ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יותם צפריר נגד מדינת ישראל :


בפני כבוד ה שופט אלכס אחטר

מבקש

יותם צפריר

נגד

משיבה
מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה לקבלת חומרי חקירה ככל הנראה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ( להלן: "החסד"פ") לאור היותם חיוניים להגנת המבקש.

רקע כללי
לטענת המבקש, שהינו " המשנה למנכ"ל של החברה בו הועסקו הנהגים שנהגו ברכבים נשוא כתב האישום" (כך ע"פ הבקשה), הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו שתי עבירות:
בהיותו מנהל בחברה ואחראי בין היתר על קציני הבטיחות בחברה, התיר לנהגים לנהוג ברכבים של החברה בניגוד לתקנה 85( א)(5) וכן תקנה 308( א) וכן תקנה 27( ב) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 27 ב' לפקודת התעבורה בקשר עם תקנה 14 ותקנה 162( א)+(ב) לתקנות התעבורה.
סיכון חיי אדם – עבירה על תקנה 21( ב)(4) לתקנות התעבורה.

עובדות כתב האישום אינן ידועות מאחר והמבקש לא טרח לצרף את כתב האישום אשר לטענתו הוגש כנגדו, כך גם לא המשיבה. על כן, מתקשה בית המשפט לבחון את מידת הרלוונטיות של החומרים המבוקשים להגנתו של הנאשם ועם זאת, אתייחס לטענותיו של המבקש כפי שמופיעות בבקשתו.

טענות המבקש
לכאורה בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה על ידי ב"כ המבקש בקשה לקבלת חומר שעיקריו כדלקמן:
"כל כתבי האישום שהוגשו משנת 2000 נגד בעלי תפקידים בחברות בגין עברות תעבורה שביצעו עובדים שלהם לרבות בחברות הממשלתיות ובצבא" (לרבות כתבי אישום כנגד סגן הרמטכ"ל בגין עבירות חיילים וסמנכ"ל משרד ראש הממשלה בגין עבירות של לוחמי השב"כ והמוסד – כך בבקשה). לטענת המבקש, הדבר נחוץ להגנתו לאור פרסום שהפרקליטות סגרה תיק שעניינו קריסת מרפסת ומכאן הוא למד " שאין אחריות שילוחית בפלילים לבעלי תפקידים".
כל ההכשרה שעבר מי שבדק את הרכב לרבות קורסים בנושא שקילת רכבים במשקל בו נשקלו.
כל הבדיקות שנעשו למשקל שבדק את הרכבים לרבות תעודות כיול של המכשירים שבדקו את המשקל.
ההכשרה של מי שבדק את כיול המשקל.
לטעמו של ב"כ המבקש כתב האישום הוא " חסר תקדים ואין לו ביסוס חוקי בפקודת התעבורה ואו התקנות".

טענות המשיבה
המשיבה סיווגה את הבקשה כבקשה לפי סעיף 74 מאחר והמבקש לא ציין זאת בבקשתו. בהתאם לכך, ציינה המשיבה כי מטענות המבקש ניתן להבין כי בכוונת המבקש להעלות טענות מקדמיות שבעיקרן הטענה לאכיפה בררנית.
המשיבה טענה שהחומר המבוקש בסעיף א מטרתו להוכיח אכיפה בררנית כאשר הנטל להוכחת הטענה מוטל על כתפי הטוען לה. ככל שברצון המבקש לקבל את נהלי המשיבה בעבירה בה הוא מואשם, פתוחה בפניו הדרך לפנות לרשות במסגרת חוק חופש המידע. נוסף על כך, חומר זה איננו מצוי ברשות המשיבה ואיננו חלק מחומרי החקירה. באשר לחומר בסעיפים ב-ד, הסכימה המשיבה להעביר למבקש את החומר הנמצא ברשותה ככל שזה אכן קיים. באשר לתעודות כיול המכשירים אשר בדקו את המשקל, הרי שאלו אינם נמצאים ברשות המשיבה מאחר והם מפוקחים על ידי המפקח על המשקולות, מידות וסטנדרטים אשר במשרד הכלכלה. על כן, המשיבה כאמור הסכימה להעברת החומרים אשר נאספו על ידה ומצויים ברשותה ואשר עליהם התבסס כתב האישום. מנגד, ביחס לחומר אשר לא נאסף, ואיננו אפילו בפריפריה של האישום, המשיבה כאמור מתנגדת לבקשה וטוענת שהמדובר במסע דיג כאשר לחומר המבוקש אין רלוונטיות לאישום ומשום כך איננו בא בגדרי סעיף 74.
עוד טען ב"כ המאשימה כי לרשות התביעה, ככל רשות מנהלית, עומדת חזקת התקינות המנהלית, לפיה היא מפעילה את שיקול דעתה וסמכויותיה כדין ובאופן ראוי, ענייני ושוויוני. בהתאם לכך ועל פי פסיקה רלוונטית, על מנת שבית המשפט ישקול להטיל על המאשימה העברת נתונים להגנה אודות מדיניות אכיפה והחלטותיה בתיקים קודמים, לשם ביסוס טענת הגנה מן הצדק, מוטל על ההגנה נטל ראשוני ממשי לסתור בנתונים מטעמה את חזקת התקינות המנהלית, באופן שיכול להצביע על אפשרות לאכיפה בררנית פסולה.
לדידה של המאשימה, סעיף 74 לחסד"פ אינו מתאים לשמש בסיס לבקשה לקבלת נתונים לצורך ביסוס טענת אכיפה בררנית. מתן צו לרשויות האכיפה על גילוי נתונים ומידע כמבוקש, צריך להינתן על ידי המותב הדן בתיק ועל יסוד התשתית הראייתית, כפי שהיא פרושה בפני המותב הדן באישום, בהתאם לקבוע בסעיף 108 לחסד"פ וכאמור, לאחר שההגנה הציגה תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי לסתור את חזקת התקינות המנהלית.

דיון והכרעה
המחוקק ייחד שני סעיפים בסדר הדין הפלילי הנוגעים לחשיפת מסמכים במהלך ההליך - סעיף 74 וסעיף 108.
סעיף 74 מתייחס לזכות העיון בחומרי חקירה המצויים בידיה של הרשות החוקרת, וזו לשונו:
"74. עיון בחומר החקירה
(א)(1) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו; בסעיף זה, "רשימת כל החומר" – לרבות ציון קיומו של חומר שנאסף או שנרשם בתיק שאינו חומר חקירה ושל חומר שנאסף או שנרשם בתיק שהוא חסוי על פי כל דין, וכן פירוט של סוג החומר כאמור, נושאו והמועד שבו נאסף או נרשם, ובלבד שאין בפירוט האמור לגבי חומר חסוי כדי לפגוע בחיסיון לפי כל דין; היו בחומר כמה מסמכים מאותו סוג העוסקים באותו עניין, ניתן לפרטם יחד כקבוצה, תוך ציון מספר המסמכים הנכללים בקבוצה;
....
(ב) נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו.
(ג) בקשה לפי סעיף קטן ( ב) תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום...
(ד) בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד.
..."

סעיף 108 מתייחס לחומר ולמסמכים היכולים להימצא בידי כל אדם, וזו לשונו:
"108. צו להמצאת מסמכים ומוצגים
בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו."

ההבחנה בין הסעיפים הללו היא הבחנה מהותית, זאת בשל ההשלכות הנובעות מסיווג הבקשה לפי הסעיף הנכון. יש לבחון מהו המסמך הנדרש; את זהות הצד המתבקש להציג את המסמך או הנתון; מהו השלב שבו מוגשת הבקשה; מיהו הגורם שצריך להכריע בה; ומהו הסעד הנדרש היה ותתקבל הבקשה. לאחר מכן ניתן יהיה להכריע מהו סוג הבקשה וההשלכות הנובעות מסיווג זה ( ראה בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר [ פורסם בנבו, 23.1.14] (להלן: "עניין שיינר")).
זכות העיון בחומר חקירה, בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ, היא אחת מביטויי זכות היסוד המוקנית לנאשם למשפט הוגן ולהזדמנות ראויה להתמודד אל מול האישומים המיוחסים לו ובדרך זו, אף מקדמת את גילוי האמת במשפט ( ראו בש"פ 4157/00 עופר נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625, 633-634).
המבחן לפיו מתפרש המונח " חומר חקירה" הוא מבחן הרלוונטיות של החומר לאישום, וכבר נאמר לא אחת כי מדובר במבחן רחב, אולם כזה שהוא בעל גבולות ברורים, וכך נפסק:
"כלל ידוע הוא כי כל חומר שיש לו זיקה ישירה או עקיפה לאישום בגינו הועמד הנאשם לדין הוא בגדר ' חומר חקירה', ויש לקבוע זאת על-סמך בחינה פרטנית של טיב החומר המבוקש ומידת הקשר ... כדי לשמור על זכות הנאשם להליך הוגן, כמו גם על האינטרס הציבורי בבירור האמת, הפסיקה נוקטת בגישה מרחיבה באשר לסיווגם של חומרים כ'חומר חקירה'. ואולם, זכות זו אינה בלתי-מוגבלת, ועל הנאשם המבקש להגדיר חומר כזה או אחר כ'חומר חקירה' להראות ' יסוד של ממש להשערה או לתקווה ... כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו' ... לפיכך, נתונים שזיקתם לאישום רחוקה, ומבוססת על השערות בלתי-ממוקדות באשר לקיומם של חומרים אשר קשורים לעניינו של הנאשם, לא ייחשבו ' חומר חקירה'" (בש"פ 6856/16 ביטון נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו, 15.11.16]).

עוד נקבע כי בית המשפט לא יתיר " מסע דיג" בלתי ממוקד אחר חומר, מתוך תקווה ספקולטיבית של ההגנה שמא אולי יימצא באותו חומר סיוע לנאשם ( ראה בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124; בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1; בש"פ 9322/99 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376; בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי, פ"ד נז(4) 625 (2003); בש"פ 1372/96 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 177, 184-183).

בענייננו, ביקשה ההגנה חומר שיש בו רלוונטיות לאישום ( ככל הנראה, משום שכאמור, כתב האישום לא צורף),חומר שאותו אישרה המשיבה שיש ברשותה והיא איננה מתנגדת להעבירו לידי ב"כ הנאשם, וחומר שעיקריו הם העתקי כתבי אישום שהוגשו משנת 2000 כנגד בעלי תפקידים בחברות, בגין עברות תעבורה שביצעו עובדים שלהם, לרבות בחברות הממשלתיות ובצבא אשר מעלה חשד לעריכת מסע דיג.
הדבר לא צוין בפירוש בבקשה אך הבקשה הוגשה, כאמור, על פי סעיף 74 לחסד"פ. עם זאת, השימוש שבו מבקשת ההגנה לעשות הוא לצורך העלאת טענת אכיפה בררנית. ראשית, יש לבחון האם זו הדרך לדון בבקשה מעין זו.
בית המשפט אמר דברו בנושא וקבע כי הדרך לבקש העברת חומר שהנאשם טוען כי הוא נזקק לו לשם הגנתו, כגון נתונים סטטיסטיים לגבי מדיניות האכיפה, לשם ביסוס טענת אכיפה בררנית, היא באמצעות סעיף 149(10) לחסד"פ עם סעיף 108 לחסד"פ ( ראה עניין וייס; בש"פ 2447/16 פלוני נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו, 10.8.16]).
טענה לאכיפה בררנית חוסה תחת דוקטרינת הגנה מן הצדק, אשר, כאמור, מהווה טענה מקדמית, בהתאם לסעיף 149(10).
סבורני כי בענייננו, אין החומר המבוקש בעניין כתבי האישום יכול להיחשב כ"חומר חקירה" כאמור בסעיף 74 לחסד"פ – אין הוא קשור לתשתית הראייתית שעליה מבוסס האישום ואין הוא עומד במבחן הרלוונטיות ( ראה גם עניין שיינר). יתרה מכך, ב"כ המבקש מבקש כתבי אישום מעשרים השנה האחרונות, אשר חלקם אם קיימים הוגשו בטריבונלים שיפוטיים שונים לגמרי ( בתי דין צבאיים וכו'), כאשר הם חוסים תחת חוקים שונים ( למשל חוק השיפוט הצבאי), הוגשו על ידי גורמי תביעה שונים ואשר יש בהם חשש למידע רגיש צבאי כזה או אחר. בנסיבות העניין, הדרך הדיונית אותה יש לנקוט לשם קבלת החומר המבוקש הינה בגדר ההליך העיקרי, במסגרת העלאת טענות מקדמיות, בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ. זאת, באמצעות בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ ( ראה בש"פ 2242/16 מדינת ישראל נ' מזרחי [ פורסם בנבו, 31.03.16]). על כן, יש לדון בבקשה ככזו שהוגשה לפי סעיף 108 לחסד"פ.
בבוא בית המשפט לעסוק בבקשה על פי סעיף 108 לחסד"פ, הנוגעת למידע ונתונים האמורים לאפשר לנאשם לבסס הגנה מן הצדק, בדגש על טענת אכיפה בררנית, קבעה הפסיקה קריטריונים הנוגעים לנסיבות היעתרות לבקשה שכזו.
יצויין כי חלק מן הפסיקה הרלוונטית לעניין הינה מלפני הכללת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בחוק, בעת שהייתה זו הגנה פרי יצירת הפסיקה. אולם גם לאחר קביעתה של דוקטרינת הגנה זו בחוק, בסעיף 149(10) לחסד"פ, קבע בית המשפט העליון כך:
"ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד" (ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו, 21.10.2007]).

פעולתן של רשויות התביעה הינה פעולה שלטונית מנהלית אשר עומדת לה חזקת התקינות המנהלית והיקף ההתערבות של בתי המשפט בפעולה שלטונית ספציפית זו של החלטה האם להעמיד לדין, את מי להעמיד לדין ובאילו סעיפי עבירה יואשם הנאשם הינו מצומצם ביותר, כפי שקבע בית המשפט העליון בבג"צ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו, 30.12.2012] (להלן: "הלכת פלונית"):
"12. ... רבות נכתב על היקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית על החלטות שעניינן העמדה לדין פלילי. כפי שנפסק: "בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשיקול-דעתו שלו. אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת. אך בית המשפט יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי אם נמצא שזו לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי" (6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5) 573, 582 (1994) (להלן: עניין שפרן)).
13. ... הלכה היא שיישומה של עילת הסבירות בנסיבות מקרה ספציפי מושפע, בין היתר, מטיבה של הרשות ומטיב הסמכות המופעלת. בקובעו את מסגרת ההתערבות הראויה בהחלטות הרשות נותן בית המשפט את דעתו על מכלול של נסיבות. ... הדין מקנה לגורמי התביעה שיקול דעת רחב בהחלטות בנושא העמדה לדין, שהן החלטות שנמצאות בליבת שיקול דעתם המקצועי. כפועל יוצא מכך וממעמדה של התביעה ככלל, הכירה פסיקתנו בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות בדבר העמדה לדין, וכנגזר מכך נקבע שמדיניות ההתערבות בעילת חוסר סבירות בהחלטות מעין אלה היא מצומצמת ( בג"ץ 5675/04 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 210-209 (2004) (להלן: עניין האי היווני); בג"ץ 5305/08 עמותה לקידום ממשל תקין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 ( לא פורסם, [פורסם בנבו], 24.11.2009))."

הקביעה האמורה נוגעת לפיקוח המנהלי על החלטות התביעה, אולם לקביעה זו גישה תואמת ומקבילה גם לעניין ההליכים הפליליים והשאלה האם קמה טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, המשקפת מחדל בתחום שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתב אישום.
נטל השכנוע וההוכחה הנדרש לצורך הוכחת טענת הגנה מן הצדק בדמות אכיפה בררנית במסגרת ההליך הפלילי העיקרי מוטל על הנאשם ( ראה למשל ע"פ 3205/07 פלוני נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו, 04.08.2008]; עפ"א ( ארצי) 23777-02-19 מדינת ישראל נ' דוד ויוסף אוכל רחוב בע"מ ואח' [פורסם בנבו, 07.04.19]).
בשים לב לעובדה שחלק מן המידע מצוי בידיעת ובשליטת המאשימה, השאלה הנשאלת הינה מהי מידת ההוכחה הנדרשת אשר תעביר את נטל ההוכחה מן הנאשם אל המאשימה.
ענין זה נדון בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ [ פורסם בנבו, 10.09.2013] (להלן: "הלכת פרץ"). שם נקבע, בדעת רוב, כי אין להסתפק במספר דוגמאות בודדות של סטייה ממדיניות התביעה על מנת להעביר את נטל הראיה להוכחת תקינות פעילותה אל כתפיה.
הלכת פולדי פרץ עסקה בשאלה של העברת נטל השכנוע ביחס לטענת אכיפה בררנית מן הנאשם שעל כתפיו היא מונחת באופן בסיסי, אל כתפי המאשימה. אולם, הבקשה שבפני עוסקת בשאלה האם יש להורות למאשימה להמציא לב"כ הנאשמת מסמכים ונתונים על מנת לאפשר לבסס הגנה כזו.
בעפ"א ( ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל משרד הכלכלה נ' אלירן דואב [ פורסם בנבו, 09.09.2015], נדרש בית הדין הארצי לעבודה לשאלה זו וקבע כי לשם הענות לבקשה על פי סעיף 108 לחסד"פ, לעניין המצאת מסמכים ונתונים שמבקש נאשם לשם הוכחת טענת אכיפה בררנית, על הנאשם להוכיח תחילה תשתית ראייתית ברמה שתספיק להעברת נטל הראיה אל כתפי המאשימה. אז, תתקבל הבקשה. עוד נקבע כי אין להכביד על הנאשם בשל חוסר האיזון בין הצדדים. עם זאת, אין להביא לתוצאה של תמריץ להגשת בקשות כאלה.
בהתאם לנקבע בפסיקה, לאחר הקביעה העקרונית כי הנושא שלצורך הוכחתו מבקש הנאשם מסמכים ונתונים יכול להועיל להגנתו, כפי שהדבר נכון לגבי טענת אכיפה בררנית, יש לבחון האם הוכח ברמה הראשונית חשד לאכיפה בררנית שכזו, תוך שכללי הבחינה יהיו כאלה שלא יתמרצו נאשמים להעלות בקשות מסוג זה אך לא מכבידים מדי. לבסוף, יש לאזן בין עוצמת החשד לאינטרסים נוספים שפורטו.
חלק מן האינטרסים אשר ראוי ונכון, על פי ההחלטה האמורה, לשקול כמשקל נגד להיעתרות לבקשה הינם היקף המשאבים הדרושים לשם הענות לה ומידת ההכבדה על עבודת הרשות ואין מדובר ברשימה סגורה.
(ראה למשל ע"ח ( מחוזי מרכז) 14473-1015 זייפר בע"מ נ' עיריית נתניה [ פורסם בנבו, 07.02.2016]; ע"ח ( מחוזי נצרת) 47827-04-15 מדינת ישראל נ' יהודה ברמי [ פורסם בנבו, 14.06.2015]; ע"ח ( מחוזי ירושלים) 61900-01-17 נתן צבאח נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו, 26.02.2017].
נקבע כי אין לאמץ כל בדל ראיה כבסיס להיעתרות לבקשה זו אלא לבחון באופן מעמיק יותר את הראיות שבידי הנאשם גם בשלב דיוני זה ורק לאחר מכן, תוך איזון מול אינטרסים נוספים, להכריע. יש לשקול גם מהו הנטל המוטל על המאשימה בהיעתרות לבקשה והאם הדבר יוצר הכבדה ממשית על הרשות במילוי משימתה העיקרית.
איני סבור כי ההגנה ביססה תשתית ראייתית ראשונית לטענת האכיפה הבררנית. טענת ב"כ המבקש כי כתב האישום מהווה תקדים נטענה בעלמא וללא כל בסיס וכפי שנכתב הטענה מתבססת על פרסום עלום באשר להחלטת הפרקליטות לסגור תיק אחר, של נאשמים אחרים, בעניין אחר לגמרי ככל הנראה ( קריסת מרפסת) דבר שיש לטעמו של ב"כ המבקש כדי להצביע " שאין אחריות שילוחית בפלילים לבעלי תפקידים". מובן כי זוהי טענה ערטילאית וכללית. לכל תיק נסיבות שונות מעצם מיהות העושה, האופן בו התנהל וכו'. אין מקרה זהה למקרה אחר, שכן בכל מקרה, לא יכולות להיות נסיבות זהות. כל תיק ותיק נבדק על פי נסיבותיו, על פי חומר הראיות שנאסף בו ועל פי נסיבותיו הספציפיות של הנאשם. משדן בית המשפט בעניינו של נאשם, אין הוא אמור לבחון האם נכונים היו שיקוליהם של העוסקים במלאכה בהחלטותיהם לנקוט בהליכים משפטיים או לאו ובאילו סעיפי עבירה יואשם הנאשם. חזקה כי כל עוד לא הוכח אחרת, הופעלו שיקולים ענייניים בלבד. יתרה מכך, לאור מורכבות החומר שנדרש כפי שפורט מעלה ( טריבונלים שונים, חוקים שונים וגורמי תביעה שונים, כמו גם רגישות החומר) אינני סבור שיש להטיל עומס זה על כתפי התביעה וזאת כאשר המדובר במסע דיג בלבד ובעניין שאיננו רלוונטי כלל לאישום לכאורה.

על כן, אני סבור כי דין הבקשה להעברת כתבי אישום אחרים להידחות. עם זאת, יתר החומר המבוקש, למעט תעודות הכיול של המכשירים אשר בדקו את המשקל, ואשר המשיבה אישרה כי יש ברשותה והיא אף איננה מתנגדת להעבירם, יועברו לידי ב"כ המבקש תוך 30 יום.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ט, 02 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יותם צפריר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: