ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רבקה לייבו נגד מדינת ישראל :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד-ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף רובינשטיין

התובעת
רבקה לייבו
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל הולצמן ועו"ד הדר בן סימון
-
הנתבעת
מדינת ישראל - משרד הבריאות
הממונה על השכר במשרד האוצר
ע"י ב"כ: עו"ד יוסף מנסור ועו"ד ג'וזף עזיזיאן

פסק דין

לפנינו תביעתה של ד"ר רבקה לייבו (להלן: "התובעת"), כנגד מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: "נתבע 1") והממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: "נתבע 2"; יחדיו "הנתבעת" או " המדינה"), מכוח הסכם קיבוצי, לתשלום מענק התמחות, בהתאם למסמך מענקים מותנים לעידוד עבודה במקצועות במצוקה ובפריפריה (להלן: "המסמך"), שנחתם ע"י הממונה על השכר, לצד ההסכם הקיבוצי בעניין תנאי עבודתם של רופאים בין הר"י מצד אחד לבין מדינת ישראל, שירותי בריאות כללית והדסה מצד שני מיום 25.08.11 (להלן: "ההסכם הקיבוצי").

רקע כללי
במסגרת המסמך, הוצהר על יצירת מנגנון של מתן מענקים מותנים, מענק בסיסי למתמחים בגין מקצוע במצוקה (או בפריפריה) בגובה של 300,000 ₪ (" המענק"), ונקבעה עלות שנתית בסך 37.5 מליון ₪ למקצועות במצוקה (ו- 37.5 מליון ₪ לפריפריה).

מיום 13.03.11 ועד ליום 30.09.12, התובעת הועסקה כמתמחה במחלקת הכירורגיה הכללית בבית החולים קפלן.

ביום 1.12.13 החלה התובעת התמחות במרכז הרפואי שיבא – תל השומר (להלן: "ביה"ח , או "ביה"ח תה"ש "), במחלקה פנימית ב'.

אין חולק כי הן מקצוע הכירורגיה הכללית והן מקצוע הרפואה הפנימית הוגדרו כ"מקצוע במצוקה".

המחלוקת היא סביב הזכאות למענק , נוכח מעבר התובעת בחודש דצמבר 2013 להתמחות במקצוע במצוקה (רפואה פנימית), לאחר ש הפסיקה התמחות קודמת במקצוע מצוקה (כירורגיה כללית).

התובעת העידה לעצמה; מטעם הנתבעת העיד מר אבי מאירוביץ, מנהל תחום הסכמי שכר במשרד הבריאות (להלן: "מאירוביץ").

טענות התובעת
משיקולים אישיים ומשפחתיים, לרבות חוסר שביעות רצונה מתחום התמחותה, החליטה לסיים התמחותה בכירורגיה. בעדותה אישרתחום גם לא התאים לה.

לפני תחילת העסקתה בביה"ח, נערך עימה ראיון עבודה ע"י מנהל המחלקה (פרופ' הווארד עמ יטל; "מנהל המחלקה"), והוסבר לה כי ככל שתבחר לבצע התמחות ברפואה פנימית, תהיה זכאית לקבלת מענק "מקצוע מצוקה".
במועד תחילת התמחותה ברפואה הפנימית, עמדה בכל הקריטריונים הקבועים (סעיף 11 למסמך) לקבלת המענק. התובעת הסתמכה על זכאותה לקבלת המענק .

10. עם תחילת התמחותה ברפואה פנימית בדצמבר 2013 , הגישה התובעת בקשה לקבלת המענק עבור שנת 2013. ביום 20.11.14, נדחתה בקשתה של התובעת לקבלת המענק, בהתאם להודעת דוא"ל שנשלחה אליה (ת/5 לתצהירה). בדיעבד, נודע לתובעת כי מר ג. נבו, סגן מנהל ביה"ח למינהל, ארגון ומשאבי אנוש, שלח מכתב למר יוסי כהן, המשנה לממונה על השכר (להלן: "הממונה") ובו בקשה לאשר את בקשת התובעת למענק בהקדם האפשרי, משבי"ח שיבא עושה מאמץ לקדם התמחויות במקצועות מצוקה ונותן שירות בתחום הגשת בקשות למענק להתמחות (ת/3 לתצהירה). בדיעבד גם נודע לה כי ביום 18.11.14 (בטעות נאמר בס' 13 לתצהיר ה 2015) , הודיע הממונה לסגן מנהל ביה"ח כי הבקשה נדחתה (ת/4 לתצהירה), עקב המעבר להתמחות במצוקה אחרת.

11. ביה"ח כלל לא היה מודע לכך, שלכאורה , חל שינוי כלשהו בקריטריונים לקבלת המענק, כפי שהובהר ע"י מנהל המחלקה (ת/10 לתצהירה).

12. משהתובעת עמדה בכל הקריטריונים לקבלת המענק, כפי שנקבע וכפי שפורסם במסמך, עתרה לקבלת המענק בסך 300,000 ₪. לחילופין, עתרה לפיצוי בסך 300,000 ₪ , בגין הסתמכות . כמו כן, עתרה לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 15,000 ₪.

טענות הנתבעת
13. בקשתה של התובעת לקבלת המענק נדחתה בהתאם להחלטת הוועדה המשותפת (משרד האוצר, משרד הבריאות והר"י), ולפיה, מתמחה העובר ממקצוע במצוקה אחד למשנהו לא יהיה זכאי למענק.

14. הרציונאל בבסיס המסמך, היה חיזוק אותם מקצועות במצוקה, אשר קיים בהם חוסר ברופאים, קשיי גיוס ושימור בתחום, על פני המקצועות הרפואיים המועדפים ולעתים , ה"יוקרתיים" יותר; [וחיזוק בתי החולים הפריפריאליים אשר באופן טבעי מושכים פחות רופאים ככלל ובמקצועות במצוקה בפרט] (סעיפים 8 ו- 9 לתצהירו של אבי).

15. בסעיפים 11 ו- 27 למסמך פורטו הקריטריונים לקבלת המענק המותנה.

16. ביום 24.10.11 יצאה הודעה למעסיקים הציבוריים השונים, על מינוי חברי הוועדה המשותפת לקביעת קריטריונים לקבלת המענקים וקבלת דיווח מהמעסיקים על אופן ניצול התקציב למענקים, וזאת בהתאם לסעיפים 4-8 ו-20-23 למסמך (להלן: "הוועדה המשותפת" או "ה וועדה").

17. הוועדה המשותפת קיימה מספר ישיבות בין השנים 2011- 2014, בהן נטלה הר"י חלק פעיל ביותר. כבר בישיבתה הראשונה של הוועדה המשותפת (מיום 19.12.2011) הוחלט, על דעת כל משתתפיה, כי אין מקום לשלם מענקים לרופאים העוברים ממקצוע במצוקה אחד למשנהו , למניעת זעזועים במערכת , הכרוכים במעבר; משמערכת הבריאות משקיעה משאבים בהתמחותו של רופא והמעבר מביא להוצאה מיותרת של משאבים אלה; מניעת מניפולציה בזכאות למענקים, בפרט לגבי רופאים אשר החלו התמחותם הראשונה לפני המועד הקובע לקבלת המענקים (01.01.2011) (להלן: "פרוטוקול הועדה מיום 19.12.11", צורף סמוך לדיון ההוכחות).

18. הוועדה המשותפת קבעה כי רופא אשר עבר ממקצוע במצוקה אחד למקצוע במצוקה אחר, אינו זכאי למענק. לא מדובר בהחלטה מינהלית של רשות ציבורית אלא בהחלטה משותפת של המעסיקים ושל ארגון העובדים היציג , המחייבת את הר"י וחלה על התובעת.

19. אישור המענק עלול להביא למעבר מכוון של רופאים ממקצוע במצוקה למקצוע במצוקה אחר, רק כדי לזכות במענק. המענקים המותנים נועדו לעודד רופאים לעבור ממקצועות שאינם מקצועות מצוקה , למקצועות שהוגדרו ככאלה.

20. משאין חולק כי התובעת עברה ממקצוע במצוקה אחד לאחר, אין היא זכאית לקבלת המענק.
(ההדגשות הוספו).

דיון והכרעה
21. בטרם נבחן את שבפנינו נביא להלן (או נאזכר) את הסעיפים הרלוונטיים להכרעתנו שבמסמך, כלשונם:
"4. ועדה משותפת – אצל כל אחד מהמעסיקים החתומים על הסכם זה תוקם ועדה משותפת להר"י ולמעסיק (להלן: "הועדה המשותפת"), אשר תפקידה לקבוע את הקריטריונים לזכאות רופא לתשלום, לגובה התשלום ולאופן חלוקת העלות בסעיף זה, והכל בכפוף לעמידה בתנאים המצטברים שיפורטו להלן.
5. הוועדה תודיע ותפרסם למעסיקים את הקריטריונים, את סדרי הקדימויות למתן התשלום ואת האופן להגשת הבקשות על ידי המעסיק לתשלום. הועדה תפרסם את האמור לעיל שישה חודשים לפני תחילת השנה הקלנדרית בה ישולמו התשלומים ". (ההדגשות הוספו).

ונזכיר: סעיף 11 קובע את הקריטריונים לקבלת המענק המותנה ( 11.1 , 11.2, 11.4, 11.6), סעיף 12 קובע המועד להעמדת המענק המותנה ( 12.1 ),סעיף 13 קובע את תקופת ההתחייבות לעבודה במקצוע המזכה בתשלום ( 13.1 ), סעיף 14 כותרתו:" השבת המענק המותנה" (עד 14.3, כולל), סעיף 15 קובע כי המענק איננו בבחינת "שכר", וסעיף 17. קובע כי המועד לתחילת הענקת המענק הוא מועד ההסכם הקיבוצי.

22. הנה כי כן, מכוח המסמך הוקמה ועדה משותפת של הר"י והמעסיקים (ולענייננו, המדינה), אשר הוסמכה לקבוע קריטריונים נוספים לזכאות ; כן נקבע כי ה וועדה תודיע ותפרסם למעסיקים את הקריטריונים לזכאות, 6 חודשים לפני תחילת השנה הקלדנרית בה ישולמו המענקים.

23. קודם לכל – עולה מהאסמכתאות שבפנינו כי מעת שהוציא הממונה את "המסמך" ליו"ר הר"י, פורסם ב-14.9.11 ת/12 ולאחריו , פ ורסם החוזר ת/14 (26.1.14) ביחס למענקים לשנת 2013, ואח"כ בת/15 (10.7.14) ביחס למענקים לשנת 2014.
ונוסיף: התובעת הציגה אף את מכתבו של יו"ר הר"י מ-14.10.13, בהתייחס למענקים לשנת 2013, המופנה לכל המתמחים – כשבמועד מכתבו התובעת לא החלה עדיין בהתמחותה הנדונה.

24. בפועל, הוועדה המשותפת קיימה מספר ישיבות בין השנים 2011 – 2014, בהן דנו בקשות והחלטות פרטניות של מתמחים אשר הגישו בקשות לקבלת מענק.

25. בפרוטוקול הועדה מיום 19.12.11, דנו בבקשות פרטניות ובין היתר התקבלו החלטות עקרוניות-כלליות כאמור (ולענייננו:)
"7. מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות.
8. מעבר מפריפריה לפריפריה – אין זכאות".
26. ד"ר נמרוד רחמימוב ( הר"י), ציין בין היתר, באותה וועדה:
"יש בעיה בהתנהלות. אם מסכמים משהו אחד ואז יוצא מייל שסותר את הסיכום – זה לא בסדר". (דרך אגב, דבריו נאמרו בענין דיון בבקשת/תקציב למענק מצוקה מול מענק פריפריה).
הנה כי כן, עולה כי התקבלו הן החלטות עקרוניות והן החלטות פרטניות.

27. נציין כי פרוטוקול זה הובא בפנינו יומיים טרם דיון ההוכחות, כשכולו מושחר, למעט החלטה 7 בה נאמר: "מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות".
נזכיר כי בהודעת המדינה נטען כי בשל טעות טכנית לא צורף פרוטוקול זה לתצהיר מאירוביץ. עוד נזכיר כי מאירוביץ בתצהירו מתייחס לפרוטוקול זה, פרוטוקול הישיבה הראשונה של הוועדה (צויין בכותרתו כי עסקינן ב"פרוטוקול מס' 1").

בסיפא ח.נ. של מאירוביץ נתבקש ב"כ המדינה להציג עותק לא מושחר של הפרוטוקול – ואכן כזה הוצג לביה"ד ולב"כ התובעת, תוך שהושחרו (להגנת פרטיותם) רק שמות הרופאים שנזכרו בבקשות חריגים (4,3,1, 14-11) – ולאחר עיונה – לא נתבקש להציג שאלות נוספות למאירוביץ.

עולה ברורות מפרוטוקול זה כי מדובר אכן בוועדה משותפת ובה נציגי המדינה (הממונה;משרד הבריאות; נש"מ), שירותי בריאות כללית, הר"י (עו"ד ו-3 רופאים); נציג הדסה; נציג שערי צדק.

28. עוד עולה כי הוצגה "תמונת מצב" במערכת הציבורית; נדונו "בקשות חריגים"; נתקבלו 14 החלטות ונרשמו הערות 2 מהמשתתפים.
ונבהיר: התקבלו מספר החלטות משמעותיות וכלליות (לענייננו):
אורך ההתחייבות הוא כאורך ההתמחות (החלטה 4); "מועד פתיחת פנקס ההתמחות יקבע את מועד ההתמחות לעניין המענקים" (החלטה 5) ; "נייר הבסיס – הוראות הממונה על השכר" (ופרוט הסכומים...) (החלטה 6); "מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות" (החלטה 7) ; "מעבר מפריפריה לפריפריה – אין זכאות" (החלטה 8); "הערה: עו"ד מירב אוהבי מבקשת להבהיר את סעיפים 9 ו-10 בדיון הבא" (החלטה 11) [– יוער כי 9-10 עוסק ים במתמחה עד 4.5 שנים שעבר לפריפריה – מה שאינו עניין הליך זה].

29. מצאנו להתייחס להערה, למען הסר ספק, משהוצגה למאירוביץ שאלה בנושא בקשת עו"ד אהובי, נציגת הר"י, לקבל חוו"ד משפטית באשר למעבר ממקצוע מצוקה אחד למקצוע מצוקה שניה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 21 ואילך); כשניתן היה להבין כי השאלה התייחסה לפרוטוקול מס' 1 (אך ברי לנו כי אין זה כך), משהשאלה התייחסה לפרוטוקול מס' 2 – ראה הערה של עו"ד אהובי, בהתייחס למקרה 4 שהוצג שם והדיון בעניינו [בי"ח פוריה רופאה שפתחה פנקס התמחות ב-1.1.09 (פריפריה +מצוקה); וההחלטה היתה: "ממתינים לחוו"ד משפטית". – מה שודאי לא מוכיח, כשאלה שהוצגה, כביכול, לא התקבלה החלטה סופית (בפרוטוקול 1) – אלא כי מדובר במקרה הספציפי שנדון שם, ונתבקשה חוו"ד משפטית ולפי העיתוי, אין לנו אלא להסיק כי חווה"ד של עו"ד רמי אבישר מ-6.6.12 היא היא חווה"ד – שעיקרה לענייננו: "החלטת הוועדה, לפיה אין לאשר מענקים, כאשר רופא עובר ממקצוע מצוקה אחד למקצוע מצוקה אחר, הינה החלטה מוצדקת..." (ההדגשה הוספה).

משמע, התקבלה החלטה (סופית) בפרוטוקול 1, ומשעלתה בקשה לקבלת חוו"ד משפטית – ניתנה כזו, אך זוֹ לא שינתה ההחלטה, אלא ההפך : חווה"ד מבהירה כי לא ניתן לדון ולדחות בקשת האחד ולקבל בקשת האחר, ואין לסטות מהכללים, אלא, אך במקרים ק יצוניים.

30. ואם התעורר ספק כלשהו "לאור כך", די אם נזכיר דווקא את דברי נציגי הר"י בדיון באותו מקרה בפרוטוקול 2 (כולל עו"ד אהובי ברישא ההערות שם) ולפיהם, יישמה החלטה 5 בפרוטוקול 1 – ומשכך, ומשאותה רופאה החלה בהתמחות אחרת, והכל טרם ההסכם הקבוצי.

עוד יש להפנות לדברי חברי הוועדה, ובמיוחד נציגי הר"י – לפיהם, מועד פתיחת פנקס ההתמחות הוא הקובע, מחד ומאידך, נחסמה האפשרות למעבר ממצוקה למצוקה (ומפריפריה לפריפריה).

31. התביעה דנא מתבססת על זכאות נטענת עפ"י "המסמך" ולא עפ"י עילה אחרת. משכך, יש לבחון זכאות התובעת עפ"יו. נפנה עוד לכך, כי לא אושרו בקשות באשר למעבר ממצוקה למצוקה (ראה: בקשה 4,8).
על בסיס פרוטוקול 1 וההחלטות שנתקבלו בו (הכלליות והפרטניות, ביחס לרופאים אחרים, כולל ההתייחסויות וההערות לאלה) – בדין נדחתה בקשת התובעת.

32. נבחן עתה את המסמך והוראותיו בכללותן:
אין בפנינו כי עסקינן בהסכם קבוצי כנטען, ואף לא כי עסקינן במסמך ש נחתם ע"י הצדדים להסכם הקבוצי [המעסיקים (ולענייננו, המדינה) והר"י], הגם שאין חולק כי מדובר במסמך כוונות של המדינה שהועבר להר"י, ושעפ"יו, דאגה המדינה להעמדת תקציב (למעסיקים למיניהם).

בין לבין, ועד שיצאה הכרעתנו (משלצערנו, טרם העדרות האב"ד מביה"ד לא ניתן היה סיפק ליתן הכרעה) - ניתנה הכרעת כבוד ביה"ד הארצי [בעס"ק 31504-01-18 (הערת שוליים 1 בסיכומי התובעת)] – בו נקבע כי "המסמך" אינו הסכם קבוצי ואף לא "הסדר קיבוצי דו צדדי", אלא מעמדו כ"מסמך מדיניות" של המדינה.

33. עוד נקבעו במסמך : רשימת מקצועות במצוקה, עלות תקציב לשנה, כי תוקם ועדה משותפת שתדון ותקבע הקריטריונים, תפרסם אותם 6 חדשים לפני תחילת השנה הקלנדרית הרלוונטית, תקבע "גורלו" של תקציב שלא נוצל, תקבל דיווח מהמעסיקים לגבי ניצול התקציב, נקבע כי המענק הוא מותנה, מועד הענקתו, תקופת ההתחייבות המזכה, השבת המענק המותנה, כי מענק איננו שכר, וכיוצ"ב.

34. נבחן איפוא את ההוראות לענייננו:
הוועדה המשותפת מורכבת מנציגי הר"י והמעסיקים (סעיף 4). על הוועדה לפרסם קריטריונים שקבעה (סעיף 5).
כבר בפניה מ-14/9/11 (ת/12) הביא הממונה לידיעת המדינה (ומעסיקים נוספים) את המסמך שהועבר להר"י. לא נקבעה דרך ה"פרסום", מחד ומאידך, בפרוטוקול 1 נכחו נציגי המדינה, נציגי 3 מעסיקים אחרים, ונציגי הר"י (כולל, עו"ד מתחום יחסי העבודה בהר"י).

35. הנה כי כן – החובה לפרסם הוטלה עפ"י סעיף 5 על " הוועדה" ולא על המדינה, ככזו.
לטעמנו, מעת שהצדדים לפרוטוקול מודעים להחלטות שבו – חובה עליהם לפרסמ ן; כך או כך, אין המדינה חבה ככזו, לכשעצמה, בפרסום לכל גורמיה, מחד ומאידך, נותרה הקושיא, אם לא פורסמה – האם נוצרת בכך "זכות" לתובעת, לקבלת מענק, שעפ"י ההחלטה, אינה קמה לה.

36. טרם התייחסותנו לקושיא כאמור נבהיר כי לטעמנו עונה הפרוטוקול לחובת ה"פרסום" שבסעיף 5 לת/1, כשיש לזכור כי המעסיקים (לענייננו, המדינה) נכחו בוועדות הרלוונטיות שקבעו הקריטריונים כאמור (ואין ההליך עוסק ב"מעסיק" שלא נכח בוועדה) וכך גם נציגיה הבכירים של הר"י – וכל אלה ידעו היטב מה הוחלט בפרוטוקול 1. אין גם לשכח את הודעתו הכללית של יו"ר הר"י למתמחים.
ובהקשר זה – העובדה כי מנהל המחלקה, באישורו מ-31.12.17 לתובעת, מציין כי טרם פגישתו עם התובעת לראיון עבודה (כשאינו מציין, למצער, מתי כך היה) לא היה מודע "לקריטריון נוסף" בדבר מעבר ממצוקה למצוקה – אין בה, בכל הכבוד, דבר, שהרי מנהל המחלקה הנכבד, אינו המעסיק של התובעת.

37. ובהקשר זה, ולא מכך נובעות קביעותינו לעיל(או להלן), והגם שעסקינן במנהל מחלקה בבי"ח ובכל הכבוד הראוי – לא הועמד "אישורו" וידיעותיו (ובכלל כך, ידיעותיו על ידיעות מנהלי מחלק ות אחרים וכיוצ"ב) לבחינת הצדדים.
ועוד בהקשר האמור – אין בפנינו כל אינדיקציה לטענת התובעת בסעיף 12 לתצהירה – מה גם שעמדת ביה"ח, ממש אין לה, בכל הכבוד, משמעות להכרעה דנא, ודאי אין למצוא ב-ת/3 לתצהירה(מאוקטובר 2014), משום "אסמכתא" לטענתה זו (די אם נזכיר כי הכותב הנכבד מונה את בקשתה של התובעת, כחלק מאותו "מספר מצומצם " – של בקשות שהוגשו לשנת 2012 וטרם אושרו ע"י האוצר", סעיף 4 שם).
מנגד, ניתן ללמוד כי ביה"ח ("המעסיק"?) מטפל בבקשות, "עפ"י הכללים הנדרשים", משמע, מודע הוא לאלה!

38. אין בפנינו, משום מה, עותק הבקשה שהגישה התובעת/שהגיש ביה"ח בשמה, ואף לא מועד להגשתה, כנטען, כשרק ב-1.12.13 החלה בהתמחות בביה"ח תה"ש; והגם שפניית ביה"ח בשמה, ראויה למעסיק – אין בה משום "עמדה" (תומכת) עפ"י המסמך [כשעולה לכאורה מת/11 (20.5.14) כי מדובר בבקשה שניה של ביה"ח].

39. אין מדובר ב"קריטריון" חדש שנקבע לזכאות. כל שנקבע לטעמנו הוא "הבהרתו" של הקריטריון שנקבע מלכתחילה במסמך, קרי: כי לא לכך כיוון המסמך בקובעו התקציב והמקצועות ושאר הקריטריונים.

40. ובאשר לקושיא שנותרה – משעסקינן במסמך שאינו עונה להגדרת "הסכם קיבוצי" – ממילא, אין מדובר ב"הוראה אישית" בדין הקבוצי, ולא יכול שהוראת הפרסום (ס' 5) תיצור זכות, שאינה קיימת במסמך (או בדין אחר כלשהו).

הנה כי כן, הגם שלא הוכח בפנינו כי פרוטוקול 1 "פורסם"(כמשמעות שטוענת לה התובעת) לכל המעסיקים – ברי כי פורסם לצדדים שנכחו בישיבת הוועדה (שאף לא ממש נדרשו "לפרסום" משעסקינן ב"החלטה" שנתקבלה ע"י הוועדה, ככזו).

41. ברי לנו כי חברי הוועדה (ולא רק הממונֶה) , כ ולל נציגי הר"י ב ה – היו מודעים היטב להחלטה שהתקבלה, כעולה הן מהרישום שע"ג המסמך עצמו (עמ' 1 בכתב יד, לפחות מ-21.2.12 לערך, אם לא ממועד הישיבה עצמה, בה כאמור השתתפו), אלא אף מדבריהם בפרוטוקול 2, מ-9.2.12 (נספח 2 למאירוביץ).

42. ועוד – בין היתר נסמכת התובעת בתביעתה על חוזר הממונה מ-2014 (ת/15) ובעיקר פרסומו למעסיקים – דא עקא, אין בכך כדי לשנות מדברינו לעיל, באשר לעת הרלוונטית לתביעה דנא, ומאידך, טוב עשה הממונה בפרסום כאמור למעסיקים (אך יוער כי מתייחס הוא למענקים באותה שנה, וקביעותיו של הממונה לאותה שנה). בענייננו, קביעות הוועדה התבססו על חוזר הממונה ועל "המסמך" וקבעו הקריטריונים ה" בראשתיים", בהחלטתם.

43. לטעמנו, כפי ש"נרמז" לעיל – לא נדרשנו לפרוטוקול 1 או לפרוטוקול 2 – לכאן, משמצוי המענה להחלטתם במסמך עצמו. ונסביר דברינו:
אין חולק כי המסמך (מסוף אוגוסט 2011 וה"חוזר מ-14.9.11, ת/12) קבע זכאות למענק למקצוע במצוקה ( פריפריה) רטרואקטיבית, החל מ-1.1.11.
עיקרי ההסדר בענין המענקים (= "המסמך") (ס' 4) החוזר מציין כי יש להביאו לידיעת "המתמחים ", בקשות הרופאים תועברנה במרוכז ע"י משאבי אנוש בביה"ח הציבורי, "לפי סדר עדיפות של המקצועות במצוקה בהתבסס על שיקולים מקצועיים וצרכי המערכת" (סעיף 6); קביעת אמות המידה ואישור המענקים – ע"י הוועדה, "שתפעל בהתחשב בצרכי מערכת הבריאות ובסדרי העדיפויות הלאומיים" (ס' 7) וכו'.

44. כמצוטט לעיל ברישא הכרעתנו, נקבעו במסמך (בסעיף 11), קריטריונים מצטברים לקבלת המענק המותנה, כשהראשון בהם: "הרופא התחיל התמחותו החל מיום 1.1.2011".
בסעיף 14 נקבע כי מתמחה כאמור ש"חדל להתמחות במקצוע במצוקה מיזמתו, בתוך שנתיים מתחילת ההתמחות, ישיב הרופא את מלוא סכום המענק המותנה..." (סעיף 14.1).
לטעמנו, יש לקרוא ההוראות כולן כמקשה אחת ובהתייחס לעובדות דנא, ולמשמעות הביטוי בתחום ע"י הרופאים, וכעולה מהראיות שבפנינו "התחלת ההתמחות" ה יא המועד בו פתח הרופא את " פנקס ההתמחות". התובעת התחילה את התמחותה (כעולה מת/2) ב- 13.3.11 (והפסיקה אותה
ב-30.9.12). במועד זה בו פתחה פנקס ההתמחות, משמע, יש לבחון אם הִפסיקה אותה בתוך שנתיים.
לטעמנו, מלשון המסמך והרציונל העולה ממנו – לתכליתו – התובעת חדלה מהתמחותה, מיוזמתה (בתוך שנתיים) – כך, שאף לו היתה מקבלת המענק קודם להתמחותה בביה"ח תה"ש – היה עליה להחזירו.
מקביעות הוועדה בפרוטוקול 1 והנתונים שבפניה, ניתן להבין כי "התחלת התמחות" משמעה, המועד "לפתיחת פנקס ההתמחות". הוא הדין בפירוט הנתונים בפרוטוקול 2.

45. ונאמר עוד כללית – עסקינן במשמעות המונחים הנדונים, ע"י חברי הוועדה, שזהו תחומם, ומה לנו יותר מ"הבנתם" לאמור במסמכים דנא, ובזמן אמת (ולא לצורך ההליך המשפטי...).
עוד נציין – לא נעלם מעינינו סעיף 14.7 למסמך – והנה למדנו כי כשביקש המסמך "להתיר" מעבר מתמחה (כאן, שעבר ממעסיק למעסיק) נקבע כי לא ידרש להשיב המענק! משמע, "הפה שאסר" (מעבר ממקצוע למקצוע) הוא "הפה שהתיר" (ממעסיק למעסיק);

46. הנה כי כן – לטעמנו, עפ"י לשון המסמך לכשעצמו, ודאי לפי תכליתו (וכעולה גם מדברי נציגי הר"י בוועדה) – תכלית המסמך איננה לאפשר מעבר של מתמחה ממקצוע למקצוע (או מעבר מפריפריה לפריפריה).

47. משעסקינן בשיקולים סבירים, מידתיים ואחידים – ומשעולה כי הוועדה דנה אף במקרים חריגים שהובאו בפניה (ומאוחר יותר אף נדרשה לחוו"ד משפטית לקושיית ה"שוויון" שהועלתה ביחס להחלטותיה הפרטניות) – אין פגם בהחלטה ביחס לתובעת, ואין לנו אלא לדחות תביעתה.

48. הסתמכות
לא נעשה מלאכתנו חסרה ונדון אף בטענה זו.
התובעת טוענת תחת הכותרת "הסתמכתי על קבלת המענק": "על סמך פרסומי הנתבעת ועל סמך ההסכם הקיבוצי וההבהרה שניתנה לי במהלך ראיון העבודה – התגייסתי למטרה והתחלתי לבצע התמחות במקצוע במצוקה" ובהמשך: "הסתמכתי על קבלת המענק ואם לא אקבל אותו מדובר עבורי בפגיעה כלכלית קשה".

בפועל, אינה (ממש) אומרת בתצהירה כי הסתמכה על 3 המקורות הנ"ל ולכן בחרה בהתמחות האמורה [ואף לא , כמיטב ידיעתו של מנהל המחלקה (בת/10, סעיף 5) ].

49. הובהר לעיל כי אין מדובר בהסכם קבוצי מכוחו עותרת התובעת.
כך גם לא נהיר מהם "פרסומי הנתבעת" עליהם הסתמכה, ככל שכך טענה, טרם החלה התמחותה בתה"ש; "פרסומי הנתבעת" הנזכרים בתצהירה, מאוחרים דווקא לתחילת עבודתה בתה"ש(וממילא, אינם "בסיס" להסתמכותה). ומנגד, קבענו כי לא המדינה היתה צריכה לפרסם החלטות הוועדה אלא החובה, על הוועדה היא.

50. ובאשר ל"גורם השלישי" (אם וככל שטענה להסתמכות עליו) – מנהל המחלקה: מעבר לדברינו לעיל, נזכיר כי הוא "מסייג" מכתבו ב"לפי מה שהיה ידוע לו".
ויתרה מכך, אין חולק כי מנהל המחלקה איננו בעל הסמכות להחליט או לקבוע – ואך טבעי שיעודד מתמחה להתמחות בתחומו, אלא שבהיותו גורם שאינו מוסמך בנושא המענקים – בכל הכבוד, אף לו " הבטיח" לתובעת, כטענתה בפנינו (עמ' 4 שורות 19-26) לא היה לכך כל משמעות משפטית לתביעה דנא. ונזכיר – מנהל המחלקה חרף היותו עסוק וחרף נסיונו לעזור בתביעתה – לא טען כי "הבטיח" לתובעת. בפועל, בתביעתה, לא טענה ל"הבטחה".

51. ועוד בהקשר זה: נכון עשתה המדינה בחקירה נגדית קצרה ומתומצתת, אלא שהתובעת, שמא ב"עצימת עיניים", השיבה כי אינה יודעת אם נציגי הר"י משתתפים בוועדה – תשובה ש"התקשינו" לקבלה מרופאה שלמדה על זכאותה, כדבריה, מהמסמך (עמ' 4 שורות 9-13)!

52. מסקנתנו מכל האמור: הגם שנשמעה טענת התובעת ל"הסתמכות" כנטענת ב"שפה רפה" (משבפועל, אינה טוענת ממש כי הסתמכה על הפרסומים ,אלא כי הסתמכה על קבלת המענק) – לא הוכח בפנינו כי הוצג לתובעת מסד ע"י המדינה כמעסיקתה, שבגינו ובשל הסתמכותה עליו – החלה בהתמחותה בבי"ח תה"ש.

53. עוד נעיר כי התובעת אינה מפרטת, "למצער", מדוע החלה ההתמחות הפנימית דווקא במועד בו החלה, כשספק בעינינו גם אם עסק ינן אכן ב"מעבר" ממקצוע במצוקה אחד לאחר (ולוּ לאור פרק הזמן ביניהם).

54. ובהקשר זה נזכיר: ספק בעינינו אם אכן נדרשו הצדדים לחקירות נגדיות (ואם לא ראוי היה "להסתפק" בטיעוני הצדדים על בסיס המסמכים שהוגשו) – כפי שארע אגב בענין שנדון בביה"ד בנצרת בפני מותב בראשות כבוד השופטת א. יעקבס (סע"ש 18080-02-14); נציין כי לכאורה, הליך זה בנצרת (משעסקינן בפרטים "זהים", הגם שהשם הושחר , אך לפי: מועדי התמחות, וציון בי"ח פוריה) הוא-הוא מקרה 4 שבנספח 2 למאירוביץ.
אלא, ש"טעמינו" בהקשר להחלטת הוועדה והנמקותיה, כפי שאושרו בפסה"ד האמור על הנמקותיו – נכונים גם לענייננו.

55. באשר לפס"ד בענין ד"ר רשאפ (28493-09-15) – אין דעתנו כדעת המותב הנכבד בפסיקתו, כמפורט לעיל, אף כי ראוי להזכיר כי נקבע שם כי עסקינן ב"החלטה מנהלית" וכי קביעת הוועדה שאין זכאות במעבר ממצוקה למצוקה והטעמים לכלל זה, מידתיים וסבירים – מה שיש ים גם לענייננו.
נפנה גם לפסה"ד בענין 43886-01-16 (מותב בראשות כבוד השופטת אירית הרמל) – שקבע כי המסמך הוא בבחינת "התחייבות מנהלית", וההחלטה לפיה אין זכאות במעבר ממצוקה למצוקה היא סבירה, והנמקתה ראויה (שוב, כקביעתנו דנא) – אלא ,שם נקבע כי משלא נקבעו קריטריונים לבחינת חריגים ונסיבותיו האישיות של התובע לא נשקלו – נתקבלה תביעתו.

56. עגמת נפש
סעד נוסף לו עתרה התובעת הוא פיצוי בגין עגמת נפש (15,000 ₪).
בפועל, התובעת אינה מבהירה מה י ממש עגמת הנפש שהיא טוענת לה.

יתר על כן, כעולה מההלכה – רק במקרה קיצוני וחריג יש מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש – וענייננו, אינו כזה, ודאי לא באחריות המדינה "כמעסיק".

כך גם, עולה כי התובעת זנחה סעד זה בסיכומיה.

הנה כי כן – נדחית עתירתה ברכיב זה.

57. אפלייה
טוענת התובעת כי הופלתה שלא כדין ביחס לשאלה שהחלו התמחותם במקצוע מצוקה ב- 2013 וקיבלו המענק!
בתצהירה טענה, עפ"י יעוץ משפטי , כי החלטת הנתבעת יוצרת אפליה כי רק היא במחלקה, למרות שהיא נושאת בנטל מלא ושווה כיתר המתמחים – לא קיבלה המענק.
לטעמנו, קבוצת השוויון ביחס אליה טענה התובעת, "השתנתה" בתצהירה וממילא, לטעמנו, אין בפנינו פרטי ולוּ מתמחה אחד שנסיבותיו כנסיבות התובעת, שקיבל המענק. ברי כי לא הו ּכחה "קבוצת השוויון"(זו או זו).
אין די, בכל הכבוד, לטעון אפליה – בלא להוכיח המתחייב לכך.

58. הוצאות
2 הצדדים עתרו בסיכומיהם להוצאות.
משעסקינן בעובדת הנתבעת, שעתרה למימוש זכות שלטעמה מגיעה לה – וכשאין בפנינו טענות בדבר חות"ל וכדומה – מצאנו להורות, חרף תוצאת ההליך, כי כל צד ישא בהוצאותיו.

59. סיכום
לאור כל האמור נדחית התביעה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט (08 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (עובדים)
גב' הילה ידיד-ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. (מעסיקים)
מר יוסף רובינשטיין

נחתם ע"י נ.צ. ביום 8.9.19.


מעורבים
תובע: רבקה לייבו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: