ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוחה שרה בוכריס ז"ל נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: כבוד השופטת קרן כהן
נציג ציבור (עובדים) מר סאבר שהאב

התובעים

  1. עזבון המנוחה שרה בוכריס ז"ל - נמחק
  2. יעקב בוכריס
  3. ליאור בוכריס

ע"י ב"כ עו"ד בנימין פילובסקי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ג'ומאנה בחוס

פסק דין

האם יש להיעתר לבקשת התובעים ולהורות לנתבע לדון בבקשת המנוחה – גב' שרה בוכריס ז"ל להיוון גמלאות הנכות מעבודה, אשר הוגשה 17 ימים לפני פטירתה , מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט?
זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.

יצוין כי במסגרת הדיון בתובענה נידרש, בין היתר, לשאלות הבאות: האם יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה נגד הנתבע שעילתה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר)? האם התגבשה זכאותה של המנוחה להיוון קצבאות ולכן יש לשאיריה זכות תביעה נגד הנתבע ? האם הנתבע התנהל באופן לא ראוי או שעיכב באופן בלתי סביר את הטיפול בתביעת המנוחה לקצבת נכות כתוצאה מעבודה?

הצדדים והרקע העובדתי
גב' שרה בוכריס ז"ל נולדה ביום 30.1.1952 ונפטרה ביום 7.4.2017 (להלן: המנוחה). המנוחה עבדה בעבודת מכניקה עדינה בתחום תעשיית העיבוד השבבי.

התובע 1 הוא עזבון המנוחה.
ביום 27.3.2019 נמחק התובע 1 מכתב התביעה בהתאם להסכמת הצדדים .

התובעים 2 ו-3 הם האלמן של המנוחה ובנה, בהתאמה (להלן גם: השאירים).

יצוין כי אין חולק שאלמן המנוחה הוא "שאיר". עם זאת, לא הוכח שגם בנה של המנוחה הוא בגדר "שאיר" בהתאם להוראות פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בכל מקרה, משלא נטען בעניין זה לפנינו, נצא מתוך נקודת הנחה ששני התובעים הם בגדר "שאירים".

הזכאות לקצבת נכות כללית
במועד שלא הוברר, חלתה המנוחה במחלה קשה ונקבעה לה נכות בשיעור של 100%. לפיכך, שולמה למנוחה קצבת נכות כללית בשיעור של 100%.

ביום 30.1.2014 הגיעה המנוחה לגיל זיקנה לפי מועד גיל הפרישה, קרי – גיל 62.

לפיכך, מיום 1.2.2014 ועד למועד פטירת המנוחה שולמה לה קצבת זיקנה כהשלמה לקצבת הנכות הכללית.

ההליכים להכרה במנוחה כנפגעת עבודה
ביום 9.6.2013 הגישה המנוחה תביעה לנתבע להכיר בפגימותיה בצוואר ובגב התחתון כמחלת מקצוע ולחלופין כפגיעה בעבודה מכוח עילת המיקרוטראומה.

ביום 22.12.2013, לאחר כחצי שנה, דחה הנתבע את התביעה.

בחודש 12/2013 הגישה המנוחה תביעה לבית הדין נגד הנתבע להכיר בפגימותיה כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה מכוח עילת המיקרוטראומה (ב"ל (חי') 56967-12-13).

לאחר קבלת חוות דעת המומחה הרפואי שמונה מטעם בית הדין, הודיע הנתבע מיוזמתו על הסכמתו להכיר בפגימות המנוחה כפגיעה בעבודה מכוח עילת המיקרוטראומה.

ביום 10.5.2015 ניתן תוקף של פסק דין להודעת הנתבע .

ביום 27.5.2015 שלח הנתבע למנוחה מכתב המכיר בפגימותיה - "מחלת עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני" - כפגיעה בעבודה .

ההליכים לקביעת נכותה של המנוחה
ביום 10.5.2015 הגישה המנוחה תביעה לנתבע לקביעת דרגת נכות מעבודה .

ביום 22.10.2015, כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי למנוחה נכות משוקללת בשיעור של 5.92% החל מיום 22.3.2013 בגין הפגיעות מהעבודה (נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ממנה יוחסו 20% לפגיעה בעבודה ונכות בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני ממנה יוחסו 20% לפגיעה בעבודה).

ביום 18.11.2015 הגישה המנוחה ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון.

ביום 20.1.2016, כחודשיים לאחר הגשת הערר, התכנסה ועדה רפואית לעררים לדון בעניינה של המנוחה.

באותו היום (20.1.2016), קיבלה הוועדה לעררים את הערר בחלקו וקבעה כי למנוחה נכות משוקללת בשיעור של 13.1% החל מיום 22.3.2013 בגין הפגימות מעבודה (נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ונכות בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני ממנה יוחסו 20% לפגיעה בעבודה).

ביום 22.2.2016 הגישה המנוחה ערעור ראשון לבית הדין על החלטת הוועדה לעררים (ב"ל (חי') 44926-02-16).

ביום 20.7.2016 ניתן פסק דין שלפיו עניינה של המנוחה יוחזר לוועדה לעררים באותו הרכב על מנת שתנמק את קביעתה בנוגע לניכוי "מצב קודם" בעמוד השדרה המותני .

ביום 26.10.2016, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, התכנסה הוועדה לעררים לדון בעניינה של המנוחה וקיבלה את הערר. הוועדה קבעה שאין לנכות "מצב קודם" מהנכות בעמוד השדרה המותני ושיש לייחס את כולה (20%) לפגיעה בעבודה. הוועדה סיכמה את דיוניה וקבעה שלמנוחה נכות בשיעור 20% בגין פגיעה בעמוד השדרה המותני החל מיום 22.3.2012 .

בהקשר לקביעת הוועדה לעררים נעיר את שתי ההערות הבאות:
האחת, הוועדה לעררים השמיטה את הנכות בגין הגבלת תנועות בעמוד השדרה הצווארי בעת סיכום שיעור נכותה של המנוחה.
השנייה, הוועדה לעררים קבעה שתחולת הנכות היא מיום 22.3.2012 (ולא 22.3. 2013 כפי שנקבע עד לאותו מועד).

ביום 8.12.2016 הגישה המנוחה ערעור שני לבית הדין על החלטת הוועדה לעררים (ב"ל (חי') 15514-12-16).

ביום 22.3.2017 ניתן פסק דין בערעור. בית הדין תיקן את הטעות הטכנית שנפלה בקביעת שיעור הנכות וקבע שנכותה המשוקללת של המנוחה היא בשיעור 28% (נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ונכות בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני). בית הדין החזיר את עניינה של המנוחה לדיון בוועדה לעררים בנוגע למועד תחולת הנכות.

הבקשה להיוון קצבת הנכות
בין לבין, ביום 21.3.2017, יום לפני מתן פסק הדין, קיבל הנתבע מכתב הנושא את התאריך 13.3.2017 ששלחה המנוחה, באמצעות בא כוחה, שעניינו בקשה להיוון גמלאות הנכות מעבודה לתוחלת חיים או ל-36 קצבאות. וכך נכתב במכתב (להלן: מכתב הבקשה להיוון):
"1. למרשתי נקבעו נכויות בגין פגיעות בעבודה בע"ש צווארי ובגב תחתון.
2. מרשתי מבקשת להוון את הגמלאות לתוחלת חיים, לחילופין נא לשלם 36 גמלאות".

יצוין כי למכתב הבקשה להיוון לא צורף טופס "תביעה להיוון לנפגע עבודה" חתום על ידי המנוחה כ פי שנדרש לצורך הדיון בתביעה להיוון גמלאות, לא צורפו מסמכים מהותיים ורלוונטיים לצורך קבלת ההחלטה בבקשה להיוון , לא פורטה בו המטרה שלשמה נדרש המענק המהוון ולא פורטו בו ההכנסות הנוספות של המנוחה.

פטירת המנוחה
ביום 7.4.2017, כ-17 ימים לאחר הגשת מכתב הבקשה להיוון, נפטרה המנוחה.

המנוחה נפטרה לפני שהנתבע דן במכתב הבקשה להיוון ו לפני שניתנה החלטה בעניין.

סיום הליך קביעת הנכות מעבודה
ביום 15.11.2017, כשמונה וחצי חודשים לאחר מתן פסק הדין וכשמונה חודשים לאחר פטירת המנוחה, קבעה הוועדה לעררים שלמנוחה נכות משוקללת בשיעור 28% החל מיום 22.3.2012.

הבקשה החוזרת להיוון והחלטת הנתבע
ביום 25.12.2017, כשמונה וחצי חודשים לאחר פטירת המנוחה, שלח בא כוחה מכתב נוסף לנתבע בנוגע להיוון קצבתה, בזו הלשון:
"1. מאשר קבלת מכתבכם ביום 3.12.2017 שבו תוקנה הטעות, ונקבעו 28% נכות.
2. מכתבנו מתאריך 14/03/17 (מכתב הבקשה להיוון – ק.כ) טרם נענה.
לנוחיותכם מצ"ב מכתבנו מיום 14/03/17.
3. נא החלטתכם ועמדתכם.
4. על תשובתכם המהירה אודה" (ההדגשה במקור – ק.כ).

ביום 7.1.2018 השיב הנתבע למכתבו של ב"כ המנוחה, בנוסח הבא :
"מאשרת את קבלת פנייתך בפקס מיום 25/12/17.
עקב פטירתה של מרשתך, אין זכאות להיוון קצבאות לפי תוחלת חיים".

מכאן התובענה שלפנינו.

ההליכים המשפטיים
ביום 2.9.2018 הגישו התובעים תביעה נגד הנתבע. נטען שהמנוחה קיבלה קצבת נכות כללית בשיעור 100% בגין מחלתה הקשה ולכן הייתה זכאית לקבל את קצבת נפגעי העבודה כשהיא מהוונת, ולמצער, למשך 36 חודשים. עוד נטען כי התנהלות הנתבע והעיכובים בבירור עניינה של המנוחה בוועדות השונות הביאו להתעשרותו שלא כדין. לפיכך, משהמנוחה ביקשה עוד בחייה להנות מקצבת נפגעי העבודה, על הנתבע לשלם לשאיריה את קצבת נפגעי העבודה כשהיא מהוונת, ולמצער, 36 גמלאות חודשיות לפי אחוזי הנכות ובסיס השכר של המנוחה.

ביום 22.11.2018 הגיש הנתבע כתב הגנה. נטען שלא קיימת יריבות עם עיזבון המנוחה ולכן יש למח וק אותו ו מכתב התביעה. עוד נטען כי לא קמה זכאות להיוון קצבאות המנוחה והעברתם לשאירים מכיוון שלא קיים "חוב גמלה". כמו כן, מכתב הבקשה להיוון הוגש סמוך לפטירת המנוחה ולכן אין לה זכאות להיוון קצבאותיה. עוד נטען כי אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט.

ביום 27.3.2019 התקיים לפנינו דיון בתובענה.
במהלך הדיון התברר שהמחלוקות בין הצדדים הן משפטיות בלבד.
לאחר שהתנהלה שיחה בדבר סיכויי ההליך, התבקשו התובעים להודיע אם ברצונם להגיש סיכומים או למחוק את התביעה.

ביום 3.4.2019 הודיעו התובעים שהם מודעים לכך שזכו ת המנוחה להיוון אינה זכות קנויה ולכן יגישו סיכומים בשאלה אחת ויחידה והיא "האם קיימת זכות שהמוסד לביטוח לאומי יבחן לגופה של התביעה להיוון וייתן החלטה בנושא זה בלבד".

ביום 4.4.2019 ניתנה החלטה בזו הלשון:
"השאירים רשאים להגיש סיכומים בכל עילה שיבקשו. עם זאת, יובהר כי אחת השאלות העיקריות היא זכאותם של השאירים לתבוע בשל היעדר 'חוב גמלה', כפי שעולה מכתב ההגנה.
לפיכך, תידון אף שאלה זו במסגרת פסק הדין וייתכן שהיא עשויה לייתר את הדיון בשאלה בה מעוניינים השאירים להגיש סיכומים.
בנסיבות אלה, מוצע לשאירים להגיש סיכומים בכל הנושאים הרלוונטיים להליך.
......".

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

טענות הצדדים
ואלה טענות התובעים בתמצית:
המחלוקת הצטמצמה לסוגיה אחת ויחידה - אם על הנתבע לבחון את הבקשה להיוון שהוגשה לפני פטירת המנוחה.

הוועדות הרפואיות התנהלו בקצב האופייני להן, חלקן התמהמהו וחלקן לא הבינו את מורכבות המצב הרפואי, ולכן המנוחה נאלצה לערער שוב ושוב על החלטותיהן. הנתבע לא עשה דבר על מנת להאיץ את הטיפול בעניינה של המנוחה ואין זה סביר שהעיכוב בבירור תביעתה יפעל לרעתה. לו ניתנה החלטת הוועדה לעררים לפני פטירת המנוחה, הבקשה להיוון הייתה נבחנת קודם לכן.
כמו כן, קביעת מועד תחולת הנכות מסור לוועדות הרפואיות אולם הנתבע פעל כדי להשפיע עליה. הנתבע קבע מועד תחולה שגוי בחוסר סמכות, הגן עליו בבית הדין וקביעה זו גררה תקלות של ממש בוועדות הרפואיות.

המנוחה הייתה זכאית במועד פטירתה לקצבת נכות כללית שמקורה במחלתה הקשה ולקצבת נכות מעבודה שמקורה בפגיעה בעבודה מכוח עילת המיקרוטראומה. על פי הכלל האוסר כפל גמלאות, הייתה המנוחה זכאית לבחור באחת הקצבאות ולהוון את האחרת. המנוחה ביקשה להוון את קצבת הנכות מעבודה לה הייתה זכאית עוד בחייה ושתשלומה התעכב באשמתו של הנתבע. משהמנוחה הייתה זכאית לקצבת נכות בשיעור 100% עקב מחלתה, ברור שהייתה זכאית לקבל את קצבת נפגעי העבודה כשהיא מהוונת.

הכרה של הוועדות הרפואיות בנכות של המנוחה משנת 2012 משמעה שהיא זכאית לזכויות באופן רטרואקטיבי ולכן המעט שניתן לעשות הוא להורות לנתבע לבחון את הבקשה להיוון. פטירת המנוחה לא מנעה את המשך הדיון בוועדה לעררים ולכן זכויותיה ניתנות לבחינה אף בהיעדרה. בנסיבות אלה, ניתן לבחון את בקשתה להיוון גם כיום.

מטעמים של צדק ויושר או של עשיית עושר ולא במשפט, אין לאפשר לנתבע ל"הרוויח" מהשתלשלות העניינים ומשביקשה המנוחה להנות מקצבת נפגעי העבודה שלה עוד בחייה, יש להורות לנתבע לבחון את הבקשה להיוון או לכל הפחות לשלם 36 קצבאות חודשיות בהתאם לאחוזי הנכות ובסיס השכר של המנוחה.

ואלה טענות הנתבע בתמצית:
יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. התובעים אינם טוענים לקיומו של "חוב גמלה" והסעד המבוקש על ידם אינו לחייב את הנתבע לשלם לידיהם חוב גמלה של מענק היוון קצבת הנכות של המנוחה. כמו כן, לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעה נגד הנתבע מכוח חוק עשיית עושר ושאינה מכוח חוק הביטוח הלאומי.

הבקשה להיוון נדחתה כדין בעקבות פטירת המנוחה. לא התקבלה החלטה בבקשה להיוון לפני פטירת המנוחה ולכן לא התגבשה זכותה להיוון ולא נוצר "חוב גמלה" שיש להעבירו לשאיריה. בהתאם לחוק הביטוח הלאומי רק חוב קיים שמבוטח לא הספיק לגבות אותו לפני פטירתו, ישולם לשאיריו. נסיבות המקרה שלפנינו דומות לנסיבות בעניין וינטראוב ויש לדחות את התביעה .

היוון מעצם טיבו הוא תשלום הצופה פני עתיד ונועד להבטיח את הנכה עצמו במהלך חייו ולכן הוא כבר לא רלוונטי למנוחה. השאירים לא יכולים להנות מזכות שנועדה בבסיסה למנוחה, במיוחד כאשר היא טרם התגבשה כזכות סופית. הנתבע לא הספיק לבחון את מכתב הבקשה להיוון לפני הפטירה, הבקשה לא הועברה לחישוב אקטוארי המבוסס על טבלאות תוחלת חיים וכפועל יוצא מכך לא אושר מענק היוון לפני פטירת המנוחה. לכן יש לדחות את התביעה.

הלכה היא שלא תועלה נגד הנתבע טענה שלפיה הוא יצר בהתנהגותו זכויות או מניעות. אין יסוד לטענה בדבר התמשכות ההליכים, בין בהליך ההכרה ובין בהליכים לפני הוועדות וההתנהלות הייתה ראויה. כמו כן, לא ניתן לזקוף אשמה כלשהי כלפי הנתבע, במיוחד כאשר הדיונים בוועדות מתנהלים במרכז שער ואינם בשליטתו. יש לייחס אשמה למנוחה שלא הגישה את הבקשה להיוון מיד עם קבלת החלטת הוועדה מיום 26.10.2016.

השאירים מנסים להנות מכספים שכלל לא נפסקו למנוחה לפני פטירתה ואשר נועדו בתכליתם למנוחה ולהבטחת עתידה. לכן יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה
תחילה נדון בשאלה אם יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה שעילתה בחוק עשיית עושר, לאחר מכן נבחן אם יש לתובעים זכות תביעה נגד הנתבע ולסיום נכריע בשאלה אם יש להיעתר לבקשת התובעים ולהורות לנתבע לדון במכתב הבקשה להיוון.

האם לבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ?
התשתית המשפטית
סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע את סמכותו הייחודית של בית דין אזורי לדון, בין היתר, בעניינים הבאים:
"(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];
.......
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;
.......
(5) בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 ולחוקים אחרים כמפורט בתוספת הראשונה או בכל חיקוק אחר".

יצוין שבתוספת הראשונה לחוק בית הדין לעבודה מפורטים תיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ששולבו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
מיום 31.3.1972
תיקון מס' 2
ס"ח תשל"ב מס' 653 מיום 31.3.1972 עמ' 73 ( ה"ח 965)
הוספת פסקה 24(א)(1א)

מיום 14.6.1990
תיקון מס' 18
ס"ח תש"ן מס' 1319 מיום 14.6.1990 עמ' 150 (ה"ח 1902)
(1א) ( 1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;

מיום 31.1.1996
תיקון מס' 25
ס"ח תשנ"ו מס' 1559 מיום 31.1.1996 עמ' 52 (ה"ח 2435)

כלומר, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קיימת לבית הדין סמכות ייחודית לדון אך ורק בתביעות נזיקיות שעילתן השגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין, גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה וכן בתביעות מכוח חוק הביטוח הלאומי.

סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את סמכותם של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות מתחום הביטחון הסוציאלי, בין היתר, בנושאים הבאים:
"(א) לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח' (ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק – ק.כ) –
(1) של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' של פרק י"ד.
.......".

כלומר, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי לבית הדין סמכות לדון בתביעה של מבוטח בנוגע לזכאותו לגמלה, לקיפוחו בזכות לגמלה או לאי מתן החלטה בתביעתו בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי ( מועדים להגשת תובעות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות המועדים).

בעניין פשס נפסק כי יש לפרש את סעיפי הסמכות העניינית של בית הדין "לא בצורה מרחיבה ולא בצורה מצומצמת, אלא בצורה נכונה התואמת את תכליתו של החוק המסמיך".

עוד נפסק בעניין פשס כי –
".... בית הדין לעבודה מוסמך לבקר ביקורת שיפוטית את פעולותיו של המוסד לביטוח לאומי. הביקורת השיפוטית נעשית, אליבא דסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי, בכל תובענה של מבוטח בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה. משבית הדין לעבודה מוסמך לבקר ביקורת שיפוטית את פעולותיו של המוסד לביטוח לאומי בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי, הרי ממילא הוא מוסמך לבקר את פעולותיו על פי שיטת המשפט כולה. הנה כי כן, המוסד לביטוח לאומי בפעולותיו מבצע פעולות משפטיות. בעשותו כך הוא כפוף לדין הכללי, לחוק החוזים (חלק כללי), לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לחוק עשיית עושר ולא במשפט, לחוק הנאמנות, לכללי הצדק הטבעי ולהלכות בית הדין לעבודה ובית המשפט העליון" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

מכאן, שכשבית הדין דן בתביעה הנוגעת לזכאות מבוטח לגמלה על פי חוק הביטוח הלאומי, לקיפוחו בזכות לגמלה או לאי מתן החלטה במועד הוא מוסמך לבקר את פעולות הנתבע בהתאם להוראות הדין הכללי , לרבות חוק עשיית עושר.

עם זאת, בעניין מימון נפסק כי לבית הדין אין סמכות לדון בתביעות נגד הנתבע שמקורן בעילות נזיקיות ובעילות חיצוניות לחוק הביטוח הלאומי, בזו הלשון:
"לטעמנו, סמכותו העניינית של בית הדין, גם לפי הנקבע בפסק דין פשס, אינה כוללת אפשרות של היזקקות בית הדין לתביעות מבוטחים כנגד המוסד מכוח עילות תביעה שהן עצמאיות וחיצוניות לגמרי לזכאות מכוח חוק הביטוח הלאומי. כך, במיוחד במקרה שלפנינו שבו המשיבים מטעימים פעם אחר פעם מפי בא כוחם, לרבות בדיון שקיימנו בערעור, כי עילת תביעתם מושתתת על פי פקודת הנזיקין, ועליה בלבד ואין היא נשענת על הוראות הביטוח הלאומי ועל הנחיות הפסיקה כפי שפרשה אותן" (ההדגשה במקור – ק.כ).

כלומר, לבית הדין יש סמכות עניינית לדון בתביעות נגד הנתבע שמקורן בעילות מכוח חוק הביטוח הלאומי בלבד ולא בתביעות שמקורן בעילות נזיקיות או בעילות תביעה מכוח חוקים אחרים, לרבות חוק עשיית עושר.

הכרעה

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו מקבלים את עמדת הנתבע שלפיה אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה שלפנינו המתבססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט, כמפורט להלן.

כאמור, התובעים חזרו בהם בסיכומים מעילות התביעה שפורטו בכתב התביעה ומיקדו את העילה, באופן הבא:
"14. מהמקובץ עולה כי התנהלותו של המוסד לביטוח לאומי, דחייתו את התביעה הצודקת, (גם אם בתום לב), השגגות שנפלו בפני הוועדות השונות, והסיכום השגוי של אחוזי הנכות – אשר מקורן בניסיון שגוי משפטית לקבוע מועד תחולה ע"י פקיד התביעות, הביאו להתעשרות הנתבע שלא כדין ולא במשפט ע"ח המנוחה, ותובענה זו עניינה תיקון המעוות.
15. לסיכום: בין מטעמי צדק ויושר ובין מטעמים של עשיית עושר, אין לאפשר למדינה/למוסד לביטוח לאומי 'להרוויח' מהשתלשלות העניינים, ומשביקשה המנוחה ליהנות מקצבת נפגעי העבודה שלה עוד בחייה, יש להורות למוסד לביטוח לאומי – וכך מתבקש גם בית הדין הנכבד לעשות – לבחון את סוגיית ההיוון, או לכל הפחות לשלם 36 תגמולים חודשיים בהתאם לאחוזי הנכות ובסיס השכר של המנוחה – או לבחון זכות זו, ככל שיש לזכאי לכפל גמלאות, על ערש דווי, הזכות לקבלם.
16. אפשר, וככל שהיה המוסד לביטוח לאומי בוחן זכות להיוון של קצבה במועד המהותי בו הייתה התובעת זכאית לה, וללא הצורך 'להילחם' על מועד התחולה הנכון, היה המוסד לביטוח לאומי מסכים לביצוע ההיוון. בחינה זו, היא שמבקשת המנוחה כיום, באמצעות עיזבונה ויורשיה, וכך מתבקש בית הדין לפסוק" (ההדגשה הכפולה הוספה – ק.כ).

כלומר, מסיכומי התובעים עולה כי עילת התביעה היא התעשרותו שלא כדין של הנתבע כתוצאה מפטירת המנוחה ודחיית הבקשה להיוון כתוצאה מכך . כלומר, מדובר בתביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא מכוח חוק הביטוח הלאומי.

תחילה נציין כי למרות שהעילה של "עשיית עושר ולא במשפט" אינה מצוינת במפורש בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, הרי שבהתאם לפסיקה, יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בעילה זו במסגרת תביעות מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, העוסק בתביעות הנוגעות ליחסי עובד-מעסיק.

עם זאת, התביעה שלפנינו אינה בין עובד למעסיקו אלא תביעה נגד הנתבע- המוסד לביטוח לאומי. לפיכך השאלה היא אם יש לבית הדין סמכות לדון בתביעות נגד הנתבע מכוח חוק עשיית עושר.

כפי שעולה מעניין פשס, לבית הדין יש סמכות להעביר ביקורת שיפוטית על החלטות הנתבע, בהתאם לדין הכללי, לרבות דיני עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, כפי שנפסק בעניין מימון אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעות נגד הנתבע מכוח עילות נזיקיות או עילות תביעה עצמאיות וחיצוניות לחוק הביטוח הלאומי, אלא רק בעילות מכוח חוק הביטוח הלאומי.

בנסיבות אלה, משחוק עשיית עושר הוא חוק חיצוני, אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה נגד הנתבע שעילתה בחוק זה, אלא רק אם התביעה עוסקת בהעברת ביקורת שיפוטית על החלטותיו.

כאמור, בענייננו, התביעה אינה עוסקת בהעברת ביקורת שיפוטית על החלטת הנתבע בבקשה להיוון לגופה, אלא ב'התעשרות הנתבע שלא כדין' בשל פטירת המנוחה ודחיית הבקשה להיוון עקב כך. כלומר, מדובר בעילת תביעה עצמאית וחיצונית לחוק הביטוח הלאומי ולכן אין לבית הדין סמכות לדון בה.

נדגיש, כי אם התביעה הייתה עוסקת בבחינת זכאותה של המנוחה להיוון גמלה, לאחר שניתנה החלטת הנתבע בבקשה, הרי שאין חולק כי לבית הדין הייתה סמכות לדון בה. עם זאת, משמדובר בבחינת זכאות השאירים לכך שהנ תבע יבחן לגופו את מכתב הבקשה להיוון לאחר פטירת המנוחה מטעמים של עשיית עושר ולא במשפט, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה.

בנסיבות אלה, משעילת התביעה נגד הנתבע היא התעשרות שלא כדין מכוח חוק עשיית עושר הרי שאין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה ודינה להידחות.

נוסיף כי אף אם לא היינו קובעים שיש לדחות את התביעה מחמת היעדר סמכות עניינית, שוכנענו שיש לדחותה בשל היעדר "חוב גמלה" ולכן אין לשאירים זכות לקבלת המענק, כפי שיפורט להלן.

האם יש לשאירים זכאות לקבלת הגמלאות כשהן מהוונות (מענק)?
התשתית המשפטית
סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי קובע כך:
"(א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך.
........
(ג) זכות לגמלת כסף לפי סעיף זה אינה עוברת בירושה".

סעיף זה קובע את הכלל הבסיסי שלפיו הגמלאות על פי חוק הביטוח הלאומי נועדו לספק את צרכי מחייתו השוטפים של המבוטח או של הזכאי לגמלה. לפיכך, הגמלאות אינן ניתנות להעברה ואינן חלק מעיזבונו של מבוטח שהלך לעולמו.

בעניין איזנברג הסביר בית הדין הארצי שזכותו של מבוטח לקבלת גמלאות פוקעת עם פטירתו מכיוון שהתכלית של חוק הביטוח הלאומי היא "סוציאלית מובהקת (ולא נזיקית או קניינית), והגמלאות המשולמות מכוחו הן גמלאות אישיות וייעודיות למבוטח המסוים הממלא אחר תנאי החוק – הגמלאות נועדו (ככלל, שכן מובן שלכל גמלה יש תכלית משלה) להבטיח את קיומו של המבוטח בהווה, וזאת להבדיל מפיצוי רטרואקטיבי שלו, קל וחומר פיצוי רטרואקטיבי של יורשיו" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, המהווה חריג לסעיף 303(ג), קובע כי:
"הזכאי לגמלה בכסף שנפטר בלי שגבה מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף האמור בסעיף 303(ג)".

כלומר, בן משפחה של מבוטח שנפטר יהיה זכאי לקבל גמלה שטרם נגבתה על ידי המבוטח, אם יתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים: האחד, קיומו של "חוב גמלה" שטרם שולם למבוטח; השני, התובע הוא "שאיר" כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי.

מתי מתגבשת זכותו של מבוטח לקבלת גמלה באופן שניתן לראותה כ"חוב גמלה"?
בעניין וינטראוב ערך בית הדין הארצי הבחנה בין "זכות לגמלה" אשר אינה ניתנת להעברה, לבין "חוב גמלה" שישולם לשאיריו של מבוטח שנפטר. וכך פסק בין הדין:
"התשובה לשאלה האם נתגבשה זכותו של המנוח לקבלת המענק לפני שנפטר, תיחתך על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ויסודותיו. בקשר לכך נציין כי סעיף 135(ג) לחוק קובע ש'זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה'. הדגש יושם על המילה 'זכות', בעוד שכאשר הזכות לגמלת כסף קיימת, אך הגמלה לא נגבתה, משולם חוב הגמלה לשאירים".

בהתאם לפסיקה, זכותו של מבוטח לא התגבשה ולא הפכה ל"חוב גמלה" אם הוא לא הגיש תביעה לנתבע לפני פטירתו או אם פקיד התביעות דחה את תביעתו והוא לא הגיש תביעה לבית הדין לפני פטירתו .

בבג"צ העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נקבע בהתבסס על תכליתו של חוק הגזזת כי "רק זכות שהתגבשה, ולא זכות ערטילאית מאפשרת תשלום החוב שנוצר לשאירים", למעט בנסיבות חריגות בהן חל עיכוב בלתי סביר בטיפול בתביעה. עוד נקבע כי "זכות שהתגבשה" לצורך חוק הגזזת היא רק זכות שהוכרה ככזו הן לגופה (לאחר ועדת מומחים) והן תוך קביעת אחוזי נכות מתאימים בגין מחלה כהגדרתה באותו חוק. בית המשפט העליון השאיר פתח אפשרי לתביעה לנפגע שהגיש ערר ולאחר מכן הלך לעולמו.

בעניין איזנברג דנה כבוד השופטת דוידוב-מוטולה, שופטת בית הדין הארצי, בהרחבה בשאלה מתי הופכת זכות ערטילאית תיאורטית ל"חוב גמלה" וקבעה שלא קיים כלל אחיד שבהתקיימותו מתגבשת זכותו של המבוטח שנפטר, באופן שניתן לראות בה "חוב גמלה". כבוד השופטת דוידוב-מוטולה הציעה לקבוע קו גבול ברור למועד התגבשות הזכות, בזו לשון: "לטעמי כאשר המנוח הגיש הליך להכרה בזכותו בעודו בחייו (בין תביעה למוסד, בין תביעה לבית הדין האזורי, בין ערעור ועדה רפואית ובין ערעור לבית דין זה), והליך זה החל להתברר טרם פטירתו והסתיים בסופו של דבר (גם אם לאחר הליכי תביעה וערעור) בהכרה בזכאות, אין לקבוע שאין לפנינו 'חוב גמלה' רק מהטעם כי ההליך טרם הספיק להסתיים במועד פטירתו של התובע".

יצוין כי יתר חברי המותב לא דנו בפירוש המונח "חוב גמלה" והותירו אותו לעת מצוא.

פסק דין נוסף הרלוונטי לענייננו הוא פסק הדין בעניין וינטראוב בו נדונה זכאותה של שאירת מנוח לקבל מענק חד פעמי (היוון) לאחר שניתנה החלטה בתביעה להיוון לאחר פטירתו. באותו מקרה הנתבע שלח למנוח שהיה זכאי לכפל גמלאות - גמלת אזרח ותיק וגמלת נכות מעבודה – מכתב המפרט את האפשרויות העומדות לפניו, לרבות הזכאות להמיר את קצבת הנכות מעבודה במענק חד פעמי (היוון). המנוח בחר באפשרות של היוון הקצבה והגיש בקשה להיוון יום לפני פטירתו. הנתבע שלא ידע שהמנוח נפטר, בחן את הבקשה להיוון, אישר אותה בהתאם לחישוב אקטואר מטעמו ושילם את המענק. רק לאחר תשלום המענק נודע לנתבע שהמנוח נפטר ולכן גבה את הסכום חזרה.
בית הדין הארצי קבע כי הנתבע פעל כדין מן הטעם שההחלטה על היוון הגמלה לא התקבלה לפני פטירת המנוח ומשכך לא התגבשה זכותו להיוון. לפיכך, נקבע שלא מדובר ב"חוב גמלה" ושהשאירה אינה זכאית לתשלום המענק.

הכרעה

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי אין לשאירים זכות לקבלת המענק המהוון מן הטעם שאין לפנינו "חוב גמלה", ונסביר.

זכותה של המנוחה להיוון קצבת הנכות לא התגבשה לפני פטירתה. כאמור, המנוחה הגישה את מכתב הבקשה להיוון, באמצעות בא כוחה, 17 ימים לפני פטירתה. מדובר בפרק זמן קצר ביותר לפני הפטירה, שאינו עולה על פרק הזמן הקבוע בתקנות המועדים, ומסיבה זו הנתבע טרם הספיק לדון בבקשתה ולתת בה החלטה סופית על ידי פקיד התביעות. לפיכך, זכות המנוחה להיוון קצבאות הנכות כלל לא התגבשה ואין לפנינו "חוב גמלה".

נוסיף כי נסיבותיו של המקרה שלפנינו דומות לנסיבות שפורטו בעניין וינטראוב. גם במקרה שלפנינו, כמו בעניין וינטראוב, מכתב הבקשה להיוון הוגש סמוך לפטירת המנוחה ולא ניתנה החלטה לפני פטירתה. לפיכך, בהתאם לקביעת בית הדין הארצי שלפיה הזכות להיוון מתגבשת רק עם אישור הבקשה להיוון על ידי הנתבע, הרי שגם במקרה שלפנינו הזכות של המנוחה להיוון קצבאות הנכות לא התגבשה לפני פטירתה.

מכאן, שבהתאם לנפסק בעניין וינטראוב אין לשאירים זכאות לקבל את המענק במקום המנוחה, בהיעדר זכות מגובשת לקבלתו.

זאת ועוד. אף אם היינו מאמצים את קו הגבול שהתוותה כבוד השופטת דוידוב-מוטולה בעניין איזנברג, דהיינו התגבשות הזכות במועד הגשת התביעה לנתבע, לא היה בכך כדי לסייע למנוחה או לשאיריה, משתי סיבות:
האחת, המנוחה שלחה באמצעות בא כוחה את מכתב הבקשה להיוון שהגיע לנתבע 17 ימים לפני הפטירה. למכתב לא צורפו טופס "תביעה להיוון לנפגע עבודה" ומסמכים מהותיים הדרושים לצורך מתן החלטה בבקשה, אין בו פירוט של המטרה לה נדרש הסכום המהוון ושל הכנסות המנוחה והוא אינו כולל הצהרה חתומה על ידה בנוגע להשלכות של הבקשה להיוון כמפורט בטופס תביעה להיוון. בנסיבות אלה, בהתאם לתקנות 7 ו-8 לתקנות הביטוח הלאומי ( הגשת תביעה לגמלה ואפן תשלומה), התשנ"ח-1998 , ספק אם בכלל קיימת לפני הנתבע תביעה להיוון גמלה (להלן: תקנות הגשת תביעה).
השנייה, הזכות להיוון קצבה אינה זכות קנויה של המנוחה וקבלת הבקשה או דחייתה נתונה לשיקול דעתו של הנתבע. כלומר, לא מדובר בענייננו בבקשה להכיר בפגיעה של המנוחה כפגיעה בעבודה, בבקשה לקביעת דרגת נכותה או בבקשה לתשלום גמלה שיש לה זכות קנויה לקבלה, אלא מדובר בבקשה לקבלת זכות שאינה מוקנית למנוחה על פי דין ושמסורה לשיקול דעת הנתבע.
בנסיבות אלה, כאשר מדובר בזכות שאינה קנויה המתגבשת רק לאחר אישור הנתבע, בשונה מזכויות אחרות, הרי שעצם הגשת מכתב הכולל בקשה לקונית להיוון לפני פטירת המנוחה אינו יכול ללמד על התגבשות הזכות באותו מועד.
לפיכך, אף קו הגבול שהתוותה כבוד השופטת דוידוב-מוטולה בעניין איזנברג הגשת מכתב הבקשה להיוון אינו מצביע על התגבשות הזכות להיוון.

לא זו אף זו. אנו דוחים מכל וכל את טענת התובעים בסיכומי התשובה שלפיה יש לבית הדין סמכות לדון בתובענה מכיוון שהנתבע נמנע מלקבל החלטה בבקשת המנוחה להיוון בחייה, מן הטעם שלא הוכח כי הנתבע נמנע מלקבל החלטה במכתב הבקשה להיוון לפני פטירת המנוחה ומדובר בטענה שנטענה בעלמא. יובהר כי המכתב הוגש 17 ימים בלבד לפני פטירת המנוחה, כך שטרם חלף פרק הזמן למתן החלטה על ידי הנתבע בהתאם לתקנה 1(א) לתקנות ה מועדים.
בנסיבות אלה, לא הוכח שבמקרה שלפנינו מדובר בהימנעות מכוונת של הנתבע מלקבל החלטה במכתב הבקשה להיוון לפני פטירת המנוחה, כטענת התובעים, אלא במקרה מצער בו נפטרה המנוחה זמן קצר לאחר הגשת מכתב הבקשה להיוון.

אי לכך, משזכות המנוחה להיוון לא התגבשה אין לפנינו "חוב גמלה" ולכן אין לשאירים זכות לקבלת המענק.

על מנת שמלאכתנו לא תהיה חסרה, נענה גם על השאלה אם יש להורות לנתבע לדון במכתב הבקשה להיוון לגופו לאחר פטירת המנוחה.

האם יש להורות לנתבע לדון במכתב הבקשה להיוון לאחר פטירת המנוחה?
התשתית המשפטית
סעיף 113(א) לחוק הביטוח הלאומי הדן בהיוון של קצבת נכות מעבודה, קובע כך:
"נכה מעבודה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-20%, ולדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור, רשאי המוסד, בהסכמת נכה העבודה, לשלם לו מענק במקום קצבה; המענק יהיה בסכום המתקבל מהיוון קצבת אותו נכה עבודה, בהתאם להוראות שהשר קבע" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההיוון) קובעת כ ך:
"לעניין סעיף 113(א) לחוק יכול ההיוון להיות לגבי הקיצבה כולה או חלק ממנה, ולכל אורך החיים או לתקופה מוגבלת".

יצוין כי בקשה להמרת קצבה למענק מתקבלת רק במקרה בו סבור הנתבע שיש למבוטח "הכנסה קבועה או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור" ונדחית כאשר אין למבוטח הכנסה קבועה ומספיקה. הנתבע רשאי לדחות בקשות להיוון אולם עליו לנמק את החלטותיו בנימוקים סבירים .

הלכה היא שקבלת גמלה חודשית על ידי המבוטח היא הכלל וכי ההיוון הוא החריג לכלל, וזאת נוכח העקרונות הסוציאליים העומדים ביסוד הגמלאות על פי חוק הביטוח הלאומי. לפיכך, הזכות להיוון אינה זכות קנויה של מבוטח והיא נתונה לשיקול דעתו של הנתבע בהתאם להוראות החוק. ובלשונו של בית הדין הארצי בעניין אנגל:
"נכונה ההנחה שאין לנכה זכות מוקנית למענק במקום קצבה, מכוח סעיף 70 (היום סעיף 113 – ק.כ) לחוק. בכל הגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי. לפי ענפי הביטוח השונים, הכלל הוא שהגמלה הבאה לרגל מצב שאין להניח כי יחלוף, או לסיפוק צורך זמני וחד-פעמי - היא בדרך קצבה, המשתלמת כל עוד קיים המצב וכל עוד קיים הצורך. רק במצבים חולפים או בתשובה לצרכים חד-פעמיים באים תשלומים מחזוריים שאינם קצבה - דמי לידה, דמי פגיעה בעבודה ודמי אבטלה, או תשלומים חד-פעמיים כגון מענק לידה או מענק בתנאים מסוימים, לאלמנה.
הטעם למתן גמלאות ארוכות-טווח בדרך קצבאות עולה ממטרתו של הביטוח הלאומי, והדבר מתאפשר בשל מהותו של הביטוח הלאומי. המטרה - היא להבטיח מינימום לקיומו הכלכלי של הזכאי, כל עוד יעמוד הצורך, ושלא יהיה תלוי במזלו ותבונתו הכלכלית. או במצב כלכלי שיכול ויכול כי ישתנה במרוצת השנים, כך שסכום חד-פעמי הנראה כמועיל ומושקע טוב יתברר ברבות הימים כי לא היה אלא משענת קנה רצוץ. לשון אחר - המטרה היא למנוע מצבים שבהם יחזור הזכאי מכוח חוק הביטוח הלאומי להבטחת קיום מינימלי, ויהיה לחסר אמצעי קיום, או כי מה שניתן להבטחה חלקית של קיום - ירד לטמיון. זאת המטרה. ומהותו של הביטוח הלאומי, המאפשרת השגת מטרה זאת, עולה מכך שעצם יסודותיו, כליו ודרכי המימון - מבטיחים כי לא יחדל לפעול ויעמוד בהתחייבויותיו, לא שיקולים של כדאיות עסקית, אלא שיקולים של מדיניות חברתית עומדים אחרי שיטת גימלאות זאת" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

כלומר, המרת קצבה במענק (היוון) אינה זכות קנויה של המבוטח אלא היא מצויה בשיקול הדעת של הנתבע. הנתבע רשאי לאשר את הבקשה להיוון רק במקרים בהם ההיוון ישרת טוב יותר את המבוטח מבחינת מטרותיו של חוק הביטוח הלאומי ויבטיח את סיפוק צרכי מחייתו לעתיד.

נוסיף כי כל מבוטח המבקש להוון את גמלאותיו נדרש למלא טופס "תביעה להיוון לנפגע עבודה" בו מפורט אם מדובר בבקשה להיוון חלקי או מלא, מהי המטרה לה נדרש הסכום המהוון ומה ן הכנסותיו. כמו כן, על המבוטח לחתום על הצהרה, בזו הלשון:
"ידוע לי כי כל פעולה או התחייבות שתיעשה על ידי בעניין התביעה בטרם אישורה, הינה על אחריותי בלבד. ידוע לי כי אם תאושר בקשתי, עלי להשתמש בכספים שאקבל, אך ורק למטרה שפורטה.
ידוע לי שההיוון שיאושר לי כתשלום אחרון בהתאם למטרה שהוצגה ואושרה בתביעה.
אני החתום מטה, מצהיר בזה כי כל הפרטים שנמסרו על ידי בתביעה ובנספחיה הם נכונים ומלאים.
ידוע לי שמסירת פרטים לא נכונים או העלמת נתונים הן עבירה על החוק, וכי אדם אשר גורם במרמה או ביודעין למתן קצבה לפי חוק זה או להגדלתה, על ידי העלמת פרטים שיש להם חשיבות לעניין, דינו קנס כספי או מאסר.
ידוע לי כי כל שינוי באחד הפרטים שמסרתי בתביעה זו ובנספחיה, יש בו כדי להשפיע על זכאותי לגמלה או על יצירת חוב, ועל כן אני מתחייב להודיע על כל שינוי בתוך 30 יום" (ההדגשה במקור – ק.כ).

כמו כן, על המבוטח לצרף לטופס התביעה מסמכים הנוגעים למטרה לה נדרש סכום המהוון ומסמכים המעידים על הכנסותיו.

הכרעה

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי אין להורות לנתבע לבחון את מכתב הבקשה להיוון לאחר פטירת המנוחה, כפי שיפורט להלן.

ראשית, הזכות להיוון היא החריג ולא הכלל ומדובר בזכות הצופה פני עתיד. השיקולים הרלוונטיים לצורך קבלת בקשה להיוון הם שיקולים של מדיניות חברתית שמטרתם , במקרה המתאים, לאפשר למבוטח לקבל סכום חד פעמי כדי לאפשר לו להשקיע בפרויקט שיניב הכנסות שיאפשרו לו איכות חיים טובה יותר מאשר איכות החיים בעת שמשולמת לו קצבה חודשית.

במקרה שלפנינו בעת הגשת מכתב הבקשה להיוון הייתה המנוחה על ערש דווי ונפטרה 17 ימים לאחר הגשתו. לפיכך, במקרה זה התכלית של המרת קצבת הנכות למענק (היוון) אינה מתקיימת, שכן המנוחה לא הייתה מספיקה להשקיע את המענק בפרויקט שהיה מניב לה הכנסות עתידיות. בנסיבות אלה, בהן לאחר פטירת המנוחה המרת קצבת הנכות למענק (היוון) כבר אינה משרתת את המטרה העומדת בבסיס היוון הקצבאות, אין להורות לנתבע לבחון את הבקשה להיוון לאחר פטירת המנוחה.

שנית, מתקנות ההיוון עולה שנוסחת החישוב האקטוארי של הגמלאות מבוססת על טבלאות הנוגעות לתוחלת החיים של המבוטח.

בנסיבות אלה, נוכח תוחלת החיים הקצרה שנותרה למנוחה (עובדה שבוודאי הייתה ידועה במועד משלוח מכתב הבקשה להיוון) לא היה במועד בו הוגש מכתב הבקשה להיוון שיקול כלשהו הנוגע למדיניות חברתית שמצדיק את קבלת הבקשה אלא אך ורק שיקול של "כדאיות עסקית". כפי שנפסק בעניין אנג'ל שיקול זה אינו אחד מהשיקולים הרלוונטיים לצורך קבלת הבקשה להיוון.

לפיכך, משמכתב הבקשה להיוון הוגש לנתבע סמוך לפטירת המנוחה לא שוכנענו שקיימים טעמים של מדיניות חברתית המצדיקים את חיוב הנתבע לדון בבקשה להיוון לאחר פטירתה.

שלישית, דין טענת השאירים שלפיה הבקשה להיוון הייתה מתקבלת מכיוון ששולמה למנוחה קצבת נכות כללית מידי חודש או מכיוון שמכוח הכלל של כפל גמלאות ניתן להוון את קצבת הנכות מעבודה, להידחות. כאמור, הזכות להיוון אינה זכות קנויה ולנתבע קיים שיקול דעת אם לאשר את הבקשה או לדחותה. כמו כן, הכלל בדבר האיסור על "כפל גמלאות" אינו מחייב את הנתבע להמיר את קצבאות הנכות למענק והיוון הגמלה נתון לשקול דעתו גם במקרה כזה. לפיכך, משהמנוחה נפטרה סמוך למועד הגשת מכתב הבקשה להיוון לא מתקיים הרציונל העומד בבסיס היוון הגמלאות ולכן משלא מדובר בזכות קנויה, הרי שאין לטענת ה שאירים על מה שתסמוך.

רביעית, לא מצאנו שעצם הגשת מכתב הבקשה להיוון לנתבע 17 ימים לפני פטירת המנוחה מחייב את הנתבע לבחון את בקשתה. בעניין וינטרוב נדונה לאחר פטירת המבוטח תביעתו להיוון שהוגשה לפני הפטירה ואושרה. למרות זאת, קבע בית הדין הארצי כי אין למנוח זכות להיוון גמלאות אם ההחלטה ניתנה לאחר פטירתו ולכן המענק שכבר שולם, הוחזר לנתבע. מפסק דין זה עולה בבירור כי אין למבוטחים זכאות שבקשתם להיוון גמלה תידון לאחר פטירתם, אף אם הוגשה לפני הפטירה.
אי לכך, שוכנענו כי אין למנוחה זכאות שהמכתב להיוון גמלה ידון לאחר פטירתה.

חמישית, אנו דוחים את טענות התובעים בנוגע להתנהלות לקויה מצד הנתבע או לעיכוב בלתי סביר בבירור תביעת המנוחה לקצבת נכות מעבודה הן בשלב ההכרה והן בשלב קביעת הנכות, ונסביר.

ההליכים להכרה במנוחה כנפגעת עבודה נמשכו כשנתיים בלבד. פרק זמן זה כולל הן את פרק הזמן בו טופלה התביעה על ידי פקיד התביעות והן את פרק הזמן בו התנהל ההליך בבית הדין. מדובר בפרק זמן קצר. כמו כן, הנתבע לא הערים קשיים שלא לצורך ואישר את התביעה לאחר קבלת חוות דעת מומחה בית הדין. מכאן, שהנתבע פעל כדין בכל הנוגע לתביעת המנוחה להכרה בפגימותיה כפגימות הנובעות מעבודתה, לא עיכב את בירורה ואף הכיר בה עם קבלת חוות דעת המומחה מטעם בית הדין.

כמו כן, אף ההליכים לפני הוועדות הרפואיות נמשכו פרק זמן סביר. הוועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה את שיעור נכותה של המנוחה בתוך חמישה חודשים; הוועדה לעררים קבעה את דרגת הנכות בתוך חודשיים ממועד הגשת הערר; הוועדה לעררים דנה בשנית בקביעת דרגת הנכות בתוך שלושה חודשים מהמועד בו ניתן פסק הדין מיום 20.7.2016; הוועדה לעררים דנה בשלישית בעניינה של המנוחה כשמונה וחצי חודשים לאחר פסק הדין מיום 22.3.2017 וכשמונה חודשים לאחר פטירתה.
מהאמור עולה כי ההליכים בוועדה נמשכו פרק זמן סביר, פרט לדיון האחרון. עם זאת, מדובר בדיון שנערך לאחר פטירת המנוחה, לכן ממילא לא היה במועד עריכתו כדי לשנות את המצב או כדי לגרום למנוחה עוול.

נוסיף כי העובדה שהערעורים על החלטת הוועדות לעררים התקבלו על ידי בית הדין, אינה מצביעה על התנהלות חסרת תום לב מצד הרופאים בוועדה, ובוודאי שלא מצד הנתבע. הרופאים בוועדה ביצעו את עבודתם נאמנה ולאחר שהוחזר אליהם עניינה של המנוחה עם הוראות ספציפיות, שינו את החלטתם. מדובר בהתנהלות ראויה.

זאת ועוד. הנתבע לא אחראי על פעולות הוועדה הרפואיות. מדובר בוועדות מעין שיפוטיות, חיצוניות לנתבע, המנהלות את הדיונים במרכז שער ולא במשרדי הנתבע. לפיכך, לא ניתן להטיל על הנתבע את האחריות להתנהלותן. מכאן, שאף אם היינו סבורים שפרק הזמן בו התנהלו ההליכים לפני הוועדות הרפואיות אינו סביר (ולא כך אנו סבורים!), לא היה בכך כדי לסייע לשאירים.

לא זו אף זו. לא הוכח שבמהלך ההליכים לפני הנתבע או לפני הוועדות הרפואיות פנתה המנוחה בבקשה להקדים את התכנסות הוועדות או את מתן ההחלטות עקב מצבה הרפואי ובוודאי שלא הוכח שבקשות אלה נדחו או לא זכו להתעלמות . לפיכך, לא מצאנו פגם בהתנהלות הנתבע או בהתנהלותן של הוועדות בבירור תביעת המנוחה לקצבת נכות מעבודה.

אי לכך, משלא מצאנו שהנתבע התנהל באופן לקוי או שהיה עיכוב בלתי סביר בבירור תביעת המנוחה, אין כל עילה המצדיקה את בחינת מכתב הבקשה להיוון לאחר פטירת המנוחה.

לעניין הטענה שלפיה הנתבע פעל על מנת להשפיע על מועד תחולת הנכות דבר שהוביל לעיכוב בבירור התביעה נציין כי לא מצאנו שיש בה ממש. לא שוכנענו שציון מועד תחולת הנכות על גבי הטפסים שהועברו לוועדה מלמד על חוסר תום לב מצד הנתבע או שהיה בכך כדי לעכב באופן בלתי סביר את בירור תביעת המנוחה. הסמכות לקבוע את מועד תחולת הנכות מסורה לוועדה ולא לפקיד התביעות וחזקה שרופאי הוועדות מודעים לכך. לפיכך, ציון תחולת הנכות על גבי הטפסים שהוצגו לוועדה לא אמור להשפיע על החלטתה. לכך יש להוסיף כי מעיון בערר, בפסקי הדין ובהחלטות הוועדה לעררים לא שוכנענו שהפגמים שנפלו בהחלטות נבעו מציון מועד תחולת נכות שגוי בטפסים דווקא. אי לכך, דין הטענה להידחות.

כללו של דבר: עילת התביעה הנוגעת להתעשרות הנתבע שלא כדין מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה בסמכותו של בית הדין ולכן דין התביעה להידחות. כמו כן, זכותה של המנוחה להיוון לא התגבשה לכדי "חוב גמלה" מ כיוון שלא ניתנה בה החלטה לפני פטירתה ולכן אין לשאירים זכות לקבלת המענק לפי הוראות סעיפים 303 ו-308 לחוק הביטוח הלאומי. זאת ועוד, משהזכות להיוון קצבה אינה זכות קנויה, אין למנוחה זכות שבקשתה תידון לאחר פטירתה, שכן לא מתקיימת התכלית העומדת בבסיס ההיוון. לכך יש להוסיף כי אף לא הוגש טופס "תביעה להיוון לנפגע עבודה" חתום על ידי המנוחה בצירוף כל הפרטים והמסמכים הרלוונטיים לצורך קבלת החלטה בבקשה להיוון. כמו כן, שוכנענו שהנתבע והוועדות הרפואיות פעלו כדין בעניינה של המנוחה ולא עיכב ו באופן בלתי סביר את קבלת ההחלטות ולכן לא מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות את בירור מכתב הבקשה להיוון לאחר מות המנוחה .

סוף דבר
התביעה נדחית.

השאירים (התובעים) יישאו בהוצאות הנתבע בסכום של 2,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט אלול התשע"ט (19 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר סאבר שהאב
נציג ציבור (עובדים)

קרן כהן, שופטת


מעורבים
תובע: עזבון המנוחה שרה בוכריס ז"ל
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: