ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה כהן נגד לשכת עורכי הדין :

בפני כבוד ה שופט משה בר-עם

מערער

משה כהן

נגד

משיבים

1.לשכת עורכי הדין - מחוז דרום
2.לשכת עורכי הדין - בית הדין הארצי
3.ועדת האתיקה הארצית
5.לשכת עורכי הדין
6.יורם )יו גיא-רון

בית הדין המחוזי, בהכרעת דין מיום 17.5.2018, דחה את טענותיו של המערער לבטלות האישומים מחמת הגנה מן הצדק. לגופו של עניין, נקבע כי הקובלת הניחה תשתית ראייתית ברמה הדרושה לפי דין להוכחת עובדות כתב הקובלנה, מה גם שהמערער לא הכחיש את התבטאויותיו אלא טען כי יש לראות בדבריו משום ביטויים לגיטימיים על רקע נסיבות אמירתן. לאחר שבית הדין בחן את אמירות המערער כלפי השופטים ועמיתו למקצוע, ושמע את טענות הצדדים, על יסוד חומר הראיות בתיק והתרשמותו מהצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי " אלו ביטויים שאסור בתכלית האיסור על עורך דין לעשות בהם שימוש, בכלל, ובוודאי שלא במסגרת ותוך עבודתו" (סעיף 7). אשר על כן, הורשע המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה. בגין אלו, בגזר-דינו מיום 13.8.2018, ונוכח עברו המשמעתי המכביד בעבירות זהות ובקשר להתבטאויותיו כלפי המכהנים בדין וכלפי עמיתיו למקצוע, הושתו עליו עונש השעיה בפועל למשך שנה ותשעה חודשים, קנס בסך 2,500 ש"ח והשעיה על תנאי. על פסק-דינו של בית הדין המחוזי הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

פסק דין

כללי
לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ( להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 53/18, מיום 14.1.2019 ( עורכי הדין אב"ד עו"ד לירון קריגל, עו"ד אופיר סטרשנוב ועו"ד צבי רוטנברג), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין- מחוז דרום ( להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 56/12 מיום 13.8.2018 ( עורכי הדין אב"ד עו"ד שי פוירינג, עו"ד לילך אוהל מסנר, עו"ד אילה ביטון).

על הטענות, העובדות וההליכים
בתמצית העובדות- המערער התבטא בשלוש הזדמנויות שונות, במסגרת הליכים שונים, באופן בלתי הולם כלפי היושבים על כס השיפוט והצד שכנגד, כדלקמן:

במקרה הראשון, בבקשה לפסלות שופט אשר הגיש המערער ביום 20.3.2011, לבית המשפט זה, בתיק עפ"ת 11707-02-11, כתב בזו הלשון: "הח"מ נתקל בעברו המקצועי כעורך דין בהחלטות שיפוט שרירותיות, שערורייתיות, מושחתות של שופטים והדברים לא זרים לו ואולי בשל זאת קל לח"מ לזהות על נקלה שופט מושחת. רצף הקביעות השרירותיות בתיק מלמד על פגם מחשבתי, נפשי חמור, משוא פנים חמור וחריצת דין טרם המשפט".

במקרה השני, במהלכו של דיון ביום 6.3.2011, בבית המשפט לתעבורה באשדוד, בתיק ת"ד 370-09, פנה המערער לבית המשפט ובהתייחסו לבא-כוח המאשימה, אמר בזו הלשון: "לא ברור לי מדוע התובע הזה עומד מולי, הוגשה נגדו תלונה במח"ש. ניצל את תפקידו וטען טענות שקריות והתפרעות בבית משפט וכן הלאה וכן הלאה. לא ברור לי מדוע חברי עומד פה ומייצג את המשטרה כשהוא צריך להיות בהשעיה".

במקרה השלישי, בתיק הוצל"פ 25-00906-10-3, הגיש המערער בקשה ביום 3.4.2011, בקשה להבהרת החלטת הרשמת איריס כהן ו"הודעה על כונה להגשת תביעה נזיקית בגין התנהלות רשלנית קיצונית, מופקרת ושערורייתית ומושחתת". בבקשה גופה כתב המערער כי התנהלות הרשמת " מופקרת, שערורייתית ומושחתת בקביעותיה הנוגעות למבקש", "ידה קלה על ההדק", "לא נקטה באמצעים מינימליים להבטיח את המשך מקור פרנסתו ועיסוקו כעו"ד". עוד הוסיף, כי הרשמת " גרמה בזדון למבקש נזקים כבדים וחמורים עד כדי השבתת עבודתו המקצועית לחלוטין ופגיעה קשה בתדמיתו, יושרו ושמו הטוב". בהמשך הבקשה התייחס המערער לפסקי-דין קודמים, אשר ניתנו בעניינו של מרשו על ידי השופט דניאל גיל ועל ידי השופטת סבין כהן, באופן הבא: "... נכתבו על ידי מי שאינו בקיא בדין, שרלטן, נקמן, אינו בעל דעה, חסר אינטגריטי, מניפולטיבי וכזבן... לא בוססו על כל ממצא פוזיטיבי וכולו בנוי על סילופי עובדות, שקים, הטעיה, מרמה, בניגוד לתקסד"א, בניגוד לגל היגיון והליך הוגן... תלונותיו של המבקש כנגד התנהלותם המושחתת של השופטים גניאל גיל וסבין כהן ודרישתו לפתיחה בחקירה פלילית נגדם טרם קיבלה כל התייחסות...".

בהליך המשמעתי אשר התנהל בבית הדין המחוזי, עתר המערער לביטול האישומים נגדו מחמת הגנה מן הצדק ובטענה שנפלו פגמים בהליך המשמעתי המצדיקים את בטלותו, כמו אי מינוי סניגור ואי איחוד תיקים. המערער הוסיף וטען כי יסודה של הקובלנה במסע להכפשתו. לגופו של עניין, המערער לא הכחיש את המיוחס לו ואף הודה בעריכת כתבי הטענות האמורים לבית המשפט, אולם, לצד האמור, טען כי הקובלת לא העמידה תשתית ראייתית לביסוס עובדות כתב הקובלנה.

בית הדין המחוזי, בהכרעת דין מיום 17.5.2018, דחה את טענותיו של המערער לבטלות האישומים מחמת הגנה מן הצדק. לגופו של עניין, נקבע כי הקובלת הניחה תשתית ראייתית ברמה הדרושה לפי דין להוכחת עובדות כתב הקובלנה, מה גם שהמערער לא הכחיש את התבטאויותיו אלא טען כי יש לראות בדבריו משום ביטויים לגיטימיים על רקע נסיבות אמירתן. לאחר שבית הדין בחן את אמירות המערער כלפי השופטים ועמיתו למקצוע, ושמע את טענות הצדדים, על יסוד חומר הראיות בתיק והתרשמותו מהצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי " אלו ביטויים שאסור בתכלית האיסור על עורך דין לעשות בהם שימוש, בכלל, ובוודאי שלא במסגרת ותוך עבודתו" (סעיף 7). אשר על כן, הורשע המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה. בגין אלו, בגזר-דינו מיום 13.8.2018, ונוכח עברו המשמעתי המכביד בעבירות זהות ובקשר להתבטאויותיו כלפי המכהנים בדין וכלפי עמיתיו למקצוע, הושתו עליו עונש השעיה בפועל למשך שנה ותשעה חודשים, קנס בסך 2,500 ש"ח והשעיה על תנאי. על פסק-דינו של בית הדין המחוזי הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

בית הדין הארצי, בפסק-הדין מיום 14.1.2019, דחה את טענות המערער הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. בית הדין קבע כי בהיעדר מחלוקת עובדתית, לא נמצאה למערער הגנה או פטור מאחריות לביצוע העבירות, לרבות כורח או צידוק לאמירת הדברים. דבריו " דברי בלע בזויים, שפלים וגסים" המהווים בבירור עבירה אתית. טענותיו לפגמים שנפלו בהליך המשמעתי אינם אלא " המשך ישיר למסע צלב פרוע שהמערער מנהל בשם עצמו ומטעם עצמו נגד המערכת" ודינם להידחות. לעניין העונש, קבע בית הדין, כי המערער אינו מבין את הפסול שבמעשיו, לא הביע חרטה כנה ואמיתית ולא התנצל על דבריו וממילא ממשיך להתבטא באותה " דרך מעוררת פלצות תוך השלכת רפש לכל עבר". בנסיבות אלו, ונוכח עברו המשמעתי המכביד של המערער, נמצא העונש הולם וראוי.

בנסיבות אלו, הונח לפניי הערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, לפי סעיף 71 לחוק. בהודעת הערעור, לרבות עקרי הטיעון, וכטענה מקדמית, עתר המערער לביטול הרשעתו מחמת התיישנות ובטענה שהקובלנה הוגשה בשנת 2012 בגין אמירותיו בשנים 2006- 2010. עוד, נטען להגנה מן הצדק לאור פגמים שנפלו בהליך המשמעתי וגרמו לעיוות דין של ממש, בשל פיצול האישומים והימשכות הליכי המשמעת ובשל ניהול הליך לא הוגן תוך קיפוח זכויותיו הדיוניות והמהותיות בייצוג משפטי נאות על ידי סניגור ציבורי והבאת ראיותיו. לגופו של עניין, גרס המערער כי אין באמירותיו משום עבירה אתית, "הכל כאשר לוקחים בחשבון כי מדובר בהתבטאויות לגיטימיות נוכח התגרויות, קנטור, ופעולות שגרמו למערער לעינויי דין ועיוות דין, כך למשל בהגשת כתב אישום פיקטיבי והחלטות שרירותיות" (סעיף 95, הודעת הערעור). אשר על כן, עתר המערער לביטול הרשעתו וכפועל יצא, את גזר דינו. לחלופין ולעניין העונש, עתר המבקש לבטל את עונש ההשעיה ובטענה כי הושת עליו בבחינת " עונש כפול" בשל ריבוי הליכי המשמעת המתנהלים בעניינו.

המשיבה, בעיקרי הטיעון, סמכה ידיה על פסק-דינו של בית הדין הארצי וטענה כי לא נפל בו כל פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. המשיבה הבהירה כי הקובלנה הוגשה בשנת 2012 בעקבות תלונה משנת 2011 ולפיכך, אין כל שיהוי בהגשתה וממילא לא חלה התיישנות על מעשי המערער. בנוסף, טענה לתקינות ההחלטה להגיש נגד המערער קובלנות שונות בגין אירועים נפרדים ונוכח תלונות שונות. לגופו של עניין, נטען כי אמירותיו של המערער הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת ויש בהן כדי לגבש עבירה אתית. לעניין העונש, נטען, כי משלא התנצל המערער על אמירותיו, אין כל מקום להקל בעונשו. משכך, עתרה המשיבה לדחיית הערעור.

בדיון לפניי, ביום 10.9.2019, חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם תוך שהמערער הוסיף וטען כי התלונה הוגשה על ידי היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט ולא על ידי השופטים, ללמדך שלא ראו בהתבטאויותיו אמירות המקימות עבירת משמעת. זאת ועוד, טען המערער להתיישנות העבירות בשל הגשת הקובלנה בחלוף שנתיים ממועד ביצוען. בתגובה, הבהיר ב"כ המערערת כי התלונה הוגשה ביום 12.7.2011 על ידי היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט ומשכך, לא חלה התיישנות.

בתום הדיון, הובא התיק לעיוני ולמתן פסק-דין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בפסקי הדין של בתי הדין, ובחנתי את חומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אין עילה בדין להתערב בפסק-דינו של בית הדין הארצי ולפיכך, דין הערעור להידחות.

בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, בהיותם הגוף המקצועי אשר הופקד, מכוח מומחיותם וסמכותם, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. משכך, ונפסק להלכה, כי הביקורת השיפוטית תנהג במידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לבתי הדין למשמעת, מטעמים אלו, ובשים לב שהערעור מובא לפני בית המשפט ב"גלגול שלישי" על פסק-דינו של בית הדין המחוזי. ככלל, "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)). לצד זאת, "בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי ( להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')).

זאת ועוד, כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה וקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, בשים לב ליתרונה הברור בהיותה מופקדת על מלאכת שמיעת ובירור הראיות והתרשמותה מהעדים ישירה, אלא במקרים חריגים, בהם נתגלתה טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידה אינה מתקבלת על הדעת ( על"ע 1970/06 עו"ד עדאל שואהנה נ' לשכת עורכי הדין (18.2.2008)). כך גם לעניין גזר-הדין. בית המשפט יטה שלא להתערב בגזר-הדין אלא במקרים של סטייה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתן ( על"ע 6215/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (8.7.2010) (להלן- עניין דוידוביץ)).

במקרה שלפניי, ובתחילת הדברים, יש לדחות את טענותיו של המערער לשיהוי כדי בטלותו של כתב הקובלנה. במצב המשפטי בישראל, אין דיני ההתיישנות חלים לעניין עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין (על"ע 6045/02 עו"ד פלוני נ' ועד מחוז ת”א, פ"ד נח(2) 1 (2003); על"ע 2/72 וינברג, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כז(2) 314 (1973)). בפסיקה, נקבע, כי הטענה לביטול כתב הקובלנה מחמת שיהוי נכנסת תחת גלימתה של טענת ההגנה מן הצדק. לימים, הלכה זו רוככה על ידי המחוקק בתיקון החקיקה משנת 2015, בכך שנקבע, בסעיף 7( ב) לכללי לשכת עורכי הדין ( סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשע"ה- 2015, כי " במקרה שבו העובדות המהוות את העבירה אירעו עשר שנים או יותר לפני המועד שבו התקבלה התלונה או המידע בלשכה, יידרש הקובל לשאלת חלוף פרק הזמן האמור ואם יחליט על הגשת קובלנה, יפרט בהחלטתו את נימוקיו להגשתה בנסיבות שבהן חלף פרק הזמן האמור ויודיע את נימוקיו אלה בכתב למתלונן ולנילון". לאחר עיון בחומר הראיות בתיק, נמצא כי אמירותיו והתבטאויותיו של המערער בגינן הורשע נאמרו בשנת 2011, בסמוך לאחריהן, הוגשה תלונתו של היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט בעניינו ותוך פרק זמן סביר הוגשה הקובלנה. זאת ועוד, לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו של בית הדין בעניין טענת המערער להגנה מן הצדק מחמת פגמים יסודיים שנפלו בהליך היורדים לשורשו, מכל הטעמים והנימוקים שהובאו בפסק-הדין, המקובלים עלי.
לגופו של עניין, לא עלה בידי המערער לבסס עילה ממשית להתערב בפסק הדין וממילא לא הוכחה סטייה מהותית מתכליותיו של הדין המשמעתי, אשר, כידוע, נועד בעיקרו להגן על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין, "על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קבל הלקוחות הנזקק לה במיוחד" (עניין דוידוביץ, פסקה 10), בין היתר, על יסוד תפיסתו המושרשת של עורך-הדין כמייצג בתפקידו את מערכת שלטון החוק וכובעו כ " Officer of the court" (שם). בנסיבות אלו, סבורני כי יש להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד כלפי המותב היושב בדין וכלפי הצד שכנגד, במיוחד בין כותלי בית המשפט, ודומה, כי אין צידוק לאמירות בסגנון אחר. סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ט, 13 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: משה כהן
נתבע: לשכת עורכי הדין
שופט :
עורכי דין: