לבטח נהג שרישיונו נשלל ולתת לגיטימציה לסיכון רב למבטחת ולמבוטח, המנוגד אף לחוק ולדין .

25. ומה באשר לסייג הראשון? הנתבעת 2 הדגישה במסגרת טיעוניה דווקא סייג זה , בטענה כי הנתבע 1 מסר לידיה מידע כוזב בגין זהות הנהג ברכב בכוונת מרמה ולשם הוצאת כספים שלא כדין. בפרשת פיקאלי , נחלקו דעות שופטי הרוב בשאלה אימתי התנהלות המבוטח תעלה כדי "כוונת מרמה" השוללת את זכותו לקבל תגמולי ביטוח. גישה אחת סוברת כי כאשר אי עמידה במגבלת הגיל היא פרי התנהלות מתמשכת של המבוטח, מדובר בכוונת מרמה השוללת את הכיסוי הביטוחי, להבדיל ממצב שבו אי העמידה במגבלת הגיל נבעה מהתנהלות חד פעמית. לפי הגישה האחרת, יש לפרש בצמצום את סייג המרמה ולראותו כמתייחס למקרים בהם לא רק שהמבוטח ידע על החמרת הסיכון, אלא פעל מתוך מניע פסול, המתבטא ברצון להטעות את המבטח על מנת לקבל ממנו דבר שלא ניתן היה לקבל ממנו בלעדי ההסתרה, אם במועד רכישת הפוליסה ואם לאחר התרחשות מקרה הביטוח.

26. נראה לבית המשפט, כי אין הגישה הראשונה מתאימה לנסיבות המקרה שלפנינו, שהרי אין מקום להבחנה אם הנהיגה המודעת ללא רישיון נהיגה בתוקף היתה מתמשכת או חד פעמית. בניגוד למגבלת הגיל, המדובר בעבירה ובפעולה שדי בחד פעמיות ה כדי להסתייג ממנה וליצור את אותו סיכון שהחוק מבקש למנוע . ודי בכך כדי ללמד, לפי גישה זו, על כוונת מרמה מצד המבוטח שלא מסר הודעה על השינוי המהותי שבשלילת רישיונו למבטח והמשיך לעשות שימוש ברכב על אף השינוי. נדמה שדווקא בנסיבות המקרה שלפנינו ניתן להחיל את הגישה השניה באופן המעיד בצורה ברורה על כוונת המרמה. הנתבע 1 לא רק שידע על החמרת הסיכון בנהיגה ללא רישיון בתוקף, אלא שזה מצא להטעות את הנתבעת 2 כמבטחת בציינו כי לא הוא נהג ברכב אלא אחיו, מתוך רצון לקבל תגמולי ביטוח שברור היה לו כי לא ניתן לקבלם אלמלא הסתרת המידע הן בדבר שלילת רישיונו והן בדבר זהות הנהג ברכב בעת קרות מקרה הביטוח. מכאן, שגם לפי ס ייג זה לתחולת ההסדר היחסי, אין הנתבעת 2 חייבת בתגמולי ביטוח לנתבע 1 והיא פטורה מהם כליל.

27. התובעת הפנתה את בית המשפט להוראות סעיף 25 לחוק. צריך לציין, כי גם מטעם זה יוצא כי המבטח פטור מתגמולי ביטוח למבוטח. אין ספק , בנסיבות המקרה שלפניי , כי הנתבע 1 פעל באופן שהביא להכשלה של בירור החבות, שהרי זה לא סיפק לנתבעת 2 כמבטחתו את המידע הדרוש לבירורה בעצם כך שזה לא מסר לה כי הינו שלול מלנהוג ברכב, וביתר שאת, מ שניסה לייחס את האשמה לתאונה ולנהיגה ב רכב לאחיו, דבר שנכשל הוא מלהוכיח. אין ספק, כי בנסיבות אלו, אף אם אין תחולה להלכת פיקאלי ולהוראת סעיף 18 לחוק בדבר הסדר הפיצוי היחסי, כי הכשלה של בירור החבות היה מאפשר למבטח להקטין את חבותו עד כדי איונה לחלוטין. על כן, הן לפי הוראת סעיף 24(ב) לחוק והן לפי הוראת סעיף 25 שבו, פטורה הנתבעת 2 מחובתה לשלם לנתבע 1 תגמולי ביטוח בשל הכשלת בירור החבות ו/או בשל המרמה בתביעת התגמולים שכל מטרתה היה להוציא מהמבטחת כספים מתוך מניע פסול ובלא זכות שבדין .
לפיכך, משעומדת לנתבעת 2 טענת הגנה כלפי המבוטח - הנתבע 1, עו מדת טענה זו לה אף ביחס לתובעת כצד שלישי, כא מור בסיפא להוראת סעיף 68 לחוק. ומכאן, שדין תביעתה כנגד הנתבעת 2 להידחות.

סיכום ומסקנות

28. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה בתיק זה כי הנתבע 1 הוא זה שנהג ברכב בעת התרחשות התאונה ופגע מאחור ברכב התובעת. מכאן, שהינו האחראי להתרחשות הנזק שנגרם לרכב התובעת במסגרת התאונה נשוא תיק זה.

29. הנתבע 1 היה מודע להיותו שלול מלנהוג ברכב במועד בו התרחשה התאונה וניסיונו להכחיש את המעורבות בתאונה כמו גם הטלתה לפתחו של אחיו – נ כשל כישלון חרו ץ. נהיגתו האסורה ברכב בהיותו שלול מובילה להפרת תנאי יסודי של פוליסת הביטוח, ולפיכך, לפי הגישה הרווחת, אף לשלילת הכיסוי הביטוחי. גם תחולה אפשרית של הלכת פיקאלי על נסיבות המקרה שלפנינו מובילה להחלת שני הסייגים הקבועים בהוראת סעיף 18(ג) לחוק, וכתוצאה מכך לפטור מלא לנתבעת 2 מתשלום תגמולי ביטוח ולאי תחולת הסדר הפיצוי היחסי. יתר על כן, הנתבעת 2 פטורה מתגמולי הביטוח גם לאור יישום הוראות סעיפים 24(ב) ו- 25 לחוק על נסיבות המקרה.

30. יוצא איפוא, כי דין התביעה להתקבל כנגד הנתבע 1, ואילו כנגד הנתבעת 2 – להידחות. לפיכך, על הנתבע 1 לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה ובסך של 33,649 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בשכ"ט עו"ד בסך של 5500 ₪ , באגרת בית משפט ובשכר עדת התובעת כפי שנפסק בדיון. כן ישא הוא ב שכר החוקר, עד הנתבעת 2, כפי שנפסק בדיון.
התשלום יבוצע בתוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט, 22 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הפניקס חברה לביטוח בע"מ
נתבע: אבינועם אילוז
שופט :
עורכי דין: