ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף קרני נגד י.ח.ד יזמות בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

מבקשים

  1. יוסף קרני
  2. מרים קרני

נגד

משיבה
י.ח.ד יזמות בע"מ

החלטה

מהות ההליך

המבקשים הינם בני זוג, המנהלים משק חקלאי ובית אריזה העוסק בהפצת פירות הדר. המשיבה הינה חברה העוסקת במתן הלוואות.

ביום 8/5/17 התקשרו הצדדים בהסכם הלוואה אשר במסגרתו קיבלו המבקשים מהמשיבה הלוואה בסכום של 2 מיליון שקל (להלן: "הסכם ההלוואה"). בהתאם להסכם, "תקופת ההלוואה " הינה עד עשרים וארבעה חודשים, כאשר זכות הפירעון המלא תיכנס לתוקפה רק לאחר ששה חודשים ממועד העמדת ההלוואה.
בתמורה להעמדת ההלוואה, התחייבו המבקשים בהסכם לשלם למשיבה ריבית חודשית בשיעור של 2.5% מסכום ההלוואה כולל מע"מ (2.13% לחודש בצירוף מע"מ). למקרה והמבקשים יפרו תנאי ההסכם, סוכם כי הריבית החודשית תעמ וד על שיעור של 4% בתוספת מע"מ.

להבטחת מלוא התחייבויות המבקשים לפי הסכם ההלוואה, מושכנו לטובת המשיבה מלוא זכויות המבקשים בקשר למקרקעין הידועים כמשק מספר 20 בכפר שמאי המהווים נחלה בשטח של כ -30 דונם , לרבות כל מבנה הבנוי על המקרקעין (להלן: " הנחלה").

מיום נטילת ההלוואה ועד יום הגשת הליך זה, ולמעשה עד היום, שילמו המבקשים שני תשלומי ריבית חודשיים בסכום כולל של 100,000 ₪ בלבד . את סכום הקרן הם לא השיבו.

בחודש ינואר 2018 הגישו המבקשים, בבית משפט השלום בקריות, במסגרת ה"פ 17944-01-18, המרצת פתיחה בגדרה ביקשו סעד הצהרתי לפיו הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים בטל או שהמבקשים זכאים לבטלו. לחילופין נתבקש בי ת המשפט להורות על הפחתת הריבית וריבית הפיגורים "לרמה סבירה עפ"י הוראות הדין" .
ביום 7.8.18, הגישו המבקשים במסגרת אותו הליך, בקשה "להשהיית הליכי הוצאה לפועל". הבקשה הוגשה לאחר שביום 4.7.18 הגישה המשיבה, בלשכת ההוצ אה לפועל בקריות , בקשה למימוש המשכון שהוטל על הנחלה.
בהחלטתו מיום 25/11/18 , ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה, הורה בית המשפט (כבוד השופט ערן נווה) על דחיית הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

בחודש דצמבר 2018, בסמוך לאחר דחיית בקשתם בהליך המקביל לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, פנו המבקשים בהמרצה נשוא הליך זה (להלן: " התביעה"), בה ביקשו שבית המשפט יצהיר כי "הסכם הלוואה ומשכון" שנחתם בין הצדדים, הינו בטל או שהמבקשים זכאים לבטלו, לאור פגמים שנפלו בו, ולהצהיר כי המשכון שהוטל על הנחלה ונרשם ברשם המשכונות בטל וחסר תוקף.
בתביעה נטען כי על אף שכבר הוגשה תביעה בעניין, והכוונה להמרצת הפתיחה הראשונה, "הרי ששם נטען אך ורק לגבי הריבית העושקת והנשכנית שהמשיבה היתה מעוניינת לגבות, ובאותו מועד לא הוגשה כל בקשה למימוש משכון מצד המשיבה". במקביל להגשת התביעה כאן, הוגשה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שנקטה בהם המשיבה למימוש המשכון על הנחלה.

המשיבה התנגדה לבקשה לעיכוב ההליכים ועתרה לסילוק התביעה על הסף, תוך שהיא טוענת כי המבקשים עושים שימוש לרעה בהליכי בית משפט כדי להתחמק מתשלום החוב. המשיבה משתיתה את בקשתה לסילוק התביעה על נימוקים של: "הליך תלוי ועומד", תביעה קנטרנית וטורדנית, השתק עילה והשתק פלוגתא.

לאחר שניסיונות שונים שנעשו ע"י בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות, בעיקר בכל הנוגע לאופן השבת קרן ההלוואה, כשלו, התקיים דיון בבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, במסגרתו נחקרו המבקש מס' 1 ומנהל המשיבה על תצהיריהם וסיכמו הצדדים את טענותיהם.

החלטה זו עניינה בקשת המבקשים לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ובקשת המשיבה לסילוק התביעה על הסף.

טענות הצדדים

המבקשים טענו בתביעתם כי עובר להתקשרות בהסכם ההלוואה, הם נקלעו למצב כספי קשה ולחוסר בתזרים המזומנים, לצורך ניהול המשק החקלאי שברשותם, דבר שעלול היה לגרום לאיבוד משקם תוך תקופה קצרה. עקב כך ומפני שלעסקם נכנסו משקיעים שחששו מאיבוד כספם ומפאת הלחץ בו היו נתונים המבקשים, החליטו ליטול הלוואה והתקשרו עם המשיבה בהסכם ההלוואה נשוא התביעה.

המשיבה, אשר נכחה לדעת כי מדובר בצד חלש, כך נטען, ניצלה את חולשתם של המבקשים והחתימה אותם על הסכם חד צדדי כשהיא נעזרת בעורך דין מטעמה, שערך לה את ההסכמים בכל פעם שהביאה "טרף בידה". המבקשים הוחתמו על הסכם הלוואה דרקוני בריבית מופרזת העומדת על שיעור של 2.5% לחודש ועל שיעור של 30% לשנה. ריבית זו, בתוספת ריבית ה פיגורים עומדת על שיעור של 56.16% לשנה.

לטענת המבקשים, לאחר מספר חודשים ממועד נטילת ההלוואה ולאחר שהחלו להחזיר ריבית חודשית רצחנית של 50,000 ₪, הם קרסו כלכלית ולא יכלו להמשיך ולהשיב ריבית זו.

בהיבט המשפטי העלו המבקשים שורה של טענות. להלן עיקרן:
בטלות ההסכם; המבקשים נשענים בהקשר זה על הוראת סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 וטוענים כי המשיבה ניצלה את מצוקתם וחוסר ניסיונם והחתימה אותם על תנאי הסכם בלתי סבירים, בלתי מוסריים, סותרים את תקנת הציבור ומנוגדים לחוק. המבקשים טענו גם לביטול ההסכם מחמת עושק וניצול מצוקתם.

הפרת חובת הגילוי; המבקשים מפנים להוראת סע' 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: " חוק ההלוואות") לפיו על המלווה לעמוד בעת התקשרות בהסכם למתן הלוואה בגילוי: שיעור הריבית ביחס לסכום ההלוואה, חישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פירעון ההלוואה, תקופת ההלוואה וסכומי התשלומים לפירעון ההלוואה ומועדיהם ושיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית.
לטענת המבקשים, בהסכם ההלוואה נשוא ענייננו חסרים כל הפרטים המנויים לעיל ומכאן שהמשיבה לא עמדה בחובת הגילוי הנדרשת בחוק ההלוואות.

ריבית לא חוקית; המבקשים טוענים כי הריבית הנקובה בהסכם ההלוואה נוגדת את הוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההלוואות והם מפנים להוראת סעיף 9 לחוק, לפיה בית המשפט מוסמך להורות על ביטול ההסכם ועל בטלותו של המשכון, כתוצאה ישירה מביטול ההסכם, שכן המשכון נחתם צמוד להסכם והינו חלק בלתי נפרד ממנו.

תנאי מקפח בחוזה אחיד; המבקשים טענו כי מדובר בהסכם אחיד, זאת לאור הנוסח השרירותי שנוסח ע"י המשיבה בלבד וסגנון הניסוח המאפיין חוזים מעין אלו, שבו נוטלי ההלוואה מוותרים כמעט על כל זכויותיהם.

בהקשר זה נטען כי למבקשים לא ניתנה אפשרות להוסיף, להחסיר או להתמקח על תנאי ההסכם והנוסח שלו ומדובר למעשה בחוזה אחיד שתנאיו המופרזים והחד צדדיים הם לטובת המשיבה. תניותיו של ההסכם הן תניות מקפחות שעל בית המשפט לבטלן.

הצהרה כוזבת; בהסכם נכתב שאין במשק דיירים מוגנים, בעוד שהיה ידוע לצדדים כי במשק מתגוררים ילדי המבקשים הקטינים, בתם של המבקשים שהינה אם חד הורית ושני ילדיה הקטינים. עפ"י הנטען, בתם ובנם של המבקשים הם דיירים מוגנים במשק והם לא ויתרו על זכויותיהם לפי חוק הגנת הדייר ולפי סעיפים 38 – 39 לחוק ההוצאה לפועל. גם המבקשים לא ויתרו על זכויות יהם בחוק ההוצאה לפועל.

פגם ברישום המשכון; מעיון באישור רישום המשכון נראה כי יש פגם ברישום המשכון, שכן בפרטי הנכס הממושכן מולאו פרטים שאינם תואמים את אישור הזכויות.

בבקשתם לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, טענו המבקשים כי יש להם סיכויי זכייה גבוהים בתביעתם וכי דירת המגורים הנמצאת בנחלה, הינה דירת המגורים היחידה העומדת לרשותם; לטענתם, ככל שההליכים לא יעוכבו והם יזכו בתביעתם, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

כאמור, המשיבה עתרה לסילוק התביעה על הסף. המשיבה טענה כי מדובר במבקשים העושים שימוש לרעה בהליכי משפט כדי להתחמק מתשלום החוב. אלה נימוקיה לסילוק התביעה והבקשה על הסף:
הליך תלוי ועומד ותביעה קנטרנית ; המשיבה טענה כי מק ום שקיים הליך קשור " תלוי ועומד", והיא מפנה לתביעה הראשונה שהוגשה בעניין הסכם ההלוואה, שומה על בית המשפט לעכב את ההליכים בתביעה המאוחרת על מנת לא להכביד ולא להטריד את בית המשפט ואת בעלי הדין; ככל שיש שוני בין שני ההליכים, היה על המבקשים לפנות בבקשה לתיקון כתב טענותיהם בהליך הראשון ולא לפנות בהליך חדש.

הבקשה לעיכוב הליכים נדונה לגופה והוכרעה ע"י כבוד השופט נווה, בהחלטתו מיום 25/11/18 ומכאן, אין להיזקק לבקשה נוספת בין אותם צדדים המבוססת על עילה זהה.

המשיבה הוסיפה כי השתק עילה מתקיים גם אם הבקשה נוגעת לעניינים שלא נדונו בבקשה הראשונה שכן תמציתו של השתק העילה הוא שעל התובע לרכז את כל הטרוניות הנובעות ממעשה אחד שיש לו נגד הנתבע, בהליך הראשון שהוא מגיש נגדו.

השתק פלוגתא; כבוד השופט נווה הכריע בבקשה כחלק מהדיון בין הצדדים. הנושא שנידון בפניו הוא אותו נושא מבחינה משפטית ועובדתית, והוא כבר הוכרע. התביעה החדשה והבקשה שהוגשה לצידה, הן קנטרניות וטורדניות שהוגשו בחוסר תום לב משווע, כדי לדחות את הקץ ולהמשיך להתחמק מהחזר החוב. המשיבה הוסיפה וטענה כי הרקע העובדתי בהליך זה זהה לרקע העובדתי בבקשה לסעד הזמני, בהליך הראשון ומטרת ההליך כאן אך להרוויח זמן.

המשיבה הפנתה להקלטה של שיחה שהתנהלה בין המבקש מס' 1 לבין מר אבנר חדד, הבעלים והמנהל של המשיבה, ממנה עולה לטענתה שהטענות שנטענו בתביעה אינן קשורות למציאות, זאת נוכח הודאתו הברורה של המבקש והיותו מודע לכך שהוא נטל הלוואה בסכום של שני מיליון שקל ונדרש לשלם ריבית חודשית של 50,000 ₪.

לעניין הבקשה לעיכוב הליכים, המשיבה טענה כי בהתאם להסכם ההלוואה, המבקשים חייבים להחזיר את סכום הקרן, 2 מיליון שקל, ריבית על הקרן בסכום של 550,000 ₪ וריבית פיגורים בסכום של 479,600 ₪ (נכון ליום הגשת התגובה מטעם המשיבה). עם זאת, תיק ההוצאה לפועל נפתח בסכום קרן ההלוואה, ללא ריבית ו/או ריבית פיגורים. גם אם נניח, המשיכה המשיבה וטענה, שכל טענות המבקשים ביחס לריבית יתקבלו ע"י בית המשפט והוא יעמיד את סכום הריבית על אפס, עדין יהיו המבקשים חייבים להשיב את קרן ההלוואה בסכום של 2 מיליון שקל, סכום שהיה על המבקשים להשיב עוד ביום 8.11.2017.

המשיבה טענה עוד, כי סיכויי התביעה ביחס לקרן ההלוואה, הינם אפסיים שכן המבקשים אינם מכחישים כי לקחו הלוואה בסכום של 2 מיליון שקל וכי הם חייבים להחזיר סכום זה. גם היום ולאחר שניתנו למבקשים אין ספור הזדמנויות, הם לא החזירו את הסכום או כל חלק ממנו ואינם מציעים דרך להחזרתו.

גם לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה, כי ידה על העליונה. לטענתה, המבקשים לא הביאו ראיות לכך שמאן דהוא גר איתם במשק, הם לא צירפו שמאות של המשק כדי להראות שניתן להמתין עם המימוש ולא הסבירו מדוע מחודש ינואר 2018 ועד היום (מועד הגשת התביעה הראשונה) , לא פעלו להשבת הקרן.

בהיבט המשפטי חלקה המשיבה על טענותיהם של המבקשים וטענה, בין היתר, כי הבקשה מתעלמת מתיקון סע' 15(ב) לחוק ההלוואות ומהעובדה כי החוק אינו חל על הלוואות שסכומן מעל 1,197,707 ₪. לשיטת המשיבה, שיעור ריבית של 2.5% לחודש כולל מע"מ בהלוואות חוץ בנקאיות הינו שיעור שאין מקום להתערב בו.

דיון והכרעה

את הדיון אתחיל בהחלטתו של כבוד השופט נווה בבקשה שהוגשה בהליך המקביל, לעיכוב ההליכים למימוש הנחלה. הנימוק שעמד בבסיס דחיית הבקשה נוסח במלים אלו :

"אין שום דרך שבעצם תאפשר לנתבעים לקבל לידם את הסכום המשמעותי מאוד ששולם בגין ההלוואה בסכום של 2 מיליון ₪. לתובעים יכולות להיות טענות קשות הן כנגד חוזה ההלוואה והן כנגד הריביות מכוחו אבל הם מודעים שהם לקחו סכום של 2 מיליון ולא החזירו אותו ולכן מתוך רצון שלא להגיע לכדי מצב של מימוש הנחלה של התובעים, הצעתי בישיבה מיום 21.11.18 כי הנתבעים יתנו מכתב החרגה לתובעים שיאפשר להם לגייס את הסכום של 2 מיליון ש"ל ובנוסף עוד חצי מיליון אשר יפקדו לצורך דיון בנושא הערבויות...
אשר על כן החלטה זו מאפשרת לנתבעים את המשך הליכי הוצאה לפועל ומתוך הבנתי את הקושי שיהיה כרוך בכך לאור העובדה שלמעשה המשמעות היא מימוש המשכנתא והנחלה, אני אעכב החלטה זו ב – 30 יום על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסדר ולהגישו לבית המשפט".

בתום חלון הזמן שניתן ע"י כבוד השופט נווה לניהול מו"מ , בחרו המבקשים לפנות בתביעה חדשה, בצד בקשה חוזרת לעיכוב הליכי הוצ אה לפועל, תוך שהם מנסים להבחין בין שני ההליכים וטוענים כי התביעה הראשונה הוגשה בטרם תנקוט המשיבה בהליכים למימוש המשכון והיא עוסקת אך בריבית העושקת שהמשיבה ביקשה לגבות.

ייאמר מיד כי צודקים המבקשים בטענה כי התביעה הראשונה הוגשה בטרם תנקוט המשיבה בהליכים למימוש המשכון ואולם את בקשתם לעיכוב הליכי הוצ אה לפועל הגישו המבקשים לאחר ועל רקע בקשת המשיבה, שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל, למימוש המשכון. המבקשים עצמם פתחו את בקשתם לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, שהוגשה בהליך המקביל, בטענה שהמשיבה ניסתה לבצע מחטף בכך שפנתה בבקשה למימוש המשכון, לאחר הגשת התביעה, כך שאין ממש בטענת ב"כ המבקשים, שהעלה בדיון שהתקיים בפני ביום 21.2.2019 וחזר עליה בהמשך , לפיה בעת שנדונה הבקשה לעיכוב הליכים שם, "לא היתה שום בקשה למימוש משכון ולא היה שום תיק הוצל"פ"! הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה ונדונה עקב נקיטה בהליכי מימוש ע"י המשיבה. מנקודת מבט זו, אין כל הבדל בין שתי הבקשות לעיכוב הליכי מימוש.

בניסיון להבחין בין שתי התביעות, ובניסיון לזכות בסעד של עיכוב הליכים במסגרת ההליך שבפני, טען ב"כ המבקשים (ראו בין היתר הודעתו מיום 2.1.19) כי תביעתם הראשונה הוגשה בגין הריבית הרצחנית אותה גבתה המשיבה, ומאחר ובמועד הגשת התביעה לא ננקטו הליכים למימוש המשכון, העלו המבקשים את טענותיהם אך ורק כנגד הריבית, וגם את בקשתם לעיכוב הליכים הגישו לעניין הריבית וללא קשר למשכון . לעומת זאת, כך נטען, התביעה כאן מופנית כנגד קרן החוב ולעניין בטלות המשכון.

לטעמי, גם אם צודקים המבקשים בטענתם וגם אם ניתן לקבל את ההבחנה שהם עורכים בין שני ההליכים, הרי שלפי כללי הדיון המקובלים, תרופתם של המבקשים היתה בפנייה מתאימה אל בי ת המשפט בהליך הראשון לתיקון כתב התביעה תחת הגשת הליך חדש ובקשה חוזרת לעיכוב הליכים. תיקון זה ניתן להניח כי היה זוכה לאישורו של ביהמ"ש בהליך הראשון , נוכח העובדה כי עד מועד הגשת התביעה כאן, לא התקיימו קדמי משפט בהליך המקביל. בנוסף לכך, ניתן לכאורה להצדיק את התיקון, בשינוי נסיבות הבא לידי ביטוי בפתיחת תיק הוצאה לפועל ע"י המשיבה. במצב דברים זה נראה כי הגשת התביעה החדשה מטרתה היתה לזכות בהזדמנות נוספת לעיכוב הליכי הוצאה לפועל והכשרת דיון חוזר, בפני מותב אחר, בעיכוב ההליכים המבוקש. בכך לטעמי קיים ניצול לרעה של הליכי משפט.

לגופם של דברים, ספק אם קיים הבדל כלשהו בין שני ההליכים. עיון בכותרת שתי התביעות, בטענות המועלות בהן ובסעדים המבוקשים מעלה קושי רב להבחין בין המהות של שני ההליכים.

בכותרת של התביעה הראשונה נכתב "מהות הבקשה : הצהרתית – ביטול הסכם ההלוואה, צו עשה, מתן הוראות" (ההדגשה לא במקור). אשר לסעד שנתבקש בתביעה הראשונה נכתב "מתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר, כי הסכם ההלוואה שנחתם בין המבקשים למשיבה..., הינו בטל, או שהמבקשים זכאים לבטלו וכן בטל הוא אף לגבי הערבים".

הכותרת בתביעה כאן "מהות התביעה: הצהרתית – ביטול הסכם הלוואה, ביטול המשכון, צו עשה, מתן הוראות".
והסעדים שנתבקשו בהליך כאן הם הצהרה שהסכם הלוואה ומשכון הינו בטל או שהמבקשים זכאים לבטלו ולהצהיר כי המשכון שנרשם בטל אף הוא.

כפי שניתן לראות בבירור, גם התביעה הראשונה, לפי מהותה והסעד שנתבקש בה, עסקה בהסכם ההלוואה ובסעד לביטולו. הסעד 'החדש' לכאורה בהליך הנוכחי עניינו ביטול המשכון, ואולם דומה כי מדובר בסעד 'הנבלע' בסעד של ביטול הסכם ההלוואה. הסכמת הצדדים בדבר מישכון (שעבוד) הנחלה נכללת בהסכם ההלוואה (סעיף 5) ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. המבקשים עצמו עתרו במסגרת הליך זה לביטול "הסכם הלוואה ומשכון" (ולא לביטול הסכמי ההלוואה והמשכון), ללמדכם כי מדובר בהסכם אחד שאין בלתו.

המישכון עצמו, לפי החוק, נוצר בהסכם בין הצדדים (ראו סעיף 3 לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967) ורישום המשכון ברשם המשכונות הינו אקט המתעד את הסכמת הצדדים בדבר מישכון הנחלה ונותן תוקף משפטי לפעולה כלפי צדדי ג' (ראו סעיף 7 לחוק המשכון). מכאן, ביטול הסכם ההלוואה בכללותו , מכל עילה שהיא, יביא לביטול המישכון מניה וביה ו אם במסגרת התביעה הראשונה ימצא בית המשפט מקום להצהיר על ביטול הסכם הלוואה, כפי עתירתם של המבקשים, פועל יוצא מכך יהיה ביטול המשכון.

גם עיון בסעיפים של שתי התביעות ובנימוקים הנטענים לביטול ההסכם מלמד כי אין כמעט בתביעה הנוכחית נימוקים חדשים ו/או נוספים מלבד הנימוק של "חוזה אחיד", אשר על פני הדברים אין בכוחו כדי להביא לשינוי מהותי בתמונת המצב, ודאי לא כאשר אין מחלוקת שהמבקשים קיבלו לידיהם מהמשיבה סכום של שני מיליון שקל, ממנו לא השיבו מאום עד היום.

מאחר והמבקשים ביקשו לחדד כי הליך זה נוגע לביטול המשכון, אומר כי אין בתביעה כאן כל עילה ייחודית לביטול המשכון, להבדיל מביטול כלל ההסכם. המבקשים לא טענו כי לא הסכימו למשכן את הנחלה או כי לא הבינו את המשמעות ו/או את ההשלכות של המישכון.

אדרבא, תשובותיו של המבקש בחקירתו הנגדית לא רק שמלמדות על כך שהוא מודה בחוב ואינו מתכחש לחובה להחזרתו, אם כי שהמשכון נעשה במודע, לאחר שמר חדד דרש זאת והוא (המבקש) נענה לדרישה. הנחלה עצמה היתה ממושכנת לבנק לאומי ונוכח דרישתו, הלגיטימית יש לומר, של מר חדד, כי יהיה בעל משכון ראשון, המבקש דאג לכסות את החוב של בנק לאומי, מכספי ההלוואה שנטל מהמשיבה, ובכך גם 'לשחרר' את הנחלה, לצורך שעבודה לטובת המשיבה. מדובר במהלך יזום שנעשה במודע ובהסכמתם של המבקשים.

כך השיב המבקש בחקירתו "אף פעם לא אמרתי שאני לא רוצה. גם היום אני אומר שנחזיר את ה – 2 מיליון אם תשתפו פעולה, הכסף יגיע אליכם. אנחנו לא אנשים נוכלים..." (עמ ' 9, שו' 23 ואילך).

המבקש אישר כי חלק מכספי ההלוואה שימשו אותו לסילוק משכון לטובת בנק לאומי והשיב "כן. זה מה שביקש אבנר שיהיה התנאי.." (עמ' 9, שו' 20) ובהמשך השיב לעניין המשכון "אנו כשדיברו איתנו על ההלוואה, אחד התנאים של אבנר היה להוריד את המשכנתא שהיתה שמה, ובמקביל הוא יתן הלוואה של 2 מיליון ומתוך זה יתקזז המשכנתא של ה 400,000 ₪. זו משכנתא רגילה שהיתה לנו. למשק היתה משכנתא. כדי לנכות אותו מהמשכון, שהוא יהיה הראשון, אבנר, יהיה ראשון במשכון. זה מה שהוא רצה. זה מה שאבנר רצה" (עמ' 12, שו' 15).

אוסיף כי הטענה שנטענה בשולי התביעה (סעיף 44 לתביעה) בדבר פגם ברישום המשכון, הינה טענה שנטענה בחצי פה בשתי שורות וכלל לא ברור מה עומד מאחורי. בכל מקרה, ב"כ המבקשים לא חזר על הטענה בסיכומיו המפורטים ועל פני הדברים נראה כי מדובר בטענה שולית שהמבקשים עצמם מבינים שלא ניתן לייחס לה משקל.

במכלול הדברים נראה כי אין טענות ייחודיות של המבקשים כלפי מישכון הנחלה והסעד של ביטול המשכון הינו נגזרת או פועל יוצא מביטול הסכם ההלוואה, סעד שנתבקש כבר בתביעה הראשונה.

בכל מקרה וגם אם ישנו הבדל בין שני ההליכים, הרי שמדובר בהבדל דק ועדין למדי שראוי היה שיזכה לביטוי בבקשה לתיקון התביעה בהליך הראשון ואינו מצדיק הגשת תביעה חדשה. לדברים נפקות דיונית (ניצול לרעה של הליכי משפט, חוסר תום לב וניסיון לדחות את הקץ), נפקות בהיבט של דיני ההשתק ונפקות בעניין הסעד הזמני שנתבקש.

על אף האמור, אך בשל הסעד הדרסטי של סילוק תביעה על הסף , שעה שכבר הוגשו ראיות הצדדים בהליך המקביל ונשמעו עדיהם , איני מורה על סילוק התביעה. עם זאת, מאחר ויש להניח כי קביעותיו של בית המשפט בהליך במקביל י הוו השתק, לפחות בחלק מהחוליות העובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, התיק ייקבע להמשך לאחר מתן פס"ד בתביעה המקבילה.

אשר לעיכוב ההליכים המבוקש, וזהו למעשה הסעד העיקרי העומד על הפרק בשלב זה, אני סבורה כי אין הצדקה לעיכוב המבוקש. עם זאת, נוכח השלכות המימוש על המבקשים, אני מורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, כנגד הפקדת סכום של 2 מיליון שקל, קרן החוב, בקופת ביהמ"ש. כפי שנראה להלן, העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, הן הנימוק למסקנה זו.

המבקשים נטלו בחודש 5.17 הלוואה בסכום של שני מיליון שקל. המועד לפירעון ההלוואה על פירותיה, שהינו בין ששה חודשים לשנתיים מיום העמדת סכום ההלוואה, חלף. המבקשים שילמו 100,0000 ₪ בלבד , ע"ח הריבית, לא עמדו בתשלומי הריבית החודשיים (העומדים ע"ס של 50,000 ₪, כל חודש) ולא השיבו את סכום קרן ההלוואה או כל חלק ממנו. עובדות אלה הן בגדר מוסכמות בין הצדדים.

המשיבה נקטה בהליכים למימוש המשכון והעמידה את סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל על סכום קרן ההלוואה , ללא ריבית. המבקשים אינם מעלים כל טענה מהותית כנגד המשכון עצמו. הם קיבלו לידיהם סכום של שני מיליון שקל, לצרכים עסקיים, ולהבטחת פ ירעון ההלוואה (על פירותיה) שעבדו בהסכמה ותוך הבנה למשמעות המהלך והשלכותיו, את הנחלה.

בהינתן עובדות אלה, לא ברור מכוח איזה עילה ולפי איזה דין מוצדק, או אפילו ניתן, לעכב הליכי מימוש המשכון!

גם אם תתקבלנה כל טענותיהם של המבקשים, הם לא יזכו לפטור מתשלום קרן ההלוואה, לכל הפחות בצירוף הצמדה וריבית רגילה. ב"כ המבקשים הפנה לסעיף 9 לחוק ההלוואות וטען כי ביהמ"ש מוסמך לבטל הסכם הלוואה שלא עמד בהוראות החוק, ואולם אף אם אתעלם מטענתו המבוססת של ב"כ המשיבה, לפיה חוק ההלוואות כלל לא חל על ההסכם נשוא ענייננו נוכח סכום ההלוואה, כלום יעלה על הדעת כי ביהמ"ש ישתמש בסמכות זו ויבטל את הסכם ההלוואה באופן שישלול מהמשיבה את זכויותיה ? ואם ביהמ"ש יבטל חלקים בהסכם, בהנחה כי יימצאו הפרות כאלה ואחרות להוראות החוק, האם תיתכן סיטואציה בה המבקשים לא יהיו מחויבים להשיב את סכום ההלוואה, בצירוף הצמדה וריבית רגילה (לכל הפחות) . התשובה לשאלות אלה ברורה; בכל מקרה, חייבים המבקשים להשיב את קרן ההלוואה בשוויה להיום. ואם זה המצב, ואם להבטחת פירעון ההלוואה, משכנו המבקשים את הנחלה במהלך שהיה על דעתם, מדוע לא תיהנה המשיבה, בחלוף תקופת הפירעון של ההלוואה, ממימוש הבטוחה הקניינית העומדת לרשותה.

טענות המבקשים כי בנכס מתגוררים דיירים מוגנים, הינה טענה המנוגדת להצהרת המבקשים בהסכם ההלוואה ולא זכתה לכל גיבוי עובדתי, ואולם גם אם היא תוכח, אין בה כדי למנוע את מימוש הנחלה, כי אז ניתן למכור אותה כתפוסה. הטענות להגנות מכוח חוק ההוצאה לפועל (דיור חלוף) , מקומן להיבחן בלשכת ההוצאה לפועל, אגב הליכי המימוש, ואין בהן כדי למנוע או לעכב את ה הליכים מראש.

עינינו הרואות כי אין בסיס איתן לטענותיהם של המבקשים, לפחות בכל הנוגע לליבת הסכם ההלוואה, וגם אם תתקבלנה כל טענותיהם בהליך העיקרי, הרי שההסכם לא ייעלם מהעולם. העובדה כי נטלו סכום של שני מיליון שקל מהמשיבה ולא השיבו אותו לא תשתנה. כך גם העובדה כי משכנו את הנחלה בהסכמה ובמודע לצורך הבטחת מילוי תנאי ההסכם. אף אם יבוטלו, כל התנאים הנוגעים לריבית, עדיין תהיה הדרך לביטול המשכון בהליך העיקרי, רחוקה מאוד וסיכויי התביעה בעניין זה קלושים.

מאזן הנוחות במקרה זו, בו הסיכויים לקבלת התביעה באופן שיוביל לביטול המשכון הם קלושים, אינו נוטה לטובת המבקשים, זאת על אף שמדובר בנחלה בה נמצאת דירת המגורים שלהם. יש לזכור גם כי מדובר בהלוואה בסכום משמעותי שקיבלו המבקשים לצורך עסקי מהמשיבה , אשר מאחוריה עומד אדם פרטי , להבדיל ממוסד בנקאי שעמידותו הכלכלית אינה מוטלת בספק. המבקשים 'השתמשו' ונהנו מסכום ההלוואה לצרכים עסקיים וממשיכים להתגורר בנחלה בשטח של 30 דונם ולנהל את עסקם ללא מפריע כשמנגד המשיבה אינה מצליחה לקבל את כספה בחזרה (ולא רק את הריבית, שהינה בגדר "הרווח" בגין מתן ההלוואה) ואינה זוכה לקבל כל הצעה ריאלית להשבת ו. בחלוף שנתיים ומספר חודשים ממועד מתן ההלוואה וכשנתיים ממועד ההפרה הראשונה (הקשורה בתשלום הריבית החודשית) , המשיבה נמצאת בסכנה כי כספה לא יושב אליה. לשם כך ולמניעת סיכון זה מושכנה הנחלה ובשלב זה נראה כי זו הדרך היחידה הראלית לפירעון החוב.

יוטעם כי המשיבה לא מיהרה לנקוט בהליכים למימוש המשכון ואף לאחר שהגישה בקשת הביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, לא הזדרזה בקידום ההליכים שם ואף היתה קשובה להצעותיו השונות של בית המשפט, כדי לאפשר למבקשים להשיב לפחות את סכום הקרן, עד אשר תוכרענה טענות המבקשים, בהליך המקביל, בנוגע לריבית. עם זאת, המבקשים לא באו בכל הצעה אמיתית וריאלית לסילוק החוב וגם לא את הקרן, חרף הזמן שחלף.

לאור כל האמור, אין הצדקה להורות על עיכוב ההליכים בתיק המימוש. עם זאת, בשים לב לכך שהמבקשים מתגוררים בנחלה ובעורכי איזון בין זכויות הצדדים, אני מורה על עיכוב ההליכים כנגד הפקדה כספית, בקופת בית המשפט, בסכום של שני מיליון שקל. לא יופקד סכום זה, תוך 30 ימים, הליכי המימוש יימשכו כסדרם.

לאור התנהלותם של המבקשים ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אני מורה על חיוב המבקשים בהוצאות הבקשה ובשכ"ט עו"ד , בסכום של 10,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף קרני
נתבע: י.ח.ד יזמות בע"מ
שופט :
עורכי דין: