ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין jianping ג'יאנפינג cai קאי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה לס

התובע
jianping ג'יאנפינג cai קאי
ע"י ב"כ עו"ד עמיר גשרי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

מבוא והשתלשלות ההליך המשפטי
לפנינו תביעת התובע אשר עבד בתקופה הרלוונטית לתביעה כפועל בניין, להכיר בפגיעה אשר אירעה לו לטענתו ביום 3.5.15 כתאונת עבודה, כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן - החוק).
התובע, עובד זר מסין, היה בתקופה הרלוונטית בעל אשרת עבודה, התגורר בבני ברק והועסק על ידי חברת מיטל כוח אדם בע"מ (להלן – חברת מיטל) כפועל בנין באתרי בניה שונים ברחבי הארץ.
לטענת התובע, בשעות הבוקר המוקדמות של יום א' 3.5.15, עת רכב על אופניו מביתו בדרכו לתחנת האוטובוס בו נסע מדי בוקר לאתר העבודה ברעננה, הבחין ברכב המגיע מימין במהירות גבוהה, נבהל, הסיט את אופניו, נתקל במדרכה, נפל ונפגע בכל חלקי גופו, ובעיקר באגן, בירך שמאל ובמרפק שמאל (להלן – הפגיעה).
מעבר למחלוקת בדבר עצם קרות הפגיעה הנטענת ביום 3.5.15 הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלה האם התובע היה בדרכו לעבודה אם לאו. לטענת הנתבע (להלן גם – המוסד) התובע כלל לא היה ביום 3.5.15 בדרכו לעבודה, שכן שהה ביום זה בחופש ולא אמור היה להתייצב לעבודתו באותו יום.
התובע הגיש למוסד תביעה להכרה בפגיעה כתאונת עבודה. התביעה נדחתה ביום 21.7.16, בטענה כי בעת הפגיעה היה התובע בדרכו לענייניו הפרטיים ולא הוכח כי באותו מועד היה בדרכו לעבודה.
התובע נחקר על ידי חוקר המוסד ביום 30.5.16 ופרוטוקול החקירה הוגש לבית הדין ביום 21.9.16 (להלן – ההודעה לחוקר). התובע ביקש לראות בהודעה לחוקר כתצהיר עדות ראשית מטעמו.
לתיק בית הדין הוגש גם תצהיר התובע אשר סומן נ/1 ובמסגרתו תאר התובע בלקוניות את הפגיעה ומקום הפגיעה.
טרם חזרתו לסין מולדתו נחקר התובע בעדות מוקדמת ביום 27.9.16.
מטעם התובע לא העידו עדים נוספים זולתו.
התובע ביקש להגיש לתיק תצהיר שנחתם על ידי אדם שכונה על ידיו מר ירי טקלה (להלן – ירי). לטענת התובע, ירי, פועל בנין נתין אריתראה, עבד עימו באתר הבניה ברעננה והוא היה אמור לעבוד עימו באתר גם ביום 3.5.15, יום הפגיעה. נטען כי ירי הגיע למשרד בא כוחו של התובע, עו"ד ויטלי רביץ ממשרד עו"ד גשרי (להלן – עורך הדין), על מנת לחתום על תצהיר, אולם מאחר ולא היה בידי ירי כל מסמך מזהה, כך שלא ניתן היה להשלים את אימות התצהיר, סוכם כי ירי יגיע למשרד עורך הדין עם מסמך מזהה על מנת להשלים את ההליך. בסופו של יום לא הגיע ירי שנית למשרד עורך הדין והלכה למעשה לא עלה בידי התובע ליצור עימו קשר נוסף, לזמנו לעדות מטעמו או להגיש את תצהירו כדין.
התובע ביקש להגיש את תצהירו של עו"ד רביץ אשר נטען כי נפגש עם ירי ויכול היה להעיד על ההשתלשלות האמורה. כן ביקש התובע לצרף לתצהיר עו"ד רביץ את התצהיר אשר נחזה להיות חתום בידי ירי. הנתבע התנגד לבקשה.
בית הדין דחה את הבקשה בהחלטה אשר ניתנה בדיון ביום 3.7.18, תוך שצויין שגם אם נניח שכל המוצהר על ידי עורך הדין הוא אמת צרופה ממילא תצהיר עורך הדין אינו נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בתיק, כך שלא ניתן יהיה לייחס לו כל משקל. עורך הדין עצמו העיד כי ירי לא הזדהה בכל תעודה מזהה. מאחר ולא ניתן היה לזמן את ירי לעדות, לא ניתן היה לחקרו בחקירה נגדית על תצהירו (שלא אומת כדין). בנסיבות אלה תצהירו של עורך הדין אינו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכן תצהירו של ירי ולכן לא ניתן לייחס משקל לתצהיר עורך הדין.
מטעם הנתבע העיד מר עופר חמו, מנהל תפעול בחברת מיטל (להלן – חמו). חמו נחקר בחקירה ראשית ובחקירה נגדית ביום 4.12.18. חמו נחקר גם על ידי חוקר המוסד ביום 30.11.16 ופרוטוקול החקירה הוגש לתיק בית הדין.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
טענות התובע בתמצית
גרסת התובע, כפי שעולה מההודעה לחוקר, מהתצהיר שהוגש וסומן נ/1 ומחקירתו הנגדית של התובע הינה, כדלקמן:
התובע טוען כי נדרש להגיע לאתר העבודה ברעננה ביום א' 3.5.15 על ידי מר ברק, מנהל העבודה של חברת הבניה באתר הבניה ברעננה, בו הוצב לעבודה בחודשים שסמוכים לתאונה (להלן – ברק) [עמ' 2 ש' 4-6]. נטען כי ברק ביקש מהתובע ומירי להגיע ביום א' 3.5.15 לאתר ברעננה "כי נשארו שם כלי עבודה, מכונות שהיו צריכים להוביל למקום אחר" [עמ' 2 ש' 8-15 וכן עמ' 3 ש' 45-46].
ביום 3.5.15, בשעה 05:15 או בסמוך לכך, עת רכב התובע על אופניו מביתו בבני ברק לתחנת האוטובוס עימו היה נוסע כמדי בוקר לאתר ברעננה (לאחר שהיה מחנה את אופניו בתחנה), ארעה הפגיעה.
לאחר הפגיעה שב התובע לביתו על מנת להתאושש ובבוקר אותו יום התקשר לירי ואמר לו שלא יוכל להגיע לעבודה בשל הפגיעה [עמ' 5 ש' 6-7 ועמ' 8 ש' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 27.9.16, וכן עמ' 2 ש' 35-42 להודעה לחוקר].
עוד טען התובע כי פנה, בסיוע נציג של חברת מיטל לקבלת טיפול רפואי ביום 4.5.15 יום לאחר הפגיעה [עמ' 10 ש' 18-23 ועמ' 2 ש' 43-45 להודעה לחוקר] אך לא קיבל לידיו מסמך רפואי. לטענתו ביום 4.5.15 נלקח לבדיקה "לבית חולים קטן, לא בית חולים רגיל" [עמ' 10 ש' 22-23] ונאמר לו כי "הכל בסדר" [עמ' 11 ש' 9-14], אולם משהמשיכו הכאבים הלך שוב לרופא וביקש הפניה לבית חולים [עמ' 11 ש' 16-17]. ביום 6.5.15 פנה לבית חולים על מנת לעשות צילום [עמ' 12 ש' 18-22].
מוסיף התובע וטוען כי לאחר מועד הפגיעה, ביום 7.5.15 או בסמוך לכך, עבד יום עבודה נוסף באתר בניה בבת ים, אליו נלקח על ידי נציג חברת מיטל [עמ' 6 ש' 15-20, עמ' 2 ש' 45-50 להודעה לחוקר].
לטענת התובע הוא הרים את הנטל המוטל עליו שכן עדותו הייתה עקבית ולא נסתרה. לעומת זאת, גרסת הנתבע נשענת כולה על עדותו של חמו, העד מטעם הנתבע- עדות לא עקבית ומלאת סתירות.
מוסיף התובע וטוען כי יש מקום להקל עימו בכל הנוגע לבחינת חומר הראיות, בהתחשב בכך שהינו עובד זר מסין אשר אינו דובר את השפה העברית ואף לא את השפה האנגלית.
עוד טוען התובע כי הוא ניסה לזמן לעדות עדים אשר יתכן והיו תומכים בגרסתו אך לא ניתן היה לזמנם מסיבות שאינן תלויות בתובע.
טענות הנתבע בתמצית
לטענת הנתבע התובע לא הוכיח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה. הנטל להוכחת אירוע כאמור מוטל על כתפי התובע ועליו להביא ראשית ראיה לקרות האירוע התאונתי. מחומר הראיות עולה כי התובע שהה בחופשה ביום 3.5.15. כך למשל עולה ממכתבי חברת מיטל למוסד מהמועדים 27.1.16, 15.5.16 ו 22.6.16 בהם צויין כי התובע לא עבד בחברת מיטל ביום 3.5.15 שכן היה ביום חופשה וכי יום עבודתו האחרון היה ביום 30.4.15 ובמועד זה סיים את הצבתו באתר ברעננה [נ/2, נ/3, נ/4].
התובע לא צרף ולו ראשית ראיה לכך שנדרש להגיע לאתר ברעננה ביום 3.5.15. התובע לא זימן לעדות עדים אשר היו יכולים לתמוך בגרסתו לפיה האירוע התאונתי התרחש בדרכו לעבודה. הימנעותו של התובע מהצגת כל ראיה לתמיכה בטענתו פועלת לחובתו. כך גם יש לזקוף לחובתו את העובדה שלא זימן לעדות עדים רלבנטיים.
הנתבע זימן לעדות את חמו, נציג חברת מיטל. חמו העיד כי ביום הפגיעה, 3.5.15 התובע לא יכול היה להיות בדרכו לעבודה, שכן באותו יום היה בחופש. יום עבודתו האחרון של התובע בחברת מיטל היה ביום ה' 30.4.15. עוד העיד חמו כי נודע לו בדיעבד, מאת התובע עצמו, כי התובע נפגע בעת שעבד באופן עצמאי בימים ו' או שבת (1 או 2 למאי 2015) בעבודה שכונתה על ידו "עבודה בשחור", אשר לא דווחה והיתה אסורה לכאורה בהתאם לנהלי חברת מיטל [עמ' 16 ש' 10-14, עמ' 19 ש' 6-7]. חמו הינו עד אובייקטיבי ואינו בעל ענין בתוצאות ההליך.
התלונה למשטרה בגין תאונת הדרכים הוגשה רק כ- 11 חודשים לאחר קרות האירוע הנטען.
דיון והכרעה
לאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים והערכנו את כל העדויות שנשמעו ואת מלוא הראיות שהוגשו שוכנענו כי אין מנוס מדחיית התביעה. סבורים אנו כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח קיומה של תאונת עבודה. נפרט טעמיי מסקנתנו.
תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...". המחוקק הרחיב מושג זה בסעיף 80(1) לחוק גם ביחס לתאונות שאירעו לעובד בדרך לעבודה וממנה.
יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא עצם קיומה של תאונה. הנטל להוכחת התאונה מוטל על התובע (בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(5) 104) ועל התובע להביא לפחות ראשית ראיה לקרות אירוע תאונתי במסגרת עבודתו (דב"ע מד/0-90 צבי שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93).
תאונת עבודה הינה אירוע "פתאומי" שניתן לאתרו במישור הזמן והמקום (עב"ל (ארצי) 6981-11-13 שלמה דרעי נגד המוסד לביטוח לאומי; דב"ע לא/5-0 עפרה ושדי נגד המוסד לביטוח לאומי, כפי שמאוזכר בדב"ע לג/0-157 כרמלה רביע נגד המוסד לביטוח לאומי (4/2/74) ובג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נגד בית הדין הארצי לעבודה (25/3/99)).
גרסתו של התובע אינה נתמכת בכל ראיה או עדות זולת עדותו של התובע עצמו. התובע לא זימן לעדות שום עד רלבנטי אשר יכול היה להעיד על כך שהתובע לכאורה היה בדרכו לעבודה בבוקר הפגיעה.
התובע לא זימן לעדות את ברק, חרף העובדה שעדותו הינה רלבנטית מאוד שכן היא נוגעת ללב המחלוקת. ברק יכול היה להעיד האם אכן ביקש מהתובע להתייצב לעבודה באתר ברעננה ביום 3.5.15 כטענת התובע, או שמא, כטענת הנתבע, העבודה באתר הסתיימה ביום 30.4.15 והתובע לא התבקש להגיע ביום הפגיעה לאתר.
ערים אנו לכך שהתובע ציין בפני חוקר המוסד כי אינו יודע את שם החברה הקבלנית אשר פעלה באתר [עמ' 1 ש' 3 להודעה לחוקר]. יחד עם זאת, לא הובאה ראיה לכך שהתובע פנה לחברת מיטל בבקשה לקבל את פרטי אותה חברה קבלנית בה עבד ברק. למעלה מכך, במהלך הדיון הוגשו מסמכים מהם עלה כי החברה הקבלנית אשר ביצעה עבודות באתר הרעננה הינה חברת בייס פייל (ר' לדוגמא מכתב נ/2 מיום 22.6.16). לא הוצגה כל ראיה ממנה עולה כי התובע פנה לחברת בייס פייל בבקשה לאתר את פרטיו של ברק. התובע אף ציין בפני חוקר המוסד את מספר הטלפון הנייד של ברק [עמ' 3 ש' 74 להודעה לחוקר], אולם לא הצהיר בהליך שלפנינו כי נעשה ניסיון כלשהו ליצור קשר עם ברק באמצעות אותו טלפון נייד. לא הובא כל הסבר מניח את הדעת לכך שברק לא זומן לעדות, חרף נחיצות עדותו וחשיבותה לסוגיה שבמחלוקת.
בהתאם להלכה הפסוקה הימנעותו של התובע מלפעול לזימון ברק עומדת לו לרועץ ופועלת לחובתו, שכן הנחה היא שאילו זומן ברק לעדות היתה עדותו פועלת לרעת התובע שנמנע מזימונו (ע"ע (ארצי) 300151/98 יעקב שפירו נגד נציבות מס הכנסה (13 .7.03); ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים נגד יאיר חודאדי, (19.1.10)).
זאת ואף זאת. ירי, פועל הבנין נתין אריתריאה, אשר לטענת התובע אמור היה לעבוד עימו בבוקר הפגיעה באתר ברעננה ואשר אליו לכאורה התקשר התובע לאחר הפגיעה, לא הופיע לעדות. לטעמנו התובע לא עשה די כדי לאתר את ירי. כך למשל התובע לא פנה לביצוע חקירה על ידי משרד חקירות, כמקובל, על מנת לאתר את ירי לצורך זימונו לעדות.
בנוסף, התובע לא הציג דוח טלפון סלולרי אשר יכול היה לתמוך בטענתו לפיה התקשר לירי בבוקר הפגיעה. התובע ציין בפני חוקר המוסד את מספר הטלפון הנייד של ירי [עמ' 3 ש' 74 להודעה לחוקר] ויכול היה להצהיר על מספר הנייד שהיה בשימושו בתקופה הרלבנטית, עת נשאל בחקירה נגדית שאלות בהקשר זה [עמ' 7 ש' 22-26] ולבקש בשלב מאוחר יותר של ההליך להציג את פלט השיחות היוצאות ממכשיר הנייד שלו אל מכשיר הנייד של ירי. אי הגשת הראיה (אותה כאמור ניתן היה להגיש גם לאחר חקירת התובע) תמוהה בעיקר נוכח העובדה שהתובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הגיש את הראיה [עמ' 7 ש' 26]. יש להניח כי אילו התובע היה מצהיר בחקירתו על מספר הנייד שבשימושו, והצהיר בעבר בפני חוקר המוסד על מספר הנייד שהיה בשימושו של ירי, יכול היה פלט השיחות לקבל משקל מסויים (גם אם לא מלא ולא מכריע) שיהווה חיזוק, ולו תמיכה חלקית, בגרסת התובע.
באשר לדחיית הבקשה לזמן לעדות את עורך הדין נציין את ההערות הבאות: כאמור בהחלטה אשר ניתנה בדיון ביום 3.7.18 לא ניתן לייחס כל משקל לעדות עורך הדין אשר אינה נוגעת ללב המחלוקת. תצהיר עורך הדין אינה ראייה לאמיתות תוכן התצהיר של ירי (אשר לא התייצב לעדות ומשכך לא ניתן היה לחקרו בחקירה נגדית).
אפילו אם נצא מנקודת הנחה שאין לזקוף לחובת התובע את העובדה שירי לא הגיע לעדות ומניחים אנו כי התובע עשה כל שלאיל ידו על מנת לזמן את ירי לעדות – הנחה שלטעמנו מקלה מאוד עם התובע נוכח המפורט בסעיף לעיל - הרי שבסופו של יום ירי לא העיד בפני בית הדין ומשכך אין בפני בית הדין עדות אשר יכולה היתה לסייע לתובע להרים את הנטלים המוטלים עליו.
להשלמת התמונה בלבד, נציין כי התצהיר של ירי (אשר לא אומת כדין, בהעדר תעודה מזהה) אשר צורף לתצהירו של עורך הדין, לא תומך באופן מלא בגרסתו של התובע, שעה שהוא נעדר פרט מהותי ואינו מציין כי התובע יצר קשר טלפוני עם ירי בבוקר הפגיעה על מנת לעדכן אותו בעצם קרות הפגיעה. כך או כך, משלא התקבל המסמך לתיק ובנסיבות בהן לא ניתן היה לחקור את ירי על תצהירו ממילא אין בתצהיר זה כדי להעלות או להוריד.
לא ניתן לקבוע כי אירעה לתובע פגיעה בדרך לעבודה רק על סמך עדותו של התובע, שכן לטעמנו העדות אינה מוצקה ואינה כה משכנעת, באופן שיש בה כדי להרים את נטל השכנוע בעודה עומדת לבדה. עדות התובע העלתה לפרקים תמיהות ממשיות.
כך למשל התובע ציין בחקירתו על ידי חוקר המוסד כי הוא התקשר בבוקר התאונה לירי ולא לנציג חברת מיטל מאחר ויש לו קשיי תקשורת עם נציגי המעסיק, באשר הוא אינו דובר עברית ואינו דובר אנגלית [עמ' 2 ש' 38-42 להודעה לחוקר]. גרסה זו תמוהה ביותר, שכן לא ברור איזה יתרון יש לירי, עובד נתין אריתראה, על פני נציג המעסיק, שעה שברור כי גם ירי אינו דובר את השפה הסינית. עדות התובע בהקשר זה מעלה סימני שאלה ממשיים. עדות התובע בבית הדין לפיה ירי הוא "ראש קבוצה" "ואם לי קורה משהו אז אני מודיע לירי והוא מודיע לברק" [עמ' 8 ש' 9-10] הינה עדות כבושה שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה וממילא נטענה בעלמא וללא פירוט. התובע לא מסר תשובות מניחות את הדעת בהקשר זה ולטעמנו לא הוסרה התמיהה הממשית מההצהרה שמסר לחוקר המוסד בהקשר זה (הצהרה שלבקשת התובע יש לראות בה תצהיר עדות ראשית מטעמו) .
זאת ואף זאת. לתיק בית הדין הוגש מכתב שחרור מאת בית חולים ביילינסון מיום 14.5.15, בו אושפז התובע מיום 11.5.15. במסמך זה מצויין כי התובע "בן 50, עובד סיני, גר בבני ברק, בריא אינו נוטל תרופות קבועות. אנמנזה קשה – אינו מדבר עברית או אנגלית. שבוע טרם קבלתו נפל מאופניו ונחבל באגן משמאל, ללא חבלת חזה או ראש ". המסמך אינו מציין כי התובע היה בדרכו לעבודה בעת הפגיעה ואף אינו מציין מועד מדוייק של הפגיעה.
בהתאם להלכה הפסוקה "בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו" (עב"ל (ארצי) 51252-09-11 ורד לוי נגד המוסד לביטוח לאומי (25/8/13)). בית הדין מעניק חשיבות רבה למצוין באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה והניסיון מלמד כי רישומים אלה, ככלל, נוטים להיות מהימנים ומדוייקים (עב"ל (ארצי)680/07 אנעאמה עבדאללה נגד המוסד לביטוח לאומי, (13.12.2008); עב"ל (ארצי) 46264-01-14 סארה עאמר בדיר נגד המוסד לביטוח לאומי (5.2.15)). אכן המסמכים הרפואיים אינם חזות הכל ואין ליתן להם בהכרח משקל מכריע (ר' עב"ל 176/99 דניאל גרץ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.6.02)) אולם, כאמור, התובע לא הציג כל תימוכין נוספים לגרסתו ואילו ביחס למסמכים הרפואיים הציג גרסה שאינה אחידה.
כך התובע נשאל על ידי חוקר המוסד מדוע לא ציין בפני הרופאים אשר טיפלו בו כי מדובר בתאונת עבודה והשיב שלא מסר לרופאים את המידע מאחר ו"אני לא מבין עברית ולא ידעתי שצריך להגיד" [עמ' 4 ש' 85-86 להודעה לחוקר]. בחקירתו בבית הדין עת נשאל התובע מדוע לא צויין במסמכים הרפואיים שהפגיעה היתה בדרך לעבודה [עמ' 10 ש' 26-27] השיב "אני לא מדבר עברית, ואני הסברתי לרופא שזה קרה בדרך לעבודה, אבל הם לא הבינו ולא רשמו" [עמ' 11 ש' 13-14]. לאחר מכן ציין התובע כי אמר את הדברים לרופא רק "בפעם הראשונה" ולא בפעמים שהגיע לבית החולים לאחר מכן [עמ' 11 ש' 16-17] ובהמשך ציין כי המתרגם אשר תרגם את השיחה בינו לבין הרופא לא שאל אותו האם מדובר בתאונת עבודה ולכן לא השיב [עמ' 11 ש' 22]. התובע ציין כי אמר לנציג חברת מיטל שהביא אותו לטיפול רפואי לראשונה כי הפגיעה ארעה בדרך לעבודה [עמ' 11 ש' 23-24], אולם לא המציא כל מסמך רפואי המתעד את הבדיקה הראשונה שעבר, לא זימן לעדות את נציג חברת מיטל שהביא אותו לדבריו לטיפול הרפואי ואף לא הציג תיעוד המלמד על כך שניסה לאתר את אותו נציג כדי לגבות את גרסתו או לזמנו לעדות [עמ' 12 ש' 5-6].
למען לא תצא פסיקתנו חסרה נבהיר כי המסמך אשר הוגש על ידי התובע מאת משטרת ישראל [סומן נ/6] אינו תומך בגרסת התובע. זאת מאחר ומדובר במסמך שהונפק רק ביום 11.4.16, כ- 11 חודשים לאחר הפגיעה וממילא אינו מציין כי התובע היה בדרכו לעבודה במועד הפגיעה.
עוד לא ניתן לייחס כל משקל למסמך שהגיש התובע לתיק בית הדין במהלך הדיון ביום 27.9.16 מסמך בכתב יד בו נכתב "סיני שעות עבודה תאריך 7.5.15 מ 07:00 עד 16:00= 9 שעות" על המסמך חתום עידן לוי. המסמך אינו תומך בגרסת התובע לפיה הפגיעה אירעה בדרכו לעבודה. גם אם נניח שהמסמך מערער באופן כלשהו את גרסת חברת מיטל בנוגע לכך שהתובע לכאורה לא עבד בחודש מאי 2016, הרי שאין בו כדי לתמוך כלל בגרסת התובע לפיה הפגיעה אירעה ביום 3.5.15 בדרכו לעבודה. משכך מסמך זה אינו מעלה ואינו מוריד.
הצדק עם התובע בטענתו לפיה עדותו של חמו, העד מטעם חברת מיטל, לא היתה עקבית ונתגלו בה סתירות. לא מצאנו מקום לפרט את כל אי הדיוקים והסתירות בעדות זו מהטעם שאין בכך כדי לשנות ממסקנתנו.
העובדה שעדות המעסיק אינה חפה מקשיים, אינה מדוייקת ולא מצאנו ליתן בה אמון רב, אינה מרימה את נטל השכנוע אשר מוטל על שכמו של התובע. אין בקשיים אלה ואין בחולשות של עדות המעסיק (ובהכרח בחולשות גרסת הנתבע) כדי להשלים את גרסת התובע שלא שוכנענו ממנה באופן מספק (ר' בהקשר זה ע"ע (ארצי) 145/07 גדיק אוגוסטין נ' אהרון המל (9.12.07)) . בנוסף, בנסיבות ענייננו ומאחר ומצאנו לזקוף לחובת התובע אי הבאת ראיות מסויימות, אף אין בחולשת עדות המעסיק כדי לכפר על מחדליו הראייתיים הממשיים של התובע.
גם אם לא יינתן כל משקל לעדותו של חמו ולראיות שהוצגו על ידי חברת מיטל, עדיין אין די לטעמנו בעדות התובע לבדה כדי להרים את הנטל המוטל על התובע, באשר לא שוכנענו ממנה.
הדברים מקבלים משנה תוקף, בשים לב לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע ולאור הקבוע בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, המטיל חובת הנמקה מוגברת בנסיבות מסויימות. סעיף זה אמנם אינו בעל תחולה דווקנית בבית הדין לעבודה, אולם בשל עקרונות הצדק בפועל נוהגים בתי הדין להזהיר עצמם ביתר שאת עת נשמעת לפניהם עדות יחידה של בעל דין, ללא סיוע (ר' לדוגמא עב"ל (ארצי) 2735-09-13 המוסד לביטוח לאומי נגד אליהו בן גור (18/12/13); עב"ל (ארצי) 460/99 המוסד לביטוח לאומי נגד פרחה יהודה (27/7/03)).
לסיכום - לאחר ששקלנו את הראיות לא שוכנענו מעדות התובע, שהינה עדות יחידה של בעל דין שלא הוצגו לה כל תימוכין ממשיים. לטעמנו התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו.
על כן – התביעה נדחית.
נוכח טיב ההליך ומהותו – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ט, (02 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר שלמה לס
נציג ציבור מעסיקים

כרמית פלד, שופטת
אב"ד


מעורבים
תובע: jianping ג'יאנפינג cai קאי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: