ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין Anastasia Volc נגד אהובה כץ :

לפני:

כבוד הרשמת אימאן נסראלדין

התובעת
Anastasia Volc
ע"י ב"כ: עו"ד סמעאן – עמותת קו לעובד
-
הנתבעת
אהובה כץ
ע"י ב"כ: עו"ד ירדן כץ

פסק דין

פתח דבר
התובעת, עובדת זרה ממולדובה, הועסקה כמטפלת סיעודית בנתבעת מיום 18.4.17 ועד ליום 2.10.18. התובעת עותרת לתשלום הסך 11,463 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצוי חלף הפקדות פנסיוניות. מנגד, טוענת הנתבעת להעדר יריבות וכן להעדר זכאות התובעת לסכומים הנתבעים.
עובדות המקרה, כפי שהן עולות מחומר הראיות שבפני: הנתבעת, ילידת 1928, מתגוררת בדירת שלושה חדרים בחיפה.
התובעת, עובדת סיעוד זרה, הועסקה בבית הנתבעת כמטפלת סיעודית בתקופה מיום 18.4.17 ועד ליום 2.10.18.
בין הצדדים נערך ביום 24.4.17 הסכם עבודה בכתב (נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן).
בחודש אפריל 2018 לערך נכדת הנתבעת, עוה"ד ירדן כץ המייצגת אותה בהליך דנן (להלן גם: "הנכדה"), עברה להתגורר בדירת הנתבעת יחד עם סבתה והתובעת.
ביום 25.9.18 הודיעה התובעת בכתב לנתבעת על התפטרותה מהעבודה, שאמורה היתה לכנס לתוקפה ביום 25.10.18 (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן). לטענת התובעת, התפטרותה היתה עקב מעבר הנכדה להתגורר עם הצדדים בדירה, אשר אף החלה להזיק לתובעת ולתת לה הוראות. מנגד, טענה הנתבעת, כי התפטרות התובעת נבעה מכך שהמשך העסקתה הותנה בזה שבן זוגה יפסיק ללון בדירת הנתבעת, כפי שנהג לעשות פעם עד פעמיים בשבוע, והתובעת סירבה לכך.
ביום 2.10.18 ובטרם הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת, עזבה התובעת את בית הנתבעת. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות הפסקת העבודה ביום 2.10.18.
התובעת הועסקה ששה ימים בשבוע ובימי שבת לסירוגין.
שכר התובעת שולם לה במזומן על ידי בן הנתבעת, מר שלמה כץ (להלן: "הבן").
לתובעת שולם שכר חודשי בסך 4,400 ₪ בתוספת דמי כיס בסך 400 ₪ בחודש וכן סך של 600 ₪ בגין העסקת התובעת פעמיים בחודש בימי המנוחה השבועית (300 ₪ ליום), הכל כמשתקף מפנקס התשלומים שנוהל על ידי הצדדים והוגש לתיק (ת/2). לטענת הנתבעת, לתובעת שולם סכום נוסף במזומן בסך 400 ₪ לחודש, שלא נרשם בפנקס התשלומים.
לתובעת שולם במהלך תקופת העסקתה סכום מצטבר של 4,850 ₪ בגין חופשה שנתית וזאת כמפורט להלן: סך של 2,500 ₪ ביום 5.4.18 וסך נוסף של 2,350 ₪ ביום 7.5.18 (ת/1).
במועד סיום העסקתה, 2.10.18, שולם לתובעת סך של 2,850 ₪ בגין עבודתה בחודש אוקטובר 2018 ותמורת הודעה המוקדמת.
השתלשלות העניינים בהליך
בטרם אדון בתביעה לגופה, אעמוד להלן על התנהלות הנתבעת בתיק, שבגינה היא אף חויבה בהחלטת בית הדין מיום 26.5.19 בתשלום הוצאות לתובעת בסך 1,500 ₪.
התביעה הוגשה ביום 15.2.19 וביום 11.3.19 הגישה הנתבעת כתב הגנה בתיק. ביום 19.3.19 ביקשה הנתבעת לתקן את כתב ההגנה, באופן בו התווסף טיעון באשר להתנהלותה של חברת איילה א.מ סיעוד בע"מ (להלן גם: "חברת איילה") שלטענת הנתבעת אינה צד להסכם ההעסקה בין הצדדים, הגם שהעסקת התובעת הוסדרה דרכה והיא זו שהיתה אמורה לדאוג לזכויות התובעת. עוד ביקשה הנתבעת לתקן את סכום חלף ההפקדות הפנסיוניות שמבוקש קיזוזו מהתשלומים שקיבלה התובעת לטענתה ביתר.
ביום 29.4.19 התקיים בפני דיון במעמד התובעת ובא כוחה וכן באת כוח הנתבעת. במעמד הדיון נשמעו בפני תמצית טענות הצדדים ולאחר שהתברר, כי לחברת איילה לא היה כל חלק בהעסקת התובעת ומעורבותה הסתכמה בתיווך בין הצדדים, הודיעה ב"כ הנתבעת כדלקמן (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 8-10):
"אני מבקשת לקבוע את התיק להוכחות ואינני מעונינת בצירוף חב' איילה כנתבעת נוספת בתיק. בקשתי לתיקון כתב ההגנה התייחסה לבקשה לדחייה על הסף שנית, תיקון רכיב הפנסיה בשים לב שהתובעת כבר קיבלה את מלוא זכויותיה וביתר"
על יסוד האמור, ניתנה החלטה במעמד הדיון במסגרתה ניתן צו לגילוי ועיון במסמכים ונקבעה ישיבת הוכחות בתיק ליום 26.6.19, תוך שצוין במפורש, כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בעל פה לאחר שמיעת הראיות.
ביום 30.4.19 הגישה התובעת תצהיר גילוי מסמכים מטעמה.
ביום 2.5.19 הגישה הנתבעת תצהירי עדות ראשית מטעמה ומטעם בנה, זאת הגם שלא ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית בתיק, כאשר בסעיף 6 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת צוין, בין היתר, כדלקמן:
"... מאחר ואינני רוצה להטעות זכרוני מעט מטעה אותי ועל כן בני ונכדתי יעידו באשר למשכורתה של התובעת."
בהחלטת בית הדין מיום 2.5.19 נדרשה ב"כ הנתבעת, עוה"ד ירדן כץ, להודיע האם היא מייצגת את סבתה, הנתבעת, ומכאן שהיא לא יכולה לתת עדות בתיק או שמא בכוונתה לתת עדות בתיק ואז היא לא תוכל לייצג את סבתה הנתבעת.
ביום 8.5.19 הודיעה ב"כ הנתבעת שהיא מייצגת את סבתה ועתידה להמשיך לייצגה ובסעיף 3 להודעתה צוין כדלקמן:
"בנוסף. המבקשת סבורה כי המשיבה קיבלה את כל המגיע לה וביתר. היה וחברי עומד על המשך ההתדיינות בתיק, יבוקש לצרף את חברת איילה כנתבעת בתיק."
בתגובתה מיום 14.5.19 ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בהוצאות לדוגמה בגין הגשת הודעות ובקשות סרק ובזבוז זמן שיפוטי יקר. התובעת הפנתה לדברי ב"כ הנתבעת בדיון מיום 29.4.19, כי היא אינה מעוניינת בצירוף חברת איילה כנתבעת נוספת בתיק, וציינה, כי כעת הנתבעת חוזרת בה ומבקשת לצרף את חברת איילה ללא כל הסבר סביר או נימוק ענייני כלשהו. לחלופין, ביקשה התובעת מבית הדין להורות לנתבעת להמציא את כתבי הטענות לחברת איילה לרבות פרוטוקול הדיון ולחייב את הנתבעת בהוצאות בגין התנהלותה ובהוצאות להבטחת תשלום ההוצאות לחברת איילה.
בהחלטת בית הדין מיום 17.5.19 נדרשה הנתבעת להשיב לתגובת התובעת ולהבהיר את העילות בגינן מבוקש לצרף את חברת איילה כנתבעת נוספת בתיק.
ביום 22.5.19 הודיעה הנתבעת, כי "בשלב זה לא מבוקש לצרף את חברת איילה כנתבעת נוספת בתיק". הנתבעת הוסיפה וציינה, כי אין סיבה לחיובה בהוצאות שכן התובעת קיבלה את כל המגיע לה וביתר ובנסיבות אלה ישיבת ההוכחות מתייתרת.
בהחלטת בית הדין מיום 26.5.19 חויבה הנתבעת בתשלום הוצאות לתובעת בסך 1,500 ₪ בגין התנהלותה בתיק והגשת הודעות ובקשות סרק המסרבלות את ההליך וגורמות לטרחה מיותרת לצד שכנגד ולבזבוז זמן שיפוטי יקר. בקשת התובעת לפטור מתשלום ההוצאות נדחתה בהחלטה מיום 2.6.19.
ביום 24.6.19 הגישה הנתבעת בקשה להגשת סיכומיה בכתב, זאת לטענתה חרף סיווג התיק כדיון מהיר "נוכח המחלוקות הקיימות בתיק ומאחר ולא התקיימה הידברות בין הצדדים בטרם הגשת התביעה". ביום 25.6.19 ביקשה הנתבעת לדחות את ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום למחרת מחמת מחלתה של ב"כ הנתבעת ובית הדין נעתר לבקשה וישיבת ההוכחות נקבעה ליום 12.9.19.
בישיבת ההוכחות נשמעה בפני עדות התובעת ומטעם הנתבעת העידו הנתבעת ובנה. העדים נחקרו בחקירה ראשית ונגדית.
לאחר שמיעת העדויות, סיכמו הצדדים טענותיהם בעל-פה, אליהן אתייחס במסגרת ההכרעה ברכיבי התביעה.
דיון והכרעה
זהות המעסיק
לטענת התובעת, היא הועסקה לאורך תקופת העבודה על ידי הנתבעת בלבד, אשר נשאה בתשלום מלוא שכרה וזכויותיה באופן בלעדי, ואילו תפקידה של חברת איילה הסתכם בתיווך בין הצדדים.
מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי יש לראות בחברת איילה כמעסיקה של התובעת וזאת לאור המבחנים שגובשו בפסיקה, וכן נוכח שיקולי מדיניות ובכלל זה שיקולים הנעוצים בטעמים מוסריים ומטעמים של אכיפה יעילה של חוקי העבודה. לחברת איילה הכלים המתאימים המאפשרים פיקוח על העסקת התובעת ולא בכדי חברת איילה מחזיקה בהיתר להעסקת 4,000 עובדים זרים.
אשר להכרעתי – מעדויות הצדדים ומכלול החומר שהובא בפני, עולה בבירור, כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעת בלבד, כאשר מעורבותה של חברת איילה הסתכמה בתיווך בלבד בין הצדדים. זאת ניתן ללמוד מהסכם העבודה שנערך בין התובעת לנתבעת וחתום על ידן וכן מהעובדה, כי הנתבעת נשאה לבדה בתשלום מלוא שכר התובעת ולחברת איילה לא היה כל חלק בתשלום. למעשה, הנתבעת אינה חולקת על עצם היותה המעסיקה הבלעדית של התובעת אולם מטענותיה עולה, כי היא מלינה כנגד התנהלות חברת איילה שלא לקחה חלק בהעסקת התובעת וכלשונה (סע' 9-11 לכתב ההגנה המתוקן):
"9. באופן תמוה ומוזר חברת איילה איננה צד להסכם העסקה על אף שזו סיפקה את טיוטת ההסכם והסדירה את תנאיו. יוצא מכך שהסכם העבודה נחתם בין התובעת, מהגרת עבודה כאמור לבין קשישה בת 91 שלא קיבלה יעוץ משפטי בטרם החתימה על ההסכם.
10. כך למעשה הנתבעת הפכה למעסיקה בלעדית של התובעת.
11. לא זו בלבד אלא שבהתאם להסכם ולרצון התובעת, משכורתה שולמה לה במזומן והנתבעת למרבה הדאבה מבלי לקבל יעוץ משפטי הנוגע להשלכות הדבר, נעתרה לבקשתה כמחווה של רצון טוב."
יוזכר, כי במעמד הדיון המוקדם מיום 29.4.19 ולאחר שעלה מטענות הצדדים, כי לחברת איילה לא היה כל חלק בהעסקת התובעת, ביקשה הנתבעת כאמור לקבוע את התיק להוכחות והוסיפה "אינני מעוניינת בצירוף חב' איילה כנתבעת נוספת בתיק" (עמ' 4, ש' 8). לא זו אף זו, לאחר שהנתבעת שינתה את דעתה וביקשה ביום 8.5.19 לצרף את חברת איילה כנתבעת נוספת בתיק, נדרשה הנתבעת להבהיר את העילות בגינן מבוקש לצרף את חברת איילה כנתבעת נוספת בתיק ובתגובה הודיעה הנתבעת ביום 22.5.19, כי "בשלב זה לא מבוקש לצרף את חברת איילה כנתבעת נוספת בתיק". בנסיבות אלה, ועת הנתבעת מודה, כי היא זו ששילמה לתובעת את מלוא שכרה וזכויותיה באופן בלעדי, לא ברורה הטענה בסיכומיה, כי "לדאבון הלב, בית הדין הנכבד לא קיבל טענה זו להעדר יריבות בין הצדדים" (עמ' 16, ש' 15).
מכל מקום, גם אם הייתה חברת איילה מצורפת להליך וככל שניתן היה להגיע למסקנה כי היה לה חלק בהעסקת התובעת, דבר שאינני קובעת, אין בכך כדי להסיר אחריות מהנתבעת כמעסיקה מובהקת של התובעת – אשר חתמה עמה חוזה עבודה, נתנה לה את הוראות העבודה ושילמה לה את שכרה.
על יסוד האמור, יש לראות בנתבעת כמעסיקתה של התובעת.
שכר העבודה
מטענות הצדדים, כמו גם מעיון בפנקס התשלומים בו רשמה התובעת בכתב ידה, בזמן אמת, את התשלומים שקיבלה מהנתבעת (ת/2) עולה, כי לתובעת שולם שכר חודשי בסך 4,400 ₪ בתוספת דמי כיס בסך 400 ₪ לחודש וכן סך של 600 ₪ בגין עבודה בשני ימי מנוחה שבועית בחודש. לטענת הנתבעת, לתובעת שולם סכום נוסף בסך 400 ₪ לחודש במזומן, לכיסוי זכויותיה הסוציאליות (להלן: " הסכום הנוסף").
לאחר שנתתי דעתי לעדויות הצדדים ולמכלול החומר שהובא בפני מצאתי, כי דין טענת הנתבעת בדבר תשלום הסך הנוסף של 400 ₪ להידחות. להלן אפרט טעמיי.
בדיון המוקדם מיום 29.4.19 ציינה ב"כ הנתבעת כדלקמן (עמ' 2, ש' 13-15):
"אני טוענת שכל חודש שולם לתובעת 700 ₪ מעבר לשכר שמגיע לה וזאת על מנת לכסות זכויות סוציאליות כאלה ואחרות שיכול ובגינם תהיה מחלוקת. היא קיבלה את זה במזומן. היא קיבלה כסף כל פעם שהיא היתה צריכה."
וכך העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית בהקשר זה (עמ' 11, ש' 29-32; עמ' 12, ש' 23-24,כל ההדגש ות שלהלן הוספ ו, א.נ.):
"ש. את זוכרת כמה כסף היתה מקבלת התובעת כל חודש, משכורת.
ת. לא. הבן שלי היה משלם לה. אני לא התעסקתי בכסף .
ש. פנסיה את שילמת לתובעת?
ת. אני לא זוכרת.
...
ש. מי אחראי עכשיו על הכספים שלך?
ת. הבן שלי וזה עד עכשיו."
הבן התייחס בעדותו לתשלום הנוסף בסך 400 ₪ לתובעת בזו הלשון (עמ' 13, ש' 19-27):
"את הפנסיה התובעת קיבלה מאמא שלי מתחת לשולחן כל חודש 400 ₪. דמי כיס זה היה 100 ₪ לשבוע ואת זה היא קיבלה בנפרד.
ש. תאשר לי שפנקס התשלומים שנערך על ידי התובעת היא התחייבה לרשום את כל התשלומים שהיא קיבלה מהנתבעת.
ת. בוודאי. פנקס זה היה בחדר של אמא שלי בשולחן והיא ניגשה והוציאה את זה ואת זה גילינו בדיעבד ואני רואה בזה סוג של גניבה.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 13 לחוזה העסקה של הנתבעת, האם אתה מאשר כי התובעת קיבלה 2,850 ₪ הודעה מוקדמת על אף שלא היתה זכאית לכך.
ת. כן. אני נתתי לה."
בחקירתו הנגדית נשאל הבן אודות תשלום הסך הנוסף של 400 ₪ וכך עלה מדבריו (עמ' 14, ש' 6-18):
"ש. את הכרטסת אתה ראית?
ת. כן. כל חודש ראיתי שהתובעת רשמה לידי.
ש. בכרטסת לא רואים שהיא קיבלה 400 ₪ מתחת לשולחן לטענתך?
ת. נכון. הבת שלי אמרה לי שהיא ראתה את אמא שלי נותנת לה 400 ₪ אני הייתי מוציא לאמא שלי כסף מהכספומט והייתי שואל אותה למה נגמר הכסף מהר והיא אמרה לי שהיתה מביאה 400 ₪ לתובעת כי היא מסכנה."
...
ש. אתה יודע שמגיע לה פנסיה?
ת. אני יודע אבל ה- 400 ₪ האלה הם יותר מהפנסיה."
מעדויות הנתבעת ובנה עולה סתירה מהותית ביחס לתשלום הסכום הנוסף, כך בעוד שה נתבעת טוענת שהבן שילם אותו לתובעת, הבן טוען שהנתבעת שילמה אותו לתובעת. מכאן, שאם הבן אינו מאשר שהוא ביצע את התשלום וה נתבעת אינה מאשרת שהיא ביצעה את התשלום, עולה המסקנה כי התשלום לא שולם כלל לתובעת ולמצער, לא הוכח מי ביצע את התשלום הנטען. לכך אוסיף שבניגוד לתשלומים האחרים שאינם במחלוקת ואשר קיבלו ביטוי מלא במחברת התשלומים, תשלום זה אינו מופיע ברישומים, מבלי שהוצגה כל סיבה מדוע שלא לציינו, מקום שהוא נועד לכסות על זכויותיה הסוציאליות של התובעת. על יסוד עדויות אלה ומשלא הובאה בפני כל ראיה לתמיכה בגרסת הנתבעת, כי לתובעת שולם הסך הנוסף של 400 ₪ מידי חודש לכיסוי זכויותיה הסוציאליות, כאשר בניגוד לעדות הבן, כי התשלום בוצע על ידי הנתבעת לתובעת "מתחת לשולחן", העידה הנתבעת במפורש, שהיא לא התעסקה עם התשלומים לתובעת ואלו בוצעו על ידי בנה בלבד; ושעה שתשלומים אלה כאמור לא בא זכרם בהסכם ההעסקה או בפנקס התשלומים המפורט שנוהל בידי הצדדים – לא מצאתי מקום לקבל את גרסת הנתבעת בדבר תשלום הסכום הנוסף של 400 ₪ לחודש לתובעת מעבר לשכרה.
ואוסיף, כי גם אם הנתבעת אכן נתנה לתובעת מדי פעם סכומים כאלה ואחרים במהלך תקופת העבודה, כמחווה של רצון טוב, אין בכך כדי להוכיח שמדובר היה בתשלום קבוע בסך 400 ₪ לחודש שנועד לכיסוי זכויותיה הסוציאליות של התובעת.
פיצוי חלף הפקדות פנסיוניות
בכתב התביעה, עתרה התובעת לתשלום פיצוי חלף הפקדות לתגמולים ולפיצויים, בגין תקופת העסקתה החל מחודש אוקטובר 2017 (בחלוף חצי שנה מתחילת העסקתה). התובעת צירפה לכתב תביעתה תחשיב הנסמך על הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ועל שכר המינימום. בהתאם לתחשיב, התובעת זכאית לחלף הפקדות לתגמולים (חלק מעסיק) בסך 3,434.50 ₪ וחלף הפקדות לפיצויים בסך 3,720.72 ₪ ובסך הכל לסך 7,155.22 ₪ ברכיב זה.
מנגד, טענה הנתבעת כי חובת הפקדה לפנסיה חלה על חברת איילה ולא על הנתבעת ולחלופין, יש לקזז את הסכום לו זכאית התובעת בגין חלף הפקדות לתגמולים (3,289 ₪) מהסכומים ששולמו לתובעת לכיסוי זכויותיה הסוציאליות (400 ₪ לחודש במכפלת 17 חודשים ובסך הכל 6,800 ₪).
אשר להכרעתי – אין חולק, כי התובעת זכאית לזכויות הקבועות בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. החל ממשכורת חודש ינואר 2017 הפקדות המעסיק עומדות על 12.5% משכר העובד לכל חודש עבודה (6.5% הפקדות לרכיב תגמולים ו- 6% לרכיב פיצויים).
בשים לב לקביעתי לעיל, כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעת – הרי שחובת ההפקדה לביטוח פנסיוני חלה עליה, כאשר אין חולק שהנתבעת לא עמדה בחובתה זו ולא הפקידה כספים עבור התובעת. משנדחתה טענת הנתבעת בדבר תשלום הסכום הנוסף של 400 ₪ לחודש לכיסוי זכויותיה הסוציאליות של התובעת – הרי שעל הנתבעת החובה לשלם לתובעת פיצוי בגובה ההפקדות הפנסיוניות שהיה עליה להפקיד לתובעת בהתאם לצו ההרחבה.
אשר לסכום ההפקדות – מקובל עלי תחשיב התובעת המתייחס לתקופת זכאותה החל מהחודש השביעי להעסקתה, הנסמך על הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ומחושב בהתאם לשיעורי ההפקדות הנכונים לפיצויים ולתגמולים, כאשר בניגוד לטענת הנתבעת - התובעת זכאית לפיצוי חלף הפקדות המעסיק לפיצויים הגם שהיא זו שהתפטרה מעבודתה. כך גם מקובלת עליי טענת התובעת לפיה השכר ממנו יש להפקיד לרכיב התגמולים ופיצויים הוא שכר המינימום (לפני הניכויים המותרים על פי החוק) ובנסיבות אלה – התובעת זכאית לפיצוי בגין חלף הפקדות פנסיוניות בסך 7,155.22 ₪, כנתבע על ידה.
פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה
התובעת עתרה בכתב תביעתה לחיוב הנתבעת בתשלום פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה, עבור עבודתה בחלק היחסי בשנה השנייה להעסקתה בסכומים המפורטים להלן (סע' 14 ו- 15 לכתב התביעה):
פדיון חופשה שנתית בסך 1,631 ₪ (7 ימי חופשה * 29.12 ₪ לשעה * 8 שעות);
דמי הבראה בסך 1,040 ₪ (2.75 ימים * 378 ₪ ליום הבראה).
מנגד, טענה הנתבעת, כי התובעת אינה זכאית לכל תשלום נוסף מעבר לסכומים ששולמו לה במהלך תקופת העבודה ובסיומה, כמפורט במסמך עליו התובעת חתומה (ת/1): סך של 2,500 ₪ ביום 5.4.18 וסך של 2,350 ₪ ביום 7.5.18 ובסך הכל 4,850 ₪.
אשר להכרעתי – התובעת אינה מכחישה את קבלת הסך של 4,850 ₪ ( ת/1), וסכום זה נלקח על ידה בחשבון ושויך על חשבון זכאותה לחופשה שנתית ולדמי הבראה עבור שנת עבודתה הראשונה, טענה המתיישבת עם עדות הבן ממנה עלה כדלקמן (עמ' 14, ש' 19-20):
"ש. אתה או אמא שלך שילמת את החופש וההבראה בשנה האחרונה.
ת. בטח. שילמנו 4,800 ומשהו. יש חתימה שלה. זה עבור השנה הראשונה."
על יסוד עדות הבן התומכת בגרסת התובעת ומשלא הובאה בפני כל ראיה בדבר תשלום פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה לתובעת בגין החלק היחסי בשנה השנייה להעסקתה – התובעת זכאית לפדיון חופשה שנתית בסך 1,631 ₪ ולדמי הבראה בסך 1,040 ₪ , כנתבע על ידה.

תמורת הודעה מוקדמת
בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,637 ₪. לפי התובעת, ביום 25.9.18 היא מסרה הודעה בכתב לנתבעת בדבר כוונתה להתפטר זאת "מכיוון שהנכדה של הנתבעת החליטה להתגורר בדירת הנתבעת, שהינה דירה קטנה יחסית, ולא זו אף זו, הנכדה אף החלה להזיק לתובעת, לגרום לה נזק ולתת לה הוראות ולכן בלית ברירה נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת בת חודש ימים.
אך משום מה הנכדה החליטה ביום 2.10.18 ובנוכחות הנתבעת, להפסיק את עבודת התובעת באופן חד צדדי ומידי, באומרה לתובעת "את צריכה לעזוב את הבית מיד, את משוחררת" ואף התובעת אמרה לה "לאן אלך אין לי איפה?" ואת תשובת הנכדה היתה "תיקחי את הבגדים ותעזבי מיד". (סע' 4-5 לכתב התביעה).
התובעת זכאית לטענתה לתשלום בגין 23 ימי הודעה מוקדמת עליהן ויתרה הנתבעת בסך 4,063 ₪ (23/30 * 5,300 ₪) ובקיזוז התשלום שקיבלה התובעת עם סיום עבודתה על חשבון הודעה מוקדמת בסך 2,850 ₪ הכולל שכר עבודה בגין יומיים עבודה בחודש אוקטובר 2018 בסך 424 ₪ – עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתמורת הודעה מוקדמת בסך 1,637 ₪.
מנגד, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לכל תשלום נוסף בגין תמורת הודעה מוקדמת, מעבר לסכום ששולם לה במועד סיום העסקתה (2,850 ₪), זאת נוכח התנהלות התובעת ונסיבות סיום העסקתה, המהוות לטענת הנתבעת הפרה להוראות הסכם ההעסקה, ומצדיקות כשלעצמן פיטורי התובעת ללא הודעה מוקדמת, לפי סעיף 13 להסכם ההעסקה. לפי הנתבעת, התובעת הכניסה לביתה משך תקופת העסקתה את בן זוגה שנהג לישון בבית הנתבעת פעם ואף פעמיים בשבוע לסירוגין, לריב עם השכנים, לשתות אלכוהול ולצעוק בחדר המדרגות וברחוב ובגין כך נאלצו השכנים להזמין ניידת משטרה פעמיים. עוד נטען, כי לאחר שהובהר לתובעת שהדבר אינו מקובל, ציינה התובעת, שיש לה אישור מחברת איילה ולאחר בקשות חוזרות ונשנות להן לא נענתה התובעת הוחלט לערוך עמה פגישה בנוכחות הנתבעת, בנה ונכדתה ולהתנות את המשך העסקתה בכך שבן זוגה יפסיק ללון בבית הנתבעת לאלתר ובתגובה, הודיעה התובעת על התפטרותה וכעבור שבעה ימים עזבה את בית הנתבעת.
וכך העידה התובעת באשר לנסיבות סיום העסקתה (עמ' 7, ש' 1-12):
"ש. איך הסתיימו יחסי העבודה בינך לבין הנתבעת?
ת. לא כל כך טוב.
ש. מה קרה?
ת. הם אמרו לי ללכת. פוטרתי, בימים אלה לקחתי את כל הדברים שלי ולא היה לי לאן ללכת. בעצם הלכתי לרחוב.
לשאלת בית הדין מדוע פוטרת, אני משיבה - בגלל שהנכדה של הנתבעת פיטרה אותי ואמרה לי ללכת והמעסיקה שלי אהובה כץ אמרה לי ללכת.
ש. אני הבנתי שאת רצית לסיים את העבודה ב- 25.9.18 ובאותו יום נתת הודעה מוקדמת בת חודש ימים.
ת. נכון. נתתי הודעה מוקדמת ב- 25.9.18 וביום 2.10.18 פיטרו אותי."
ובהמשך הוסיפה התובעת והעידה כדלקמן (מעמ' 8, ש' 19 עד עמ' 9, ש' 11):
" ש. אני מקריאה לך את סעיף 4 מכתב התביעה, מתי הנכדה של הנתבעת עברה לגור בבית?
ת. לפי מה שאני זוכרת זה היה במאי, זה יום העצמאות של ישראל. אני לא זוכרת בדיוק.
ש. מתי התפטרת?
ת. באוקטובר.
ש. ב- 25.9.18?
ת. ב- 25.9.18 אני כתבתי מכתב. לפי החוק אני צריכה לעבוד שם שבועיים, צריכה למצוא עבודה אחרת והנתבעת צריכה למצוא מישהו אחר אבל פוטרתי והייתי בחוץ.
ש. למה התפטרת?
ת. בגלל שאמרו לי ללכת החוצה לצאת. אמרו לי אנחנו לא צריכים אותך.
ש. אני מקריאה לך את סעיף 5 לתביעתך.
ת. נכון.
ש. את זוכרת שיום אחרי יום כיפור שלמה הגיעה הביתה וערך איתך שיחת שימוע והציב בפניך תנאי שהוא שאת ממשיכה לעבוד פה מבלי להכניס את החבר הביתה או שאת משוחררת, אני שואלת במה את בחרת?
ת. זה לא היה כמו שאת מספרת. אני אספר איך זה היה: קודם המעסיק שלי אהובה כץ הרשתה לי שהוא יבוא לביקור ולפעמים להישאר שם, היא הרשתה. לפי רשותה הוא הגיע לפעמים לביקור ולפעמים הוא נשאר.
ש. האם חברת איילה אישרה שהבחור הזה יכנס הביתה?
ת. אסביר, אם המשפחה או המעסיק נותן לך את הזכות הזו ומרשה לך אנחנו לא צריכים להודיע לסוכנות בגלל שהסוכנות היא כלום בשבילנו הם רק מצאו לנו לקוח, יש הרבה בעיות במשפחות באופן כללי.
ש. האם זכור לך שהוזמנה ניידת משטרה פעמיים על ידי השכן?
ת. לא. בעצם אני לא מכירה את השכן הזה, מי זה אני לא מכירה.
ש. מותר לשתות אלכוהול בבית הנתבעת?
ת. לא. אני לא מורשת לשתות ולא שתיתי, בשביל זה יש לי יום חופשי ואני יוצאת אם אני רוצה."
מנגד, התייחסה הנתבעת בעדותה לנסיבות סיום העסקת התובעת בזו הלשון (מעמ' 10, ש' 27 עד עמ' 11, ש' 3):
" ש. למה התובעת התפטרה?
ת. בגלל זה שהיא לא הסכימה שהחבר שלה לא ימשיך לישון, היא לא הסכימה לוותר עליו. אמרנו לה שהיא יכולה להמשיך אבל בלי החבר ולזה היא לא הסכימה.
ש. ידוע לך שהוזמנה ניידת משטרה פעמיים על ידי השכנים והחבר שלה התפרע במדרגות וברחוב.
ת. כן התלוננו השכנים. השכן בא אליי ואמר שהחבר של התובעת מפריע ומתפרע במדרגות לאחר ששתה אלכוהול. זה כל מה שהשכן אמר. אני לא ראיתי את זה אבל זה מה שהוא אמר. השכן דיבר גם עם הבן שלי וגם ידיד שלי. השכן בא בטענות ואמר כי כל השכנים מתלוננים."
ובהמשך הוסיפה הנתבעת והעידה כך (מעמ' 11, ש' 33 עד עמ' 12, ש' 14):
"ש. את ראית את התובעת שותה אלכוהול?
ת. לא. אני יודעת שהיא הכניסה אלכוהול לחדר איפה שהבחור ישן.
ש. את הרשית לתובעת להכניס את החבר הביתה.
ת. בהתחלה כן, זה לא היה לי כל כך נעים אבל השלמתי עם זה בהתחלה אך כשהשכנים התחילו להתלונן זה התחיל להפריע לי ולא רציתי שהוא ימשיך להיות שם.
ש. אחרי שאמרת לתובעת לא להכניס את החבר הביתה היא אמרה לך שהיא רוצה לסיים את העבודה אחרי חודש ימים?
ת. לא יודעת. אני לא זוכרת מה אמרתי בדיוק. אני יודעת שלא רציתי שהיא תעזוב אבל היא לא רצתה לוותר על החבר.
...
ש. מתי הנכדה שלך ירדן התחילה להתגורר אצלך?
ת. באפריל 2018."
עדות הנתבעת בדבר נסיבות סיום העסקת התובעת נתמכה בעדות בנה, ממנה עלה כדלקמן (עמ' 13, ש' 5-15):
"ש. מתי הנכדה עברה להתגורר אצל הנתבעת?
ת. ביוני, משהו כזה. חמישה חודשים בערך לפני התפטרות התובעת.
ש. מתי התפטרה התובעת?
ת. אני לא יודע תאריך אבל זה היה יום אחרי יום כיפור כשאני באתי והתובעת פתחה את הדלת והיא היתה עם החבר שלה במיטה. הם היו שם שלושה ימים.
ש. למה התובעת התפטרה?
ת. כי אמרתי לה שאני פעם אחרונה רוצה לראות את הבחור שם וזה היה לאחר מספר אזהרות, כי היו גם תלונות של השכנים. החבר היה נכנס אחרי שאמא שלי היתה הולכת לישון ומתחמק בשעה 06:00 החוצה.
ש. זכור לך שהוזמנה ניידת משטרה פעמיים?
ת. נאמר לי כך על ידי השכן. אני לא הייתי נוכח."
מכלל העדויות והראיות שהובאו בפני שוכנעתי, כי התובעת מסרה לנתבעת ביום 25.9.18 הודעת התפטרות בכתב, כאשר ביום 2.10.18 סיימה התובעת את עבודתה בפועל ועזבה את בית הנתבעת ובמועד זה שילמה לה הנתבעת סך של 2,850 ₪ בגין יומיים עבודה בחודש אוקטובר 2018 ותמורת הודעה מוקדמת.
סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת ") קובע כדלקמן:
"6. ויתור על עבודה בפועל
(א)...
(ב) מעסיק רשאי להודיע לעובד שנתן הודעה מוקדמת להתפטרות, כי הוא מוותר על נוכחותו של העובד ועל עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה, כולה או מקצתה, ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו."
סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת שכותרתו "פיטורים והתפטרות בלא מתן הודעה מוקדמת" קובע כדלקמן:
"הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו -
על עובד בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה;...
(2) על מעסיק, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי."
להשלמת התמונה אפנה להוראת סעיף 13 להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, הקובע כדלקמן:
"13. כל צד רשאי להביא חוזה לקיצו בהודעה מוקדמת על פי הקבוע בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות.
למרות האמור לעיל המעביד רשאי לפטר את העובד ללא הודעה מוקדמת אם העובד ינהג בהתנהגות שיש בה כדי לפגוע בקשיש, בגופו, בכבודו או ברכושו."
עדויות הנתבעת ובנה באשר לנסיבות סיום העסקת התובעת הותירו בי רושם אמין ומהימן ועל יסודן שוכנעתי, כי התובעת סיימה את העסקתה בנסיבות שאינן מצדיקות תשלום תמורת הודעה מוקדמת, מעבר לסכום ששולם לה במועד סיום העסקתה.
גרסת התובעת לפיה התפטרותה היתה עקב מגורי הנכדה בבית הנתבעת אינה סבירה ואינה מתיישבת עם העובדה, כי הנכדה עברה להתגורר בבית הנתבעת עוד בחודש אפריל 2018 לערך, כאשר התובעת התפטרה מעבודתה כחמישה חודשים לאחר מכן ביום 25.9.19.
התובעת לא הכחישה בעדותה, כי נהגה להכניס את בן זוגה לדירת הנתבעת וכי הוא נשאר לעיתים ללון בדירה אולם טענה, כי עניין זה היה ברשות הנתבעת. מעדותה האמינה של הנתבעת שוכנעתי, כי הגם שבהתחלה הנתבעת הרשתה זאת לתובעת חרף אי הנעימות שבדבר, לאחר שהתנהלות בן הזוג ובכלל זה שתיית אלכוהול והתפרעות בחדר המדרגות וברחוב גררה תלונות מצד השכנים ואף הזמנת משטרה, ביקשה הנתבעת או מי מטעמה מהתובעת באופן חוזר ונשנה להפסיק את הכנסת בן זוגה לדירה ובתגובה בחרה התובעת להתפטר ולעזוב את בית הנתבעת.
על יסוד כל האמור, מצאתי, כי נסיבות סיום העסקת התובעת אכן היה בהן כדי לפגוע בנתבעת ובכבודה ובהתאם להוראת סעיף 13 להסכם ההעסקה, הן לא מצדיקות תשלום נוסף בגין תמורת הודעה מוקדמת, מעבר לסכום ששולם לתובעת במועד סיום העסקתה והתביעה ברכיב זה – נדחית.
סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה. הנתבעת תשלום לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
פיצוי חלף הפקדות פנסיוניות בסך 7,155 ₪;
פדיון חופשה שנתית בסך 1,631 ₪;
דמי הבראה בסך 1,040 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.11.18 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום תמורת הודעה מוקדמת – נדחית.
בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ט, (16 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: Anastasia Volc
נתבע: אהובה כץ
שופט :
עורכי דין: