ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לואי פנאדקה נגד דוד קאשי בע"מ :

לפני כבוד השופט יעקב גולדברג

התובע

לואי פנאדקה

נגד

הנתבעת
דוד קאשי בע"מ

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

רקע:
התובע יליד 31.10.1964, נפגע בתאונה ביום 29.6.2012 במהלך עבודות שיפוצים שבהן עבד בפרדס חנה כעובד הנתבעת .
התביעה הוגשה במקור נגד הנתבעת בלבד, בבית משפט השלום בירושלים בשנת 2014. בחודש נובמבר 2015 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה ובה ביקש צירופה של גב' נעמי סלע, בעלת הזכויות והמחזיקה במקרקעין, כנתבעת נוספת (להלן- בעלת הבית).
ביום 3.2.2016 הורה בית המשפט על צירוף גב' סלע כנתבעת נוספת וביום 12.5.2016 הורה בית משפט השלום בירושלים על העברת הדיון לבית משפט מטעמים שבסמכות מקומית. ביום 16.3.2017 הוריתי על מחיקת התביעה נגד גב' סלע בהעדר עילה.

טענות התובע:
כנטען בכתב התביעה, ביום 29.06.2012 נפגע התובע במהלך עבודתו בעבודת שיפוץ בפרדס חנה. לטענתו, עבד על גבי סולם בגובה רב ולפתע החליק ונפל ארצה. כנטען, בעקבות התאונה פונה התובע למרכז רפואי הלל יפה שם אובחנו אצלו חבלות בכל חלקי גופו ובמיוחד בגב, בשוק ימין , בגב התחתון, ובשורש כף יד שמאל והוא אושפז למשך חמישה ימים. עוד נטען, כי בעקבות התאונה התובע סבל משבר בחוליה L2 UPPER END PLATE, שבר דחיסה באספקט העליון והקידמי של L2, אשר טופל בו דרך משככי כאבים וטיפול שמרני ע"י חגורה LUMBOLO.
התובע טען כי כתוצאה מהתאונה הוא נפגע באופן קשה בגב וכי מאז הוא סובל מהגבלה ניכרת בתפקודו המגבילה את יכולתו להשתלב בעבודה. התובע ציין כי תביעתו הוכרה על ידי הביטוח הלאומי וכי ועדת ערר של הביטוח הלאומי קבעה לו נכות צמיתה 14.5% שהוגדלה ל- 19% בהתאם לתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 החל מיום 27.9.2012.
התובע מייחס לנתבעת עולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות.
לטענתו, הנתבעת הפרה הוראות חיקוק מתחום הבטיחות בעבודה, לרבות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע להדרכת עובדים), התשמ"ד-1984. לטענת התובע, הנתבעת לא סיפקה לו כלי עבודה בטוחים, והורתה לו לבצע את העבודה בשיטת עבודה לא בטוחה או מסוכנת, זאת בקשר עם הסולם שבו השתמש התובע לצורך ביצוע העבודה. התובע טוען כי הנתבעת לא סיפקה לו הדרכה מתאימה, לא ציידה אותה באמצעי בטיחות נדרשים, לא מינתה מנהל עבודה כנדרש, לא מילאה את הוראות התקנות לעניין עבודה בגובה, ולא הצביעה בפניו על הסיכונים הטמונים בעבודה.
עוד נטען בכתב התביעה המתוקן, כי הנתבעת לא ביטחה את התובע ביטוח מספיק כנגד הנזקים שנגרמו לו ללא קשר למידת האחריות או לזהותו של האחראי לתאונה.

טענות הנתבעת:
הנתבעת מכחישה את טענות התובע. כנטען בכתב ההגנה, לתובע לא נגרמה תאונה כלשהיא בשירותה. לטענתה, התובע ביצע עבודה לבקשת בעלת הבית, גב' סלע, ללא תיאום עם הנתבעת וללא אישורה. הנתבעת טוענת עוד כי התובע היה אחראי על הבאת כלי עבודה מתאימים לאתר העבודה, כי במחסנה יש מבחר של כלי עבודה ובחירת הסולם נעשתה על ידי התובע ובאחריותו.
לטענת הנתבעת, ככל שאירעה תאונה הרי היתה באחריותו הבלעדית של התובע, הנושא באחריות תורמת העולה כדי 100%. הנתבעת חולקת על הנזק הנטען על ידי התובע וטוענת כי לתובע לא נגרם כל נזק ולכל הפחות, לא הוכח על ידיו כל נזק. בהקשר זה יצוין כי הנתבעת הגישה לבית המשפט תחשיב נזק על גבי עמוד אחד ובו העריכה את נזקו של התובע ב- 0.

ההליך:
מטעם התובע העיד התובע בעצמו ובעלת הבית, גב' נעמי סלע. מטעם הנתבעת העיד מומחה ההגנה, ד"ר מרדכי ויגלר, מר דוד קאשי, עובד מטעם הנתבעת, מר סמי אברהים ושני חוקרים פרטיים שנשכרו על ידי הנתבעת.

עדויות הצדדים

לעניין נסיבות אירוע התאונה, רלוונטיים לעניינו עדויותיהם של התובע וגב' סלע אשר נכחה במקום בזמן אירוע התאונה.

עדות התובע
גרסת התובע היא כי עבד בשיפוצים בביתה של גב' סלע, אשר כללו פירוק הגג ובניית גג חדש, העמדת קירות חדשים וצביעה. על פי עדות התובע (עמ' 13, ש' 9 ואילך) , התאונה אירעה לאחר סיום רוב העבודה, בשלב "תיקון ריג'קטים" מול בעלת הבית. במסגרת התיקונים, ביקשה גב' סלע כי תותקן קורה לסתום מרווח מסוים במקום להתקין קיר גבס. התובע העיד כי בקשת בעלת הבית להתקין את הקורה נודעה לו רק כאשר הג יע למקום העבודה באותו בוקר , כך שהנחת הקורה לא היתה חלק מהפעולות שהיה צריך לבצע במסגרת תיקון הריג'קטים שידע עליהם מראש (תיקון פרקט, התקנת ברז, תיקון צבע ו"דברים קטנים נוספים, עמ' 14 , ש' 1). התובע העיד כי התקשר למר קאשי, בעליה של הנתבעת, לאחר שגב' סלע ביקשה את התקנת הקורה, ואמר לו כי לצורך זה ייזקק לעזרה וכן לשני סולמות גבוהים. התובע העיד כי אינו זוכר במדויק את כל השיחה עם מר קאשי, "אבל אמרתי לו שיש קורה להתקין [ו]הוא אמר לי תסתדר ... זה היה יום שישי ולא היו עוד עובדים" (עמ' 17, ש' 11 ואילך, וכן עמ' 17, ש' 35), לכן לקח התובע סולם יותר גבוה שהיה במקום ועבד איתו.
בחקירתו הנגדית נשאל התובע האם עלה בדעתו לומר לגב' סלע כי לא ניתן להתקין את הקורה באותו יום וכי הקורה תותקן ביום אחר והשיב: "ההוראות של דוד קאשי [היו – י.ג.] לסיים את העבודה בכל מצב ובכל מחיר. לא לחזור לאתר הזה, לא ביום ראשון, לא שני ולא שלישי" (עמ' 17, ש' 13).

עדות גב' סלע
בעלת הבית, גב' סלע היא היחידה מלבד התובע אשר נכחה במקום אירוע התאונה. בעדותה מסרה כי בזמן שניסה התובע להתקין את הקורה הוא החליק:
"הוא היה צריך להתקין קורה ואני לא זוכרת הכל. היה צריך להתקין קורה והוא עלה על הסולם כדי לדחוף את הקורה במקום ותוך כדי, כשהוא כנראה דחף או נתן מאמץ הוא החליק. לא זוכרת ממש. (ראה עמ' 26, שורה 30 ואילך).

גב' סלע העידה כי יום התאונה היה היום האחרון בחודש של עבודות שיפוצים וכי הקורה שהתובע התקין היתה קורה דקורטיבית שהונחה לאחר שהונחו כל הקורות שהורכבו לצורך בניית גג חדש (עמ' 29 ש' 26, עמ' 30 ש' 18 ואילך). על פי עדותה, התובע הגיע עם סולם שהיה נמוך יותר ואז הביא סולם מחצר הבית. גב' סלע העידה כי התובע הגיע לביתה עם קורה וידע כי עליו להתקין את הקורה. גב' סלע שללה את טענתו של מר קאשי לפיה התובע הגיע לביתה "לעשות פיניש אחרון בעבודה" ולא להתקין קורה וחזרה והעידה כי התובע הגיע כדי להתקין קורה וכי הגיע לביתה עם הקורה. גב' סלע העידה כי לאחר הנפילה ירד דם מרגלו של התובע והוא נלקח לבית החולים על ידי בעלה. עוד העידה כי יכול להיות שהתובע ידע שיש סולם מתכת גבוה בחצר, כיוון שהכיר את מה שיש בחצר (עמ' 29', ש' 29).
גב' סלע העידה כי לא סייעה לתובע בהחזקת הקורה, אלא עמדה מן העבר השני והסתכלה שהקורה לא זזה.
בחקירתה הנגדית חזרה העדה והדגישה: "אני מבהירה שראיתי אותו על הסולם וזו עדותי" (עמ' 29, ש' 4).

גרסת הנתבעת להתרחשות התאונה
גרסת הנתבעת בעניין זה הן בכתב ההגנה והן בסיכומים שהוגשו מטעמה היא כי לא קרתה תאונה כלשהי לתובע בשירותה. הנתבעת לא תמכה טענתה בראיות פוזיטיביות. הנתבעת אמנם העידה חוקרים פרטיים ובאמצעותם הציגה תמונות וסרטון המתיימרים להציג את התובע כאדם הכשיר לביצוע עבודות ושאינו סובל מנכות. בסרטון נראה התובע או אדם דומה לו מתכופף כ- 4 פעמים (עמ' 51, שורה 2) . כפי שיבואר בהמשך, סרטונים אלה אינם שוללים את ממצאי המומחים בתיק, אולם בכל מקרה, אינם יכולים להוות ראייה שלילית לעצם קרות התאונה או לנסיבותיה הנטענות.
לעניין התקנת הקורה, העיד מר קאשי, כי התובע לא התבקש להתקין קורה על ידו ואם קרתה תאונה אז זו אירעה באחריותו של התובע אשר ידע מראש על התקנת הקורה אך בחר להביא סולם שאינו מתאים לעבודה המבוקשת ( ראה עמ' 32, שורה 23 ואילך).

הכרעה במחלוקת העובדתית
במחלוקת העובדתית בין הצדדים, נתתי משקל רב לעדותה של גב' סלע, בהיותה עדה נטולת אינטרס בתוצאת ההליך. בשלב קודם של ההליך אמנם היתה העדה במעמד נתבעת, אולם עדותה ניתנה לאחר שנמחקה מן התביעה. יתר על כן, גב' סלע העידה במידה רבה נגד האינטרס שלה עצמה, כמי שנמצאה במעמד של נתבעת פוטנציאלית, דבר שהוסיף למשקל עדותה.
באשר לגובה הנפילה, התובע מסר בתצהירו כי נפל מסול ם בגובה של כשלושה מטר ים. לעומתו, הנתבעת ציינה בסיכומים שהוגשו על ידה כי במסגרת השאלון שהועבר לגב' נעמי סלע היא השיבה כי התובע נפל מגובה 1.40. מעיון במסמכי התיק ניתן לראות כי המקום היחידי שבו ציין עניין זה היה בכתב ההגנה שהוגש על ידה. מאחר וגב' סלע אינה עוד צד להליך ומאחר והשאלון, כפי שמציינת הנתבעת, לא הוגש לבית משפט , ובשים לב לכך שהעדה לא נחקרה על ידי ב"כ הנתבעת לעניין הגובה שממנו נפל התובע, יש להעדיף את גרסת התובני גרסת הנתבעת.
למרות נסיונות הנתבעת להציג את התובע כמי שמסר מספר רב של גרסאות, מצאתי את גרסתו בכל הנוגע לנסיבות הנפילה עקבית וסדורה. יתר על כן, גם אם התובע זכר כי גב' סלע סייעה לו בשלב כלשהו של העבודה ואילו גב' סלע לא זכרה שסייעה לו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה הנלמדת מגרסאות שניהם והיא שהתובע אכן נפל מהסולם בעת ביצוע הנחת קורה במסגרת השיפוץ בבית.
אכן, ניתן להצביע על מספר אי התאמות בין העדויות השונות לעניין נסיבות התרחשות התאונה , אולם אי התאמות אלה אינן מהותיות, במיוחד בשים לב לחלוף הזמן (כשש שנים) בין מועד האירוע ובין מתן העדויות, והן אינן שומטות את הקרקע תחת התביעה. כך ככלל וכך במיוחד לאור העובדה שמטעם הנתבעת לא הובאו ראיות הסותרות את הנטען על ידי התובע או את גרסתה של גב' סלע לג בי עצם אירוע הנפילה ב מהלך התקנת הקורה. כעולה מעדותו של מר קאשי, אף חתם על מסמ ך הודעה על פגיעה לביטוח הלאומי מיום 19.7.2012 ולא הסתייג מתיאור הנפילה (עמ' 36, ש' 17). מר קאשי העיד כי פנה לביטוח הלאומי בטענה שהתאונה בוימה "אחרי שראיתי שהוא עובד במקומות אחרים בתור עצמאי" (שם, ש' 20).
מר קאשי מסר בחקירתו הנגדית כי בעת האירוע וגם בעת הגשת התביעה לביטוח הלאומי לא סבר שהתאונה בוימה (עמ' 36, ש' 32 ואילך) וניכר כי טענתו לביום התאונה נולדה כאשר מר קאשי הבין כי האירוע אינו מכוסה על ידי הביטוח. בהקשר זה לא מיותר להידרש לעדותו המתחמקת והפתלתלה של מר קאשי לפה "לדעתי היה ביטוח, אני חושב שהיה ביטוח" אשר סויגה זמן קצר לאחר מכן ל"אז באותו יום [יום התאונה – י.ג.] לא היה ביטוח. נגמר הביטוח. לא, לא היה ביטוח (עמ' 37, ש' 12 וש' 17).
באשר לטענת הנתבעת כי התובע ביצע את העבודה לבקשת גב' סלע, שלא במסגרת עבודתו אצל הנתבעת וללא תיאום עם הנתבעת, טענה זו אינה מבוססת וטוב היה לה לולא נטענה. אין מחלוקת כי התובע הגיע לביתה של הנתבעת לצורך ביצוע עבודות אחרונות עם לקראת סיום עבודות השיפוץ שנמשכו מספר שבועות. אין מחלוקת כי במסגרת זו פורק גג והותקן גג חדש ואין מחלוקת כי העבודה שבוצעה היתה מסוג העבודות שבוצעו במהלך שיפוץ הבית. איש מהצדדים לא הביא כל ראייה כי התובע ביצע עבודה "פרטית" לגב' סלע.
אמנם קיימת אי התאמה בין גרסת גב' סלע, לפיה התובע ידע על בקשתה להתקין קורה, כיוון שהגיע למקום עם קורה, לבין גרסת התובע לפיה נודע לו על בקשת גב' סלע להתקין קורה רק לאחר שהגיע למקום , כאשר בשטח היתה כבר קורה (עמ' 13, ש' 24). אי התאמה זו אינה מהותית בעיני, באשר אני מקבל את גרסת התובע לפיה התקשר למר קאשי ודיווח לו על התקנת הקורה. בנקודה זו ניתן לפנות לתצהירו של מר קאשי, אשר אינו מעיד בצורה ברורה כי התובע לא התקשר אליו באותו בוקר, או לא עדכן אותו על כוונתו להניח קורה. כל שנאמר בתצהיר מר קאשי הוא כי פירוט השיחות שצורף על ידי התובע דווקא מעלה כי התובע לא התקשר אליו במועד רלוונטי. ניסוח פתלתל זה אינו יכול להחליף הרצאת דברים ברורה וסדורה.
גם יתר חלקי עדותו של מר קאשי מקשים עלי לקבל את גרסתו בעניין הנדון. בעדותו מר קאשי הטיל ספק בכך שנשארה קורה במקום, ובכך תמך בגרסת גב' סלע. מר קאשי העיד עוד כי לא נראה לו שגב' סלע ביקשה ממנו להתקין קורה כעבודה חריגה (עמ' 33, ש' 5). מר קאשי העיד כי בסוף כל יום היה מתעדכן עם התובע בקשר עם העבודות המתוכננות ליום המחרת, כדי לארגן את פיזור העובדים. כאשר נשאל האם התובע היה מעדכן אותו לו גב' סלע היתה מבקשת ממנו עבודה חריגה של התקנת קורה, השיב: "לא בהכרח. לא בכל יום ידעתי את הפרטים הקטנים של מה שנשאר לעשות".
גרסת מר קאשי לוקה בשתי סתירות. מחד, מדבריו ניתן ללמוד כי נתן לתובע מרחב פעולה ושיקול דעת, הנלמד מכך שלא היה חשוב לו לקבל עדכון על "הפרטים הקטנים" ומאידך הוא טוען כי הנחת הקורה לא היתה על דעתו. סתירה שנייה מלמדת על מגמתיות רבה בעדותו והיא נוגעת לעצם ההתייחסות לעבודת הנחת הקורה. מצד אחד, בתשובתו מתייחס מר קאשי להנחת הקורה כאל "פרטים קטנים" ומצד שני הוא טוען כי התובע הגיע לביתה של גב' סלע על מנת לבצע תיקוני צבע ויתר עניינים שוליים, משמע שהנחת קורה אינה "דבר קטן".
בהקשר זה אוסיף כי במהלך עדותו ניסה מר קאשי להצביע על כך ש"משהו סותר מבחינה הגיונית" בכך שלא יכול להיות שבשלב כה מאוחר של העבודות התובע יגיע להתקין קורת עץ, כאשר העבודה אמורה היתה להיות עבודת "פיניש עם מכחול ולכן זה לא יכול להיות שהוא בא לשים קורת עץ" (עמ' 32, ש' 24). דברים אלה הם בגדר היתממות, מכיוון שהוכח כי התובע אכן עסק בהתקנת קורה דקורטיבית. בהמשך דבריו אמר מר קאשי כי "אני לא יודע מה היתה העבודה, אבל אם את אומרת שהוא הגיע להחליף קורה זה לא מסתדר לי" (שם, ש' 30).
מגמתיות זו מתיישבת היטב עם מעמדו הלא נוח של מר קאשי, כבעליה של חברה, אשר הוגשה נגדה תביעת נזיקין בהיקף כספי לא מבוטל, מבלי שיש בידה פוליסת ביטוח תקפה. ובנקודה זו יש לשוב ולהדגיש כי ככל שהיה ממש בספקות אלה, הרי הם היו מתעוררים מיד בסמוך לתאונה ולהגשת התביעה לביטוח הלאומי. העובדה שספקות אלה התעוררו רק לאחר שמר קאשי הבין כי החברה שבבעלותו עלולה להיתבע מחלישה מאד את תקפות טענות נגד אמיתות עצם קרות התאונה.
סיכומו של דבר, מעדותו של מר קאשי ניתן ללמוד כי מר קאשי נתן בידי התובע מרחב פעולה ושיקול דעת בביצוע עבודה וכי גם אם הייתי מוצא שהתובע לא דבר עם מר קאשי לגבי הקורה, הרי הנחת קורה דקורטיבית היתה בתוך תחומי מרחב הפעולה המאושר של התובע ולא חרגה ממנו. למותר לציין כי הותרת מרחב פעולה לעובד אינה , כשלעצמנ, משחררת את מעסיקו מאחריותו כלפי העובד הן בהיבט טענת הפרת החובה החקוקה והן בהיבט עילת הרשלנות.
לא ניתן לסיים פרק זה ללא התייחסות לטענת הנתבעת, כי התביעה הנוכחית היא קנונייה שרקם התובע נגדה. מטעם הנתבעת העיד עובד הנתבעת, מר סמי אבראהים, תושב השטחים אשר עבד עם התובע במסגרת עבודות של הנתבעת. מר סמי העיד כי בבוקר האירוע התובע אסף אותו מן המחסום והסיע אותו למכבים. מר אבראהים העיד:
"במחסום הוא אמר לי שיש לו כאבי גב וביקש ממני להביא לו קפה. אחר כך הוא הלך לפרדס חנה ואחר כך הוא התקשר ואמר שהוא נפל מהסולם. איך הוא נפל מהסולם? הוא מנהל עבודה הוא לא עובד.
...
אני רוצה להגיד משהו לבית המשפט: התקשרו אלי הביתה כמה אנשים, כל הזמן אומרים לי אל תלך לבית המשפט, אנחנו ניתן לך כסף....
... אמרו לי אל תבוא לבית המשפט נביא לך 10,000 ₪. לא הקלטתי אותם."
(עמ' 42, ש' 1 ואילך).
אינני מייחס משקל רב לעדותו של מר אבראהים. כפי שתועד בפרוטוקול (עמ' 42, ש' 17)) במהלך עדותו לאחר שנשאל שאלה ולפני שהשיב הסתובב העד לעברו של מר קאשי במבקש מענה או אישור, והדבר חזר על עצמו. מעבר לכך, מצאתי כי הדברים הנטענים, המיוחסים לתובע או למי מטעמו הינם דברים בעלמא ללא כל עיגון במציאות. בהמשך עדותו חזר העד שוב ושוב על כך שהתובע התלונן באוזניו על כאבי גב, וגם עניין זה הותיר בי רושם שמדובר בעד מגמתי ומגוייס שאין לתת אמון בעדותו.
משקיבלתי את עדותה של גב' סלע לפיה התובע נפל מן הסולם במהלך עבודה שביצע בנוכחותה, יש לדחות את טענת הנתבעת לביום תאונה או לכך שמעולם לא התרחשה.

האחריות לתאונה

ב. קיומה של רשלנות

על המעביד חלה חובה מושגית כלפי עובדו (ראה ע"א 663/88 שיריזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, 229). חובה זו מחייבת אותו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים ולהזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ( ראה ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 420; ע"א 707/79 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197, 203).
מהראיות שנשמעו בתיק עולה כי הנתבעת לא סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה, לא פיקחה על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים על ידי העובדים ועל ביצוע ראוי של הנחיות הבטיחות. בכך התרשלה הנתבעת כלפי התובע. יתר על כן, התרשמתי כי הנתבעת ניסתה להתפרק מאחריותה לבטיחות עובדיה, בכך ש"סמכה" עליהם. לאורך עדותו ניסה מר קאשי לגלגל אל כתפי התובע את האחריות בכל הקשור לשיטת העבודה שהונהגה באתר בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה ולשימוש שנעשה בציוד העבודה:

"ש. אתה בדרך כלל שהעובדים שלך נמצאים באתרים השונים אתה מודע מי נמצא בכל מקום?
ת. לא, לא תמיד. תמיד יש מישהו אחד שאחראי לשם. יש לי היום שני עובדים בקניון ארנה ואני לא הגעתי לשם והם לבד. מה הם עושים? אני לא יודע. יש לי עובד שעובד בבית ספר רמבם בלוד אבל אני לא יודע מה הוא עושה. אני לא עוקב אחרי זה"
(עמ' 32, ש' 4 ואילך).

וכן:

"ש. לגבי הנחיות שנתת לו ולעובדים האחרים ,מבחינה בטיחותית מה הוא קיבל?
ת. הוא לא היה עובד בגובה, ולכן הוא לא היה צריך לעשות עבודה בגובה. לדעתי פעם אחת הוא כן עשה עבודה בגובה ולפני כן עשה קורס עבודות בגובה.
ש. הוא הגיע לשם וכל התקופה הם עבדו על הגג, החליפו גג וקורות אז הוא כן עבד בגובה?
ת. אם הם החליפו גג, אז כן זה בגובה.
ש. באותו יום של התאונה היה לואי תעודה או אישור שהוא עבר הכשרה לעבודה בגובה?
ת. אני חייב להגיד שזה משתמע לא טוב .כל הציוד שהיה לכל החברה חוץ מבבוקטים וטרקטורים היו אצל לואי בבית. זה אומר כל הסולמות וכל מכשירי החיתוך היו אצל לואי בבית. לואי היה נכנס לחנות חומרי בניין בכפר ולא התקשרו אלי לשאול. מה שהוא רצה הוא יכל לקחת. לא מתקשרים אלי לאשר את זה אין שום מכתב או מייל. רצה קסדה, שיכנס לקחת, רצה רתמת בטיחות שייכנס ויקח. הוא לא ילד בן 3. יש בהודעות שהוא התכתב איתי שאחיו פרץ את המחסן ולקח סולמות ולכן אי אפשר לטעון שהציוד לא היה אצלו.
ש. אני חוזרת לשאלה לגבי הנחיות בטיחות, לעניין קורס גובה ורתמת הבטיחות?
ת. אני לא נמצא באתר כל הזמן. אם היתה הנחיה הוא היה צריך לבצע אותם. קורס בגובה הוא היה. זה חברה שמגיעה לשטח 10 דקות והולכים. לי אין את התעודה הוא צריך להחזיק את זה."
(עמ' 33, ש' 11 ואילך) .

בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי הנתבעת התרשלה כלפיו, בין השאר, בכך שלא רכשה עבורו ביטוח מתאים. התובע לא הזכיר טיעון זה בסיכומיו, אולם ראוי להזכיר כי לו היתה הנתבעת דואגת לכיסוי ביטוחי מתאים עבור התובע, היה התובע יכול לקבל פיצוי הולם על נזקיו.
מעדותו של מר קאשי עולה כי בחלק מן הזמן, אפשר ברוב זמן העבודה בפרויקט, היו העובדים בפרויקט, ובהם התובע, מבוטחים באמצעות ביטוח שרכשה הנתבעת. מר קאשי העיד כי היה ביטוח קודם אשר הסתיים יום לפני האירוע ולא חל על יום האירוע (ר' עמ' 37, ש' 10 ואילך, וכן פרוטוקול דיון מיום 10.2.2016 בתיק סע"ש 12666-09-14 בבית הדין לעבודה בתל אביב, שבו העיד מר קאשי כי "היה ביטוח על העבודה, אבל העבודה הסתיימה, לואי [התובע – י.ג.] הגיע לשם ביום האחרון אחרי שסיימנו את העבודה והביטוח הסתיים שם (עמ' 16, ש' 13 ואילך לפרוטוקול הדיון).
הנתבעת יצרה אפוא מצג שהעובדים, ובהם התובע, מבוטחים, כאשר בפועל , אפשר עקב טעות ואפשר עקב החלטה מודעת, לא רכשה ביטוח עבור מלוא משך העבודה במקום. גם אם הייתי מקבל את טענת מר קאשי כי התובע הגיע למקום העבודה לבצע "פינישים" במכחול, משמדובר בעבודת בנייה ושיפוצים, הרי רכישת הביטוח הפכה להיות חלק מתנאי העבודה של החוזה והנתבעת יצרה מצג כלפי התובע לפיו הוא מבוטח. הידיעה של עובד כי הוא מבוטח בביטוח נוסף מעבר לביטוח הלאומי עשויה להשפיע על נכונותו לעבוד בכלל או לבצע פעולות מסוימות במסגרת עבודת השיפוצים . במחדלה של הנתבעת לספק לתובע ביטוח גם ליום העבודה הנוסף, שאליו נשלח על ידיה ביודעין, ומבלי להודיע לו כי הביטוח פג ואינו תקף לאותו יום התרשלה הנתבעת כלפי התובע התרשלות נוספת.

ג. הפרת חובה חקוקה

מן המצוטט לעיל עולה כי מר קאשי אף לא דאג לקיומה של הדרכה לעובדים , ובכללם התובע, בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה על גבי סולם, בניגוד לתקנות 2 ו- 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט- 1999. לפי הוראת תקנות אלה על המעביד להנחיל לעובדים נוהלי עבודה ברורים לבטיחות ולגהות, והוא אינו רשאי להניח כי הללו ינקטו מיוזמת העובדים. הלכה היא כי "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ראה ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, 790).
בנוסף, על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח- 1988, היה על הנתבעת לדאוג לכך שכל עבודת בניה תתנהל תחת השגחה ישירה של מנהל עבודה. בהתאם לתקנה 5 לתקנות הבטיחות, מנהל העבודה הוא האחראי למילוי הוראות הבטיחות ( ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 682, 687). מהראיות שנשמעו בתיק לא עולה כי התובע שימש כמנהל עבודה באתר וגם מר קאשי העיד על כך בציינו כי התובע משמש כאחראי על העבודה אך לא מנהל עבודה.
בנוסף, אני מקבל את טענת התובע כי הנתבעת לא סיפקה לו סולם בטוח והורה לו לבצע את העבודה בשיטה לא בטוחה. הנחייתו של מר קאשי לתובע להשלים את כל העבודה באותו יום, ובכלל זה הנחת הקורה בגובה, למרות שלא היה בידיו סולם המתאים ולא היו עובדים נוספים שיוכלו לסייע לו היוותה בנסיבות העניין הפרת חובתה לפי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח – 1988 , ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה והיא יכולה לבסס בנפרד גם עילת תביעה מכח עוולת הרשלנות.
חובות חקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות, יכולות לשמש אף כיסוד לממצא של רשלנות מצד מפר החובה, (ראה ת"א (חי') 297/99 סעיד הריש נ' מתכת המוביל בע"מ). במקרה הנוכחי התרשלה הנתבעת בכך שלא סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה, כלי עבודה מתאימים והדרכה נאותה ודרשה ממנו לבצע את העבודה באותו יום, גם בהעדר סיוע של עובד נוסף או ציוד מתאים.

ד. אשם תורם
לטענת הנתבעת, יש לייחס לתובע אשם תורם של 100% בהיותו עובד בעל ניסיון ומיומ נות רבה.
לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה, המגמה בפסיקה הינה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הקשור לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה:

" מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה " .

(ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו , פ"ד לו (2) 592, (1982); ע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5)581 (1999).
גדרי מבחן האשם התורם נקבעו בפסק הדין בע"א 7895/08 קלינה נ' יאסין (31.8.2011) מפי כבוד השופטת ארבל ובהסכמת כבוד המשנה לנשיא ריבלין והשופט הנדל:
"לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת ..." .
(פס' 26, הדגשה לא במקור).

סיבה נוספת להקל עם העובד מוסברת בכך כי לא אחת העובדים ממהרים בעבודה ומבצעים קיצורי דרך מסוכנים וזאת מתוך רצון לשרת את עניינו של המעסיק בביצוע עבודה מסוימת, בהחשת ביצועה, בהסרת "מכשולים" או עיכובים על דרכה של העבודה וכיוצא באלה (ר' ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א (מח' י-ם) 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 15 (7.4.2002 )).
הפסיקה קבעה כי המעביד אינו יוצא ידי חובותיו בכך שהוא סומך על מיומנותם של עובדיו: "דווקא העובדה כי מדובר בעבודה שגרתית ושימוש בכלי שכיח יכולה להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה הטמונה בכלי (הסולם המאולתר, במקרה דנן). המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו. הסיכון עדיין נוצר על ידו, בידיו האמצעים למונעו, בין השאר על ידי תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיטת צעדים אחרים שיסירו הסיכון" (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין, פס' 10, (18.11.1992)).
מגמה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אחריותו הנזיקית של המעסיק מתבססת, בין היתר, על הפרת חובות חקוקות.
במקרה הנוכחי, לא מצאתי כי התובע סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת או נטל סיכון בלתי מחושב וממשי בנסיונו להניח את הקורה הדקורטיבית בסיומן של עבודות השיפוץ ועל כן אין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

ה. הנזק:

הפגיעה והנכות הרפואית:
ממקום התאונה פונה התובע למרכז הרפואי הלל יפה. בבית החולים אובחנו אצלו רגישות בשורש כף יד שמאל ורגישות בעמוד השדרה המותני. בנוסף, אובחן שבר דחיסה באספקט עליון והקדמי של חולייה L2.
התובע היה מאושפז בבית החולים משך 5 ימים ולאחר שחרורו מבית החולים היה נתון במעקב רפואי.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 19% החל מיום 27.9.2012.
הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. המומחה האורתופדי מטעם התובע, ד"ר עבדאללה אבו עסבה, מצא כי בעקבות התאונה התובע סבל משבר דחיסה בחולייה 2L ואבחן הגבלה בתנועות הגב התחתון לכל הכיוונים, רגישות מותנית פראורטבראלית דו צדדית, ירידה בתחושה ברגל שמאל בשטח 5L – 1S . המומחה קבע כי התובע סובל מכאבי גב תחתום עם הקרנה לרגל שמאל ו קבע כי התובע מוגבל בפעילות יומיומית, בכושר עבודתו, בכושר עמידתו, הליכתו וישיבתו לתקופה ממושכת, לאור שבר דחיסה עם תזוזה בגוף החוליה. ד"ר אבו עסבה העריך את נכותו הצמיתה של התובע ב- 10% בהתאם לתקנה 37(8) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, בתוספת מחצית שיעור זה (5%) עקב אי יכולתו לחזור לעבודתו הקודמת בשיפוצים, בהתאם לתקנה 15 לתקנות, ובסך הכל העריך את נכותו הצמיתה ב- 15%.
המומחה האורתופדי מטעם הנתבעת, ד"ר ויגלר, ציין בחוות דעתו כי בבדיקת CT עדכנית לא נמצא ממצא פתולוגי בחוליה 2 L וכי נכון למועד הבדיקה סבל התובע מהגבלה קלה בכיפוף עמוד השדרה המותני, אשר בהתאם לסעיף 37(7)(א) לתקנות מביאה לקביעה של 10% נכות צמיתה.
שני המומחים מטעם הצדדים העריכו את נכותו הרפואית הבסיסית של התובע ב- 10%, אם כי נחלקו באשר לסעיף שלפיו תיקבע הנכות. נוכח הסכמה בסיסית זו אינני רואה צורך להכריע במחלוקת לגבי סעיף ההגבלה החל בעניינו של התובע. המומחים נחלקו בשאלה האם יש מקום להפעיל בעניינו של התובע את תקנה 15 ולהגדיל את שיעור הנכות הצמיתה במחצית (חוו"ד ד"ר אבו עסבה) או להותירה כפי שהיא (חוו"ד ד"ר ויגלר).
הנתבעת הציגה באמצעות חוקר פרטי שהעיד בבית המשפט סרטון ובו נראה התובע מבצע מספר פעמים כיפוף גב (עמ' 51, ש' 1 לפרוטוקול) ואף אין חולק כי התובע חזר לעבוד. יחד עם זאת, כעולה מחוות דעת ד"ר אבו עסבה לתובע נותרו כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל, וגם ד"ר ויגלר לא שלל במפורש תלונת התובע על כאבים. מצאתי כי אף אם התובע מסוגל לבצע כיפוף, לא מן הנמנע כי הדבר כרוך בכאב, המוסיף הגבלה מסוימת על תפקודו.
לאור זאת אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 12%.
באשר לנכות התפקודית, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לקבוע נכות תפקודית בשיעור גבוה יותר מן הנכות הרפואית שנקבעה לעיל. בשים לב למהות הפגיעה, גילו של התובע והנכות הרפואית, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 1 2%, בדומה לנכותו הרפואית.
נזקו של התובע
עיינתי בחומר הרפואי ובתלושי השכר (המעטים) שהציג התובע. התובע הציג תלושי שכר מחודשים ינואר ופברואר 2012, לפני התאונה, שבהם משכורתו (לפני ניכויים) עמדה על 9,324 ₪ ותלוש משכורת מחודש דצמבר 2012, כחצי שנה לאחר התאונה, שלימד שמשכורתו של התובע באותו בחודש נותרה כפי שהיתה לפני התאונה. התובע לא הציג לבית המשפט תלושי משכורת נוספים ואילו הנתבעת, מצדה, לא הציגה לבית המשפט חומר כלשהו, והסתפקה, כאמור, בהגשת תחשיב נזק לקוני ביותר, לפיו נזקו של התובע הוא אפס.

אובדן השתכרות לעבר
התובע טוען לאובדן השתכרות בעבר למשך שלושה חודשים מיום התאונה, ומן הפירוט הכלול בתלוש השכר של חודש דצמבר עולה כי לא שולמה לתובע משכורת בגין החודשים יולי – ספטמבר 2012. על בסיס זה יש לקבוע כי התובע הוכיח אובדן השתכרות משך 3 חודשים לאחר התאונה, כאשר שכרו החודשי עמד על 9,324 ₪. לאחר מכן, כעולה מחומר הראיות שב התובע ועבד אצל הנתבעת ואף השתכר בחודש דצמבר משכורת מלאה. מעבר לכך, לא הביא התובע תלושי משכורת או ראיות מבוססות אחרות לאובדן השתכרות.
בגין אובדן השתכרות משך שלושה חודשים ולאחר הוספת ריבית והפרשי הצמדה, אני פוסק לתובע סך 31,000 ₪.
בנוסף, ראוי לקבוע לתובע פיצוי גלובלי נוסף בסך 29,000 ₪ בגין הגבלת יכולת השתכרותו בעבר, גם אם ההגבלה לא מצאה ביטוייה בראיות קונקרטיות.
הפיצוי הכולל המגיע לתובע בגין אובדן השתכרות לעבר הוא אפוא 60,000 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד
על בסיס נכותו התפקודית כפי שנקבעה לעיל, ועל בסיס ההנחה כי המשכורות שהציג משנת 2012 משקפות את פוטנציאל ההשתכרות המרבי שלו עובר לתאונה עד הגיעו לגיל 67, אני פוסק לתובע סכום של 140,000 ₪.

כאב וסבל
בשים לב לגילו של התובע, לשיעור נכותו ולעובדה שהיה מאושפז משך חמישה ימים אני פוסק לתובע סכום כולל של 45,000 ₪ בראש נזק זה.

עזרת הזולת
התובע היה מאושפז משך חמישה ימים ולאחר מכן היה מחוסר כושר עבודה משך כשלושה חודשים. אני מקבל את טענתו כי במשך תקופה זו נזקק לעזרת אחרים.
אני פוסק לתובע בראש נזק זה סכום כולל של 20,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד.
הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות
התובע לא הוכיח קיומן של הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות או קיומן של הוצאות נסיעה הנובעות מן התאונה. לאור זאת, ראוי לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בגין ראשי נזק אלה, שאותו אני מעמיד על 10,000 ₪.

סכום הפיצוי הכולל וניכוי תגמולי מלל
סכום הפיצוי הכולל המגיע לתובע מן הנתבעת הוא אפוא 275,000 ₪.
בנוסף לסכום זה , תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 בתוספת מע"מ וכן בתשלום אגרת המשפט, ובהחזר שכר טרחת המומחה מטעם התובע, כאשר שני תשלומים אלה ייעשו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום כל תשלום.
הנתבעת נמנעה לאורך ההליך כולו, לרבות בתחשיבי נזק שהוגשו בשלבים מוקדמים שלו, מלהציג ראייה או לטעון טענה כלשהי בעניין ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי. אופן התנהלות הנתבעת מביא לכך שלמרות שיש ראיות כי תאונת התובע הוכרה כתאונת עבודה על ידי הביטוח הלאומי וסביר שהתובע קיבל תגמולים מן הביטוח הלאומי, אין כל ראיה בעניין.
לפנים משורת הדין ועל מנת למנוע כפל פיצוי, אתיר לנתבע ת לנכות מן התשלום לתובע את התגמולים שקיבל התובע מן הביטוח הלאומי ובלבד שהניכוי ייעשה על סמך המפורט במסמך רשמי ועדכני של הביטוח הלאומי, ולאחר שהנתבעת תודיע לתובע בתוך 14 ימים מהיום מהו הסכום שיש לנכותו, על סמך אותו מסמך. ככל שהנתבעת תפעל באופן זה ותנכה מן הפיצוי לתובע את תגמולי הביטוח הלאומי יהיה עליה לשלם לתובע הוצאות משפט נוספות בסך 10,000 ₪, בנוסף על פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה שנקבעה בסעיף 71 לעיל. מובהר כי התשלומים המפורטים בסעיף 71 לעיל וכן ההוצאות הנוספות לפי הסעיף הנוכחי, יעמדו בעינם גם אם הסכום שנפסק לתובע בסעיף 70 לפסק דין זה "ייבלע" בתגמולי המל"ל.

הנתבעת תשלם לתובע את כל התשלומים הנ"ל בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק ברישומיה.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ט, 02 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: לואי פנאדקה
נתבע: דוד קאשי בע"מ
שופט :
עורכי דין: