ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יורם פלד נגד דרור עמר :

בפני כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

תובעים

1.יורם פלד
ע"י ב"כ עו"ד חיים זגורי

2.אליעזר סגל
בעצמו

נגד

נתבע

דרור עמר
ע"י ב"כ עו"ד אבו סאלח מנסור

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 125,000 ₪.
הצדדים להליך ותמצית טיעונים
התובע מס' 1, מר יורם פלד ( להלן: "התובע 1 "), הינו גיסו של התובע מס' 2, מר אליעזר סגל ( להלן: "התובע 2 ") (שניהם ביחד יכונו להלן: "התובעים"). התובע 2 הינו עו"ד במקצועו, ועל פי הנטען הוא מכיר היטב את הנתבע ובני משפחתו, ובעבר הוא אף ייצג את הנתבע, העוסק בייבוא אישי של כלי רכב, במספר נושאים והליכים.

על פי המתואר בכתב התביעה, שני התובעים התעניינו ברכישת שני כלי רכב תוצרת מרצדס, דגם GLC350E ( להלן: "הרכבים"), ואף קיבלו הצעת מחיר מסוכנות מרצדס בהרצליה בעבור אותם הרכבים . לאחר מסע של שכנועים מצד הנתבע, השניים וויתרו על ההצעות ובלבם גמלה ההחלטה לרכוש שני רכבי מרצדס, מאותו דגם אך במפרט עשיר יותר , בייבוא אישי, מהלך שעשוי היה לחסכון לכל אחד מהם סכום העולה על 100,000 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך חודש 12/2017, שני התובעים נקשרו בהסכם עם הנתבע, שבמסגרתו הנתבע התחייב לסייע בידיהם לייבא ביבוא אישי שני רכבים מחו"ל, הישר ממפעל היצרן בגרמניה. פרטי ההסכם סוכמו בעל-פה, ולפיהם סוכם, בעיקר, כי הנתבע יסייע לכל אחד מהתובעים בהליך היבוא תמורת תשלום של 1,170 ₪. סוכמו בנוסף בין הצדדים עלויותיהם הסופית של הרכבים המיובאים בסך 295,000 ₪ בהתאם למפרט שהוסכם עליו. לעניין אופן ביצוע התשלום הוסכם שכל אחד מהתובעים יפקיד בידי הנתבע סך של 40,000 ₪ כערבון וזאת כבר במועד ה חתימה על ההסכם, ושהשלמת התשלום לכדי 60% ממחירו של כל אחד משני הרכבים ( קרי 137,000 ₪ נוספים ), תתבצע באמצעות תשלום לידי הנתבע ברגע שהרכבים יצאו מהמפעל בגרמניה, וכי במידה והתובעים יבחרו לשלם עם הגעת הרכבים ארצה, הרי שעליהם להוסיף הפרשי שער למחיר הרכב או 1,000 יורו, בהתאם לגבוה מבין שני אלה. יתרת הסכום, בהתאם לאותן הסכמות, אמורה היתה להיות משולמת למכס לאחר הגעת הרכבים לארץ, עובר למועד מסירתם לידי התובעים.

בעניין מועד האספקה - סוכם כי הרכבים יגיעו ויימסרו לתובעים בחודש מרץ 2018 ולא יאוחר מחודש אפריל 2018 ( קרי בחלוף 60-90 ימי עסקים ממועד החתימה על ההסכם ביום 27/12/2017). בנוסף סוכם על כך שהתובעים יקבלו דיווח שוטף בנושא התקדמות הליך יבוא הרכבים לארץ, ובעניין מסמכי ההזמנה, הרכישה והמכס.

נטען עוד, שבעקבות ההסכמות הנ"ל התובעים חתמו עם הנתבע על הסכמים ליעוץ וסיוע ביבוא רכב ביום 27/12/2017 ( ההסכמים צורפו כנספח ג' לכתב התביעה ( להלן: "ההסכמים"), ובנוסף, הפקיד כל אחד מהשניים , בידי הנתבע, סך של 40,000 ₪.

לטענת התובעים, בחודש ינואר 2018 הנתבע פנה אל ה תובע 2, וסיפר לו כי הוא רכש באמצעות החברה שלו בקנדה רכבים מאותו סוג של הרכבים שהוזמנו בעבור התובעים, אך במפרט טוב ועשיר יותר. נמסר על ידי הנתבע בנוסף שיצור אותם הרכבים התבצע בארה"ב. הנתבע הציע לתובע 2 להמיר את ההזמנה שלו ושל התובע 1 לרכבים אלה, תוצרת ארה"ב, אותם התחייב הנתבע לספק בתוך חודש ימים ולכל היותר חודשיים, קרי: עד החודשים מרץ-אפריל 2018. התובע 2 טוען כי הסכים לבצע את השינוי המוצע בפרטי ההזמנה והוא אף הצליח לשכנע את התובע 1 גם הוא להסכים לכך . עוד טוען התובע 2 כי ביום 2.2.2018 הוא פנה מיוזמתו אל ה נתבע ועל מנת להקדים ביצוע התשלום בסך של 140,000 ₪ בעבור הרכב, זאת מכיוון שבאותה עת מצוי הי ברשותו כסף זמין. אלא ש הפעם, ביקש התובע 2 מאת הנתבע שיק ביטחון כדי להבטיח את כספו, והוא אכן קיבל שיק מהנתבע ע"ס 140,000 ₪ כמפורט בקבלה שצורפה כנספח ו' לכתב התביעה.

לטענת התובעים, הם מסרו לנתבע בנאמנות סכום של 220,000 ₪ למטרת רכישת הרכבים, אך הנתבע לא סיפק את הרכבים למרות חלוף המועד המוסכם לכך, ועל אף פניותיהם החוזרות והנשנות של התובעים, ולמרות ההבטחות של הנתבע, הנתבע לא סיפק את הרכבים, לא דרש השלמת תשלום, ולא הציג לתובעים מסמך אחד המלמד על הזמנת הרכבים ויבואם ארצה.

נוכח כל המתואר לעיל, טוענים התובעים כי הנתבע הפר את ההסכמות שהיו בינו לבינם וכתוצאה מכך הוא גרם לביטול החוזה. בשל האמור התובע 2 הציג את שיק הביטחון לפירעון, ונקט לאחר מכן בהליך משפטי לביצועו. בנוסף, ניתנה על ידו לנתבע הודעה על ביטול ההסכמים [נספחים ח' – ט' 3 לכתב התביעה]. בנוסף להליך שננקט על ידי התובע 2 לביצוע השיק האמור, כמפורט לעיל, הוגשה מטעמם של התובעים כנגד הנתבע התביעה מושא תיק זה שבמסגרתה דרשו התובעים לחייב את הנתבע להשיב להם את מלוא כספם, קרי סך של 40,000 ₪ לכל אחד מהתובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובסה"כ סך של 42,500 ₪, ובנוסף לסכומים האמורים ביקשו התובעים לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪ לכל אחד מהם , ובסה"כ העמידו התובעים את סכום התביעה על סך של 125,000 ₪.

לתמיכה בטענות התביעה, הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים עצמם, ושל גב' ליאורה פלד- אשתו של תובע 1 ואחותו של תובע 2 ( להלן: "גב' ליאורה"). כל העדים חזרו על טענות התביעה באופן עקבי, והדגישו והבהירו כי הם ביקשו לרכוש את הרכבים בייבוא אישי, בסיועו של הנתבע, והמשמעות לכך הינה שהרכבים אמורים היו להירכש בחו"ל ולהיות מיובאים לישראל על שמותיהם.

הנתבע מאשר בכתב הגנתו כי התקשר עם התובעים בעסקה להזמנת רכבים וכן בהסכמי ייעוץ וסיוע לייבוא הרכבים מגרמניה. בנוסף, הנתבע מאשר שבמועד חתימת ההסכמים כל אחד מהתובעים שילם לו סך של 40,000 ₪, אלא שלטענתו – תנאי העסקה הוסדרו בהסכמים שנחתמו ביום 27/12/2017 כאשר עיקר ההסכמות היו ש: א) תמורת ייבוא הרכבים ישלם כל אחד מהתובעים סך של 295,000 ₪; ב) 60% מהסכום הנ"ל ישולם במעמד חתימת ההסכם; ג) יתרת התמורה בשיעור 40% ממחירו של כל רכב תשולם לאחר פריקת הרכב בנמל וקבלת הרישיון משרד התחבורה; ד) אספקת הרכב לאחר הגעתו לנמל תתבצע עד 60 יום עסקים לאחר ביצוע התשלום של 60% ממחיר הרכב.

לטענת הנתבע, כל אחד מהתובעים שילם לו סך של 40,000 ₪, כאשר התובע 1 לא השלים את התשלום לכדי 60% מערך הרכב, ובכך הוא הפר את ההסכם, ואילו התובע 2 שילם מיוזמתו ביום 2/2/2018 סך של 140,000 ₪, שלהבטחת החזרתו, הנתבע מסר לתובע 2 שיק פיקדון למוטב בלבד [ צורף כנספח ב' לכתב ההגנה]. עוד מוסיף הנתבע וטוען, ביחס לתובע 2 , כי בחודש 3/2018 הנתבע פנה אליו והציע לו לשנות את ההזמנה של שני הרכבים לרכבים מאותו סוג המיוצרים בארה"ב ובמפרט קצת יותר מפואר, והתובע 2 הסכים לך ובתאריך 26.3.2018 הוא חתם על הסכם ייבוא חדש שבמסגרתו נקבע שזמן אספקת הרכב יעמוד על 90 ימי עסקים ממועד ביצוע התשלום ( ההסכם צורף כנספח ג' לכתב ההגנה ( להלן: "ההסכם המאוחר")). דברים ברוח דומה סוכמו גם ביחס לתובע 1 שהיה מיוצג בעסקה זו ע"י התובע 2 , כך לטענת הנתבע.

עוד טוען הנתבע, כי בתחילת חודש 5/2018 התובע 2 התחיל ללחוץ על הנתבע ולבקש ממנו לקבל את הרכב בנמל, אך הנתבע נהג להסביר לו כי הרכב בדרך לנמל ושזה יגיע בזמן שסוכם עליו בהסכם המאוחר. יחד עם זאת, התובע 2 מיהר וביום 16/5/2018, ללא כל מתן הודעה מראש על כך לנתבע, הפקיד את שיק הפיקדון שנמסר לו על ידי הנתבע , אך השיק חזר מהסיבה א.כ.מ. בהמשך ישיר לכך התובע 2 הגיש את השיק האמור לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ובכך לטענת הנתבע, התובע 2 לא מילא אחר התחייבויותיו בהתאם להסכם המאוחר, הפר אותו, וסיכל את ביצוע ההסכם ואת האפשרות להשלים את העסקה.

על פי טענת הנתבע, התובע 1 הפר את ההסכם בכך שהוא לא השלים את התשלום של 60% מערך הרכב, ואילו התובע 2 הפר את ההסכם המאוחר הפרה יסודית בכך שהוא ביטל את ההסכם וסיכל את קיומו והוא הגדיל לעשות כשהפקיד את שיק הפיקדון לחשבונו והטיל על הנתבע ונכסיו עיקולים. התנהגות התובעים הנ"ל מזכה את הנתבע, לטענתו, בפיצוי המוסכם עליו בהסכם ( סעיף 15) בסך של 50,000 ₪ מ כל אחד מהתובעים.

לתמיכה בטענות ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע בלבד, אשר חזר על הטענות בכתב ההגנה באופן עקבי.

להשלמת התמונה יצויין כי הנתבע הגיש בד -בבד עם כתב הגנתו, כתב תביעה שכנגד כנגד נתבע 2 בלבד, שבמסגרתו הוא עתר בין היתר לחיוב הנתבע 2 בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 50,000 ₪. בתביעה שכנגד הנ"ל ניתן ביום 2/12/2018 פסק דין המורה על מחיקתה, לבקשת הנתבע עצמו, אשר הבהיר שטענותיו מתבררות בלאו הכי במסגרת התיק האחר ( התביעה שטרית), לא קיים צורך לבררן במסגרת עצמאית.

גדר המחלוקת
אין מחלוקת בין הצדדים על עצם קיומה של ההתקשרות החוזית, שבמסגרתה התחייב הנתבע לסייע בידי התובעים לממש את רצונם לייבא את הרכבים מחו"ל. חלוקים לעומת זאת הצדדים ביניהם בכל הנוגע לפרטי ההתקשרות ובשאלה האם ההסכמים החתומים מחודש 12/2017 משקפים נאמנה ובאופן מלא את ההסכמות שהיו בין הצדדים, והאם אותן ההסכמות הופרו ואם כן -על ידי מי?

לשם ההכרעה בתביעה נדרשים אנו להשיב ל שאלה, האם עלה בידי התובעים להוכיח ברמה הדרושה במשפט האזרחי כי הנתבע הפר את ההסכמות שהיו בינו, מצד אחד, לבין התובעים, מצד שני, הפרה יסודית שמצדיקה את ביטול ההסכמים והשבת הכספים ששולמו ובנוסף לאלה פיצויים מוסכמים לתובעים?

דיון והכרעה
לאחר עיון, בחינה ושקילה לכלל טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל ברובה, ולהלן אבאר.

כאמור, התובעים אינם מכחישים דבר חתימתם על ההסכמים, וכפי שעולה מהראיות שהובאו לפני, התובעים חתמו על ההסכמים בשלהי חודש 12/2017 . התובעים אינם מכחישים את העובדה שהסכמים אלו משקפים את המסגרת הכללית שמסדירה את ההסכמות ביניהם, מצד אחד, לבין הנתבע, מצד שני, אך טענתם היא שאותם הסכמים לא משקפים באופן מלא את כלל ההסכמות. התובעים למעשה חולקים על שתי נקודות עיקריות וטוענים ביחס להן כי ההסכם החתום אינו משקף את ההסכמות בצורה נכונה, האחת - שהם לא התחייבו ולא נתבקשו בהתאם להסכמות האמיתיות בין הצדדים לשלם 60% מערך הרכב לידי הנתבע במעמד החתימה על ההסכם, וטוענים כי הם התחייבו לשלם סך של 40,000 ₪ , כל אחד, במעמד החתימה על ההסכם, וכי ההשלמה לכדי 60% מערך הרכב הם התחייבו לבצע ישירות לחברת היבוא, עם יציאת הרכבים מהחברה בגרמניה, או לאחר הגעתם ארצה עם תוספת מוסכמת שפורטה לעיל ; הנקודה השנייה - נוגעת למועד מסירת הרכבים. בנקודה זו ובעוד שהתובעים טוענים כי סוכם בין הצדיים שהרכבים יימסרו תוך 60-90 ימי עסקים ממועד החתימה על ההסכם, קרי במרץ 2018 ולכל המאוחר באפריל 2018, הרי שבסעיף 3 להסכמים החתומים סוכם כי מועד מסירת הרכב הוא 60 ימי עסקים ממועד אישור החברה על קבלת תשלום של 60% מערך הרכב.

בנקודה הראשונה, סבורתני כי גרסת התובעים יותר סבירה ומתקבלת מאשר גרסת הנתבע, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים שילמו לידי הנתבע במעמד החתימה על ההסכמים את הסך של 40,000 ₪ ( כל אחד), ועולה השאלה מדוע סכום זה לא הוזכר בהסכם עצמו ?

מעבר לכך, בסעיף 2 להסכם הזמנת הרכב – ( נספח ב' להסכם), התובעים התחייבו לשלם 60% מערך הרכב עם החתימה על ההסכם ישירות לחברה שממנה ביקשו השנים לרכוש את הרכב ולא לנתבע עצמו. אם כך הדבר, ישאל השואל, מדוע הנתבע הסכים לקבל לידיו 40,000 ₪ בלבד מכל אחד מהנתבעים , ולא ביקש מהתובעים במעמד החתימה על ההסכמים כי ישולם על ידי הנ"ל סכום השווה ל- 60% משווי הרכבים, ישירות לחברה בחו"ל?

בנוסף לאמור, הנתבע לא הציג ראיה כלשהי ולא טען כי הוא פנה לתובעים בדרישה כי אלה יפעלו להשלמת ביצוע תשלום התמורה החלקית (בשיעור 60% כאמור), ולא הסביר מדוע לא ראה במחדלם הנטען של התובעים משום הפרה יסודית להסכם ולא ביקש את ביטול ההסכמים מלכתחילה.

אם לא די בתהיות הנ"ל, הרי שבמסגרת חקירתו הנגדית הסביר הנתבע במפורש ש : " הליך הזמנת הרכב מתבצע בשעת מקדמה, בגלל זה גם לא לוקחים את ה- 60%. מזמינים את הרכב, ברגע שיש מספר שלדה נתונה שהרכב בגרמניה היה צריך להיות מיוצר בסביבות חמישי, שישי, רק אז נותנים מספר שלדה ומשלמים" [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 29-31]. מכאן אנו למדים כי הנתבע עצמו מודה כי התשלום של 60% משווי הרכב אינו נדרש בשלב המקדמי וכי רק עם קבלת מספר השלדה בסיום שלב הייצור, אמור להתבצע התשלום לחברה בחו"ל.

מכל האמור לעיל, בצירוף הודאתו של הנתבע בתצהירו שלפיה התובע 2 שילם לו ביום 2/2/2018 סך של 140,000 ₪ מיוזמתו ( סעיף 2 לתצהיר הנתבע), קרי מבלי שהנתבע דרש מהתובע 2 כי יעשה כן או היה מחוייב לעשות כן , ניתן לקבוע שההסכמות שהושגו בין הצדדים בנושא ייבוא הרכבים מחו"ל לא כללו התחייבות חוזית מצד התובעים לביצוע תשלום השווה ל- 60% משווי הרכבים במועד מוקדם יותר .

עולה מכל המקובץ מסקנה אחת ברורה שלפיה גרסת התובעים שלפיה הסיכום בינם לבין הנתבע היה כי ישולם על ידי כל אחד מהם סכום של 40,000 ₪ במעמד החתימה על ההסכמים, סיכום שהתובעים קיימו אותו כלשונו, ושהשלמת תשלום הסכום השווה לכדי 60% משווי הרכבים תתבצע רק עם השלמת הליך רכישת הרכבים ויציאתם מהחברה בגרמניה, הינה הגרסה שמשקפת את הסכמת הצדדים לאמיתה.

למותר להוסיף ולציין כי העולה מדברי התובעים שלפיהם ההסכמים שבכתב נועדו להסדיר את עיקר ההתקשרות הכלליים שבין הצדדים , שסיכמו ביניהם דברים נוספים שזכרם לא בא באותם הסכמים בכתב, מתייש ב עם דברי הנתבע עצמו שאף לדידו ההסכמים החתומים על ידי הצדדים לא ממש משקפים את הסכמות הצדדים . ובמה דברים אמורים?

בעוד שבסעיף 2 להסכמים כתוב במפורש כי : " המזמין פנה ליועץ שיזמין עבורו את הרכב והוא מודע לכך כי המדובר בהזמנה אישית שלו כאשר מסמכי הרכב יגיעו על שמו", הרי שבמסגרת חקירתו הנגדית הנתבע טען לראשונה כי אי אפשר לקנות רכב ביבוא אישי ולשלם את התמורה בעדו ישירות מהלקוח ( קרי התובעים) לחברת היצור. בעניין זה הנתבע הוסיף וציין שקיימת חברה שתפקידה לתווך בין הלקוח לבין חברת מרצדס – חברה ש רוכשת את הרכבים על שמה ורק בשלב מאוחר יותר לאחר מכן ניתן לבצע רישום העברת בעלות על הרכב לשם הלקוח [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 14-19]. אם כן, עולה כי גם הנתבע בעצמו אינו רואה כי ההסכמות שעליהם חתמו הצדדים בהסכם משקפות את המציאות שלפיה התנהלו הצדדים, ואת ההסכמות האמתיות עליהן סיכמו הצדדים ביניהם בשלב המשא ומתן לקראת כריתת ההסכמים.

מאותן סיבות, סבורני כי גם ביחס לנקודה השנייה, קרי ביחס למועד אספקת הרכבים, גרסת התובעים היא הגרסה המסתברת יותר. בעניין האמור יובהר כי, הנתבע מנסה לשכנע כי מועד מסירת הרכבים בהתאם להסכמים היא 60 ימי עסקים ממועד ביצוע התשלום של 60% - בהתאם ללשון ההסכמים החתומים. כאמור החלטתי להעדיף את גרסת התובעים, זאת על אף הכתוב בהסכמים החתומים, שכן לטעמי המועד הקובע לספירת 60 ימי עסקים מתחיל ממועד החתימה על ההסכם ולא ממועד תשלום 60% משווי הרכב, שכן כפי שראינו לעיל עולה מעדות הנתבע בחקירתו הנגדית לפניי כי התשלום של 60% יידרש בדרך כלל לאחר סיום ייצור הרכב וקבלת מספר שלדה, ולא מתקבל על הדעת כי התקופה שבין החתימה על ההסכם וביצוע ההזמנה ועד לייצור הרכב וקבלת מספר שלדה תהיה תקופה בלתי מוגבלת בזמן!

מעבר לכך, מעיון בהסכם המאוחר שהנתבע מנסה לשכנע כי התובע 2 חתם עליו ב- 26/3/2018, עולה כי מדובר באותו הסכם ממש שנחתם בחודש 12/2017, והשינוי היחיד בו הוא בסעיף 3 בנספח א' להסכם המאוחר שבו כתוב כי מועד אספקת הרכב היא תוך 90 ימי עסקים ממועד ביצוע התשלום של 60% ואישור התשלום ע"י החברה בחו"ל. על אף האמור בהסכם המאוחר, עיון בסעיף 10 לכתב ההגנה ובסעיף 10 מתצהירו של הנתבע, מעלה כי הנתבע עצמו סבור הפעם כי המועד הקובע הוא מועד החתימה על ההסכם ולא מועד התשלום של 60% מערך הרכב כפי שכתוב בהסכם!

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי על אף הכתוב בהסכמים, הצדדים סיכמו כי מועד מסירת הרכבים הוא תוך 60 -90 ימי עסקים ממועד החתימה על ההסכם, קרי בחודש 3/2018 ולכל המאוחר בחודש 4/2018 .

משהובהרו לעיל ההסכמות שהיו בין הצדדים, כל שנותר עלינו לעשות הוא לבדוק באם מי מהצדדים הפר את ההסכם כלפי משנהו, ולצורך כך אבחן את תביעתו של כל תובע בנפרד.

ביחס לתובע 1 – כפי שהובא לעיל הרי שכבר הוכח כי לא היה עליו לשלם 60% משווי הרכב במעמד החתימה על ההסכם, ומכאן קצרה הדרך לקבוע שדין טענת הנתבע שלפיה התובע 1 הפר את ההסכם הפרה יסודית, להידחות .

כפי העולה מסיכומי הנתבע, הרי שגם הנתבע אינו חולק על כך שהתובע 1 לא חתם על הסכם כלשהו עם הנתבע מלבד ההסכם מ- 12/2017, והגם שהנתבע מנסה לשכנע כי ההסכם המאוחר נחתם עם התובע 2 בלבד אם כי ההסכמות חלות גם ביחס לתובע 1 שהיה מיוצג ע"י התובע 2, הרי בנקודה זו הנתבע כלל לא הציג ראיה כלשהי שיכולה ללמד על כך שהתובע 1 הסכים לדחות את מועד מסירת הרכב מעבר למועד המוסכם בין הצדדים בהסכם מ- 12/2017, שכן התובע 1 טען כי הסכים לשנות את הזמנת הרכב מגרמניה לקנדה תוך שהוסבר לו כי הרכב מגיע באותו מועד עליו סיכמו הצדדים, וטענה זו של תובע 1 כלל לא נסתרה.

משאין מחלוקת כי הרכב של התובע 1 לא סופק בתוך המועד המוסכם, וגם לא בשלב מאוחר, ולאורך כל ההליך המשפטי לא הוצגה ראיה כלשהי שיכולה ללמד כי הרכב הוזמן או כי הגיע המועד להשלמת התשלום לכדי אותם 60 %, ובהיעדר ראיה שיכולה ללמד כי הנתבע ביקש מהתובע 1 להשלים תשלום עד 60% משווי הרכב, ומשלא חלק הנתבע ולא ביקש לחקור את התובע 1 ואת אשתו ביחס להתכתבויות שצורפו כנספח ח'2 לתצהיר התובע 1 ושמהן עולות הבטחות השווא של הנתבע בעניין המצאת מסמכי הייבוא של הרכב וכן הסכמתו לביטול ההסכם והשבת סכום ה- 40,000 ₪ ששילם לו התובע 1 בלי פיצוי, מכל אלה, מתקבלת מסקנה ברורה שלפיה ועלה בידי התובע 1 להוכיח כי הנתבע הפר את ההסכם כלפיו, הפרה שעולה כדי הפרה יסודית להסכם, לנוכח טיבה ומהותה, כזו שמצדיקה את ביטולו ע"י התובע 1 כפי שהשכיל לעשות בהודעתו לנתבע כבר ביום 22/5/2018 [ נספח ח' 1 לכתב התביעה].

כפועל יוצא, ובהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 ( להלן: "חוק החוזים תרופות") התובע 1 זכאי לסעד ההשבה בגין הסכום ששילם לנתבע, ואני מקבלת את דרישת התובע 1 ביחס לסעד זה ומחייבת את הנתבע להשיב לתובע 1 את הסך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד כריתת ההסכם והעברת התשלום (12/2017) ועד למועד הגשת כתב התביעה והסכום עומד על 40,333 ₪.

לצד סעד ההשבה, ביקש התובע 1 פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 20,000 ₪, לטענתו בגין עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלות הנתבע, בטענה כי הוא ובת זוגו נשארו חודשים ארוכים בלי רכב, וויתרו על חלומם לרכוש רכב מרצדס והסתפקו ברכב זול יותר, נאלצו להיגרר לקריית שמונה ולטלפונים והודעות משום מחדלי הנתבע, וחוו עוגמת נפש קשה בה חש כל הנעקץ, ובגין ראש נזק זה מבקשים פיצוי, סביר והוגן לשיטתם, בסך של 20,000 ₪.

סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש מעוגנת בסעיף 13 לחוק החוזים תרופות, שזו לשונו: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

נזק לא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי, של הפגיעה והוא עשוי להתלוות להפסד כלכלי שגרמה הפרת החוזה. פיצוי לא ממוני מסוג זה אינו ניתן כדבר שבשגרה. עצם פסיקתו וקביעת היקפו נתונים לשיקול דעת בית המשפט [ ראו לעניין זה: ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים,11.11.2010); ע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד (1) 817, 835 (1998)).

בענייננו, שוכנעתי כי התנהלותו של הנתבע כלפי התובע 1 כפי שעולה מההתכתבויות שבין התובע 1 ובת זוגו לבין הנתבע [ נספח ח' 2 לתצהיר התובע 1], מלמדת על זלזול של הנתבע באינטליגנציה של התובע 1, עד שלא התבייש הנתבע לדחות את התובע 1 ואת בת זוגו כל פעם בתירוצים אחרים, כל זאת מאחר והנ"ל ביקשו ממנו מסמך אחד שיכול להעיד כי הרכב שלהם הוזמן ומצוי בדרכו לארץ. ראו לדוגמא תגובת הנתבע לגב' ליאורה ביום 10 מאי 2018, שם היא רשמה לו בהודעה כי דאגתם הולכת וגדלה מאחר והוא לא מספק שום ההוכחה שהרכב בדרך, ובתגובה כותב לה הנתבע : " גברתי היקרה את נכנסת לפרשנויות מיותרות שילמת 40 אלף בסך הכול שלפי העיסקה את אמורה לשלם 60 אחוז מערך העסקה רכבך בדרך לארץ ואשלח את הניירת שאקבל אמור לקבל את הניירת בימים הקרובים תודה ולילה טוב". מאותו מועד בו כתב הנתבע את הדברים האלו ועד לשמיעת הראיות בתיק ( ביום 14/4/2019) עברה כשנה והנתבע לא הציג " ניירת" או מסמך אחד שיכול להעיד על קבלת הרכב עבור התובע 1 לא כל שכן, מסמך שיכול להעיד כי בכלל הוזמן רכב עבור התובע 1, ועוד מגדיל הנתבע בחקירתו הנגדית וממשיך באותה דרך של שקרים וזלזול באינטליגנציית הזולת, ואומר כי הוא יכול להציג הזמנה שהייתה בהתחלה מגרמניה ועוד הזמנה שנייה מארצות הברית [ ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 14-17 ? האומנם יכול היה הנתבע לעשות כן ? ישאל השואל, אם היו בידי הנתבע מסמכים כאלו מדוע אלה לא הוצגו על ידו בשום שלב של ההליך? לנתבע הפתרונים!

בנסיבות העניין, סבורתני כי הנתבע התנהל כלפי התובע 1 בחוסר תום לב, הוכח כי השתמש בכספו של זה מבלי שסיפק לו דבר ומבלי להציג ראיה כלשהי כי הנתבע עשה ניסיון לקיים את התחייבותו כלפיו, טרטר את התובע 1 ודחה אותו בכל מיני תירוצים שקריים, ולכן אני סבורה כי דרישתו של התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בדין יסודה, ואני מעריכה את הנזק שנגרם לתובע בגין ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.

ביחס לתובע 2 – כל טענות ההגנה של הנתבע מבוססות על כך שהתובע 2 הפר את החוזה המאוחר. בעניין הזה עולה השאלה האם בכלל הוכח כי נכרת בין התובע 2 לנתבע הסכם מאוחר?

התשובה שלילית, ודי בכך כדי לדחות את טענות ההגנה של הנתבע, ולהלן אבאר.

תחילה יובהר כי אין מחלוקת לגבי תחולתו ותוקפו של ההסכם מ- 12/2017 גם ביחסים שבין התובע 1 והנתבע, וכל עוד לא יוכח קיומו של הסכם האחר, אותן הסכמות שבהסכם מ- 12/2017 ימשיכו לחייב את התובע 2 והנתבע, לרבות בעניין אופן התשלום ומועד המסירה.

נקודה נוספת שאין לגביה מחלוקת בין הצדדים היא כי במהלך ההתקשרות החוזית בין הצדדים, התובעים הסכימו לשנות את ההזמנה של הרכב מרכב המיוצר בגרמניה לרכב המיוצר בארה"ב, ובעוד שהתובע 2 טוען כי שינוי זה בהזמנה נעשה בחודש ינואר 2018 ומבלי לשנות שום דבר בהסכם וכפוף להצהרת הנתבע כי הרכב יתקבל באותו מועד עליו סוכם מלכתחילה בין הצדדים ואפילו לפני, הרי שהנתבע טוען כי שינוי זה נעשה בחודש מרץ 2018 והתובע 2 חתם על הסכם חדש לחלוטין שבמסגרתו מועד המסירה של הרכב נקבע ל- 90 ימי עסקים ממועד החתימה על ההסכם.

עולה אם כן, כי התובע 2 עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את ההסכמות המחייבות שהיו בין הצדדים בהתאם להסכם מ- 12/2017, ומכאן והלאה נטל ההוכחה עובר לשכמו של הנתבע להוכיח כי נכרת בינו לבין התובע 2 הסכם מאוחר המשנה את ההסכמות בין הצדדים, במיוחד לעניין מועד מסירת הרכב. לשם הוכחת טענה זו, מצרף הנתבע עותק של הסכם יעוץ וסיוע ביבוא רכב מיום 26/3/2018, הסכם הזהה בתוכנו להסכם הקודם מ- 12/2017, והשינוי הוא כאמור ביחס לסוג הרכב ולמועד מסירת הרכב, לצד שינוי נוסף ביחס להרכב החתימות. בעניין הרכב החתימות ובעוד שההסכם הקודם מ- 12/2017 חתום בידי שני הצדדים ( התובע 2 והנתבע),הרי שההסכם המאוחר חתום בחתימה אחת, שהנתבע טוען כי הינה חתימתו של התובע 2, ואילו התובע 2 מכחיש את דבר החתימה על הסכם כזה וטוען כי החתימה המתיימרת להיות חתימתו על ההסכם אינה חתימת ידו ושזו היא חתימה מזוייפת.

בטרם הכרעה בטענות הצדדים, אבהיר שאין בכוונתי לדון במסגרת הנוכחית בטענת הזיוף שמוצתה בפן הפלילי, ואתמקד בדיון בשאלה האם עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו בדבר כריתת הסכם חדש המחייב את הצדדים לו, קרי המחייב את התובע 2 ואת הנתבע?

כידוע, הסכם נכרת בדרך של הצעה וקיבול, קרי, באמצעות הצהרות רצון, לרוב עוקבות, אשר מפגשן יוצר חוזה/הסכם ( סעיף 1 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")). כמו כן, על מנת שייווצר הסכם - נדרשת התקיימותם של שני יסודות מצטברים: הראשון, גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בהסכם; והשני, כי ההצעה תהא מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בעת קיבולה ( סעיף 2 ו- 5 לחוק החוזים) (ראו לעניין הזה: ע"א 6235/15 חלאק נ' כריים, פס' 20 לפסק דינו של השופט ג'ובראן ( פורסם במאגרים המשפטיים, 15.2.2017)).

בענייננו, הצעתו של הנתבע היא לשנות את ההזמנה של הרכב מרכב המיוצר בגרמניה כפי שהוסכם בשלב מוקדם יותר בין הצדדים, לרכב דומה במפרט חדש המיוצר בארה"ב, כאשר אין מחלוקת כי הצעה זו התקבלה ע" הנתבע 2 ולא משנה באיזה מועד – אם זה בינואר 2018 כטענת התובע 2 או במרץ 2018 כטענת הנתבע- עובדה זו כלל אינה חשובה להכרעה במחלוקת. כל שנותר זה לבחון באם הצדדים גמרו בדעתם לכרות הסכם חדש לחלוטין וההסכם הזה עונה על דרישת המסוימות, או שמא התכוונו להכפיף את השינוי הזה לתנאים של ההסכם הקודם?

ראשית כל אבהיר כי עצם הצגת ההסכם המאוחר ע"י הנתבע וטענתו כי הסכם זה נחתם בידי התובע 2 אין בה כדי ללמד על גמירות דעת הצדדים לכרות הסכם חדש, שכן מלבד הכחשתו של התובע 2 לעניין עצם החתימה, הרי שהסכם מאוחר זה כלל לא נחתם בידי הנתבע ולא הוצג טעם שיכול להניח את הדעת – מדוע חסרה בהסכם חתימתו של הנתבע.

מעבר לכך, והגם שמסמך זה הוגש והתקבל במהלך המשפט, הרי שהחלטתי שלא לתת משקל כלשהו למסמך זה, שכן לאחר שמיעת עדותו של הנתבע התברר כי ההסכם המאוחר הזה כלל לא נחתם לפניו, אלא לפני מזכירתו – עובדת בשם אור, מה גם שהנתבע טוען כי העותק המקורי של ההסכם נמסר לתובע 2 ואצלו נותר רק העתקו של המסמך. חרף טענתו זו, במהלך חקירתו לפניי, הנתבע הבהיר כי הוא לא ראה את התובע 2 מקבל את העותק המקורי והוא עצמו כלל לא היה נוכח במשרד בזמן הרבלנטי [ עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-21]. על אף שעדה חיונית זו הינה בשליטתו של הנתבע, הרי שהוא בחר שלא לזמנה לעדות, ויש לזקוף מחדל זה לחובתו של הנתבע.

אם כן, עצם הצגת ההסכם ע"י הנתבע והטענה כי זה נחתם ע"י התובע 2 אין בה כדי ללמד על חתימתו על התובע 2 עליו ו על גמירות דעת הצדדים, ודווקא בחינת יתר הראיות בתיק מלמד היפוכם של דברים. שכן, ממארג הראיות שהוצג לפניי, ניתן להסיק בקלות כי הצדדים כלל לא התכוונו לכרות הסכם חדש המשנה מהתנאים של ההסכם מ- 12/2017, במיוחד מהתנאי לעניין אופן התשלום ומועד המסירה, שכן במהלך חקירתו הנגדית, הנתבע נשאל באם ההסכמים מ- 27/12/2017 בוטלו, והוא ענה במפורש כי ההסכמים לא בוטלו אלא רק הופנו להסכם החדש ולמפרט החדש [ ראו עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 13-14]. כאן עולה השאלה, אם הנתבע עצמו רואה כי ההסכם מ- 12/2017 לא בוטל והשינוי הוא רק לעניין המפרט, אז מדוע יש צורך לכרות הסכם חדש במרץ 2018? ואם הנתבע רואה כי ההסכם מ- 12/2017 לא בוטל אז מדוע לא מסר את הרכב במועד שסוכם על הצדדים במסגרת אותו הסכם? ושוב – לנתבע בלבד הפתרונים!

מעבר לכך, עיון בהסכם האמור מלמד כי הסכם זה אינו עונה על דרישת המסוימות כדי לאפשר את כריתתו, שכן במועד הנטען של חתימת ההסכם המאוחר ביום 26/3/2018, אין מחלוקת כי התובע 2 כבר מסר לידי הנתבע שני תשלומים שסכומם הכולל עולה על 60% מערכו של הרכב, אחד ע"ס 40,000 ₪ במועד החתימה על ההסכם מ- 12/2017, והשני ע"ס 140,000 ₪ שנמסר לנתבע ביום 2/2/2018, ולמרות זאת נתון חשוב זה כלל לא הוזכר בהסכם המאוחר! הייתכן? הדבר כלל לא מתקבל על הדעת.

אם לא די באמור, הרי שהראיות שהוצגו לפניי מלדמות על סתירות רבות בגרסתו של הנתבע, עד כדי כך שלא ניתן לתת אמון בגרסתו, שכן במסגרת ההתכתבויות בינו לבין התובע 1, במאי 2018 הנתבע טען כי הרכבים נמצאים על האנייה בים, ואילו ביום 17/9/2018 הנתבע מסר עדות במשטרה עת נחקר בנושא טענת הזיוף, וכשנשאל באם הרכב הגיע ארצה ענה שזה טרם הגיע וכי זה אמור להגיע בחודש הקרוב וככל הנראה יימכר לאחר [ ראו מוצג ת/5, עמ' 3, שורה 48]. אם בסתירה זו לא די, הרי שמהלך חקירתו הנגדית הנתבע המשיך בשקריו, ואמר:
"ש. כלומר יש לך מסמכים להוכיח שרכשת לי רכב ת. כן
ש. שהרכב הגיע לארץ
ת. יש לי מסמכים שהרכב שלך נקנה
ש. והגיע לארץ
ת. לא. לא שידוע לי
ש. מה זה נקרא לא שידוע לך
ת. אתה ביטלת את ההליך לפני ש. איפה היה הרכב כשביטלתי
ת. ביטלת את ההליך במאי...
ש. היכן היה הרכב כאשר ביטלתי את העסקה
ת. היה בדרך
ש. על האוניה בדרך
ת. נכון"

מדברי הנתבע לעיל, עולה סתירה בין הדברים שהוא מסר בחקירתו במשטרה לעניין מועד הגעת הרכבים ארצה, ומעבר לכך הנתבע מאשר במהלך חקירתו הנגדית כי יש לו מסמכים שיכולים להוכיח כי הוא רכש את הרכבים עבור התובעים, ושהוא יגישם בהליך המשפטי האחר המתנהל בין הצדדים! לעניין הזה, אין לי אלא להצר על התנהלות הנתבע שממשכיך גם במהלך המשפט להציג מצגי שווא ולטעון טענות בעלמא שאין להן כל תמיכה בראיות.

לסיום חלק זה, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי נכרת הסכם מאוחר בינו לבין התובע 2, ולכן כל ההסכמות שהוכח כי סוכמו בין הצדדים במסגרת ההסכם מ- 12/2017 מחייבות את הנתבע כלפי התובע 2 גם, כמו התובע 1 בדיוק.

מבלי לחזור שוב על הדברים שנאמרו בעניינו של התובע 1, שהם יפים גם בעניינו של התובע 2, ומאחר והוכח כי הנתבע לא סיפק לתובע 2 את הרכב בתוך המועד המוסכם, הרי שהנתבע הפר את ההסכם גם ביחס לתובע 2, הפרה שלטעמי הינה יסודית המזכה את התובע 2 לבטל את ההסכם, כפי שנעשה אכן על ידו בהודעתו לנתבע מיום 16/5/2018 [נספח ח' לכתב התביעה]. עם ביטול ההסכם כדין, בשל הפרתו על ידי הנתבע, זכאי התובע 2 לסעד ההשבה, בהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים תרופות, וכן בסעד של פיצוי בגין נזק לא ממוני בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה כפי שהובאו בסעיף 20 לעיל.

ביחס לסעד ההשבה, התובע 2 ביקש להשיב לידו רק את הסך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, והבהיר כי ביחס לסכום האחר בסך של 140,000 ₪ הוא נקט בהליך משפטי אחר לגבייתו, ומכאן אני מקבלת את דרישת התובע 2 ביחס לסעד ההשבה ומחייבת את הנתבע להשיב לתובע 2 את הסך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד כריתת ההסכם והעברת התשלום (12/2017) ועד למועד הגשת כתב התביעה והסכום עומד על 40,333 ₪.

ביחס לסעד הלא ממוני, הרי שבדומה לפגיעה שנגרמה התובע 1 כתוצאה מהתנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע עת קיבל סכום עתק לידו מבלי שעשה ניסיון כן לקיים את התחייבותו כלפי התובע 2 ומבלי שסיפק ראיה כלשהי שיכולה ללמד כי הוא רכש רכב, הרי שהפגיעה שנגרמה לתובע 2 הינה גדולה יותר, שכן הוא שילם סכום כסף יותר גבוה, ומאחר והוא עו"ד במקצועו, והוא זה שהכיר בין התובע 1 לנתבע, והוא זה שליווה את התובע 1 בכל המהלך הזה, הרי ניתן להניח שנגרמה לו עוגמת נפש רבה כתוצאה ממעשיו ומעלליו של הנתבע.מכאן שאני מקבלת את דרישתו בגין ראש נזק זה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע 2 בגין נזק לא ממוני סך של 20,000 ₪ .

סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 40,333 ₪ ( ובסה"כ 80,666 ₪), כאשר הסכום הזה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (ביום 3/6/2018), ועד למועד מתן פסק-דין זה.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע 1 פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 15,000 ₪, וכן מחייבת את הנתבע לשלם לתובע 2 פיצוי כזה בסך של 20,000 ₪.

על הנתבע לשלם את הסכומים הנ"ל תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק-דין לידיו, שאם לא כן - יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-הדין לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ט, 29 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יורם פלד
נתבע: דרור עמר
שופט :
עורכי דין: