ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וונדים יהואלה נגד יעקב אבניאל ובניו :

בפני כבוד ה שופט יוסי ברכיה

התובע: וונדים יהואלה
באמצעות ב"כ עוה"ד נתנאל בירן ואח'
נגד
הנתבעים: 1. יעקב אבניאל ובניו ח.פ. 930162433
2. A.I.G חברה לביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עומר צ'פניק ואח'
נגד
צדדי ג': 1. גדי אלמו (גטאלה)
באמצעות ב"כ עוה"ד הילל בבייב ואח'
2. SILVER SHADOW ADVANCED SECURITY LTD
באמצעות ב"כ עוה"ד רן המבורגר ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 28.8.13 (להלן – יום האירוע) במהלך עבודתו במפעל הנתבעת 1.
התובע, יליד 1989 נשוי +2, חרט במקצועו, עבד במועד הרלוונטי לתביעה בחברת יעקב אבניאל ובניו בע"מ (להלן – הנתבעת 1) כעובד ניקיון. הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים.
מעורבותו של צד ג' 1 - מר גדי אלמו, תתואר בסעיף 6 שלהלן – במסגרת "האירוע השני". צד ג'2 הינה המעסיקה של צד ג'1 במועד האירוע (להלן – סילבר).
ההליך
בישיבת ההוכחות שהתקיימה, העידו מטעם התובע, התובע בעצמו ואשתו, הגב' יטמיין יהואלה (להלן- יטמיין), זאת לאחר שהגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם הנתבעות, העיד מר איתן אבניאל (להלן – איתן), הבעלים ומנהל הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה. מטעם צד ג' 1, העיד צד ג' 1 בעצמו, מר גדי אלמו (להלן – גדי). מטעם סילבר העידה הגב' יעל כהן (להלן – יעל), אחראית על המשכורות בחברה, מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה, עדותה נעשתה לצורך הגשת מסמך דו"ח ריכוז נוכחות של גדי, ביום האירוע. הצדדים סיכמו בעל פה, במסגרת ישיבת נוספת שנקבעה בתיק זה.
תמצית טענות הצדדים
התובע טוען לשני אירועים שהתרחשו ביום האירוע.
האירוע הראשון תואר כך: "ביום 28.8.13 בשעה 06:30 לערך במהלך עבודתי, שכללה הרמה וריקון פחי אשפה במשקלים כבדים, תוך כיפוף עמוק וללא כל ציוד מתאים, ובזמן הרמת פח האשפה שמשקלו כ- 40 ק"ג לערך, לפתע, חשתי כאב חד בגבי" (להלן – האירוע הראשון, סע' 2 לתצהיר התובע).
האירוע השני תואר כך: "כשחזרתי מאזור ריקון הפחים, אחד העובדים (עובד בשם גדי אלמו) לפת אותי לפתע, בחוזקה והרימי, כך שרגליי נותקו מהרצפה והטיח אותי חזרה אל הקרקע". (להלן – האירוע השני) (סע' 3 לתצהיר התובע). בסיפא לסעיף זה, ציין התובע כי פציעתו נגרמה כתוצאה מהרמת הפח, שעה שרוב כאביו הינם באזור העליון של הגב ואילו החיבוק של חברו גדי היה באזור הגב התחתון והמותן. בנוסף, ציין כי הכאב שחש לאחר הרמת הפח ולפני החיבוק היה זהה לכאב שחש לאחריו.
יצויין כי בסיכומיו שינה התובע גרסתו באשר לאירוע השני, וטען כי היה מדובר ב"חיבוק אתיופי מסורתי" ולא נטען דבר לגבי הרמה והטחה אל הקרקע. התובע שב בסיכומיו על הטענה שהאירוע הראשון הוא זה שגרם לנזק ממנו הוא סובל בגבו (סע' 7 לסיכומי התובע) ועל כן לטענתו, הגיש תביעתו כנגד הנתבעות 1-2 בלבד, ולא כנגד גדי (להלן אעלה על טבלה את הגרסאות השונות של התובע לעניין התרחשות האירוע השני) .
התובע נכנס חזרה למפעל הנתבעת 1, התלונן על כאבים בגב בפני עובד בכיר ממנו בשם ניסים , ניסים הזמין אמבולנס, והתובע פונה לבית חולים "שיבא" בתל השומר (ס' 4 לסיכומי התובע). התובע נבדק על ידי אורתופד ולאחר בדיקות שבוצעו בבית החולים, אובחן כסובל משבר דחיסה בחוליה D4 (סע' 4 לתצהיר התובע). התובע אושפז בבית החולים למשך יומיים, בהמשך טופל בפיזיותרפיה ובמשככי כאבים.
התובע שב לעבודתו אצל הנתבעת 1 כעבור כחודש וחצי, לטענתו לתפקיד שאינו מצריך הרמת משאות, עד שביום 13.8.14 פוטר מעבודתו (סע' 22 לתצהירו. מכתב סיום ההעסקה הוגש בעמ' 81 למוצגי התובע).
לטענת התובע, התאונה והנזקים שבאו בעקבותיה נגרמו עקב רשלנותה של הנתבעת 1, בכך שהורתה לתובע להרים לבדו משקל העולה על המשקל המרבי המותר; לא סיפקה לתובע אמצעי עזר וציוד מתאים להרמת וסחיבת פחי אשפה במשקל גבוה, כגון חגורת גב; לא הדריכה את התובע ואת יתר העובדים כיצד לבצע את עבודתם בצורה בטוחה; הנהיג ה שיטות עבודה מסוכנות ו/או לא בטיחותיות ו/או לא מתאימות.
מוסיף התובע וטוען כי הוא עשה כל מה שהמעביד הורה לו, מאחר והוא פחד שאם לא ינהג כך, יאבד את מקום עבודתו. משכך, במקרה זה אין לגישתו לנכות אשם תורם. התובע הפנה לע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) כחיזוק לטענתו .
הנתבעות טענו כי גרסתו הראשונית של התובע כללה טענה לגבי האירוע השני בלבד. קרי, שפגיעתו נגרמה כתוצאה מהטחתו בחוזקה על הרצפה על ידי חברו גדי, במהלך חיבוק בין השניים; הנתבעות הפנו למסמך בית החולים מיום האירוע וטפסי המל"ל שהוגשו בסמוך לתאונה;
במכתב השחרור מבית החולים מיום 30.8.13, נכתב ב'תיאור המקרה' ביום קבלתו לחדר המיון כדלקמן: "הבוקר בעבודה, חבר הרים אותו מהרצפה – תפס אותו בבטן ובגב, ואז הנחית אותו בחוזקה בחזרה על רגליו. שמע "קליק" הרגיש שנשבר משהו בגב. בהתחלה נעמד והלך, חזר לעבוד. לאחר מספר דקות התכופף למכונה ולא הצליח להתיישר בחזרה. הוזמן אמבולנס..." (נספח ג' לכתב התביעה).
בטופס ב.ל. 250 הודעה על נפגע עבודה, מיום 2.9.13 (5 ימים לאחר התאונה) נרשם תחת תיאור התאונה: "קיבל חיבוק חזק במיוחד מחבר קרוב שמע "קליק" בגב וחש בכאבים" (נספח 1 למוצגי הנתבעת).
בטופס התביעה והודעה על פגיעה בעבודה (ב.ל. 211) מיום 10.9.2013, נרשם תחת סעיף תיאור הפגיעה: "חבר הרים אותו מהרצפה, תפס אותו בבטן ובגב ואז הנחית אותו בחוזקה בחזרה על רגליו. שמע "קליק" הרגיש שנשבר משהו בגב. שבר פטולוגי על המנגיומה קודמת בחוליה" (נספח 2 למוצגי הנתבעת).
לטענת הנתבעות, רק בתביעתו לדמי פגיעה מהמל"ל מיום 24.12.13 (בל/200, נספח ג' למוצגי התובע) השתנתה גרסתו לפתע, והתווספה הטענה של האירוע הראשון. קרי, הטענה להרמת משקל כבד בריקון פח האשפה. וכך נרשם בסעיף 2 פרטים על הפגיעה: "יצאה (צ"ל - יצא) לזרוק זבל בבוקר בצפרדע, הרים פח אשפה גדול, והרגיש קליק בגב, לאחר מכאן (צ"ל - לאחר מכן) פגש חבר, והחבר חיבק אותו חיבוק חם וייתכן שמעט עם כוח סביר, לאחר זמן קצר לא יכולתי לזוז בכלל ."
הנתבעות, באמצעות איתן, מכחישות את אחריותן וטוענות כי לא האירוע הראשון ולא האירוע השני מקימות להן חבות. לגבי האירוע הראשון, לטענתן, אין ולא היה בחצרי הנתבעת 1 פחי אשפה במשקל כ- 40 ק"ג, אלא לכל היותר במשקל של כ- 10 ק"ג, ואף פחים אלו שונעו באמצעות עגלת משא. לטענתן, התובע לא הוכיח כי היו פחים במשקל 40 ק"ג אצל הנתבעת 1. גם גדי העיד כי במהלך שנות עבודתו בנתבעת 1 לא היו פחים במשקלים העולים על 10 ק"ג (עמ' 35, ש' 25-29). נוסף לכך, טענת התובע לראשונה בעדותו כי מדובר היה בפסולת מכונות (שמן מכונות ושבבי חריטות) מהווה הרחבת חזית אסורה (עמ' 14, ש' 2-5), שכן לא היה לה זכר בכתבי הטענות ובתצהיר התובע.
באשר לאירוע השני, טענו הנתבעות כי ככל שתוכח התרחשותו, הרי שמדובר באירוע תקיפה שביצע עובד ממפעל אחר, אשר הנתבעת אינה יכולה להיות אחראיות לאירוע זה. בהתאם לכך שלחו הנתבעות הודעה לצדדי ג'.
באשר לפיטוריו של התובע נטען, כי התובע פוטר כשנה לאחר האירוע, עקב צמצומים במפעל וללא קשר למצבו הבריאותי. איתן טען בתצהירו (בסעיף 3) כי מכר את המפעל לפני כ-3 שנים, וכיום יש למפעל בעלים חדש.
כמו כן, ציין איתן, כי ביום המקרה, התובע סיפר כי כשיצא מחוץ למפעל לרוקן את האשפה, קיבל חיבוק חזק במיוחד מחבר קרוב, שמע "קליק" בגב וחש כאבים. התובע לא טען כי הכאבים החלו בעקבות הרמת פח כבד.
באשר להדרכות בטיחות, טען איתן בתצהירו, כי הנתבעת 1 נבדקה באופן קבוע ע"י מכון התקנים, ונהגה על פי תקני ISO מחמירים לפיהם כל עובד, כולל התובע, עבר השתלמות בטיחות בכל שנה, לרבות הדרכות בדבר הרמת משא כבד, הספקת ציוד מגן אישי וכד' (סעיף 10 לתצהירו) .
גדי טען בתצהירו (בסעיפים 4-5,7), כי ביום האירוע, שוחח עם התובע טלפונית והם קבעו להיפגש בסוף המשמרת הלילה שלו (של גדי) בשעה 6 בבוקר לערך. השניים נפגשו בשעה שנקבעה ובמהלכה סיפר התובע לגדי כי הרים פח כבד ושהוא חושב שנפגע בגבו כתוצאה מהרמתו. לאחר שיחה קצרה, נפרדו השניים וכל אחד הלך לדרכו. לטענתו לא חיבק את התובע לא ב"חיבוק דב" ולא בשום חיבוק אחר, אלא הם נפרדו בלחיצת יד וטפיחה קלה בכתף האחד של השני. עוד הוסיף כי הטענה שגרם לתובע לשבר בחוליה תוך כדי חיבוק, איננה הגיונית לאור ממדי גופו (רזה ובגובה ממוצע) (סע' 9 לתצהירו).
סילבר טענה, כי האירוע השני התרחש לאחר שגדי סיים את עבודתו, החתים כרטיס יציאה ויצא משטח המפעל (דו"ח נוכחות צורף לראיותיה בנספח א'). לגישתה אף אם יוכח כי נזקו של התובע התרחש כתוצאה מהאירוע השני, התביעה כנגדה צריכה להידחות נוכח היעדר חבות מצדה. סילבר הפנתה לפסיקה שתומכת בטענתה לכך שבהתאם לסע' 13 לפקודת הנזיקין, אין אחריות של מעביד ל כל פעולות של עובד שלו (ת"א נצרת) 31902-06-13 פ.ע. חסויה נ' בית סיעוד ב"בית נועם" ואח', מיום 28.12.14; ת"א (נצרת) 5498-10-16 פלוני נ' פלוני ואח', מיום 13.12.18).
דיון והכרעה
מה גרם לנזקו של התובע, האם האירוע הראשון או שמא האירוע השני, או אולי שניהם? ככל ויוכח כי האירוע הראשון הוא זה שגרם לנזק, יש לבדוק האם הנתבעות התרשלו. ככל ונזקו של התובע הוא כתוצאה מהאירוע השני דין התביעה להידחות שכן, תביעתו של התובע היא כנגד הנתבעות 1-2 בלבד, ממילא עם דחיית התביעה כנגד הנתבעות, גם הודעות צ"ג כנגד צדדי ג' יידחו. אלו השאלות העומדות להכרעתי.
שאלת האחריות
תיאור האירוע שגרם לפציעת התובע
כאמור, התובע טען בתצהירו כי שני אירועים שונים, אירעו בסמיכות זה לזה ביום האירוע, אך רק אחד מהם הביא לפגיעה בגבו, והוא האירוע הראשון.
התובע הדגיש בתצהירו, כי על אף שהוא עבר שני אירועים, והאירוע השני עם ההרמה של צ"ג 1 "לא הוסיף לי בריאות, אך פציעתי נגרמה לי כתוצאה מהרמת הפח" התובע הדגיש בתצהירו, כי צ"ג 1 חיבקו באזור הגב התחתון והמותן, בעוד שכאביו כתוצאה מהרמת הפח היו באזור העליון של הגב , משמע רק אירוע הרמת הפח הוא זה שגרם לנזק שלו. זו הסיבה שהתובע לא הגיש תביעה כנגד צ"ג 1, אלא הפנה את טענותיו רק כנגד מעבידתו- הנתבעת 1 (יעויין בסעיף 7 לסיכומי התובע).
גם בעדותו בפניי, תיאר התובע את שני האירועים, ואת דעתו כי הכאב נגרם לו מפח הזבל שהרים (עמוד 6 ש' 22 ), וכאשר נשאל כיצד הוא יודע לקשר את הכאב דווקא לאירוע הראשון ענה: "הגוף שלי זה שלי...הפח זבל גרם לכאבים, זה מה שהרגשתי, מהחבר לא היה כלום...אבל הקליק (שהתרחש כתוצאה מהחיבוק- י"ב) לא קשור" (עמוד 7 ש' 14-18 ).
ואולם לא זו הייתה הגרסה שנמסרה ע"י התובע או מטעמו, בסמוך לקרות האירועים.
בסמוך לקרות האירועים, התובע או אלו ששמעו את גרסתו (ועל כך להלן) ייחס את פציעתו רק לחיבוק שהיה לו עם צ"ג 1, ולא הזכיר כלל את אירוע הרמת הפח.
אסקור עתה את המסמכים המצויים בתיק, מסמוך לאירוע נשוא התובענה והלאה:
- במכתב השחרור מבית החולים (מיום 30.8.13 ) נכתב כך:
"הבוקר בעבודה, חבר הרים אותו מהרצפה – תפס אותו בבטן ובגב, ואז הנחית אותו בחוזקה בחזרה על רגליו. שמע "קליק" הרגיש שנשבר משהו בגב. בהתחלה נעמד והלך, חזר לעבוד. לאחר מספר דקות התכופף למכונה ולא הצליח להתיישר בחזרה. הוזמן אמבולנס..." (נספח ד' למוצגי התובע). מובן שמסמך זה לא נכתב ע"י התובע. על הגורם שמסר מידע זה- להלן.
בטופס בל/250 של המל"ל מיום 2.9.13, אשר נחתם ע"י המעביד- הנתבעת 1, נכתב כך:
"קיבל חיבוק חזק במיוחד מחבר קרוב שמע "קליק" בגב וחש בכאבים" (נספח ג' למוצגי התובע).
במסמך מקופת חולים (הפניה לדימות- דר' ג'קי ברוך) מיום 3.9.13 נכתב:
"נפילה לפני שבוע בעבודה" ודוק: נפילה מוזכר, היינו אירוע ש"מתכתב" עם האירוע השני ולא הרמת פח (עמוד 7 למוצגי התובע . גרסה זו אף הועתקה למסמך רפואי נוסף של קופ"ח מיום 1.10.13 (עמוד 22 למוצגי התובע)).
בתביעה לתשלום דמי פגיעה במל"ל מיום 10.9.13 נכתב כך:
"חבר הרים אותו מהרצפה, תפס אותו בבטן ובגב, ואז הנחית אותו בחוזקה, בחזרה על רגליו, שמע "קליק" הרגיש שנשבר משהוא בגב..." (נספח 2 למוצגי הנתבעים).
רק בתביעה לקביעת דרגת נכות של התובע אצל המל"ל מיום 24.12.13 (בל/200), מסמך שנחתם ע"י התובע, צויינו לראשונה 2 האירועים:
"יצא לזרוק זבל בבוקר בצפרדע, הרים פח אשפה גדול, והרגיש קליק בגב, לאחר מכן פגש חבר, והחבר חיבק אותו חיבוק חם, וייתכן שמעט עם כח סביר, לאחר זמן קצר לא יכולתי לזוז בכלל" (עמוד 41 למוצגי התובע. התובע חתום על מסמך זה).
בדו"ח הוועדה הרפואית מיום (27.2.14. בל/224 ), צויין רק אירוע החיבוק עם צ"ג . בתיאור הפגיעה נכתב: "חבר הרים אותו בחיבוק דב והנחית אותו בחוזקה" (עמוד 46 למוצגי התובע), בהמשך נכתב "קיבל מכה בגב" (עמוד 47 למוצגי התובע) .

ב"טופס הודעה על תביעה- מעבידים" אצל הנתבעת 1 (טופס ששייך לנתבעת 2 ) מיום 10.9.14 נכתב כך:
"בעת שיצא לרוקן אשפה של המפעל, קיבל חיבוק חזק במיוחד מחבר, שמע "קליק" בגב וחש בכאבים. האירוע התרחש מחוץ למפעל, ע"י חברו הטוב ביותר, שאינו עובד המפעל" .
במסמך זה אומנם צויינו שני האירועים, אך הדיווח לא מייחס כל טענה לעצם הרמת הפח, ככזו שגרמה לנזק כלשהוא בגב, אלא רק האירוע השני הוא האירוע הדומיננטי שגרם לנזק .
הנה כי כן, בסמוך לתאונה, הן במסמכים הרפואיים והן במסמך המל"ל, לא הוזכר כלל האירוע הראשון, זה הוזכר רק כשלושה חודשים לאחר התאונה, כאשר בהמשך שוב "נעלם" האירוע הראשון, או הוזכר אך ללא טענה כי הוא זה שגרם לפציעה.
ואל יהא עניין זה קל בעיננו.
התובע עצמו (להלן אתייחס לטענות התובע כי לא הוא מסר את המידע המופיע במסמכים), בסמוך לאירוע לא מצא לציין כלל את אירוע הרמת הפח כאירוע משמעותי שבעקבותיו הוא חש בכאבים כלשהם בגבו, התובע ייחס את כאביו רק לאירוע השני, אירוע שבכתב התביעה, בתצהיר ובעדותו בפניי, התובע לא מצא לייחס לו כלל כל תרומה למצבו הרפואי, או כל רשלנות בגין אירוע זה .
והלא דבר הוא?
ניתוח הדיווח בבית החולים
בעניין הדיווח בבית החולים בסמוך לאירוע, טוען התובע בסיכומיו (עמוד 3 ) , כי "ככל הנראה" ניסים שליווה את התובע לבית החולים, מסר את הגרסה לרופא המטפל במסגרת האנמנזה, מכיוון שהתובע היה נתון אותה עת בכאביו, ולא יכול היה למסור את מה שאירע לו. אציין כי ניסים לא בא להעיד בפניי.
כאשר נשאל התובע מדוע הגרסה שנמסרה בבית החולים היא זו שנמסרה (ללא אזכור עניין הפח) , ענה "לא הייתה לי ברירה, לא היה לי מה להגיד באותו זמן" (עמוד 8 ש' 4 ). בהמשך העיד כי ניסים הזמין את האמבולנס לבית החולים, ובבית החולים הוא לא זוכר מי דיבר ומסר את האנמנזה (עמוד 20 ש' 19 ), כן העיד כי הוא סיפר לניסים על כך שהיה לו כאבים מהרמת הפח, אך הוא לא זכר האם הוא סיפר זאת לניסים בטרם הגיעו לבית החולים, או אחר כך (שם, ש' 20-28 ). התובע גם לא ידע להעיד האם ניסים דיבר עם הצוות הרפואי (שם, ש' 31-32 וכן עמוד 21 ש' 1 ).
לאור כל המקובץ, אני קובע כי הגרסה שנמסרה באנמנזה (נפילה רק כתוצאה מהחיבוק עם צ"ג 1 ) , היא הגרסה אותה מסר התובע או ניסים מטעמו, וכי לא הייתה גרסה נוספת שנמסרה שלא באה לידי ביטוי באנמנזה.
ואבקש להדגיש, איני מתכוון לקבוע כי מה שנכתב באנמנזה ע"י הגורם המטפל, זה ציטוט מילולי מדוייק של מה שמסר החולה. הגורם המטפל אינו עסוק בגביית עדות, אותו מעניין מדוע המטופל הגיע לבית החולים, בכדי לתת לו את הטיפול המיטבי בהתאם למידע שמוסר המטופל אודות פגיעתו.
טלו נא מקרה בו התובע נופל ברחוב כתוצאה מריצוף שבור ברחובה של עיר, ואילו באנמנזה נרשם כי התובע נפל ברחוב, בלי ציון הסיבה לכך. במקרה זה לא הייתי ממהר להסיק כי התובע לא ציין בבית החולים את הריצוף השבור, ייתכן בהחלט שהוא אמר זאת, אך זה לא נרשם, כי לגורם המטפל פרט זה לא בהכרח חשוב לסיפור המסגרת, ולכן זה לא נרשם.
ואולם לא סביר בעיני כי התובע או ניסים מסרו כי התובע ניזוק בגבו עקב הרמת משא כבד ועקב החיבוק עם התובע, וסיפור המשא הכבד שהורם לא היה נכתב. זה פרט חשוב להבנת האירוע שעבר התובע.
ייתכן בהחלט (וזאת לא נדע בוודאות כי ניסים לא הגיע להעיד), כי לא התובע מסר את האנמנזה בשל ערפול חושיו עקב הכאבים, אלא ניסים, אך לא סביר בעיני כי ניסים שידע לכאורה על הסיפור המלא, כטענת התובע, לא מסר סיפור מלא זה לגורם המטפל. ואולם, כאמור לעיל, התובע כלל לא זכר מי מסר את האנמנזה, וכן התובע לא זכר האם בכלל ראה את ניסים מדבר עם הצוות הרפואי, כך שאיני מקבל את טענת התובע בסיכומיו, שאין לייחס חשיבות לאי הזכרת אירוע הרמת הפח.
אני סבור כי יש לייחס לכך חשיבות, ואני קובע כי אם הדבר לא נכתב באנמנזה, הוא לא נאמר, לא ע"י התובע ולא ע"י ניסים.
עניין זה מקבל חיזוק מהעובדה שגם בקופת חולים מיום 3.9.13, נכתב כי התובע נפל בעבודה. הרמת הפח לבטח לא נחשבת "נפילה בעבודה", כך שגם בשלב זה התובע לא דיווח על הרמת הפח והנזק לגב, לגורם המטפל.
הראיה הנוספת המחזקת את מסקנתנו, היא מהדיווח הראשוני והשני למל"ל. הדיווח הראשוני (2.9.13) והשני (10.9.13 ) למל"ל
התובע טען בעדותו כי את מסמך בל/250 המעביד שלו כתב ומילא ולא הוא, וכי הוא לא היה ידע מה נכתב שם (עמוד 9 ש' 7-9 ). התובע העיד כי כעובד הוא פחד ממעבידו ולכן חתם על כל מה שאמרו לו לחתום עליו בכדי לשמור על מקום עבודתו (עמוד 21 ש' 13-16 ) .
איתן מעבידו של התובע העיד כי את מסמך בל/250 כתבה אשתו ( עמוד 26 ש' 6 וכן עמוד 31 ש' 16-17 ), אך הגרסה שהופיעה במסמך זה נמסרה ע"י התובע.
בסעיף 5 לתצהירו העיד איתן, כי ביום המקרה התובע פנה אליו ולאחרים (בתצהיר נכתב "פנה אלינו") וסיפר את מה שהתרחש בבוקר (איתן לא היה עד לאירועים להם טוען התובע).
בעדותו בפניי העיד כי:
"הוא סיפר לכולנו, אבל אחר כך הוא נכנס למשרד הוא שאל מה שלומי ודיבר עם העובדים בנחת. הוא בא לבקש שימלאו לו טופס של מל"ל יומיים אחרי זה. לא זוכר את הפרטים במדויק עברו כמה שנים מאז...בזמן המקרה אני לא הייתי הגעתי אחר כך ושמעתי מהעובדים את כל הסיפור, בדיוק מה שכתוב פה, שהוא חיבק אותו בחוץ וכואב לו הגב ואחר כך פינו אותו." (עמוד 26 ש' 6-12 )
כלומר, איתן סתר את טענת התובע כי האמור במסמך בל/250 היה דיווח חלקי של מה שהתרחש לתובע, איתן העיד כי הגרסה שנרשמה ע"י אשתו, זו הגרסה שגם הוא שמע מהתובע בסמוך לאירועים הנטענים.
אציין כי גם מהבחינה המשפטית, אין כל צורך לנתבעת 1 להסתיר את האירוע של הרמת הפח, מכיוון שגם אם זה היה נכתב, הנתבעת לא חשופה לתביעת חזרה של המל"ל כמעבידה וגם אין בכך משום הודאה בחבותה המשפטית כלפי התובע בתביעת נזיקין , ולהיפך, היא עלולה להזיק לתובע מכיוון שדווקא האירוע של החיבוק יכול להתפרש (וזו לא בהכרח עמדתי), לא כאירוע של "עקב" העבודה, מה ש עלול להוביל לדחיית תביעתו במל"ל. כלומר לא הוברר אל נכון, היתרון, לשיטת התובע, לטעם בהסתרת אירוע הרמת הפח ע"י הנתבעת 1 .
לאור העובדה שגרסה זו נמסרה במספר פעמים הסמוכים לאירועים (בבית החולים, בקופת החולים (מיום 3.9.13, שם צויין כי התובע נפל, ולא הוזכר עניין הפח), וגם בהמשך כפי שנסקר לעיל), אני קובע כי זו הגרסה שמסר התובע בסמוך לתאריך האירוע- 28.8.13, והוא לא ייחס כלל את הנזק לגבו בהרמת פח הזבל. כלומר התובע עצמו בזמן אמת לא ראה את האירוע הראשון של הרמת הפח כאירוע שגרם לנזק בגבו.
עדות צ"ג 1
צ"ג 1, מי שפגש בסמוך לאירוע את התובע, העיד כי התובע אמר לו כי כשהלך לזרוק את הזבל והרים את הפח הוא הרגיש כאב בגב (נספח ב' למוצגי צ"ג 2- " תיאור האירוע" בכתב יד, ס עיף 4 לתצהירו , וכן בעדותו בפני עמוד 36 ש' 6 ).
ואולם ברור כי צ"ג 1 הוא בעל דין מעוניין. צ"ג צורף להליך, כמי שאחראי לאירוע הנזק של התובע, לצ"ג יש אינטרס עליון כי הבעיה בגבו של התובע "תועתק" ממנו ותעבור לאירוע הרמת הפח, שכן אז המזיק יהיה המעביד ולא הוא. על רקע זה יש להתייחס לעדות צ"ג . כאמור , הקביעה כי התובע לא מסר בזמן אמת כי הוא הוא נפגע מהרמת הפח, נסמכת על מספר אינדיקציות שנמנו לעיל.

סתירות בעדות התובע בקשר עם האירוע השני
העובדה כי התובע טען בתחילה שהוא נפגע מהחיבוק, ולא ציין כי הוא נפגע בשל הרמת פח כבד, ואילו בכתב התביעה הוא טען כי לחיבוק אין כל קשר לפגיעה שלו, אלא רק להרמת הפח (ולכן תב ע בתביעתו רק את הנתבעת 1) , מצריכה לבדוק היטב את גרסת התובע. והנה, בגרסתו בעניין החיבוק שקיבל מצ"ג 1 (האירוע השני) התגלו פערים משמעותיים.
בסעיף 3 לתצהיר התובע הוא העיד כי צ"ג 1 "לפת אותי לפתע בחוזקה והרימי, כך שרגליי נותקו מהרצפה, והטיח אותי בחזרה אל הקרקע" בעדותו בפניי העיד כי צ"ג 1 חיבק אותו "ושמענו קליק היה כאב חזק, שהרמתי את הפח לא היה קליק, כשהרמתי את פח הזבל היה כאב חזק שלא הצלחתי להתיישר, ואז פגשתי את החבר" (עמוד 6 ש' 8-10 ). החיבוק היה "חיבוק שלום שלום, חיבוק עם הכתפיים שמצמידים כתף לכתף. הוא גם חיבק אותי בידיים וגם בכתפיים" (שם, ש' 12-13 ). ואולם בחיבוק זה שלל התובע כי צ"ג 1 הרים אותו באוויר (שם, ש' 22 ).
התובע חזר על עמדתו כי צ"ג 1 לא הרים אותו בעת המפגש גם בהמשך עדותו "לא הייתי באוויר בחיבוק, זה היה חיבוק רגיל" (עמוד 10 ש' 7 ), אבל כעבור זמן קצר שב והעיד כי "הייתי באוויר אבל לא נפלתי...הוא לא זרק אותי על הרצפה, הכאב שלי נשאר מהפח זבל" (שם ש', 17-19 ) , כאשר הוא נשאל לגבי טענתו ל"הטחתו" על הרצפה (סעיף 3 לתצהיר) ענה כי הוא "לא מכיר את המילה הזאת" (שם, ש' 21 ) .
יצויין כי בתשובה 22.1 לשאלון ששלח צ"ג 2 לתובע, חזר התובע על עיקרי עדותו בתצהיר העדות הראשית בעניין הרמתו והטחתו ע"י צ"ג 1 , עם התוספת שלא הוזכרה בתצהיר העדות הראשית, של ה"קליק" שנשמע כתוצאה מהחיבוק. אם כי חייבים לציין שבתשובה זו לשאלון הצהיר התובע כי בעקבות הרמת הפח הוא חש כאב חד בגב ורק "בהמשך אותו יום עבודה, ולמרות שיידעתי את כל העובדים בדבר כאבי הגב שלי, אחד העובדים לפת אותי לפתע בחוזקה ב"חיבוק דב" והרים אותי..." , היינו האירוע עם צ"ג 1 לא התרחש בסמוך לאירוע הרמת הפח, אלא בהמשך אותו יום, ורק לאחר שהוא סיפר לכל העובדים על כאבי הגב שלו.

לסיכום: קיימים פערים משמעותיים בגרסת התובע לקרות האירוע השני. פערים אלו יועלו על הטבלה הבאה:

תצהיר עדות ראשית
תצהיר תשובות לשאלון
עדות בבית המשפט
כיצד אירע האירוע?
צ"ג 1 לפת את התובע, רגליו נותקו מהקרקע, ואז הוטח על הרצפה.
צ"ג 1 לפת את התובע, רגליו נותקו מהקרקע, ואז הוטח על הרצפה.
חיבוק כתף לכתף. חיבוק רגיל. רגליו לא היו באוויר (אך גם טען שהיה באוויר, אבל צ"ג 1 לא זרק אותו לרצפה והוא לא נפל). בסיכומים נכתב "חיבוק אתיופי מסורתי".
האם הוטח על הרצפה?
כן
כן
לא (טען שלא מכיר את המילה "הטחה")
האם נשמע "קליק"?
לא מוזכר (בתביעה למל"ל מ- 24.12.13 צויין כי ה"קליק" נשמע עם הרמת הפח).
כן
כן
מתי התרחש האירוע עם צ"ג 1
בסמוך להרמת הפח
בהמשך יום העבודה, ורק לאחר שסיפר לשאר העובדים על אירוע הרמת הפח שגרם לכאבי גב.
בסמוך להרמת הפח

עיון בטבלה מורה על פערים משמעותיים בגרסת התובע, כאשר אנו מצרפים פערים אלו, לבעיה הקשה בגרסת התובע שנסקרה לעיל, באשר לגורם שהביא לכאבי הגב שלו מבין שני האירועים שעבר, אין מנוס אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח את המקרה שגרם לטענתו לנזק שאירע לו ואת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי לבין הרמת הפח , מכאן, לא ניתן לומר כי התובע הוכיח את תביעתו כנגד הנתבעת 1.
לאור העובדה כי עדותו של התובע לעניין הרמת הפח הינה עדות יחידה של בעל דין, קיימת חובת הנמקה לקבלתה (ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 ) . הסתירות השונות בעדות התובע, מונעים את קבלת עדותו לעניין האירוע שגרם לפגיעתו.
התובע לא הוכיח את רשלנות הנתבעת 1
התובע כשל איפה בהוכחת המקרה שעליו הוא מבסס את תביעתו כנגד הנתבעת 1.
ואולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בכל זאת התובע ניזוק בגבו, הראיה שהתובע נאלץ לקבל טיפול רפואי, אך אין בכך די. ע ל התובע להוכיח את רשלנות הנתבעת, וזה נכון גם במקרה בו לא הייתה כל בעיה באירוע שגרם לנזק התובע. גם במקרה בו התובע היה מוכיח כי גבו נתפס כתוצאה מהרמת פח כבד, עליו להוכיח את רשלנות הנתבעת 1. זאת לא נעשה. נבהיר עתה מדוע.
בכדי שהתובע יוכיח את רשלנות הנתבעת 1, יהיה עליו להוכיח כי הפח אותו הרים היה פח כה כבד (על התובע להוכיח תחילה מה היה משקל הפח), עד כי היה על הנתבעת 1 לספק לתובע אמצעים שיסייעו בידו להרים את הפח, כגון עגלה מיוחדת, או סיוע מצד עובד נוסף, בהרמת פח כה כבד. עליו להוכיח מה נחשב "פח כבד" ומהם דרישות הדין אם בכלל בהרמת פח מסוג זה . על התובע להוכיח כי הנתבעת התרשלה בכך שלא תדרכה אותו באשר לדרך הנכונה של הרמת הפח, באופן כזה שלא יגרום לו נזק בהרמתו.
לו התובע יניח תשתית ראשונית לרשלנות הנתבעת 1, יכול ויתקיימו תנאי סעיף 41 לפקנ"ז, אשר יעבירו את נטל הבאת הראיות והשכנוע, על כתפי הנתבעת 1 להוכחת העדר רשלנותה. התובע כשל במשימות אלו המוטלות לפתחו.
כאמור הנתבעת 1 מכחישה את רשלנות מצידה בעניין האירוע הראשון. לטענתה, לא היו ברשותה פחים במשקל הנטען ולכל היותר משקל הפחים היה עד 10 ק"ג (ס' 8 לתצהיר איתן) . כן העיד איתן על הדרכות שניתנו לעובדים באופן סדיר לרבות הרמת משא כבד ואספקת מיוד מגן אישי (סעיף 10 לתצהיר).
האם התובע הרים את הנטל להוכיח כי הרים פח במשקל כבד של כ- 40 ק"ג והוא זה אשר גרם לפגיעה בגבו?
בעדותו תיאר התובע את עבודתו אצל הנתבעת 1 – אשר כללה את ריקון הפחים במפעל (בכל בוקר) וניקוי המפעל (עמ' 13 ש' 22). כאשר התבקש לתאר את הפח הרלבנטי , טען כי גובהו של הפח מעט נמוך מדוכן העדים של בית המשפט (שם, ש' 24), עשוי מפלסטיק ובעל שתי ידיות (עמ' 15, ש' 5). מאחר ולפחים אין גלגלים, ויש הרבה פחים, הוא היה משנע אותם באמצעות עגלה ( עמוד 13 ש' 20 ). כאשר נשאל איתן מה הסיבה שהיה צורך בשינוע הפחים על גבי עגלה, אם משקלם לא היה כבד כנטען על ידו (עד 10 ק"ג), השיב כי הדבר נעשה לצורך נוחות, מאחר והיה צריך ללכת כמה עשרות מטרים עם הפחים עד לריקונם (עמ' 33, ש' 30-31).
התובע תיאר את הרמת הפח וריקונו באופן הבא: " זה היה גדול כזה שאני צריך מלמטה להרים את זה ואז לא יכולתי להתיישר ואז קמתי שפכתי ואז פתאום הרגשתי כאב חזק " ( עמ' 19, ש' 31-32).
התובע נשאל על ידי האם באותו היום הפח שקל יותר מהרגיל, והשיב כי "יכול להיות שהיה שם שמן של המכונה של העיבוד שבבים של המכונה. זה כל הלכלוכים המכונה עובדת, כל החריטות של העיבוד שבבים נופל למטה". ובהמשך טען "זה כבד. כל הזמן יש שם שבבים ואני כמעט שלוש שנים עובד וזה אותו דבר" (עמ' 14, ש' 2-5, ההדגשה הוספה). כלומר – התובע העיד כי במשך כשלוש שנים רוקן פחים, שכללו גם שבבים מהמכונות, ושמשקל הפחים פחות או יותר זהה. איתן אישר שהכרסומים הם חלק מהפסולת (עמ' 32, ש' 13-14), אם כי השמן לא (שם, ש' 16 ).
כאמור, איתן טען בתצהירו כי לא היו מעולם במפעל פחים במשקל של 40 ק"ג והוא חזר על טענה זו בעדותו: "אני מסביר מה המפעל עושה כדי שתבינו. פחים בגודל נורמאלי מפלסטיק כאלה שזורקים שאריות ניירות. אין פח שאי אפשר להרים אותו ביד אחד. פח מלא יכול לשקול עד 10 ק"ג גג שזה מה שאדם יכול להחזיק ביד אחת. שלא היתה לו עבודה אמא שלו עשתה את אותה עבודה שהחליפה אותו ורוקנה את הפחים כל בוקר" (עמ' 27, ש' 20-23). יוער כי הטענה שאמו של התובע החליפה אותו בעבודת הניקיון וריקון הפחים, בזמן ששהה התובע בחופשת מחלה, נטענה לראשונה בעדותו של איתן. התובע נשאל אודות מחליפתו בעבודה ואישר כי אמו החליפה אותו בניקיון השירותים: "בגלל שכל השירותים היה מסריח אמא שלי היתה הולכת לנקות את השירותים. היתה עובדת מישהי אחרת והיא עזבה ואז הוא אמר לי אם אתה יכול לעשות את השירותים ואז אמרתי אני רוצה לעבוד, ואז אני נשברתי. ואז אמרתי לאמא שלי שהיא תעשה את העבודה ושילמו לה על זה" (עמ' 16, ש' 16-19). בהמשך עדותו טען כי נוסף על ניקיון השירותים, אמו רוקנה פחים של השירותים והמשרדים אך לא את פחי המפעל (שם, ש' 2 7-28 ). יצויין כי אימו של התובע לא הגיעה להעיד.
גם גדי העיד בנוגע לפחים, שכן הוא עבד אצל הנתבעת 1 בטרם החל לעבוד בסילבר (בשנים 2007-2013). גדי טען כי לא זכור לו פחים שמתקרבים למשקל של 40 ק"ג ואפילו לא 20 ק"ג. גדי טען, כי אף פעם לא התאמץ לרוקן פח של הנתבעת 1 . גדי העיד כי "תמיד הלכנו שנינו ולא הייתה בעיה עם זה". גדי תיאר את גובה הפח פחות מחצי גובהו של דוכן העדים (עמ' 35 ש' 15-31 וכן ע מ' 37, ש' 19-20).
כאמור, עדותו של התובע באשר לאירוע הראשון, והטענה להרמת פח כבד במשקל של 40 ק"ג הינה עדות יחידה של בעל דין, שכן לא היו עדים לאירוע. גדי שמכיר את הנתבעת 1 ועבד בה, העיד כי לא הרים פח של 40 ק"ג ואפילו לא של 20 ק"ג. איתן הכחיש לחלוטין את הימצאות פח כה כבד אצלו.
האם התובע הרים את הנטל להוכיח את משקל הפח הנטען?
התובע לא צירף תמונות של הפח הנטען ו/או תכולתו. בכתבי טענותיו ובתצהיר כלל לא נטען לגבי תכולתו של הפח. אציין כי אף אם נמנע מהתובע לצלם את הפחים ותכולתם בשל סגירת המפעל או מכירתו לגורם אחר, התובע יכול היה להביא לעדות עובדים שעבדו בזמנים הרלוונטיים בחברה, אשר יכלו לתמוך בגרסתו בנוגע למשקל הפחים. בנוסף, התובע יכול היה לזמן לעדות את ניסים, עובד הנתבעת 1 שראה את התובע מיד לאחר האירוע, אלא שהתובע נמנע מלעשות כן.
הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי, יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. משכך, הכלל הוא כי צד אשר נמנע מלהעיד עדים מטעמו, נזקף הדבר לחובתו שכן אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה(4) 651 (1991); ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (4.4.2012); יעקב קדמי, על הראיות: הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי, בעמ' 1892-1891 (2009)).
כך שהתובע לא הוכיח את משקלו של הפח ואף לא את גודלו.
יצויין כי גדי העיד כי כאשר הוא פגש את התובע, זה היה עם פח ומריצה. עדות זו משתלבת עם עדותו של איתן בדבר שינוע פחים במפעל בעזרת עגלות משא (ס' 8 לתצהירו). גדי גם העיד כי הוא קיבל הנחיות בטיחות אצל הנתבעת 1 (עמוד 35 ש' 5 ) וכן הנחיות לנעילת נעלי עבודה ומגינים (שם, ש' 7 ), כמו כן הוא קיבל ציוד בטיחות מהנתבעת 1 (שם, ש' 9 ) . התובע טען להעדר הדרכות, עדותו לא קיבלה כל חיזוק וסיוע. עדות גדי דווקא החלישה את טיעונו של התובע בעניין ההדרכות.
אציין כי, לו סבר התובע כי המדובר בפח כבד (ואיני קובע שהפח היה כבד), היה עליו להימנע מהרמתו ולהיעזר בעזרת עובד נוסף.
התובע לא הוכיח מהו המשקל האסור בהרמה לעובד בודד, או כי קיימת חקיקה או תקנות הדנות במשקל המירבי המותר בהרמה לעובד בודד. מעת שלא הוכח מה משקל הפח, ונטען ע"י הנתבעת 1 כי אין ברשותה פחים כבדים אלא רק פחים של עד 10 ק"ג אם בכלל, עדות שקיבלה אישוש מעדות גדי, הרי שיש לקבוע כי הרמת הפחים בשטחה של הנתבעת 1 הינה פעולה פשוטה שאין צורך לקבוע לגביה כללים מיוחדים . התובע עצמו העיד כי ביצע פעולה זו תקופה ארוכה, ללא כל בעיה, כך שאין לומר שקיים צורך לבצע הדרכה מיוחדת על פעולה פשוטה ושגרתית שמתבצעת תדיר, וגם ע"י התובע (יעויין בעניין ע"א 2162/90 מצא נ' אגד [פורסם בנבו, 9.2.93]. להלן -עניין מצא). מכל מקום, איתן העיד על מתן הדרכות לעובדים בעניין הרמות משא כבד וכך גם גדי העיד על מתן הנחיות בטיחות שונות.
התובע הרים תקופה ארוכה את הפחים, כך לטענתו ללא כל בעיה, כך שאין לקבוע כי הנתבעת 1 התרשלה בדרך כלשהיא, לא באי מתן הדרכה להרמה נכונה של פחים, לא באי אספקת ציוד הולם ולא בחשיפת התובע לתנאי עבודה מסוכנים, של הרמת פח כבד באופן בלתי סביר, אחר שמשקל הפח לא הוכח כלל.

פסיקה
אחריות מעביד לעובדו הינה אחריות ברמה גבוהה. על המעביד לעשות ככל שלאל ידו בכדי למנוע נזקים לעובדו. על המעביד לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה ומוגנת. על המעביד לדאוג שעובדו ידע אל נכון את הסכנות הגלומות בעבודה שהוא מבצע, יבינן וידע להיזהר מהם. על המעביד להדריך את עובדו בדרך ביצוע עבודה זהיר, בטוח והולם. על מעביד לספק לעובדו אמצעים להגנה עליו בעת סכנה. דברים אלו הינם בבחינת מושכלות יסוד.
בפסיקה נקבע כי נקבע כי: "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 ועוד פסיקה רבה ומגוונת ).
ואולם ברור כי אין אחריות מעביד הינה אחריות מוחלטת, ועל התובע להוכיח כי מעבידו התרשל כלפיו.
במקרים הדומים לענייננו, נקבע בפסיקה, כי אין די בעובדה שגבו של העובד "נתפס" במהלך הרמת משא, לבדה, כדי ללמד על רשלנות המעביד. (יעויין בעניין ע"א 5379/90 מתיתיהו נ' מד"י [פורסם בנבו, 26.1.93]; עניין מצא לעיל; ע"א 5580/92 מרקוביץ' נ' התעשיה האווירית, תקצירי סביר ; ע"א (ת"א) 1089/01 אירובוט בע"מ נ' גרשגורין, [פורסם בנבו, 9.1.03].
לסיכום, גם ללא הבעייתיות הקיימת בהוכחת המקרה נשוא התובענה, התובע לא הוכיח את רשלנות הנתבעת 1.
בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות.
אחר שנדחתה התביעה הראשית , הרי שגם ההודעות לצד שלישי נדחות.
מעבר לצורך, הרי שלאור הראיות שהובאו בפניי, לא מצאתי כל רשלנות כלפי צ"ג 1 בקשר עם החיבוק שנתן לתובע. כאמור, התובע מסר מספר גרסאות בקשר עם החיבוק בינו לבין צ"ג 1, ולפיכך איני יכול לקבל את טענתו בדבר הטחתו על הרצפה לאחר שהורם ע"י צ"ג 1. עדות צ"ג 1 לפיה המפגש בינו לבין התובע כלל אמירת שלום, לחיצת יד והצמדת כתף לכתף (עמוד 36 ש' 29. תצהירו סעיף 5 ), לא נסתרה, נראית סבירה ולפיכך מצאתי לקבלה.
בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס לצ"ג 1 רשלנות כלשהיא בחיבוק שהיה בינו לבין התובע.
גובה הנזק
להלן נזק התובע למקרה, בו מסקנת פסק דין זה תשונה בהליך של ערעור.
נתוני בסיס לחישוב:
התובע יליד 7.5.89. בן 24 בעת התאונה, בן 30 כיום.
אירוע מיום 28.8.13 .
נכות מומחה בית משפט: 5% בגין שבר בחוליה.

המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה והועדה הרפואית קבעה לתובע נכויות כדלקמן:
50% נכות זמנית מיום 15.10.13 ועד ליום 30.11.13.
20% נכות זמנית מיום 1.12.13 ועד ליום 30.6.14.
5% נכות צמיתה החל מיום 1.7.14, בגין שבר בחוליה D4 שהתרפא, לפי סע' 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן - תקנות המל"ל).
התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית שניתנה ע"י ד"ר יחזקאל טיטיון ביום 24.11.14 לפיה לאחר התאונה, אובחן התובע כסובל משבר דחיסה של גוף החוליה D4 וטופל שמרנית. המומחה קבע נכות צמיתה בשיעור 14.5% מש וקללת ( 5% בגין שבר דחיסה בחוליה D4, לפי סע' 37(8)(א) לתקנות המל"ל, ו- 10% בגין הגבלה קשה בתנועות עמד שדרה גבי המלוות בכאבים, לפי סע' 37(6)(ב) לתקנות המל"ל). כן קבע המומחה נכויות זמניות לתובע.
הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית מטעמן שניתנה על ידי ד"ר ג. ביאליק, מיום 21.10.16, אשר בדק את התובע וקבע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין השבר בחוליה D4, לפי סע' 37(8)(א) לתקנות המל"ל, אולם הפחיתה ב- 2.5% על רקע מנינגיומה.
לאור הפער בקביעות המומחים, עליהם הצדדים לא הצליחו לגשר, ד"ר רפאל לוטן (להלן – ד"ר לוטן), מונה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 7.2.17 העריך ד"ר לוטן את נכותו הזמנית של התובע:
100% מיום 28.8.13 ועד 30.11.13.
50% מיום 1.12.13 ועד 28.2.14.
20% מיום 1.3.14 ועד 30.6.14
החל מיום 1.7.14 נכות צמיתה בשיעור 5% בגין שבר בחוליה D4 שהתאחה, לפי סע' 37(8)(א) לתקנות המל"ל. המומחה ציין כי לא צפוי ה החמרה בעתיד.
המומחה כתב בחוות דעתו, כי הוא לא מצא מגבלות בתנועת עמ"ש גבי ומותני, למרות ניסיון האדרה. המומחה גם לא מצא חסר עיצבי המקנה אחוזי נכות. המומחה ציין כי ייתכן שבעתיד התובע יזקק להמשך טיפולי פיזיוטרפיה ומשככי כאבים.

הפסדי השתכרות
עבר
בהתאם לדו"ח רציפות השתכרות במל"ל התובע השתכר בין החודשים 1-8/13 סך ברוטו של 69,837 ₪, ממוצע חודשי: 8,729 ₪, משוערך להיום: 8,937 ₪- מעוגל: 9,000 ₪.
התובע עבד גם בחברת אבטחה בין החודשים 5-7/13 והרוויח שכר ברוטו של 8,862 ₪, ממוצע חודשי 2,954 ₪, ואולם שכר זה לא המשיך עד לאירוע נשוא התובענה , כך שאין להתחשב בהכנסה זו.

בסיכומיו דורש התובע, שכר בגין חודש וחצי של תקופת אי כושר (מגובה באישורי כושר תואמים ), אני מאשר דרישה זו (מומחה בית המשפט אישר תקופת אי כושר מלא של 100% לתקופה ארוכה יותר) : סך ההפסד בתקופה זו: 13,500 ש"ח= 1.5 X 9,000 .
התובע חזר לעבודה אצל הנתבעת 1, שם עבד עד ליום 13.8.14, שאז פוטר מהנתבעת (מכתב הפיטורין צורף למוצגי התובע). בין החודשים 1-8/14 הרוויח התובע בהתאם לדו"ח רציפות במל"ל סך של 52,611 ₪ (אצל הנתבעת 1 ) , בחודשים 8-10/14 הרוויח התובע על פי דו"ח הרציפות סך של 11,822 ₪ (עבודה בחברת העוסקת בעיבוד שבבים), בחודשים 11-12/14 הרוויח 5,141 ₪. בשנת 2015 על פי דו"ח הרציפות הרוויח התובע בין החודשים 1-4/15 סך של 18,640 ₪, בין החודשים 3-12/15 סך של 71,059 ₪ (בשלב זה כבר עבד התובע במשרד הבריאות) . התובע טען בתצהירו כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים ומגבלות בגב, הגורמות לקושי בישיבה ועמידה ממושכים, קושי בנ היגה, בהליכה בהרמת משאות. התובע העיד כי הוא הוריד את נפח שעות העבודה מ- 11 שעות ל- 8 שעות (עמוד 15 ש' 30 ).
בהתחשב בנכות התובע, במגבלותיו כפי שהעיד מחד, אך מאידך במה שנכתב בחוות דעת המומחה בעניין מגבלותיו, ובשים לב להשתכרות התובע עד לסוף שנת 2015, אני פוסק לתובע עד לסוף שנת 2015 הפסד השתכרות נוסף בשיעור של 8,000 ₪.
התובע צירף תלושי משכורת לחודשים 8-11/16. על פי התלושים, ההכנסה המצטברת עד לחודש נובמבר 2016 הייתה 101,678 ₪, ממוצע חודשי משוערך: 9,300 ₪.
סך השתכרות בשנת 2017 עד לחודש נובמבר 2017 על פי נתוני תלושי המשכורת: 105,130 ₪, ממוצע משוערך: 9,600 ₪.
התובע לא צירף נתוני השתכרות לשנים 2018-2019. לטענתו הוא עובד בבית חולים 4 שנים ככח עזר, והוא מבצע שעות נוספות (ס' 25 לתצהירו, עמוד 22 לפרוטוקול).
עיון בנתונים מורה כי משכורת התובעת השביחה, כך שאין מקום לפסיקת הפסד השתכרות לעבר משנת 2016 ועד היום.
הפסד כושר השתכרות בעתיד
בשים לב למשכורת התובע, נכותו הנמוכה יחסית, העובדה שבשנים האחרונות לא נצפית כל ירידה בשכר, אך מאידך לסיכון שבעתיד עלולה הנכות להשפיע, לו התובע ייפלט מעבודתו, אני פוסק לתובע על דרך האומדנה הפסד השתכרות בשיעור: 60,000 ₪.
פנסיה על הפסדי ההשתכרות: 10,000 ₪ (במעוגל).
עזרת הזולת לעבר ולעתיד
התובע לא צירף כל אסמכתאות להוצאות שהוציא בגין עזרה.
התובע העיד כי מאז התאונה הוא מוגבל בעבודות הבית ובסיוע בטיפול בילדיו. אשתו של התובע יטמיין העידה אף היא בתצהירה על כך שהתובע מאז האירוע נשוא התובענה, מוגבל בעבודות הבית השונות. הגב' יהואלה נחקרה על תצהירה בפניי.
לאחר עיון בטענות הצדדים, בחומר שהוגש לתיק ובשים לב לנכותו של התובע, מצאתי לפסוק על דרך האומדנה פיצוי בגין עזרה, לעבר ולעתיד סך של 8,000 ₪.
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד
לא צורפה כל אסמכתא להוצאות בגין פריט זה. בהתחשב בעמדת המומחה דר' לוטן לפיה ייתכן ובעתיד התובע ייאלץ להוציא הוצאות בגין פיזיוטרפיה ומשככי כאבים, מצאתי לפסוק מעבר למגיע על פי חוק הבריאות הממלכתי, סך של 8,000 ₪.
נזק שאינו ממוני
בהתאם לנתוני התיק, נכות התובע וטענותיו כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו ובעדותו, מצאתי לפסוק סך של 30,000 ₪.
סך ניזקו של התובע:
הפסד השתכרות בעבר 21,500 ₪
הפסד כושר השתכרות לעתיד 60,000 ₪
פנסיה 10,000 ₪
עזרת הזולת לעבר ולעתיד 8,000 ₪
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 8,000 ₪
נזק שאינו ממוני 30,000 ₪

סך הכל: 137,500 ₪

אשם תורם:
לו הייתי מוצא לקבוע אחריות על הנתבעת 1 בשל ניזקו של התובע, היה מקום להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 20%. התובע היה עובד מנוסה שביצע שנים רבות את עבודתו אצל הנתבעת , לו חש כי המדובר בהרמת פח כבד מאוד, היה עליו לבצע את העבודה בסיוע עובד נוסף ול א להרים בעצמו ולבדו.
מהסך שנותר יש לנכות את תגמולי המל"ל כפי ששולמו לתובע ולשערך אותם עד ליום הניכוי.

סיום
דין התביעה להידחות.
בהתחשב במכלול הנסיבות בתיק, בהתייחס לכל בעלי הדין, אני פוסק כדלקמן:
התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד, מע"מ ו הוצאות משפט כוללות בסך של 5,000 ₪.
הנתבעות תשלמנה לצדדי ג' שכ"ט עו"ד, מע"מ והוצאות משפט כוללות בסך של 4,000 ₪ לכל בעל דין.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ט, 21 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: וונדים יהואלה
נתבע: יעקב אבניאל ובניו
שופט :
עורכי דין: