ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עדי מדר נגד חיים ששון אומנויות לחימה :

בפני כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

תובע

עדי מדר

נגד

נתבעים

1.חיים ששון אומנויות לחימה
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע
לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר נפילתו במהלך אימון קרב מגע. התאונה ארעה ביום 5.10.11, בהיות התובע בן 13 (תלמיד כיתה ז'). בעקבות התאונה, נגרם לתובע שבר במרפק שמאל.
בהתבסס על חוות דעת רפואית שצורפה לכתב התביעה, התובע טען כי נותרה אצלו עקב התאונה, נכות צמיתה בשיעור של 20% . הנתבעת חלקה על חוה"ד מטעם התובע והגישה חו"ד נגדית, בגדרה קבע המומחה מטעמה כי עקב התאונה נותרה לתובע דרגת נכות צמיתה בשיעור של 5%.
מומחה מטעם ביהמ"ש אשר בדק את התובע, קבע בחוות דעתו מ יום 22.6.16, כי לתובע נותרה דרגת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות מרפק שמאל, לפי תקנה 41 (8) לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
הצדדים חלוקים בדבר נסיבות אירוע התאונה, האחריות להתרחשותה ובדבר היקף הנזק.
לבירור המחלוקת העובדתית נשמעו ראיות הצדדים. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו עצמו והנתבעים הגישו תצהירי עדות של הנתבע ושל מר דרור שנקר, אביו של אורן, המתאמן אשר עפ"י הנטען דחף את התובע והביא לנפילתו (להלן: "שנקר" ו" אורן" בהתאמה).
טענות הצדדים ומהות המחלוקת
התובע טען כי ביום 5.10.2011, במהלך אימון בחוג קרב מגע שהיה באחריות ופיקוח הנתבע מספר 1 ( להלן: "המאמן" או " הנתבע") כאשר הנתבע הציב מולו מתאמן המבוגר ממנו בגיל, גדול ממנו בממדים ו עם ותק יותר גדול בקרב מגע, הוא נדחף בעוצמה רבה ע"י עמיתו לאימון, נפל על הרצפה ונחבל ביד שמאל ( להלן: "התאונה").
לטענת התובע, התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית של הנתבע אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בהצבת המתאמנים בזוגות באופן אקראי וללא הפעלת שיקול דעת ענייני וללא שמירה על שוויון מאזני יכולות וכוחות בין המתאמנים, הצבת מתאמנים שאינם בעלי אותו וותק ואותן יכולות גופניות ופיזיות להתאמן יחדיו, אי מניעת דחיפת התובע, אי שמירה על כללי בטיחות ומתן הוראה לשימוש באמצעי מגן, אי מתן אזהרה למתאמנים מפני הסכנה שהייתה צפויה להם בזמן האימון, אי השגחה על המתאמנים במהלך האימון ואי הצבת מזרנים על רצפת אולם המתאמנים.
בתצהיר העדות ראשית, התובע פירט את טענותיו לעניין נסיבות האירוע . לטענתו, לאחר האימון הקבוצתי, המאמן הציב את המתאמנים בזוגות. במהלך האימון הזוגי , התובע הרים את רגלו כדרישת אותו אימון, ועמיתו לאימון החזיק את רגלו ודחף אותו בחוזקה רבה וכתוצאה מכך, התובע נפל על הרצפה ונחבל ביד שמאל. ע"פ הנטען בתצהיר , המאמן הציב מולו מתאמן שהוא מבוגר ממנו בכמה שנים, בעל יותר שנות וותק באימון, גבוהה ממנו בכ 25-30 ס"מ ו עם משקל כפול ממשקלו לפחות.
מנגד הכחישו הנתבעים, המאמן והמבטחת שלו, את נסיבות אירוע התאונה ואת האחריות המיוחסת לנתבע. לעניין נסיבות האירוע, טען הנתבע בתצהירו כי בחוג השתתפו 12 מתאמנים ובמסגרת האימון הוא חילק אותם לזוגות, כדי לתרגל התקפה והגנה, כאשר פעם המתאמן מתרגל התקפה ופעם אחרת הוא מתרגל הגנה. בעת שהתובע תרגל התקפה, הניף את רגלו לכיוון עמיתו לאימון , אורן שמו, אשר תרגל הגנה, ותוך כדי הנפת הרגל התובע נפל ונחת על יד שמאל, זאת מבלי שאורן החזיק ברגלו או דחף אותו.
הנתבע טען בתצהירו כי הוא מאמן בעל הכשרה מקצועית לאומניות לחימה וקרב מגע, ממכון וינגיט, העוסק בתחום מזה 23 שנה. בבעלותו של הנתבע אולם (מכון) לאומניות לחימה, בשטח של 8*11 מטר. רצפת האולם, כך הצהיר הנתבע, עשויה מבטון והיא מכוסה כולה במזרנים באיכות מצויינת העושים בהם שימוש בתחרויות אולימפיות, בגודל של 1*1 מטר, עובי 4 ס"מ. עפ"י תיאור הנתבע, מצד ימין של האולם ישנו חלון עם זכוכית שקופה המאפשר למי שנמצא בפינת הישיבה הנמצאת מהצד השני של החלון להשקיף על המתרחש בתוך האולם. בפינת הישיבה, ישב למעשה שנקר וצפה באימון בו אירוע התאונה.
לתצהיר הנתבע צורפו תמונות של האולם להמחשה.
הנתבע הצהיר כי הוא מחלק את ה מתאמנים אצלו לפי קבוצות גיל, כאשר קבוצת הקטנים כוללת מתאמנים עד כיתה א', קבוצה של גיל יסודי, כוללת מתאמנים מכיתה א' עד כיתה ג', קבוצה של כיתות ד'-ו', קבוצת נוער א' מגיל 13-15, קבוצת נוער ב' עד גיל 18 וקבוצת בוגרים מעל גיל 18. התובע אשר ביום האירוע, היה בעל ותק של שלוש שנים בחוג, היה שייך לקבוצת מתאמנים נוער א'.
לטענת הנתבע , משקל גופם של המתאמנים שווה ובאם הוא מבחין בנער גדול בגוף ומשקל גופו כבד משאר בני גילו, הוא מעבירו לקבוצה של מתאמנים מבוגרים יותר. לטענתו, בחוג שבו השתתף התובע , המתאמנים היו באותה קבוצת גיל ובאותו טווח משקל , וטענות התובע לעניין הממדים, הגיל והוותק של אורן הן שקריות ומקוממות.
שנקר תמך בתצהירו בטענותיו של הנתבע הן לעניין נסיבות התאונה והן לעניין גילם וטווח משקלם של המתאמנים בקבוצה בה התאמנו התובע ואורן. שנקר הצהיר כי בנו היה צעיר מהתובע בגיל וכי לא היה גדול ממנו במימדים. לטענתו, אורן היה נמוך ובעל מבנה גוף שמנמן. שנקר הוסיף כי בכל הפעמים שנכח באימון, ובכלל זה ביום התאונה, רצפת האולם היתה מכוסה במזרנים ומעולם לא בוצע אימון ללא מזרנים על גבי הרצפה.
בהיבט המשפטי, טען הנתבע כי מדובר בתאונת ספורט בלתי נמנעת וכי אירועה הינו בגדר התממשות סיכון רגיל וטבעי.
דיון והכרעה
אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים וטענותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. אביא להלן את נימוקיי לכך.
התובע מבסס את תביעתו נגד הנתבע על עילת הרשלנות. בדיון בשאלת האחריות בהקשר זה מתעוררות שלוש שאלות: האחת, קיומה של חובת זהירות – האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק, כאשר חובת הזהירות מתפצלת לשתי חובות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השנייה, שאלת ההתרשלות – האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו והפר את חובת הזהירות; השלישית, שאלת הקשר הסיבתי – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק .
המבחן לקביעתה של חובת זהירות הוא, כידוע, מבחן הצפיות ; מידת הצפיות נקבעת על פי ניסיון החיים והידיעה הכללית שבידי ביהמ"ש ( ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני. הצורך לצפות מהווה מסננת נורמטיבית באמצעותה קובע ביהמ"ש אם ראוי או לא ראוי להטיל אחריות, כאשר רמת הזהירות הנדרשת נבחנת במבחנים של סבירות, ו הערכת סבירותה של פעולה כלשהי נקבעת תוך איזו ן בין האינטרסים והשיקולים השונים, כולל "ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107 (1995).
המשפט מכיר בכך שאין להטיל מעמסה כספית כבדה על יוצרי סיכון מסויימים, באופן שיהפוך את פעילותם לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, מה שעשוי לפגוע בסופו של יום בחברה בכללותה. שיקולים כלכליים, הם חלק מהשיקולים הלגיטימיים שביהמ"ש שוקל במערך השיקולים הרלוונטיים בבואו לבחון אם להטיל אחריות אם לאו. ביהמ"ש שוקל, למעשה, את עלות מניעת הנזק לעומת הנזק העלול להיגרם והסיכוי שהנזק ייגרם.
שאלת הרשלנות בענייננו נבחנת לאור מהות הפעילות בה נפגע התובע. טיב הפעילות ואופיה , יתחמו את חובת הזהירות שיש להטיל על הנתבע וכפועל יוצא מכך, הם רלוונטיים לשאלת הפרת החובה. נקודת המוצא העובדתית בענייננו היא כי התובע נפגע במהלך פעילות אופציונאלית, חוג שאליו הצטרף מבחירה חופשית (שלו או של הוריו), הכולל אימון פיזי והפעלת כוח כלפי 'היריב' . קרב מגע הוא ספורט השייך לספורט הלחימה וככזה נושא עמו סיכון רב יחסית. לחימה והתגוננות, תקיפה פיזית והרתעה של 'היריב' הם לב ליבו של האימון. לחימה מדומה, הכוללת הפעלת כוח פיסי כלפי 'היריב' כדי לנטרלו, היא מהותו של 'הקרב'. רכישת מיומנות לחימה ותקיפה ומנגד מתן כלים להתגוננות מפני עימות גופני הם מטרתו של האימון.
עם זאת, העובדה כי מדובר בפעילות הכוללת מצב מדומה של לחימה אין משמעה כי מדובר בפעילות נטולת כללים ואיסורים. הסיכון המוגבר דווקא מצדיק ואף מחייב הצבת כללים, הוראות והנחיות שיבטיחו במידת האפשר את בטחונם ושלומם של המתאמנים, בייחוד כאשר מדובר בקטינים. על רקע הסיכון הרב הטמון באימון, השאלה העיקרית שיש לבחון היא אם פציעתו של התובע נופלת בגדר אותו סיכון טבעי, הכרוך בפעילות ש נטל על עצמו, או שמא בגדר סיכון חריג שיש הצדקה להטלת אחריות בגינו.
לשאלת נסיבות התאונה ומידת ההתאמה בין התובע ל"יריבו" לאימון, ישנה השלכה ישירה על שאלת האחריות; נפילה 'רגילה' במהלך אימון קרב מגע הינה בגדר סיכון רגיל של האימון ויש שיאמרו, גם נפילה עקב דחיפה של היריב לאימון, הינה בגדר סיכון רגיל, כי הרי לחימה זו מעצם טבעה כוללת דחיפת היריב לשם ריתוקו. הפלת היריב ודחיפתו, כחלק מנסיון הנטרול ואולי הכרעה בקרב, הינה פעולה שגרתית המהווה חלק בלתי נפרד מ"הקרב", אם היא נעשית בהתאם להנחיות וכללי המשחק.
התובע עצמו, שהינו בעל וותק של 3 שנות אימון ומכיר את התחום, את התרגילים ואת ההוראות של המאמן, העיד כי חלק בלתי נפרד מהאימון הוא שאחד המתאמנים דוחף ומפיל את השני על הרצפה ( עמ' 8 לפרוטוקול), כך שהפלת אחד המתאמנים על ידי משנהו אינה בגדר סיכון בלתי סביר. התובע ידע כי נפילה במהלך אימון קרב היא בגדר סיכון טבעי הנובע מהאימון, הגם כי ברור שהפלת "היריב" כפופה לכללי ה"קרב" וצריכה להיעשות בצורה מבוקרת לפי הנחיותיו של המאמן.
כאמור לעיל, נפילת התובע במהלך האימון אינה שנויה במחלוקת; הסיבה לנפילה ונסיבותיה הן ראשיתה של המחלוקת העובדתית בין הצדדים ובעוד שהתובע טען כי במהלך האימון, הוא הרים את רגלו כדרישת אותו אימון ואורן החזיק ברגלו, דחף אותו בעוצמה והפילו על הרצפה, טען הנתבע כי במהלך האימון, התובע הניף את רגלו לכיוון אורן ובזמן שאורן הניף את ידו על מנת להתגונן, התובע נפל ונחת על יד שמאל. הנתבע מכחיש למעשה את הטענה כי אורן החזיק ברגלו של התובע ודחף אותו.
גם נתוניו של אורן שנויים במחלוקת בין הצדדים ; גילו, משקלו, מימדי גופו והוותק שלו ב קרב מגע.
כפי שנעמוד על כך להלן, התובע לא הוכיח כי נפילתו היתה עקב דחיפתו ע"י אורן, וגם לא את טענתו לחוסר התאמה פיזית בינו לבין אורן ומכאן שלא עלה בידו להוכיח כי הנפילה היתה עקב סיכון לא רגיל או עקב מחדל או רשלנות של הנתבע.
בכתב התביעה תיאר התובע את התאונה בכך שהוא נדחף בעוצמה רבה ע"י עמיתו לאימון, נפל על הרצפה ונחבל. בתצהירו הוא טען כי התאונה אירעה שעה שהרים את רגלו כדרישת אותו אימון ואורן החזיק את רגלו ודחף אותו בחוזקה רבה. למעשה גם הרמת הרגל ע"י התובע ממש לפני התאונה, אינה שנויה במחלוקת, שכן גם הנתבע וגם שנקר העידו שהרמת הרגל היתה חלק מתרגיל ההתקפה של התובע. המחלוקת הינה אם אורן החזיק את רגלו של התובע ואם הוא דחף אותו.
ובכן, גרסתו העובדתית של התובע לענין נפילתו עקב דחיפתו ע"י אורן שעה שרגלו היתה מורמת באויר, הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר במקרה הטוב ניתן לומר לגביה, כי לא זכתה לכל תימוכין. לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן, לא שוכנעתי כי עדותו של התובע עדיפה על פני עדותו של הנתבע ולא מצאתי הצדקה לוגית לקבוע כי נפילתו של התובע עקב דחיפה הינה תרחיש יותר סביר מאשר נפילתו עקב איבוד שיווי משקל נוכח הרמה גבוהה מדי של הרגל , כפי שהנתבע טען (ר או עדותו בעמ' 14 לפרוטוקול).
מטעם התובע לא זומנו עדים לתמיכה בגרסתו, זאת חרף העובדה כי באימון עצמו השתתפו 10 מתאמנים מלבד ם של התובע ושל אורן וה ורי חלק מהם נכח מחוץ לאולם, בפינה שהשקיפה על האולם, יחד עם שנקר , וצפו באימון , ואף לא ברור אם נעשתה ע"י התובע או הוריו פנייה למי מהנוכחים במקום כדי לברר אם היו עדים לרגע הנפילה. (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 17-18 ו- עמ' 17 לפרוטוקול שורה 9-10 מעדות שנקר, סע' 3.3 ו- 3.4 לתצהיר הנתבע ועמ' 8 לפרוטוקול שורה 33-34) . גם אורן הוא 'עד' רלוונטי להוכחת התביעה אשר גרסתו יכלה לשפוך אור על סלע המחלוקת.
התובע לא הציג הסבר באשר לאי זימון עדים רלוונטיים כולל את אורן, וגם אם נקבל את גרסתו לפיה הוא לא זכר את שמו של אורן ולא היידע אודותיו, מעדותו עולה כי באף שלב לא הייתה פנייה מ טעמו למאמן, הנתבע, לקבלת פרטיו של אורן - פרטים אשר על פני הדברים נראה כי לא היתה כל בעיה לקבל (עמ' 8 שורה 31-32 ועמ' 9 לפרוטוקול).
בהקשר זה יצוין כי שני הצדדים טענו באשר לאי זימון אורן למתן עדות, כאשר כל צד טוען כי מחדל זה יש לזקוף לחובתו של הצד שכנגד. על אף שתיאורטית, עדותו של אורן יכלה לשמש את שני הצדדים, הרי שנוכח הכלל הבסיסי במשפט האזרחי ל פיו "המוציא מחברו עליו הראיה", דומה כי אי זימונו של אורן נזקף לחובתו של התובע, זאת בהעדר הסבר משכנע באשר לאי הזימון ובהיעדר ראיות אחרות להוכחת גרסתו לעניין נסיבות נפילתו , שהינה ליבת המחלוקת בין הצדדים.
ודוקו, אילו התובע היה מציג ראיות/עדויות חיצוניות להוכחת גרסתו או שהיה משכנע את ביהמ"ש ברמה הנדרשת , באמיתות גרסתו, ייתכן שלא היה משקל לאי זימונו של אורן למתן עדו ת או שהיה בעדותו של התובע כדי להעביר את הנטל אל הנתבע , כי אז אי העדתו של אורן נזקפת לחובת הנתבע דווקא, ואולם נוכח העובדה כי עדותו של התובע לעניין הדחיפה לא היתה מספיק משכנעת, נוכח כך שחלקים אחרים בעדותו של התובע , הוכח כי אינם נכונים ברמה העובדתית, כפי שנראה להלן, ומפני שעדותו של הנתבע לפיה אורן לא החזיק ברגלו של התובע ולא דחף אותו לא נסתרה, סבורתני כי אי זימונו של אורן פועל לחובת התובע.
ראו בהקשר זה, בשינויים המחויבים, דבריו של ביהמ"ש העליון בע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 ( 2006)) לפיהם: "אי העדת עד רלבנטי אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין. אם מדובר בעד שעדותו חשובה לשני הצדדים, אולם בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני, עשויה אי העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע".
הנתבע העיד, וכאמור עדותו לא נסתרה, כי היה קרוב לשני המתאמנים בזמן התאונה (הוא סימן על גבי התמונות שצירף, את מיקומו באולם ביחס לשני המתאמנים, עמ' 13 לפרוטוקול), הבחין בנפילת התובע ומיד ניגש אליו ועזר לו לקום. עפ"י עדותו, הוא ראה את התובע בזמן שנפל. הוא נפל לאחור כשהרים את רגל אם כי מבלי שאורן החזיק ברגלו ומבלי שדחף אותו.
התובע אומנם טען כי הנתבע היה רחוק ממנו בזמן התאונה ולא ראה כיצד התרחשה, אם כי לא ברור עד כמה התובע, אשר היה עסוק ב'לחימה', יכל להבחין בנתבע ולדעת אם מבטיו של זה היו מכוונים אליו או לאורן. שנקר העיד בהקשר זה שהנתבע היה קרוב לשני המתאמנים, הגם כי הוא לא זכר איפה בדיוק הוא עמד ביחס אליהם בזמן התאונה (עמ' 17 לפרוטוקול).
במצב דברים זה, וגם לאחר שהתברר בחקירה הנגדית כי מהמקום שבו ישב שנקר בפינת הישיבה, לא יכל לראות אם היה מגע פיזי בין התובע לאורן בזמן התאונה, נותרנו עם גרסאותיהם המנוגדות של התובע ושל הנתבע, הן ביחס לשאלה אם הנתבע ראה את רגע הנפילה והן ביחס לדחיפת התובע ע"י אורן. מאחר ולא מצאתי הצדקה להעדפת גרסתו של התובע על פני גרסתו של הנתבע בשתי החוליות, אני קובעת שלא הוכח כי התובע נדחף ע"י אורן.
גם אם התובע היה מוכיח את דבר דחיפתו ע"י אורן, הרי שלנוכח מהות האימון, עליה הצבענו לעיל, על התובע להוכיח כי הדחיפה לא היתה בגדר סיכון טבעי של האימון. בחוליה זו הוא טען, בעיקר, כי לא היתה התאמה פיזית בינו לבין אורן ושהדחיפה היתה חזקה.
בטרם תיבחן שאלת ההתאמה הפיזית, אדגיש כי לא הוכח שהנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכל הקשור לרמת ההדרכה ו/או המקצועיות ו/או הפיקוח הנדרשים במהלך האימון. ככל שנטענו טענות בהקשר זה, הרי שהן הועלו באופן כללי וללא כל תימוכין. מעדותו של שנקר - עדות שלא נסתרה - עולה כי הנתבע הדגים בפני המתאמנים את תרגיל ה 'התקפה' וה 'הגנה' אותו הם מתבקשים לבצע ומעדותו של התובע עולה כי הם התקדמו בתרגילים וברמת הקושי שלהם בצורה הדרגתית וכי הנפת הרגל של מתאמן אחד ובלימתו ע"י הצד השני הי ו חלק מהאימון המתודרך . לא נטען כי התרגיל שבוצע חרג ממסגרת האימון ולא הוכח כי הדרכת המתאמנים נעשתה בצורה לא מתאימה או כי הפיקוח של הנתבע במהלך האימון לא היה כמתחייב. זאת ועוד, נפילת התובע ופציעתו , גם אם היתה עקב דחיפה של אורן – מה שלא הוכח – אין בה כדי להעביר את הנטל אל הנתבע להוכיח כי לא התרשל.
גם לעניין הפיקוח הנדרש, לא הועלתה כל טענה ספיציפית ומהעדויות, כולל של שנקר, ניתן להבין כי הנתבע היה לאורך כל האימון עם המתאמנים, הדריך ופיקח על פעולותיהם ואין לצפות כי יוכל לעקוב באופן מיידי אחר כל תנועה של שנים עשר המתאמנים בקבוצה וכבר נקבע כי " במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים" (ראו ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, לה(2) 764 (1981))
אשר לאי ההתאמה הפיזית הנטענת - לא רק שלא עלה בידי התובע להוכיח את חוסר ההתאמה אלא שהוכח פוזיטיבית כי עיקר טענותיו בהקשר זה, לא נכונות. התובע טען כי אורן היה מבוגר ממנו במספר שנים, גבוה ממנו בכ-25 ס"מ, ותיק ממנו באימון קרב מגע ובעל משקל כפול ממשקלו. הוכח כי אורן היה צעיר ממנו בגיל ובותק, ולא הוכח כי היה גב וה ממנו או בעל משקל גדול ממשקלו.
אביו של אורן הצהיר כי אורן צעיר מהתובע בגיל. הוא יליד חודש 4.99 בעוד שהתובע הוא יליד 6.98. לעניין הותק באימון קרב מגע, מהעדויות עלה כי אורן היה בעל ותק של חודשים ספורי ם בלבד באימון בעוד שהתובע היה בעל ותק של 3 שנים (עמ' 16 לפרוטוקול). התובע עצמו בעדותו הודה כי אינו יודע כמה זמן אורן התאמן עובר לתאונה ועת נאמר לו כי אורן הצטרף לאימונים כחודשיים לפני התאונה, השיב : "יכול להיות, לא יודע. היו שם הרבה ילדים" (עמ' 6, שורה 25 לפרוטוקול) מה שמלמד כי טענתו בכתב התביעה ובתצהיר, אודות הותק של אורן, אין לה על מה להישען.
לעניין מבנה גופו של אורן וממדיו; כאמור, התובע טען כי אורן היה גבוה ממנו בכ- 25-30 ס"מ ומשקלו כפול ממשקל גופו של התובע לפחות. בחקירתו הנגדית נשאל התובע על סמך מה הוא הצהיר את אשר הצהיר, והשיב כי זוהי הערכתו שלו (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 31-32). מנגד, אביו של אורן, שנקר, העיד כי בנו היה "שמנמן" אם כי היה נמוך מהתובע (ס' 8 לתצהיר עדות ראשית ו- עמ' 17 לפרוטוקול שורה 5) .
הנתבע העיד בתורו כי הוא דאג שמשקל גופם של המתאמנים בכל קבוצה יהיה תואם וכי המיון נעשה לא רק לפי גיל אם כי גם לפי משקל וגובה הילדים, כדי להבטיח התאמה מבחינה גופנית. לטענתו, כאשר היה מבחין כי אחד הילדים גדול במבנה גופו מקבוצת בני גילו היה מעביר אותו לקבוצה של ילדים מבוגרים יותר שדומה להם במבנה הגוף (עמ' 12 לפרוטוקול) . אורן, כך העיד הנתבע, הועבר לקבוצת שבה התאמן התובע כי מבנה גופו התאים לאותה קבוצה ( עמ' 12 לפרוטוקול שורה 22-30) ו דבריו אלה של הנתבע עולים בקנה אחד עם הפירוט שנתן בתצהירו לקבוצות הגיל השונות של המתאמנים (פירוט שלא נסתר ע"י התובע, שהתאמן בעצמו 3 שנים אצל הנתבע).
התובע, יליד 6.98, היה בכיתה ז' במועד התאונה והשתייך לקבוצת מתאמנים נוער א'. גם אורן, אשר לפי גילו (4.99) היה בכיתה ו' והוא אמור להיות משולב בקבוצת כיתות ד-ו', שובץ לקבוצה בה התאמן התובע, נוער א', מה שמלמד כי אכן נעשתה חשיבה לצורך מיון המתאמנים לקבוצות ומחזק את גרסתו של הנתבע בדבר התאמתו של אורן לקבוצת האימון של התובע.
בסיכומיו, התובע ביקש להסתמך על עדותו של שנקר כי אורן היה " שמנמן" ועל עדות הנתבע לפיה אורן הועבר לקבוצת הגדולים, כדי לבסס את הטענה באשר למבנה גופו של אורן, ואולם העובדה כי אורן, הצעיר בגיל מהתובע, היה שמנמן אינה מעידה בהכרח על כך שהוא גדול מהתובע במבנה הגוף או כי לא היתה התאמה פיזית ביניהם.
להוכחת חולייה זו בגרסת התביעה, הנוגעת לחוסר ההתאמה הפיזי, אני סבורה כי היה על התובע לזמן מתאמנים נוספים שהיו בקבוצה או להציג ראיות נוספות בענין, ובודאי ש לא ניתן להתבסס רק על עדותו, אשר בחלקים אחרים ממנה נסתרה, כדי להוכיח כי אורן היה גבוה מהתובע ב 25-30 ס"מ או כי היה בעל משקל גוף כפול ממשקל גופו! חשוב מכך, לא הובאה תשתית עובדתית בדבר מידת ההתאמה הנדרשת באימון קרב מגע. ניתן להבין מגרסת התביעה ומטענות ההגנה, כ פי שניסון החיים וההגיון מלמדים, כי נדרשת התאמה פיזית בין המתאמנים, ואולם כדי להוכיח כי בנסיבות המקרה פעל הנתבע שלא בהתאם למקובל בהקשר זה, או שהפר את הכללים הנוגעים לאימון קרב מגע, היה על התובע להוכיח מהי מידת ההתאמה הנדרשת או הסבירה בין המתאמנים. גם אם התובע היה מוכיח כי משקל גופו של אורן היה גדול ממשקל גופו, לא ברור מהו הפער 'המותר' בין שני מתאמנים. האם למשל פער של 5 ק"ג הוא פער סביר בי ניהם, האם פער של 10 ק"ג הוא חריג ? או שמא הפער נמדד באופן יחסי למשקל גופם של המתאמנים? האם פער של 5% או 10% הוא פער סביר , אם לאו ? האם הגובה הוא נתון רלוונטי בהקשר זה או שמא הוא רלוונטי רק בהיותו משפיע על המשקל של המתאמנים. שאלות אלו ואחרות הן שאלות שהתשובות עליהן אינן בגדר ידיעה שיפוטית של ביהמ"ש והן חלק מגרסת התביעה המחייבת הוכחה .
יוצא כי מעבר לכך שאין בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית בדבר הפער במשקל בין התובע לאורן, אין תשתית ראייתית מקצועית בדבר הפער המהווה סטייה מהמקובל או במלים אחרות, מהווה הפרה לחובת הזהירות.
אחדד ואומר כי הוכחה של פערים במשקל או בגובה בין שני המתאמנים לא היתה תורמת לתובע בהעדר משענת ראייתית מקצועית בדבר טווח הפערים המקובל בקרב מסוג זה. ייתכן ואם התובע היה מוכיח פערים משמעותיים ביותר בין מבנה הגוף שלו למבנה גופו של אורן, או למשל אם היה מוכיח כי אורן הוא בעל מבנה גוף גדול במיוחד, כי אז ניתן היה להסתפק בכך או לפחות להעביר את הנטל אל הנתבע להוכיח כי הוא לא התרשל בהעמדתו מול התובע. לא כך תמונת המצב בענייננו. לכל היותר ניתן לומר כי הוכח שאורן היה שמנמן. בכך לא די.
ניתן בחוליה זו לתהות מדוע בחרו שני הצדדים שלא לזמן את אורן, כדי שניתן יהא להתרשם ממבנה גופו (למרות שיש להניח כי מאז התאונה חלו שינויים במבנה גופו, בייחוד לאור גילו במועד התאונה) או להציג תמונות שלו בזמנים הרלוונטיים ליום התאונה. לכאורה, תמונות אלה הן זמינות יותר לנתבע, אשר בחר לזמן את שנקר למתן עדות. עם זאת, גם התובע – אשר עליו מוטל הנטל להוכיח חולייה זו – יכל לפנות בבקשה מתאימה, באמ צעות ביהמ"ש, לשנקר במהלך עדותו או לפנות בבקשה בעניין לביהמ"ש. גם כאן, נזקף הדבר לחובתו של התובע, בייחוד לאחר שגרסתו בנוגע לגיל ולוותק של אורן נסתרה.
משהגעתי כאן אציין כי לא נעלמה מעיניי הסתירה בין עדותו של שנקר לעדות הנתבע, בשאלה אם שוחחו על המקרה עובר למתן עדות בביהמ"ש. כך במהלך חקירתו בביהמ"ש, הנתבע העיד כי רק בסמוך להכנת התצהירים הוא שוחח עם שנקר בקשר לתאונה וכי בסמוך לאחר התאונה לא התנהלה שיחה ביניהם בעניין, בעוד ששנקר העיד כי דיבר עם הנתבע בסמוך לאחר התאונה, בקשר לתאונה, פעם אחת ומאז לא דיבר עם הנתבע עליה (עמ' 16 שורה 4-6) , ואולם אין מדובר בסתירה שהינה בליבת הגרסה העובדתית וודאי שאינה 'קריטית' לענייננו, מקום שעדותו של שנקר לא תרמה להכרעה בשאלה העובדתית הנוגעת לנסיבות אירוע התאונה.
לסיכום עד כאן – גם אם התובע היה מוכיח את הגרסה כי נפילתו במהלך האימון היתה עקב דחיפתו ע"י אורן – וכבר נקבע כי גרסה זו לא הוכחה – לא עלה ביד ו להוכיח את טענותיו בדבר חוסר ההתאמה בי נו לבין אורן.
מעבר לטענות שנדונו לעיל, טען התובע כי רצפת האולם לא הייתה מכוסה במזרנים אשר יכלו להפחית מעוצמת פגיעתו. אל מול טענה זו, הצהירו הנתבע ושנקר, תוך צירוף תמונות של האולם, כי כל רצפת האולם היתה מכוסה מזרנים, והנתבע פירט את סוג, איכות ומידות המזרנים.
בעניין זה אני נותנת אימון מלא בגרסתם של הנתבע ושל שנקר. תמונות האולם ו עדותם הנחושה בעניין זה עדיפות בעיני על הצהרתו ההססנית של התובע. מה גם שקשה להאמין שהורים אשר נהגו לצפות באימונים הסכימו לכך שהילדים שלהם ישתתפו בקרב מגע ללא מזרנים.
אשר לטענת התובע בדבר אי שימוש בציוד מגן אומר כי , על אף שטיעון זה לא זכה למענה מפורט מטעם הנתבע בתצהיריו, איני סבורה כי יש בדבר, כשלעצמו, כדי להקים אחריות. בעלי הדין (וגם העד שנקר) לא ממש נחקרו אודות אמצעי המיגון והדבר לא זכה לליבון כנדרש. בין אם הדבר נעשה משיקולים טקטיים ובין אם לאו, נותרנו עם טענת התובע בתצהיר כי הוא נדרש לרכוש אמצעי מגן לגוף ורק לעתים רחוקות נעשה שימוש בציוד זה. תשובתו בחקירה הנגדית, בה אישר כי התאמן שלוש שנים באותו מכו ן ועם אותו ציוד (עמ' 8 לפרוטוקול) אין משמעה בהכרח כי המתאמנים הקפידו להשתמש בציוד מגן וייתכן כי כוונתו היתה שהם לא נדרשו לרכוש ציוד מגן חדש. עם זאת, כלל לא ברור לביהמ"ש – והדבר אינו נמצא בידיעתו השיפוטית – באיזה ציוד מגן צריך היה להשתמש, אם בכלל, ואם היה בציוד זה כדי למנוע את התאונה או את השלכותיה.
ודוקו, איננו עוסקים בציוד מגן שהשימוש בו הוא מובן מאליו וגם לא בפעילות אשר מטבעה דורשת שימוש בציוד מגן. יש להוכיח את היקף וסוג התרגילים שנעשה במהלך החוג, את היכולת הפיזית של המתאמנים לבצע את התרגילים כשהם עם ציוד מגן, את האפקטיביות של ציוד מגן ואת הצורך בו. על התובע הנטל להוכיח כי באימון קרב מגע נדרשים המתאמנים להשתמש בציוד מגן או לפחות שכך נהוג . אדרבא, במספר מקרים שנדונו בפסיקה נקבע כי בקרב מסוג זה, לא נהוג להשתמש בציוד מגן. קביעה עובדתית זו יפה כמובן לאותם מקרים ולא ניתן ללמוד ממנה לענייננו, עם זאת הדבר מ חדד ומדגיש כי מדובר באלמנט עובדתי הטעון הוכחה. ברובד השני, על התובע להוכיח כי אילו השתמש בציוד המגן הנדרש, בהנחה כי נדרש, היה בדבר כדי למנוע את התאונה או את השלכותיה. התובע לא הוכיח מהו אותו ציוד מגן שהיה על הנתבע לספק וגם לא את הקשר הסיבתי בין אי השימוש באותו ציוד לבין תאונה או תוצאותיה.
לאור המקובץ, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע העמידו בפני סיכון חריג או לא טבעי. התובע לא הוכיח כי נפילתו היתה עקב דחיפתו ע"י אורן וגם לא כל מעשה רשלנות המצדיק לחייב את הנתבע. מדובר בפגיעה בקרב מגע, הנופלת ב גדר אותו סיכון טבעי של האימון ושלא ניתן היה למנוע. אסיים בדבריו הידועים של ביהמ"ש העליון בפס"ד ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113, 119 (1982) ) לפיהם "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות לנזקים. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כי עניין של מדיניות משפטית, כחובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את יומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית, עד כמה שסיכונים אלה טבעיים ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור'" (שם, עמ' 126).
על כן, בהעדר אחריות, איני נדרשת לשאלת הנזק.
אני מורה אפוא על דחיית התביעה.
נוכח גילו של התובע ובשים לב לכך שהתביעה נדחתה בעיקר מחוסר עמידה בנטל, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ט, 20 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עדי מדר
נתבע: חיים ששון אומנויות לחימה
שופט :
עורכי דין: