ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פואד אלמראחלה נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת דבורה עטר

עוררים

פואד אלמראחלה

נגד

משיבים
מדינת ישראל

בית המשפט קמא בחן את חומר החקירה שהוצג לעיונו ובא לכלל מסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה באשר לאשמתו של העורר להתרחשות התאונה. נקבע כי רשלנותו של העורר התבטאה למצער בכך שביצע שלא כדין, פנייה בקשת רחבה מבלי להצביע על צורך בכך, המשיך בנסיעה בלא שדה ראייה מלא על צד ימין של מעבר החצייה, ובכך שלא עצר כדי לוודא שאין הולכי רגל החוצים את הרחוב על גבי מעבר החציה, מצד ימין לשמאל.

החלטה

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כבוד השופטת מגי כהן) מיום 21.07.19, במסגרתה הורה על פסילת רישיונו של העורר עד לתום ההליכים (להלן: "ההחלטה").

רקע עובדתי

ביום 01.07.19 הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד למתן פסק דין כנגדו.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 07.04.19 בשעה 12:22 נהג העורר במשאית מערבל בטון (להלן: "המשאית") ברחוב לישנסקי בראשון לציון מכיוון צפון לדרום והתקרב לצומת עם רחוב סחרוב (להלן: "הצומת"). העורר נהג במשאית בנתיב הימני ביותר מתוך ארבעה נתיבים המיועד לנסיעה ישר ולפנייה לימין, בכוונה לפנות ימינה לרחוב סחרוב, שבו שני נתיבים לכיוון מערב.

בצומת מעבר חציה מרומזר החוצה את רחוב סחרוב מצפון לדרום (להלן: "מעבר החציה"). כמו כן פעלה בצומת תכנית רמזורים שבה מופע אור ירוק משותף לנסיעה ישר וימינה בכיוון נסיעת העורר וכן לרמזור הולכי הרגל אשר במעבר החצייה שנמצא בכיוון הנסיעה.

בהגיעו לצומת עצר העורר את המשאית כשמופע האור ברמזור היה אדום, וכאשר האור התחלף לירוק בכיוון נסיעתו, החל בפניה ימינה בקשת רחבה לנתיב השמאלי של הכביש ברחוב סחרוב. באותה העת התחלף האור ברמזור להולכי הרגל במעבר החציה מאדום לירוק. שתי הולכות רגל שזהותן אינה ידועה למשיבה (להלן: "הולכות הרגל") החלו לחצות את הכביש על מעבר החציה, בכיוון נסיעת העורר, משמאל לימין והעורר האט את נסיעתו על מנת לאפשר להן לעשות כן.

בעוד הולכות הרגל חוצות את מעבר החציה ובעוד מופע האור ברמזור הולכי הרגל ירוק, החלה מסיקה מישל מיכל ילידת 1939 (להלן: "המנוחה") לחצות את הכביש על גבי מעבר החצייה, בכיוון נסיעת העורר, מימין לשמאל. בשלב מסוים חלפה על פני הולכות הרגל והמשיכה בחצייה.

העורר, אשר המשיך כל העת בנסיעה איטית ורציפה לכיוון מעבר החציה ועל גביו, לא הבחין במנוחה חוצה את הכביש על מעבר החצייה, המשיך בנסיעתו מבלי שעצר את רכבו על מנת לאפשר לה את השלמת החצייה בבטחה ופגע בה עם חזית רכבו מצד שמאל. כתוצאה מהפגיעה נפלה המנוחה על הכביש לפני המשאית, בצידה השמאלי, והעורר המשיך בנסיעתו קדימה ועלה עם הגלגל הקדמי שמאלי של המשאית על גופה (להלן: "התאונה").
כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוחה חבלות קשות ומותה נקבע במקום.

נטען בכתב האישום כי רשלנותו של העורר התבטאה בכך שלא שם ליבו לדרך; פנה בקשת רחבה לנתיב השמאלי של מעבר החצייה; לא הבחין במנוחה לאחר שהחל בנסיעתו על אף שהיתה בעיצומה של חציית מעבר החצייה בכיוון נסיעתו באותה עת; המשיך בנסיעה רציפה ולא ווידא כי אין הולכי רגל בנתיבו ועל גבי מעבר החצייה; לא בלם את המשאית על מנת למנוע את הפגיעה במנוחה; לא אפשר לה את השלמת החצייה בבטחה ולא נהג כפי שאדם מן היישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.

רישיונו של העורר נפסל ביום 09.04.19 על ידי קצין משטרה מוסמך למשך 90 יום, והפסילה הוארכה בהסכמה עד למועד הדיון בפני בית המשפט קמא ולאחריו על פי הוראת בית המשפט עד להחלטה אחרת.

בית המשפט קמא בחן את חומר החקירה שהוצג לעיונו ובא לכלל מסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה באשר לאשמתו של העורר להתרחשות התאונה. נקבע כי רשלנותו של העורר התבטאה למצער בכך שביצע שלא כדין, פנייה בקשת רחבה מבלי להצביע על צורך בכך, המשיך בנסיעה בלא שדה ראייה מלא על צד ימין של מעבר החצייה, ובכך שלא עצר כדי לוודא שאין הולכי רגל החוצים את הרחוב על גבי מעבר החציה, מצד ימין לשמאל.

באשר למסוכנות הנשקפת מהמשך הנהיגה של העורר, הפנה בית משפט קמא לפסיקה ממנה עולה כי עצם המעורבות בתאונת דרכים קטלנית מקימה חזקת מסוכנות. בנוסף התייחס בית משפט קמא לעברו התעבורתי המכביד של העורר וכן לחומרת נסיבות ביצוע העבירה, וקבע כי אין בפגיעה בפרנסת העורר ובני משפחתו כדי להטות את הכף אל מול אינטרס שלום הציבור.

תמצית טענות הצדדים בערר
טענות העורר
בית המשפט קמא התעלם ממארג הראיות אשר יש בהן, למצער, כדי להביא לכרסום משמעותי בראיות לכאורה לעניין רשלנותו של העורר בגרימת התאונה. אין בניסויי שדה הראיה שבוצעו ואף לא בדו"ח הבוחן המהווים את עיקר ראיות המשיבה כדי לסתור את טענת העורר כי בשום שלב לא יכול היה להבחין במנוחה והמדובר בתאונה בלתי נמנעת.

שגה בית המשפט קמא עת קבע כי נשקפת מסוכנות מהעורר המצדיקה פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו, שכן נסיבות ביצוע העבירה אינן חמורות, ועברו התעבורתי של העורר תקין ביחס לוותק נהיגתו. וממילא די בתקופת הפסילה שכבר חלפה כדי להוות "תקופת צינון" עבורו.

לחילופין נטען כי שגה בית המשפט קמא עת פסל את רישיונו של העורר עד לתום ההליכים, מבלי לקצוב את משך הפסילה וזאת בניגוד לפסיקה. משכך ובהתאם להוראת סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה יפוג תוקף הפסילה בתום 6 חודשים. בדיון שלפניי הטעים העורר כי דין הפסילה לפוג בתום 6 חודשים גם נוכח העובדה שבית המשפט קמא הורה כי הפסילה תחול עד "לתום ההליכים", ולא "עד למתן פסק דין בעניינו", כלשון סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

תשובת המשיבה
לא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט קמא ודין הערר להידחות.

בדין קבע בית המשפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על רשלנותו של העורר.

משהוגש כתב אישום במסגרתו יוחסה לעורר עבירה שעניינה גרימת מוות בנהיגה רשלנית, קמה חזקת מסוכנות, אשר העורר לא עמד בנטל לסתור אותה. כן הודגש עברו התעבורתי המכביד של העורר, כאשר ההרשעה האחרונה היא מחודש ינואר 2019.

טענתו של העורר באשר לחובה לקצוב את משך הפסילה מנוגדת לסעיף 46ב לפקודת התעבורה, אשר הוסף בשנת 2007 וההלכה עליה סמך ידיו, אינה רלוונטית עוד.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בחומר החקירה, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולהחלטת בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, והכל כפי שיפורט להלן:

המסגרת הנורמטיבית
סוגיית פסילת רישיון נהיגתו של נהג אשר הואשם בביצוע עבירה שגרמה למותו של אדם בתאונת דרכים, מעוגנת בסעיף 46ב לפקודת התעבורה, המורה כדלקמן:
46ב. (א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו.
(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

סעיף זה, אשר נכנס לתוקפו בשנת 2007 במסגרת תיקון מס' 78, מסמיך את בתי המשפט להורות על פסילת רישיון הנהיגה בנסיבות האמורות בו, וזאת עד למתן פסק דין בעניינו של הנאשם. (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007 (להלן: "הצעת החוק") וכן בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל, פס' 3 (29.10.2007)). הסיבה לכך נעוצה בצורך להגן על הציבור, להרתיע ואף לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וכי ככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. (ראו: עניין מזרחי בפס' ט'; בש"פ 6235/18 גדקה נ' מדינת ישראל, פס' 7 (4.9.18) (להלן: "עניין גדקה")).

מלשון הסעיף עולה כי קיימת חזקת מסוכנות החלה על נאשם אשר הוגש נגדו כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירה שהובילה לתאונת דרכים קטלנית. עם זאת, באפשרותו של הנאשם לסתור את החזקה ולהוכיח כי לא נשקפת מסוכנות מהמשך נהיגתו, ועליו מוטל הנטל לעשות כן. לצורך כך, יכול הנאשם לטעון, בין היתר, אף לחולשתן של הראיות לכאורה כנגדו (ראו: בבש"פ 6575/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, פס' ח' (14.09.09) (להלן: "עניין מזרחי"); עניין גדקה בפס' 8).

בתי המשפט יידרשו לבחינת קיומן של ראיות לכאורה רק ככל שהנאשם יבקש לסתור את חזקת המסוכנות האמורה, ובתוך כך יבקש לחלוק על קיומן או על עוצמתן של הראיות לכאורה. בתי המשפט עמדו על ההבחנה בין הוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: " חוק המעצרים"), שעניינה מעצרו של אדם עד תום ההליכים, לבין פסילת רישיונו של אדם עד מתן פסק דין כבעניינו.
בהקשר זה נקבעו בעניין מזרחי הדברים הבאים, המלמדים על השוני בין הוראות החוק בכל הנוגע לנטל הוכחתן של ראיות לכאורה:
"... הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן – לעניין העילות – נתקיימו חזקות סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)), בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום". (פס' ז')

מן הכלל אל הפרט
ראיות לכאורה
בענייננו, טוען העורר לחולשתן הניכרת של הראיות לכאורה לעניין רשלנותו בגרימת התאונה. ואולם, מעיון בחומר הראיות שהונח לפני הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת, לשלב דיוני זה, למכלול עובדות כתב האישום לרבות פרטי הרשלנות לצורך ביסוס אשמתו של העורר במיוחס לו.

מצב הדברים עובר לתאונה ובמהלכה, נלמד משני סרטונים שצולמו במצלמות הממוקמות בתוך מתחם תחנת דלק המצוי סמוך למקום התאונה (להלן: "הסרטונים").

מהסרטונים עולה לכאורה כי המשאית ממתינה למופע האור הירוק ברמזור, כשלפניה רכב אחד. לאחר מכן נצפית המשאית פונה ימינה בקשת רחבה, לנתיב השמאלי ברחוב סחרוב, וזאת בנסיעה איטית. הולכות הרגל נראות חוצות את מעבר החצייה, משמאל לימין המשאית ונראה כי העורר מבחין בהן ומאפשר להן לעבור, אך זאת מבלי לעצור עצירה מלאה, ולאחר שהן חולפות על פניו הוא ממשיך בנסיעה על גבי מעבר החציה. המנוחה נראית צועדת לצידה של המשאית, בכיוון נסיעתה, יורדת מן המדרכה וחוצה את מעבר החצייה, בכיוון הנגדי לכיוון חצייתן של הולכות הרגל, חולפת על פניהן, ובהמשך לכך ובעוד המשאית ממשיכה בנסיעתה האיטית, מתרחשת התאונה. גם לאחריה המשאית ממשיכה בנסיעה וכעבור שניות ספורות נעצרת.

גם מעדותו של עד הראייה, מר גולפייז מאור, עולה לכאורה כי התאונה ארעה בעת שהמנוחה חצתה את מעבר החציה וכי העורר לא עצר את המשאית מיד לאחר קרות התאונה אלא המשיך בנסיעה כשהוא גורר את המנוחה כ-10 מ' קדימה.

העורר טען כי לא הוכח לכאורה שהמנוחה נפגעה בעת שחצתה את הכביש במעבר החציה, בהתבסס על דו"ח הבוחן המציין שלא ניתן לקבוע את "מקום האימפקט" או את כיוון החצייה.
דין הטענה להידחות. שכן, ככל הנוגע לשלב זה של הדיון, די בסרטונים ובעדותו של עד הראיה כדי לבסס ראיות לכאורה כי התאונה ארעה בעת שהמנוחה חצתה את מעבר החצייה, מימין לשמאל בכיוון נסיעתו של העורר.

גם פרטי הרשלנות המיוחסים לעורר בכתב האישום נלמדים לכאורה מנסיבות התאונה, ומחומר הראיות כפי שהונח לפניי.

עולה לכאורה כי העורר ביקש לפנות ימינה לרחוב סחרוב והחל בנסיעה כשמופע האור ברמזור השתנה לירוק. באותה העת דלק האור הירוק גם ברמזור של הולכי הרגל. העורר פנה בקשת רחבה לנתיב השמאלי של מעבר החצייה, וזאת בניגוד למתחייב על פי הוראת סעיף 42 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
בחקירתו מיום 30.05.19 נשאל העורר מדוע ביצע פניה בקשת רחבה ולא צרה, והשיב כי "רוב הזמן במדרכה הזו עומדים מכוניות אז תמיד לוקחים קשת יותר גדולה..." ומשעומת עם כך שלא חנו רכבים באותו יום (כפי שעולה גם מהסרטונים), משיב כי " אצלנו בסיבוב הזה תמיד לוקחים אותו ככה, אם תעמוד שם תראה שכל הנהגים עושים ככה". מכאן כי העורר לא סיפק כל הסבר סביר לביצוע הפניה בקשת רחבה כאמור.
ממסקנות דו"ח הבוחן על פי ניסוי שדה הראייה הראשון, עולה לכאורה כי נוכח העובדה שהעורר פנה ימינה בקשת רחבה כאמור, "...הכניס את עצמו למצב בו אין לו שדה ראיה אל מעבר החצייה ואיננו יכול לראות במתרחש על מעבר החצייה".
לא זו אף זו, נקבע לכאורה בדו"ח הבוחן, בהסתמך על ניסוי שדה ראיה שני, כי לו היה העורר מבצע פניה בקשת צרה, כמתחייב בחוק, "יכול היה לעצור לפני מעבר החצייה בזמן חציית שתי הדמויות שחצו משמאל לימין ולשלוט בכל שדה הראייה אל מעבר החצייה ובכך יכול היה להבחין בהולכת הרגל ...".
כמו כן עולה מניסוי שדה הראיה השני כי אכן היה באפשרותו הטכנית של העורר לבצע פניה בקשת צרה מנתיב ימין לנתיב ימין.

עולה לכאורה אם כן, כי העורר המשיך בנסיעה בלא שהיה לו שדה ראייה מלא לצדו הימני של מעבר החציה ולא נקט בכל פעולה על מנת לוודא שמעבר להולכות הרגל שחצו במעבר החציה מצד שמאל לימין, לא חוצים גם הולכי רגל מהכיוון הנגדי. גם משהבחין בהולכות הרגל אשר חצו את מעבר החצייה מצדו השמאלי, לא עצר את המשאית לפני מעבר החציה אלא המשיך בנסיעה איטית אך רציפה.

מחקירתו של העורר מיום התאונה, ה-7.4.19, עולה לכאורה כי אינו זוכר אם הסתכל במראות העליונות, ולמעשה ניתן ללמוד לכאורה מהודעתו כי לא ווידא שאין הולכי רגל בנתיבו ועל גבי מעבר החצייה הבאים מכיוון ימין: "לא הסתכלתי במראות לא ראיתי אותה אני מסתכל קדימה לכוון מעבר החצייה וראיתי עליו את שתי הבחורות...".
מגרסתו של העורר בחקירתו ביום 30.05.19 אף עולה לכאורה כי המשיך בנסיעתו לאחר שהולכות הרגל חלפו על פניו, שכן "בצד ימין שלך אתה לא רואה כלום אז גם בצד שמאל לא בא אף אחד". כלומר, העורר ידע שצדה הימני של המשאית מחוץ לטווח ראייתו ובכל זאת החליט שלא לעצור אלא להמשיך ולנסוע, באופן המבסס את רשלנותו לכאורה.

לטענת העורר המדובר בתאונה בלתי נמנעת לאור העובדה שלא יכול היה להבחין במנוחה, אשר לא היתה מצויה בתוך שדה ראייתו. בהקשר זה חלק על האמור בדו"ח הבוחן כי ניתן היה להבחין בחלק העליון של ראשה, שכן האמור נסמך על ניסוי שנערך עם שוטרת שגובהה היה 1.70 מ', בעוד שבפועל המנוחה היתה נמוכה ממנה ובגובה 1.56 מ'.

לא יעלה על הדעת לקבל טענה כאמור. העורר לבטח לא יוכל להיבנות מהעדר שדה ראייה, מקום שלא נקט באמצעי הזהירות המצופים, ושבהם היה נוקט אדם סביר, על מנת להימנע ממצב בו ולו חלק ממעבר החצייה, והולך רגל החוצה עליו, יהא מחוץ לטווח ראייתו, יהא גובהו אשר יהא.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל (13.07.03), בדבר חובת הצפיות והזהירות החלה על הנהג, גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו:
"[...] מתקין התקנות צפה אפוא סכנה האורבת להולכי רגל במעברי חצייה, ועל-כן מצא להטיל על נהג הרכב חובה להאט את מהירות נסיעתו, ועל-פי הנדרש אף לעצור את רכבו, כדי לאפשר להולכי רגל להשלים בבטחה חצייתו של מעבר חצייה. אכן, הדעת נותנת כי על נוהגים ברכב המתקרבים למעבר חצייה שומה עליהם לצפות הימצאותם של הולכי רגל במעבר החצייה – או הולכי רגל העומדים לעלות על מעבר החצייה – ולנקוט אמצעי זהירות ראויים למנוע פגיעה בהם.
[...]
חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג, או-אז חובה היא המוטלת על נהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 6616/99 בר נוף נ' מדינת ישראל [10]:
ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חציה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין ביטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו.
חובה זו קיימת גם כאשר מקצת מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל כלי רכב אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו "שטח מת" שנוצר במעבר החצייה עשוי להימצא הולך רגל – הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למעבר החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר. ראו והשוו: ע"א 84/77 הררי נ' רז [11], בעמ' 512-511; רע"פ 925/92 גור נ' מדינת ישראל [12]. (שם, פס' 28-29). (ההדגשות אינן במקור- ד.ע).

די באמור כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית לביסוס אשמו של העורר, ואין בטענתו בדבר מחדלים כאלה או אחרים של המאשימה, כגון אי חקירתן של הולכות הרגל שהיו עדות לתאונה, כדי לכרסם בהן, בשלב דיוני זה.

אשר על כן, בדין קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה בעניין אשמתו של העורר להתרחשות התאונה.
מסוכנות
לא עלה בידי העורר לסתור כהוא זה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית החלה בעניינו מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה, על ידי ניסיון להצביע על חולשתן של הראיות לכאורה, וזאת משקבעתי כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לביסוס אשמתו בגרימת התוצאה הקטלנית. ויובהר כי הראיות לכאורה למפורט בכתב האישום מהוות אבן בוחן למידת מסוכנותו הגבוהה. (השוו: עניין מזרחי, פס' ח').

אין בידי לקבל אף את טענת העורר כי נסיבות האירוע מצביעות על היעדר מסוכנותו- ההיפך הוא הנכון. בצדק קבע בית משפט קמא בדבר חומרת נסיבות התאונה, שקרתה בשעת צהריים, על גבי מעבר חציה, בצומת המוכרת לעורר היטב, לרבות תכנית הרמזורים הפועלת בה, כך שידע כי בעת פנייתו ימינה ישנו אור ירוק למעבר הולכי הרגל במעבר החצייה, באופן המגביר לאין שיעור את הסיכוי כי אכן הולך רגל יחצה את מעבר החצייה, כשהעורר נוהג בכלי רכב כבד מסוג מערבל בטון, ו כעולה מהודעתו מודע לכך שחלקו הימני של מעבר החציה מוסתר מעיניו.
ואכן, מנסיבות האירוע נלמדת מסוכנות בהמשך נהיגתו של המבקש, אשר לא נסתרה בידי העורר, והכל לצד התוצאה החמורה מאין כמוה של התאונה.

לכל האמור מצטרף עברו התעבורתי המכביד של העורר, הכולל 48 הרשעות בעבירות תעבורה, אשר חלקן חמורות וכוללות עבירות שיש בהן כדי להוות סכנה למשתמשי הדרך, ואשר נעברו בשנים האחרונות, כגון: נהיגה באור אדום, ונהיגה במהירות מופרזת.

ובאשר לטענות בדבר הפגיעה בפרנסתו ובמשלח ידו של העורר, מבלי להקל בהם ראש, אין בהם כדי לשנות מהמסקנה כי לא נסתרה חזקת המסוכנות בעניינו, ואין בהם כדי לגבור על האינטרס שבשמירה על שלומו וביטחונו של ציבור הנוסעים בכבישים ושל הולכי הרגל.

משך תקופת הפסילה
לחילופין טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא עת פסל את רישיונו עד לתום ההליכים, מבלי לקצוב את משך הפסילה.
ואולם, כטענת המשיבה, הפסיקה אליה הפנה העורר לצורך ביסוס טענתו אינה רלוונטית עוד (בש"פ 8514/05 צעלוק נ' מדינת ישראל (18.09.05) (להלן: " עניין צעלוק") ובש"פ 7647/00 חינאווי נ' מדינת ישראל (27.10.00)).

שאלת תחולתה של ההלכה (לפיה אין להשית פסילה עד תום ההליכים ללא קציבת משכה), ושל הוראת סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה (המגבילה את משך הפסילה ל-6 חודשים לכל היותר), נדונה בפסיקה מאוחרת יותר, ובה נקבע באופן מפורש כי אינן חלות על הוראת סעיף 46ב לפקודת התעבורה, אשר הוספה במסגרת תיקון 78 בשנת 2007 כאמור. בכך שונתה ההלכה אשר נהגה עד אז:
"... ביום 19.1.2011 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע, בין היתר, כי ההלכה שנקבעה בעניין צעלוק אינה רלבנטית עוד, שכן היא ניתנה בטרם התקבל התיקון לפקודת התעבורה, שבמסגרתו הוסף סעיף 46ב בנוסחו הנוכחי, הקובע כי אין הגבלת זמן על פסילת רישיון עד תום ההליכים במקרה של תאונה בה נגרם מותו של אדם.
[...]
על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערר [...] עוד קבע בית המשפט, כי הגבלת תקופת פסילת רישיון הנהיגה עד לתקופה של שישה חודשים אינה חלה עוד וכי ההלכה שנקבעה בעניין צעלוק אינה רלבנטית לאור התיקון לפקודה. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט, כי המבקש לא הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו ולא הצליח לסתור את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף.
[...]
בבש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 10.12.2007), קבעתי בהקשר לסעיף זה כי הוא דן "במצבים בהם מוגש כתב אישום כנגד נהג בתאונת דרכים אשר בה נהרג אדם, במקרה זה ניתן לפסול את רישיונו של הנהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, או עד שיוכיח כי אין נהיגתו מהווה משום סכנה לציבור. נטל ההוכחה על מסוכנות נהיגתו עובר לנהג". בהקשר אחר נקבע, כי סעיף 50(ב), אשר מגביל את תקופת הפסילה, אינו חל על ההוראה הקבועה בסעיף 46ב (בש"פ 2806/09 ממן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 26.4.2009)). עוד נקבע באותו עניין, כי התמשכות ההליכים בעניינו של נאשם אכן עשויה להוות עילה לעיון חוזר בפסילה, אך יש לבחון כל מקרה לגופו". (בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (10.07.11)).

יוער בהקשר זה כי פסק הדין אותו הגיש העורר במהלך הדיון (ע"ח 67260-03-18 קלדרון נ' מדינת ישראל (17.04.18) וממנו ניסה להיבנות בטענה כי חרף האמור לעיל, הוראת סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה עומדת על כנה, אינו דומה לעניינו, שכן מעיון בגלגוליו של התיק במאגר המידע המשפטי עולה כי לא יוחסה לנאשם בעניין זה עבירת גרימת מוות בתאונת דרכים, אלא עבירת נהיגה בשכרות.

זאת ועוד- אין בידי לקבל אף את טענתו של העורר במהלך הדיון שבפניי, לפיה נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא בכך שבעת שפסל את רישיונו של העורר נקט בביטוי "עד לתום ההליכים" ולא "עד למתן פסק דין בעניינו", כעתירת המשיבה בבקשת הפסילה שהגישה.

למעשה, אין כל הבדל בין המונחים, המשמשים כביטויים נרדפים זה לזה. יתירה מכך, מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי הכוונה מאחורי הוראת סעיף 46ב לפקודת התעבורה ממילא היתה לפסול את הרישיון עד תום ההליכים:
"בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין, מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים".

סוף דבר
לפיכך אני מורה על דחיית הערר.

המזכירות תעביר עותק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ט, 22 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: פואד אלמראחלה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: