ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נגד מישל אלקסלסי :

לפני כבוד השופט רונן אילן

התובעת (נתבעת שכנגד):

מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י עו"ד גלית ביק-כהן

נגד

הנתבעים (תובעים שכנגד) :

  1. מישל אלקסלסי
  2. אביבה אלקסלסי

ע"י עו"ד שי ניידרמן

פסק דין

לפני תביעה לפירעון חוב בגין העמדת הלוואה בעסקה הכוללת גם הפקת פוליסת ביטוח משתתפת ברווחים.
בעסקה שנכרתה בשנת 2006, העמידה התובעת לנתבעים הלוואה בסך של 924,000 ₪, ובה בעת הפיקה לנתבעים פוליסות ביטוח הכוללות הן רכיב ביטוחי (ריסק) והן רכיב של חיסכון. במסגרת אותה עסקה שלמו הנתבעים כספים לסוכן הביטוח באמצעותו נעשתה העסקה, וכן גם מסרו 60 שיקים דחויים, אשר ה ופקדו כפרמיות בפוליסות הביטוח. בחלוף 5 שנים, לאחר שכל השיקים שנמסרו מראש נפרעו כסדרם, דרשה התובעת את פירעון ההלוואה ובהמשך גם ממשה את הכספים שהצטברו בפוליסות לפירעון החוב בגין ההלוואה.
השתלשלות אירועים זו הביאה למחלוקות בגינן הוגשה התביעה והוגשה תביעה שכנגד.
לטענת התובעת, לאחר מימוש הכספים שהצטברו בפוליסות ותשלום נוסף ששילמו הנתבעים לאחר מכן, נותרה יתרת חוב בגין ההלוואות. על כך הוגשה התביעה העיקרית.
לטענת הנתבעים מאידך, מלכתחילה הוסכם על "מעגל סגור", דהיינו: שהתשלום ששילמו מראש לתובעת (באמצעות סוכן הביטוח מטעמה) בצירוף אותם שיקים שמסרו ונפרעו, מהווים פירעון מלא של כל חוב לתובעת, ולפיכך אין לה זכות לתבוע תשלום נוסף ועליה אף להשיב כספים שגבתה ביתר. על כך התביעה שכנגד.
במוקד המחלוקות העומדות להכרעה עומדת לפיכך מחלוקת עובדתית על אשר הוסכם מראש בין הצדדים – אם עסקת הלוואה רגילה בגינה יש לחשב החוב לפי הריבית שסוכמה ובניכוי הכספים שהופקדו לפוליסות, כטענת התובעת; או שמא עסקה הכוללת התחייבות של התובעת שלא יידרש כל תשלום נוסף מעבר למה ששולם מראש, כטענת הנתבעים.
לצד מחלוקת עובדתית זו, עומדות להכרעה טענות הנתבעים להפרת חובותיה של התובעת כלפיהם, בייחוד בהיותה חברת ביטוח, ובראשן הפרת חובת הגילוי בכל הנוגע לריבית האפקטיבית בה חויבו בגין ההלוואות ונוכח הכספים ששילמו מראש לסוכן הביטוח בעת נטילת ההלוואות.

העובדות
התובעת (הנתבעת שכנגד), מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") הינה תאגיד ביטוח, אשר במסגרת פעילותו עוסק הן בעסקי ביטוח והן בהעמדת הלוואות.
אחד מסוכני הביטוח אשר פועלים לשיווק עסקי התובעת, הינו סוכן הביטוח, מר מיכאל גרובר (להלן: "גרובר").
הנתבעים (התובעים שכנגד), מר מישל אלקסלסי וגב' אביבה אלקסלסי הינם בני זוג. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, היה הנתבע 1 בעל השליטה בחברה פרטית העוסקת בשירותי הסעות. לשם הנוחות יכונה הנתבע 1 להלן: "מישל"; והנתבעים ביחד יכונו להלן: "הנתבעים".
במהלך 2006 התעניינו הנתבעים באפשרות נטילת הלוואה ונוכח זאת, באמצעותו של ב"כ הנתבעים עו"ד שי ניידרמן, נוצר קשר בין גרובר לבין מישל ונדונה ביניהם האפשרות שהנתבעים ייטלו הלוואה מהתובעת.
בתום משא ומתן קצר, נכרתה עסקה במהלך יוני 2006 וזו באה לכדי ביטוי במסמכים הבאים:
2 הסכמי הלוואה נפרדים מיום 22.6.06, אשר כותרתם "הסכם לקבלת הלוואה בשעבוד פוליסת ביטוח חיים" ועליהם חתמו הנתבעים (להלן: "הסכמי ההלוואה" ).
לפי הסכמי ההלוואה העמידה התובעת לכל אחד מהנתבעים הלוואה בסך של 462,000 ₪ (להלן: "ההלוואות"), כאשר סכומי ההלוואות צמודים למדד ונושאים ריבית בשיעור של 6% לשנה. בהסכמי ההלוואה נכתב שההלווא ות תיפרע נה ב- 48 תשלומים , שהראשון בהם ישולם 12 חדשים לאחר העמדת ההלוואות. דהיינו, תקופת פירעון ההלווא ות הועמדה על 60 חדש.
2 פוליסות ביטוח חיים אשר הפיקה התובעת לכל אחד מהנתבעים (להלן: "הפוליסות"). לפי הפוליסות הופקו לנתבעים פוליסות ביטוח חיים בסך של 435,000 ₪ לכל אחד, וכנגד זאת התחייבו הנתבעים לשלם פרמיה חדשית בסך של כ- 8,000 ₪ לכל אחד, כאשר מרבית הפרמיה המשולמת מיועד ת לחיסכון.
בעקבות חתימת הסכמי ההלוואה והפוליסות, ביום 27.6.06 העבירה התובעת לכל אחד מהנתבעים המחאה בסך של 461,803 ₪ (סכומי ההלווא ות בניכוי דמי עריכת שטר). הנתבעים מצדם, העבירו לתובעת 60 שיקים מעותדים בסך של 16,000 ₪ כל אחד, משוכים ל- 28 בכל חדש אזרחי, החל מיום 28.6.06 וכלה ביום 28.5.11.
במהלך דצמבר 2010, או בסמוך לכך, פנו נציגי התובעת לנתבעים ובקשו להסדיר את פירעון ההלוואות. הנתבעים בתגובה, בהודעת דוא"ל מיום 13.12.10 (נספח 8 לתצהיר התובעת), הודיעו כי לפי ההסכמה בנטילת ההלוואות, יש לפרוע את ההלוואות מהכספים שהצטברו בהפקדות לפוליסות שבצעו הנתבעים, כך שלא יתכן שתיוותר יתרת חוב לתובעת.
התובעת בתגובה, הודיעה שהיא דוחה את אותה טענוענים הנתבעים. בתגובתה, טענה התובעת כי ניתן לדחות את מועד פירעון ההלווא ות כנגד המשך תשלומי הפרמיה החדשית, שאם לא כן על הנתבעים לפרוע את ההלווא ות.
חילופי המכתבים לא הביאו להסכמה. ביום 28.5.11 נפרע השיק האחרון מהשיקים שמסרו הנתבעים מראש בכריתת הסכמי ההלוואה, ומכתבי התראה של התובעת לא הביאו להסכמה.
במהלך נובמבר 2011, בטלה התובעת את הפוליסות וביום 8.5.12 העבירה התובעת מהכספים שהצטברו בפוליסות סך של 1,076,180 ₪ על חשבון החוב שייחסה לנתבעים בגין ההלוואות, וטענה ליתרת חוב של כ- 440,000 ₪ בגין ההלוואות, לאחר קיזוז זה.
במהלך 2012 – 2014 נוהלו בין הצדדים מגעים נוספים בניסיון ליישב המחלוקות, ובמהלך 2013 העבירו הנתבעים לתובעת סך של 200,000 ₪, ב-4 תשלומים שווים של 50,000 ₪.
העברה זו לא הביאה להסכמה, התובעת טענה ליתרת חוב של כ- 290,000 ₪, וביום 16.9.14 הוגשה התביעה.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
לטענת התובעת, חייבים הנתבעים ביתרת החוב שנותרה בגין ההלווא ות.
לפי גרסת התובעת, נטלו הנתבעים את ההלוואות בתנאים שסוכמו מראש, בתנאי ההצמדה והריבית שנקבעו בהסכמי ההלוו אה, ובהתחייבות לפרוע את ההלוואות במועדים שסוכמו ובלא כל תנאי.
הפוליסות שהופקו לנתבעים, טוענת התובעת, נועדו בסך הכל להוות בטוחה לפירעון ההלוואות, ולכן גם שועבדו לטובת התובעת. אותן הפוליסות היו מהסוג המכונה "פוליסות משתתפות ברווחים", דהיינו כאלו שהכספים המופקדים במסגרתן מושקעים ועשויים להפיק תשואה חיובית, אך גם עלולים להפיק תשואה שלילית. הכספים שהפקידו הנתבעים לטובת הפוליסות אכן הושקעו ואכן גם עשויים היו, לפי התשואה שתתקבל, לכסות את יתרת ההלוואה שנטלו הנתבעים, אולם לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות שכך גם יקרה.
לפיכך, טוענת התובעת שבעקבות פדיון הכספים שהצטברו בפוליסות על כל אחד מהנתבעים לפרוע את יתרת החוב בגין ההלוואה שנטל. לפי תחשיבי התובעת, סכום החוב הכולל , בניכוי הסכום ששילמו הנתבעים במהלך 2013, עומד בעת הגשת התביעה על סך של 290,144 ₪.
לטענת הנתבעים, לא זו בלבד שלא נותר לחובתם חוב כלשהו לתובעת, אלא דווקא התובעת גבתה מהם כספים ביתר, ויש לחייבה בהשבה, שלכן התביעה שכנגד.
לפי גרסת הנתבעים, העסקה שנכרתה בינם לבין התובעת הייתה עסקה של "מעגל סגור" לפירעון ההלוואה.
לשיטת הנתבעים, עם נטילת ההלוואות סוכם שהנתבעים ישלמו מראש את עלות מימון ההלווא ות, וכי אותם השיקים שהם מוסרים מראש בסכום ההלוואות, יופקדו בפוליסה שהיא כתכנית חיסכון, כך שבתום פירעון השיקים ישמשו הכספים שיצטברו בפוליסות, כולל הרווחים שיופקו במסגרתן, לפירעון ההלוואות. משמע, כך הנתבעים, מראש הוסכם שבתום פירעון השיקים לא יתכן מצב בו יצטרכו להעביר לתובעת כספים נוספים לסילוק ההלוואות מעבר לאלו שיצטברו בפוליסות.

בפועל, טוענים הנתבעים, כך בדיוק גם היה. בעת כריתת הסכמי ההלוואה והפקת הפוליסות שילמו הנתבעים בשיק לגרובר סך של 132,810 ₪, בגין המימון, והוסיפו ומסרו 60 שיקים להפקדה בפוליסות. ומשכך, בתום פירעון השיקים לא הייתה עליהם כל חבות לתשלום נוסף כלשהו לתובעת ומעבר לפירעון הכספים שבינתיים הצטברו בפוליסות.
עוד טוענים הנתבעים כי התנהלות התובעת הייתה חסרת תום לב מלכתחילה, בהפרת התחייבויותיה כחברת ביטוח, וזו בא ה לכדי ביטוי גם בהפרת ההסכמה , באי גילוי נאות של הריבית האפקטיבית בה מחויבים הנתבעים נוכח התשלומים לגרובר, בהתניית שירות בשירות ואף בעשיית עושר שלא כדין נוכח נטילת כספי עמיתים של התובעת להעמדת ההלוואות .
במצב זה, טוענים הנתבעים בתביעה שכנגד, יש לחייב את התובעת בהשבת מלוא עלות המימון ששילמו לתובעת, באמצעות גרובר, בכריתת הסכמי ההלוואה, וכן גם בהשבת הסכום הנוסף ששלמו במהלך 2013. סכומים אלו, בצירוף הצמדה וריבית, הועמדו על סך של 394,276 ₪.
לחילופין, טוענים הנתבעים בתביעה שכנגד שנוכח ההטעיה וחוסר תום הלב, יש לבטל את הסכמי ההלוואה ולערוך מחדש את תחשיבי הריבית לפי ריבית הפריים במועד הרלוונטי (6%), בצירוף תוספת סיכון סבירה (1.5%) ובניכוי התשלום ששילמו מראש (132,810 ₪). לפי תחשיב זה של הנתבעים, התשלום שבצעו במהלך 2013 בסך של 200,000 ₪, מביא ליתרת חוב של התובעת בסך של 199,670.70 ₪.
טענה נוספת של הנתבעים מתייחסת לרווחים שהצטברו בגין הכספים שהפקידו בפוליסות. לשיטתם, נוצר לתובעת בגין הפקדות אלו רווח של כ- 118,000 ₪, וכיוון שהעסקה בכללותה נוהלה על ידי התובעת בחוסר תום לב, הם זכאים למחצית מרווחים אלו, בסך של 59,000 ₪.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ובהחלטה מיום 10.2.15 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בלא שהתקיים דיון. בהמשך ולאחר נטילת רשות, גם הוגשה התביעה שכנגד.
בעקבות הגשת כתבי הטענות, התנהל בין הצדדים הליך ממושך, נוכח בקשה שהגישו הנתבעים לגילוי דו"ח מיום 24.8.10 שערך חוקר מיוחד שנתמנה על ידי המפקח על הביטוח, "דו"ח בר-לב" (להלן: "דו"ח בר-לב" או "הדו"ח"). בהחלטה מיום 6.12.16 (לאחר קבלת עמדת המפקח על הביטוח), נקבע שעל התובעת לגלות חלקים מהדו"ח. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור ובפסק דין מיום 19.3.17 (רע"א 12736-01-17) צומצם היקף הגילוי של חלקים מהדו"ח. בירור המחלוקות בקשר לגילוי הדו"ח הביאו לעיכוב בבירור התביעה.
התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה של גב' אמילי ישעיהו (רכזת בקרת דוחו"ת בתובעת) ובהמשך, גם בתצהירו של גרובר. כמו כן הוגשה מטעם התובעת חוות דעת מומחה של רו"ח אוריאל בן טולילה.
הנתבעים תמכו גרסתם בתצהירו של מישל וכן הוגשה מטעמם חוות דעת מומחה עליה חתומים יחדיו רו"ח דורון ויסבורד ורו"ח בעז יפעת.

דיון
מטיעוני הצדדים מתברר שאין, למעשה, מחלוקות באשר להשתלשלות האירועים מאז נוצר הקשר בין הצדדים, ביוני 2006 (או בסמוך לכך) ועד להגשת התביעה.
אין מחלוקת על כך שביום 22.6.06 חתם כל אחד משני הנתבעים על הסכם ההלוואה, שלפיו בקש מהתובעת הלוואה בסך של 462,000 ₪.
אין מחלוקת על כך שבעקבות חתימת הסכמי ההלוואה, העמידה התובעת לנתבעים הלוואה בסך כולל של 924,000 ₪. ההלוואה הועמדה בשתי המחאות מיום 27.6.06, כל המחאה בסך של 461,803 (סכומי ההלוואות בניכוי דמי עריכת שטר).
אין מחלוקת על כך שבד בבד עם חתימת הסכמי ההלוואה, הוסכם על הפקת הפוליסות, פוליסות המכונות "פוליסות משתתפות ברווחים" וכוללות הן רכיב של ביטוח ("ריסק") ובעיקר רכיב של חיסכון. הפוליסות הופקו לנתבעים בסמוך למועד העמדת ההלוואות.
אין מחלוקת על כך שבד בבד עם העמדת ההלוואות והפקת הפוליסות, מסרו הנתבעים לתובעת 60 שיקים מעותדים, בסך של 16,000 ₪ כל אחד, משוכים ל- 28 בכל חדש עד ליום 28.5.11.
ובנוסף, אין מחלוקת על כך שהשיקים שמסרו הנתבעים לא הועברו לפירעון ההלוואות, אלא לתשלום הפוליסות. כך, לפי התנהלות הצדדים, בעוד מחד ההלוואות צוברות ברישומי התובעת הפרשי הצמדה וריבית, הנתבעים מבוטחים לפי הפוליסות והכספים המופקדים מדי חודש מצטברים ומושקעים על ידי התובעת.
על רקע עובדות אלו, טענות הנתבעים משתרעות על שני מישורים נפרדים.
במישור הראשון, בוחנים הנתבעים את אומד דעת הצדדים בכריתת ההסכמים ומתן ההלוואות. טענות הנתבעים במישור זה מבטאות מחלוקת עובדתית, נוכח הטענה לסיכום שלפיו לא יצטרכו להוסיף דבר על הכספים ששילמו מראש ועל השיקים שמסרו.
במישור השני, בוחנים הנתבעים את חבותה של התובעת, כחברת ביטוח הפועלת תחת דין ספציפי. טענות הנתבעים במישור זה מתמקדות בחובת הגילוי החלה על התובעת, בטענה לאיסור התניית שירות בשירות, ובטענה להפרת חובת נאמנות של התובעת במקור הכספי להלוואות.
טענות אלו יבחנו כסדרן, אך ברי הדבר שאם תתקבל הטענה הראשונה, לא יהיה טעם בבחינת יתר הטענות, ותיוותר אך שאלת היקף החיוב בהשבה בו תחויב התובעת. מאידך, דחיית הטענה הראשונה וקבלת אילו מהטענות במישור השני, תחייב גם עריכת תחשיב והתחשבנות.
טענתם הראשונה של הנתבעים מתייחסת לאשר סוכם בקשר עם פירעון ההלוואה שהעמידה התובעת לנתבעים. זו הטענה להסכם אותו מכנים הנתבעים "המעגל הסגור".
לפי טענת הנתבעים, (למשל סעיף 8 בתצהיר מישל), הסכימו הצדדים כי ההלוואה תיפרע בתוך 5 שנים בשני אמצעי תשלום: האחד, תשלום עלויות המימון (משמע: הריבית) שייעשה מראש בסך של 132,810 ₪; והשני, מסירת 60 שיקים מעותדים בסך של 16,000 ₪ כל אחד.

התובעת, כך טוענים הנתבעים, התחייבה כי מיד בהפקת הפוליסות תיפתח לנתבעים תכנית חיסכון במלוא סכום השיקים המעותדים, דהיינו בסך של 960,000 ₪, וזו תפיק תשואה כזו שבחלוף 5 שנים, בכפוף לפירעון כל השיקים שנמסרו, יהיה בכספי הפוליסה די לפירעון ההלוואה.
כלומר, לפי גרסת הנתבעים, הוסכם מראש כי נוכח התשלום ששולם לגרובר בגין "עלות המימון", ובכפוף לפירעון כל השיקים שנמסרו - לא יחויבו הנתבעים לשלם לתובעת כל תשלום נוסף לפירעון ההלוואה. זה, לשיטתם, הסכם "המעגל הסגור".
התובעת מצדה, כופרת בגרסה זו. לשיטת התובעת, לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות לכך שכספי הפוליסה שתופק להם יניבו רווחים לכיסוי ההלוואות, ולפיכך שומה היה על הנתבעים להשלים את יתרת החוב לכיסוי ההלוואות בניכוי כל הכספים שהצטברו לזכותם בפוליסה.
ודוק, משאבים רבים השקיעו הצדדים בבירור בקשת הנתבעים לגילוי דו"ח בר-לב ואף סיכומי הנתבעים נפתחים בטענה שקביעות בדו"ח בר-לב "סותמת את הגולל" על טענות התובעת. טענה זו איננה ברורה ולא ניתן לקבלה ככל שהיא מתייחסת לטענה זו . בדו"ח בר-לב אין לא מילה ולא חצי מילה על ההתקשרות הספציפית נשוא תביעה זו. ההתקשרות שבין התובעת לנתבעים. הדו"ח מספק את הרקע להתקשרות בין הצדדים אך איננו עוסק כלל בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים. בירור המחלוקות נוכח טענות הנתבעים להסכמה המכונה "המעגל הסגור", מחייב התחקות אחר אומד דעת הצדדים לפי מכלול הראיות והאמור בדו"ח בר-לב איננו תורם דבר לבירור זה.
נוכח מחלוקת עובדתית זו בכל הנוגע לאומד דעת הצדדים , הנה אשר התברר:
התברר שלא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים.
גרסת הנתבעים לאותה הסכמה מראש באשר לאופן השבת ההלוואה, התבססה על הטענה שעלות המימון של ההלוואות שולמה על ידם מראש, בעת נטילת ההלווא ות. וכך הוצגה גרסה זו בתצהיר מישל מיום 25.12.14, אשר תמך בבקשת הרשות להגן:
24. גרובר ערך מספר חישובים והציע שנקבל כ"א הלוואה ע"ס של 462,000 ₪, כפועל יוצא מכך נשלם מראש עבור המימון סך של 132,810 ₪, וימסרו 60 המחאות חדשיות, דחויות, כ"א ע"ס 16,000 ₪ ...
...
27. בנוסף, מסרו המבקשים לגרובר המחאה שלפי הוראותיו נרשמה לפקודתו ע"ס 132,810 ₪, בגין המימון, מצ"ב צילום ההמחאה.
לפי גרסה זו אשר הציגו הנתבעים, סוכם שהמימון המשולם מראש בגין ההלוואה יעמוד על 132,810 ₪, וסכום זה גם שולם בהמחאה לפקודת גרובר.
בפועל, התברר שגרסה זו איננה מדויקת. ודאי שאיננה שלמה.

ראשית, התברר שתשלום זה בכלל נעשה על ידי חברת מטיילי א. אילת בע"מ, חברה בבעלות מישל, כאשר התשלום כולל מע"מ, כך שהתשלום שנעשה בשיק זה עמד על 114,000 ₪ בצירוף מע"מ (צילום השיק צורף כנספח א' לתצהיר מישל ומתיישב עם האמור בסעיף 8 בתצהיר גרובר). הנתבעים לא טרחו לציין זאת.
שנית, התברר שמתשלום זה השיב גרובר לנתבעים סך של 40,000 ₪, בהמחאה מיום 14.7.06 (צילום השיק צורף כנספח 4 לתצהיר גרובר והנתבעים הודו בכך בסעיף 47 בסיכומי הנתבעים). אף זאת לא מצאו הנתבעים לנכון לציין.
ושלישית, התברר שמתשלום זה העביר גרובר לב"כ הנתבעים, עו"ד ניידרמן, סך של 49,000 ₪, בהמחאה לפקודת חברה בבעלותו (צילום השיק צורף כנספח 2 לתצהיר גרובר, הפירוט ניתן בסעיף 9 בתצהיר גרובר וגם בעדותו בעמ' 52 בפרוט', ולא הוצגה מטעם הנתבעים כל גרסה אחרת באשר למהות התשלום לב"כ הנתבעים). ואפילו עובדה זו לא טרחו הנתבעים לציין.
שיעור המע"מ במועד הרלוונטי עמד על 15.5% (לפי אתר רשות המסים) ומשמע שהתשלום ששולם בפועל לגרובר ולאחר ניכוי הסכומים שהשיב לנתבעים והעביר לב"כ הנתבעים, עמד על 43,810 ₪, שהם 37,931 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. בניגוד מוחלט לטענת הנתבעים.
ברי הדבר שנתונים עובדתיים אלו רלוונטיים לבירור המחלוקות. רלוונטיים לבירור טענת הנתבעים להסכם הכולל תשלום מראש של "המימון" בגין ההלוואות. ואם כך, לא ניתן להבין כיצד עובדות אלו לא צוינו כלל בכתבי הטענות , לא נזכרו בתצהיר שהגישו הנתבעים, ואפילו הועלמו מעיני המומחים שנשכרו על ידי הנתבעים לעריכת תחשיבי החוב.
תמיהה זו הוצגה בפני מישל בחקירתו הנגדית, ובמענה לכך השיב מישל בתחילה כי עובדה זו לא הוצגה בתצהירו כי "אני שכחתי מהדבר הזה" (עמ' 127; ש 13 בפרוט') .
בהמשך, הציג גרסה חדשה שלפיה בכלל מדובר בהשבה הנובעת מכך שלא ניתנה לו הלוואה בגובה שבקש מראש (עמ' 128; ש' 1- 8 בפרוט').
היעדר התייחסות בטיעוני התובעים לעובדות אלו והניסיון להציג גרסה חדשה שאין לה זכר בכתבי הטענות, מקשים על מתן אמון בגרסת הנתבעים בכלל ובגרסת מישל בפרט.
התברר שהופרכה הטענה לתשלום "המימון" מראש.
מעת שהתברר שאין ממש בטענת הנתבעים לתשלום בסך של 132,810 ₪ ששילמו מראש, קשה להבין מה היגיון יש בטענה לתשלום "המימון" מראש.
לפי גרסת הנתבעים, העסקה כללה תשלום מראש של עלויות המימון בסך של 132,810 ₪ . הנתבעים אפילו מביאים "הסבר" לקשר שבין הסכום בו נקבו ולריבית על ההלוואה. כך הצהיר מישל (סעיף 26 בתצהיר מישל):
"כפועל יוצא מכך, חישב גרובר כי עליו לשלם סך של 132,810 ₪, מראש, עבור המימון (לפי מיטב זכרוני, גרובר הסביר שהוא עורך חישוב לפי ריבית של 6% לשנה, לכן הסכום מחושב לפי 15%) ..."
אך הנה מתברר שהתשלום ששילמו מראש לגרובר עמד על 43,810 ₪ , שהם 37,931 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. כך לאחר שהתברר שסך של 40,000 ₪ הוחזר, סך של 49,000 ₪ הועבר כדמי תיווך לב"כ הנתבעים. הנתבעים לא טרחו להסביר כיצד הסכום שנותר גם יכול לבטא תשלום "עלות המימון מראש".
הנתבעים מסכימים שיש להפחית מהתשלום לגרובר את הסכום שהוחזר לנתבעים, אך לא את התשלום שהועבר לב"כ הנתבעים (סעיפים 47 - 49 בסיכומי הנתבעים). לשיטתם, אין זה עניינם מה עשה גרובר בתשלום שקבל. טענה זו לא ניתן להבין ולא ניתן לקבל. אם טוענים הנתבעים שיש לערוך תחשיב כולל של התשלומים, כאשר הסכום ששילמו מבטא את עלויות המימון של התובעת, לא יתכן שלא יכלל ו בחשבון זה עלויות של התובעת, למשל בתשלום לב"כ הנתבעת.
ובנוסף, כלל לא ניתן להבין כיצד התשלום לגרובר, מהווה תשלום לתובעת. התובעת טענה שלקופתה לא הגיע ולו שקל בודד מהתשלום לגרובר, ולא הובאה ראיה לסתור טענה זו. מובן שאין בכך כדי לנתק את הקשר שבין התובעת לגרובר, סוכן הביטו ח, אך יש ויש בכך כדי להעלות תמיהה נוספת נוכח הטענה לתשלום "עלות המימון" מראש.
ומשכך, התברר שלנתבעים הועמדה הלוואה בסך של 924,000 ₪, כנגדה שילמו לתובעת סך של 960,000 ₪, בפריסה של 60 תשלומים ועוד שילמו לגרובר סך של 37,931 ₪ בצירוף מע"מ. לא ברור, גם לא הוסבר, כיצד יתכן סיכום לפיו תשלומים אלו מבטאים הסכם לפירעון הלוואה כולל תשלומי הצמדה וריבית.
התברר שטענות הנתבעים אינן מתיישבות עם מסמכי הסכמי ההלוואה והפוליסה.
די לעיין בהסכמי ההלוואה כדי להיווכח ברעיון הבסיסי שהם מגלמים – חבות הנתבעים בהשבת ההלוואה בצירוף ריבית. אכן, כטענת הנתבעים, התברר שהצדדים לא הקפידו בתנאי ההסכם הכתוב. התברר, שבניגוד לאמור בהסכמים, נדחה מועד פירעון ההלוואה שוב ושוב במשך 5 שנים, כל עוד שילמו הנתבעים את התשלומים החדשיים כפרמיה לפוליסות שהופקו להם. התובעת מודה שהצדדים התנהגו לפי הסכמה "כפי שבאה לידי ביטוי בפועל" (סעיף 39 בתצהיר אמילי ישעיהו) ולא לפי ההסכמות הכתובות.
ועל אף זאת, ברי הדבר שההסכמים הכתובים מבטאים חבות בפירעון ההלוואות ואינם מבטאים, ולו ברמז, הסכמה כזו לה טוענים הנתבעים.
נוכח עובדות אלו, כאשר לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים, כאשר לא ניתן למצוא היגיון בגרסת הנתבעים ותחשיביהם, וכאשר לא ניתן למצוא תמיכה במסמכים הכתובים לגרסתם – אני דוחה את גרסת הנתבעים ומקבל את גרסת התובעת בכל הנוגע להתחייבויות הצדדים בקשר עם ההלוואה.
מתברר, שהנתבעים נטלו מהתובעת הלוואה בסך של 924,000 ₪. הלוואה זו ניתנה לנתבעים בלי שנדרשו להעמיד בטחונות לתובעת. כנגד העמדת ההלוואות, נדרשו הנתבעים לרכוש מהתובעת פוליסות ביטוח משתתפות ברווחים, כאשר בין הצדדים הוסכם שעוד משלמים הנתבעים את הפרמיה, בסך של 16,000 ₪ בחדש, נדחה מועד פירעון ההלוואות.
עוד הוסכם בין הצדדים כי בהגיע המועד לפירעון ההלוואות, ישמשו הכספים שהצטברו בפוליסות לפירעון ההלוואות, אולם לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות באשר להיקף הכספים שיצטברו ולא ניתנה להם כל התחייבות שלא ידרשו להוסיף תשלומים על אלו ששילמו בפועל.
בעת כריתת ההסכמים להעמדת ההלוואות, שילמו הנתבעים תשלומים לגרובר, שחלק מהם הועבר כשכר טרחה לב"כ הנתבעים, ברם אלו היוו עמלה ודמי תיווך על הסדרת ההלוואות שבקשו בתנאים שהוסכמו.
ולפיכך – טענת הנתבעים להסכם "המעגל הסגור" נדחית, וטענת התובעת לחבות הנתבעים בפירעון ההלוואות מתקבלת.
לטענת התובעת, תחשיב יתרת חוב הנתבעים, לפי תנאי ההלוואות ובניכוי הסכומים ששולמו, מביא לחוב בגובה סכום התביעה – 290,144 ₪.
התובעת איננה עותרת לחיוב הנתבעים בחוב זה "ביחד ולחוד", אלא מייחסת לכל אחד מהנתבעים, בנפרד, חוב על ההלוואה שנטל – 146,326 ₪ למישל, 143,818 ₪ לנתבעת 2.
עיון בראיות הנתבעים מלמד שאין הם כופרים בתחשיב זה. אף המומחה מטעם הנתבעים, רו"ח דורון ויסברוד, אישר בעדותו שאין הוא חולק על תחשיבי המומחה מטעם התובעת (עמ' 89; ש' 8 בפרוט').
משנדחתה הטענה לפיה פטורים הנתבעים מכל תשלום לתובעת על בסיס מה שכונה "הסכם המעגל הסגור", ובהיעדר מחלוקת על תחשיבי התובעת, לא נותר אלא לבחון את יתר טענות הנתבעים.
לטענת הנתבעים, יש לחשב את החוב מחדש נוכח הפרת חובת גילוי הריבית האפקטיבית ובשים לב לתשלומים הנוספים ששילמו מראש.
טענת הנתבעים מתבססת על "חובת הגילוי" שהם מייחסים לתובעת, החובה לגלות ללקוחותיה בהעמדת הלוואות את העלות האמתית של ההלוואה – "הריבית האפקטיבית". לפי טענת הנתבעים, הפרה התובעת את חובתה לגילוי מלא והוגן של העלויות הכרוכות בהעמדת ההלוואות, והביאה לחיוב הנתבעים בריבית אפקטיבית העולה בהרבה על זו שהוסכמה ונכתבה בהסכמי ההלוואה. על בסיס טענה זו להפרת חובת הגילוי, עותרים הנתבעים לעריכת תחשיב מחודש של החוב לתובעת.
בכתבי הטענות ובחוות דעת המומחים מטעמם, בקשו הנתבעים לערוך תחשיב מתוקן של החוב על בסיס הטענה ששילמו מראש סך של 132,810 ₪ (סעיף 9 בחוות דעת המומחים מטעם הנתבעים; עדות רו"ח ויסבורד בעמ' 80; ש' 12 – 17 בפרוט'). דא עקא שהתברר כי נקודת מוצא עובדתית זו איננה נכונה. הנתבעים עצמם מודים בסיכומים מטעמם שיש להפחית מהסכום לו טענו את הסכום שהוחזר להם בסך של 40,000 ₪ (סעיף 47 בסיכומי הנתבעים). וכפי שהובהר לעיל, לא ניתן כלל לקבל את הטענה שיש להתעלם מהסכום ששולם כשכר טרחה או דמי תיווך לב"כ הנתבעים, ואף לא מכך שהסכום בכלל כלל מע"מ.
הסכום ששולם בפועל לגרובר בכריתת הסכמי ההלוואה עמד לפיכך על 37,931 ₪ ובצירוף המע"מ – על 43,810 ₪.
אף שלא הוצג כל תחשיב המתייחס לסכום זה, מסתבר שככל ותתקבלנה טענות הנתבעים, הרי שאלו יתייחסו לסכום זה ותו לא.
טענה זו מתבססת על החובה המיוחסת לתובעת, כמלווה, לגלות לנתבעים, כלווים, את הריבית הנכונה בה יחויבו בגין ההלוואה שתועמד להם. חובה זו, טוענים הנתבעים, כוללת גם התייחסות לכלל העלויות המושתות עליהם כלווים בנטילת ההלוואות. כולל אותם תשלומים ששילמו לגרובר.
התובעת הינה חברת ביטוח. ככזו, כחברת ביטוח, נמנית התובעת על אותם גופים העומדים בראש המגזר הפיננסי בישראל. אותו מגזר אשר מופקד ומנהל את עיקר נכסיו הפיננסים של כלל הציבור בישראל. התובעת עצמה העידה על עצמה ככזו שביחד עם המגזר הבנקאי, נמנית על אותם גופים מוסדיים אשר נוכח חשיבותם, חלים עליהם הסדרי פיקוח ייחודיים (כאמור בתגובת התובעת מיום 17.11.16 במסגרת הדיון בבקשה לחשיפת דו"ח בר-לב).
ומשכך, ממילא שיש להחיל על התובעת, ודאי בפעילותה בהעמדת הלוואות, את הכללים שהוחלו בפסיקה על תאגידים בנקאיים בכל הנוגע לחובת הגילוי ללקוח. לפי הדין, מוטלת על תאגידים בנקאיים החובה לגלות ללקוח כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו.
חובת גילוי רחבה זו מתבססת על ההכרה בכך שמדובר במערכת יחסים מיוחדת בין הבנק ללקוח, מערכת יחסים שנקודת המוצא שלה הינו אמון כמעט מוחלט שרוכש הציבור לבנק ופקידי הבנק כסמכות מקצועית המיועדת ומבקשת ליתן לו שירות הוגן (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573; פרופ' אריאל פורת, דיני נזיקין, ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג, 301, 324).
על רקע חובת האמון המיוחדת בה חב הבנק כלפי הלקוח, לא מתמצית חובת הגילוי רק בפרטים חיצוניים שאינם חלק מהחוזה, אלא כוללת גם את חובת ההדגשה וההבלטה, את חובת ההסבר ואף את חובת הווידוא.
כך תאגידים בנקאיים, כך חברות ביטוח, וכך גם התובעת.
לטענת הנתבעים, יישום חובת הגילוי הרחבה החלה על התובעת על עסקאות הלוואה של התובעת, משית עליה גם את החובה לגלות ללקוח, הלווה, את מלוא פרטי ההלוואה ובפרט את הריבית האפקטיבית אשר תושת עליהם.
הנתבעים מבקשים ללמוד על חובה זו מהאמור בדו"ח בר-לב, אלא שאין כל צורך להיזקק לדו"ח כדי לקבל את הטענה. מעת שהובהר שחובת הגילוי החלה על התובעת, בהיותה חברת ביטוח ובדומה לתאגיד בנקאי, הינה חובה רחבה, ממילא שחובה זו מכילה גם את החובה לגלות ללקוח את הריבית האפקטיבית בה יחויב בנטילת הלוואה.
באותה המידה, אף אין צורך לפנות לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993 , כדי לבסס את חובת הגילוי כחלה על התובעת. מעבר לכך שההתייחסות לחוק זה בסיכומי הנתבעים (סעיפים 40 ואילך) נעשית לראשונה, בלי שנטענה בהקשר לכך כל טענה בכתבי הטענות, אין כל צורך לבחון את תחולתו על התובעת. אין בכך צורך, שכן ממילא כבר נתקבלה טענת הנתבעים לחובת הגילוי שיש להחיל על התובעת.
משמע, על התובעת מוטלת החובה לגלות את הריבית המשולמת בפועל על ההלוואה, כאשר בנוסף לחיובי הריבית נלקחים בחשבון גם כל התשלומים בהם חויב הלקוח בנטילת ההלוואה, כגון עמלות והיטלים. מצב בו מתברר שהופרה חובת הגילוי, שהופרה החובה לגלות ללקוח את הריבית האפקטיבית בה יחויב בנטילת הלוואה מהתובעת, עלול להביא לחיוב בנזקי הלקוח עקב הפרה שכזו. עלול להביא לעריכת חישוב מחודש של חיובי הלקוח בהשבת ההלוואה, כך שהריבית האפקטיבית תהיה בדיוק אותה הריבית הנקובה בהסכמי ההלוואה.
משהובהרה חובת הגילוי החלה על התובעת, יש לבחון אם הופרה חובה זו ביחסי התובעת והנתבעים, וביחס לאותו סכום ששולם לגרובר – 37,931 ₪ בצירוף מע"מ.
הטענה הראשונה להפרת חובת הגילוי, מתייחסת לחבות בהשבת ההלוואה בתום התקופה בה יפרעו השיקים שמסרו הנתבעים מראש.
לטענת הנתבעים, התחייבה התובעת בפניהם, באמצעות גרובר, כי בתום פירעון השיקים לא ידרשו לשלם כספים נוספים לפירעון ההלוואות ומעבר לאלו שיצטברו בפוליסות שנפתחו להם, כתכנית חסכון.
טענה זו כבר נדונה לעיל במסגרת בירור טענת "המעגל הסגור". נדונה – ונדחתה. הובהר שהבטחה או מצג כאלו להם טוענים הנתבעים כלל לא ניתנו להם. ממילא איפוא, שגם אין בסיס לטענה להפרת חובת הגילוי בהקשר טענה זו.
לטענת הנתבעים, הפרה התובעת את חובת הגילוי שכן הסתירה מהם את הריבית האפקטיבית בה יחויבו בגין העמדת ההלוואות. בטענה זו מפנים הנתבעים לתשלום ששילמו מראש לגרובר ומבקשים לראות בו חלק מעלויות העמדת ההלוואות.
לטענת התובעת, לא הייתה לה כל ידיעה על התשלומים ששולמו לגרובר ולכן יש לדחות על הסף כל ניסיון לבוא עימה חשבון בקשר עם סכומים אלו. טענה זו לא ניתן לקבל, ויש לערוך אבחנה בין אי ידיעת התובעת בהקשר הטענה לתשלום המימון מראש, לאי ידיעת התובעת בהקשר דנא של הטענה לחובת הגילוי.
בהתאם להוראות סעיף 33 בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, בכל הנוגע לכריתת חוזה ביטוח ולרבות חובת הגילוי, רואים את סוכן הביטוח כשלוח של המבטח. המשא ומתן שבין הנתבעים לגרובר וההסכמים שבעקבותיו כללו כריתת חוזה ביטוח והפקת הפוליסה, כך שגרובר היה שלוח של התובעת. ומשכך, אפילו לא ידעה התובעת על תשלומי העמלות שגבה גרובר מהנתבעים, הרי שצריכה הייתה לדעת על כך וממילא ידיעת גרובר, כשלוח התובעת, כמוה כידיעת התובעת.
ואם כך, יש לראות את התובעת כמי שידעה על התשלומים ששולמו לגרובר ולבחון אם נסיבות העניין אכן מבטאות הפרה של חובת הגילוי כלפי הנתבעים, וככל שכך – מהו הנזק והסעד הנובע מהפרה שכזו.

על הנסיבות והציפיות שהיו לנתבעים במהלך המשא ומתן לקראת נטילת ההלוואה, העיד גרובר כך (עמ' 27 – 28 בפרוט'; בציטוט להלן נעשו תיקוני הגהה; ההדגשות הוספו ע"י הח"מ):
מבחינת מנורה מה שהיה אמור לקרות ומבחינת מיקי ואני גם הצגתי את זה כך ללקוח הדברים שיהיו ברורים, הלקוח לצורך הדוגמה כדי שכבודו יבין ביקש לצורך העניין ואישרו לו 100 אלף שקל הלוואה, אוקי, כיוון שהכסף הזה עכשיו הוזרם לתוך פוליסה חודש בחודש בוא ניקח מספר שיתחלק לנו נוח, מספר שיתחלק ב-60, 120. אז הוא לוקח, אז אנחנו לוקחים ממנו עכשיו 2,000 שקל 60 תשלומים וכל חודש מפקידים לקופה 2,000 שקל הדעת נותנת ועבדך הנאמן קצת יודע מתמטיקה הדעת נותנת שה-120 שהלקוח יפקיד ה-2,000 הראשונים ואחרי זה עוד 2,000 ועוד 2,000 לאט לאט במשך השנים אנחנו מקווים שיצבור איזה שהיא תשואה ממוצעת של קופות גמל זה יכול להיות שני אחוז, שלושה, ארבע, זה גם היה יכול להיות לצערנו מקרה מיידוף מינוס 40 באותה שנה וזה מאוד רלוונטי לתיק שלכם קרי, מה עשה מיקי א מר אם התשואה היא פחות...
אם התשואה הצפויה זה פוליסה משתתפת ברווחים והסברתי את זה לכל הלקוחות ברחל ביתנו הקטנה אז יכול להיות שיהיה הפסד ויכול להיות שיהיה רווח אבל הסבירות היא אם לא היה קטסטרופה של 2, 3, 4 אחוז תשואה בשנה ואתה משלם 6 אחוז יש דלתא של 2, 3, 4 אחוז שלילית לרעתך בהלוואה לכן סביר להניח כשאתה תפדה את הפוליסות האלה לטובת החזר הלוואה תפדה את הפוליסות לטובת החזר הלוואה השיקים לא ילכו לפוליסות, להלוואה זה לא לוח סילוקין ...
... הלוגיקה הייתה שאחרי שנתיים, חמש שנים במקרה שנתתי לדוגמה הלקוח הפקיד 120, יהיו לו 140, הוא לקח רק 100 הלוואה כי נתנו, לקחו את המקדם ביטחון של אותם 125 אחוז בין 80 ל-100 לקחנו את המקדם ביטחון ולכן סביר...
אז לכן אם תהיה דלתא בסוף הדרך היא לא אמורה להיות גדולה מידי.
לפי גרסת גרובר איפוא, בעת שהוסכם על נטילת ההלוואות ועל התשלום באמצעות הפקדה לפוליסות משתתפות ברווחים, לא שיעור הריבית המדויק עמד לנגד עיני הצדדים, אלא התשלום החדשי הקבוע שנקבע לפי יכולת הנתבעים והאפשרות, הסיכוי, שהתשואה בסופו של יום תהיה כזו שיתרת התשלום לפירעון ההלוואה תהיה קטנה.
בחינת גרסת הנתבעים, כפי שהיא משתקפת בעדות מישל, מעלה שכך בדיוק גם סברו הנתבעים. לפי עדות מישל, הנתבעים כלל לא התעניינו בשיעורי הריבית שישולמו לתובעת בגין ההלוואה (למשל עמ' 101; ש' 9 בפרוט'). וכך הסביר מישל את שיקוליו בנטילת ההלוואה (עמ' 126; ש' 17 – 28 בפרוט'; ההדגשות הוספו ע"י הח"מ):

אף אחד לא הכריח אותי עובדה שלא הייתי צריך כסף ופנו אלי לתת אלי לכסף אז אם מישהו פונה אליך ונותן לך אפשרות לקבל הלוואה ללא ביטחונות וללא זה וללא שום דבר הכל בסדר נותן לך פה איזה שהוא פיתוי שאתה גם אם אתה לא צריך אז אתה יכול אולי לעשות משהו עם הכסף להשקיע אותו בעסק או במשהו אחר ...
אז אם אתה מקבל את הכסף בצורה כזאת ואני לא פניתי למיקי אני את מיקי לא הכרתי מעולם לא פניתי מעולם זאת גם פעם ראשונה שאני לוקח ונוטל הלוואה מחברת הביטוח, זאת גם פעם אחרונה כן? אבל אין פה, יש בנקים בשביל הדבר הזה בגלל הפיתוי ששי עשה את ההיכרות ובא ונתן אנחנו ראינו פה את, את, את ההתנסחות והזה של מיקי איש ממולח מפולפל חבל על הזמן הוא ידע פשוט איך להביא לי, איך לקנות את זה.
מישל מאשר כי השיקול המרכזי שעמד לנגד עיניו בנטילת ההלוואה הוא האפשרות ליטול הלוואה בלי בטחונות ובהחזר חדשי קבוע. מישל מעיד במפורש שכלל לא נזקק להלוואה והחליט ליטול אותה רק מאחר והוצגו לו תנאים אטרקטיביים אלו – הלוואה בלי בטחונות.
כה טובים היו תנאים אלו, שמישל כינה אותם בעדותו "הלוואת בוננזה". וכך עוד העיד (עמ' 108 בפרוט'; ההדגשות הוספו ע"י הח"מ):
אז אני, אז אני שוב הפעם אחדד את מה שאני אומר מיקי גרובר הציג מצג שאני, אתה תשלם איקס לצורך העניין ה-16 אלף שקלים האלה בחודש עבורך ועבור אישתך בסך, בתקופה של 60 חודש הריבית תשולם מראש כרגע והכספים שאתה נותן לי כי פה לא היה ביטחונות או כלום הייתי גם באותה תקופה לקוח גדול מאוד של מנורה עם תיק של מיליונים עם זה האוטובוסים, המשאיות, הנדל"ן וכל הזה ולא היה צריך. זאת אומרת אין צורך אם הייתי רוצה לקחת הרי הלוואה מפוליסה ה רי אצלכם במנורה היו לי פוליסות ביטוחי מנהלים וביטוחי חיים שיכלתי לקחת משמה הלוואות זה לא, זה לא היה זה, זה כל הארומה הזאתי מסביב הייתה הלוואה גרידא של הביטחונות שלה או הזה שלה או מה שמיקי רצה לעשות. אני לא מבין גדול בביטוח זה לא התחום שלי וכל הפרמטרים וכל הכללים האלה מי שקבע אותם זה רק מיקי גרובר את התקופה, את הזמן, את, את, את ומה עושים עם הכספים אמר שבאמצע התקופה, לקראת סוף התקופה אותם כספים שהם זה זה מה שהיה נקרא הלוואת בוננזה הלכנו לקראת סוף התקופה הבטוח, הכספים האלה שאתה רוצה שאני אקים עליהם כרגע, אתה נותן לי אותם כרגע מראש הרי אם אתה לא נותן לי אותם מראש אז קח הלוואה, קח כרטיס אשראי או קח הוראת קבע בבנק 16 אלף שקל תודה רבה ונגמר למה צריך לתת לך 60 חודש מראש?
כך מודה מישל במפורש, כי היתרון הגדול שמצא בעסקה שהוצעה לו היה נטילת הלוואה בסכום גדול בלי בטחונות, בתשלום חדשי קבוע, ובהתחייבות לפירעון בתום התקופה. מישל כלל לא מזכיר את תחשיבי הריבית כבעלי משקל ברצונו בעסקה.
אשר לתכליתו של התשלום שהועבר מראש, הסביר גרובר בעדותו כי התשלום היווה למעשה תשלום "שכר טרחה" ששולם לו על חלקו בהעמדת ההלוואות לנתבעים. אותה "הלוואת בוננזה" שניתנת בלי בטחונות. לפי גרסתו, שכר הטרחה נקבע במשא ומתן מול הנתבעים, חלקו הועבר לב"כ הנתבעים כשכר טרחה על חלקו ביצירת הקשר, חלקו בכלל הושב לנתבעים לאחר שיג ושיח. עד התברר שככל הנראה התשלום כולו בכלל נרשם כהוצאה של החברה שבבעלות מישל וכאשר מישל לא טרח לברר ולהבהיר בעדותו כיצד נרשם בספרי החברה ואם קוזז המע"מ בעטיו (עמ' 129 – 130 בפרוט').
לפי גרסת מישל, התשלום לגרובר נועד לבטא את "תשלום הריבית" על ההלוואה, אלא שגרסה זו כבר נדחתה ולא נותרה אלא גרסתו של גרובר כהסבר לתשלום ששילמו הנתבעים.
וכך לא נותר אלא לסכם את אשר ארע. בתיווך ב"כ הנתבעים נוצר קשר בין גרובר לבין מישל, ונדונה האפשרות שהתובעת תעמיד הלוואה לנתבעים. הנתבעים כלל לא נזקקו להלוואה שכזו ומבחינתם, האטרקטיביות המרכזית בנטילתה הייתה היותה הלוואה שאין צורך להעמיד נגדה בטחונות. מבחינת התובעת מאידך, האטרקטיביות בהעמדת ההלוואה לנתבעים גם בלי בטחונות, הייתה המכירה המקבילה של פוליסת ביטוח וההתקשרות עם לקוחות שהסיכון שלא יעמדו בהתחייבויותיהם קטן. במהלך המשא ומתן לקראת נטילת ההלוואות, הוסבר לנתבעים שהתשלומים שישלמו מדי חדש יופקדו בפוליסת ביטוח אשר צוברת תשואה, כך שיש אפשרות שאותם רווחים שיצטברו גם יביאו לכך שבתום תקופת התשלומים לא יצטרכו להוסיף על ששילמו מדי חדש, או שהסכום שיצטרכו להוסיף יהיה קטן יחסית. לנתבעים לא הובטח בשום שלב שלא יצטרכו להוסיף דבר.
נוכח מתווה זה, היעדר הצורך בביטחונות והסיכוי הגלום בו, הסכימו הנתבעים לשלם שכר טרחה לגרובר ולא התעניינו כלל בשיעורי הריבית בהם יחויבו. כך עשו הנתבעים כשהם לא זקוקים כלל להלוואות, כשהם מלווים בפרקליט מטעמם, כשחלק משכר הטרחה בכלל מיועד לפרקליט מטעמם (בין אם ידעו על כך ובין אם לאו), וכאשר ההתקשרות בכללותה מהווה מבחינתם לא פחות מ- "בוננזה".
בנסיבות ספציפיות אלו, וביחס ללווים ספציפיים אלו, אין כל יסוד לטענה בדבר הטעיה או הפרת חובת הגילוי של התובעת. לא בקשר עם הריבית האפקטיבית בה לא התעניינו הנתבעים, לא בקשר עם הפקת הפוליסות ולא בכלל. ומשלא הופרה חובת הגילוי, גם נדחית הטענה לנזק כלשהו שנגרם בעטיה לנתבעים או לזכות לחישוב מחודש של החבות בהשבת ההלוואה.
לטענת הנתבעים, התנהלות התובעת מהווה דוגמא למצב של "התניית שירות בשירות", באשר לא חפצו מכלל ברכישת פוליסות ביטוח אלא בהלוואה בלבד.

לפי גרסת הנתבעים, מלכתחילה לא היה להם כל עניין ברכישת פוליסת ביטוח כלשהי מהתובעת במסגרת עסקה זו, אלא בנטילת ההלוואות. התובעת, כך טוענים הנתבעים, התנתה את מתן ההלוואות ברכישת הפוליסות והפקדת הפרמיות לחיסכון, שזו עסקה מלאכותית בה לא חפצו. במצב זה, טוענים הנתבעים, נוכח חוסר תום הלב של התובעת יש להכריז על ההתקשרות הביטוחית כבטלה ולראות בכל התשלומים במסגרתה ככאלו שנועדו לפירעון ההלוואה בלבד.
עובדתית, אין מחלוקת על כך שהנתבעים התקשרו עם התובעת בהסכם אשר לדידם הייתה לו תכלית אחת ויחידה – נטילת ההלוואות באותם תנאים נוחים של פירעון עתידי ובלי בטחונות. התובעת, היא שדרשה מהנתבעים לרכוש את הפוליסות כתנאי להעמדת ההלוואות, וכך גם היה.
לפי גרסת הנתבעים, אסור היה לתובעת לעשות כן. אסור היה לתובעת, כחברת ביטוח, להתנות מתן הלוואות ברכישת פוליסות ביטוח בכלל ואותן פוליסות בטוח "משתתפות ברווחים" בפרט. את הבסיס לטענה זו מבקשים הנתבעים למצוא באותן הלכות העוסקות בתאגידים בנקאיים. הלכות בגדרן נקבע שאסור לו לבנק לנצל את כוחות העדיף מול הלקוח לשם התניית שירות אחד ברכישת שירות אחר (למשל: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577). דא עקא, שבעניין זה לא ניתן לערוך הקבלה בין ההלכות המתייחסות לתאגידים בנקאיים לאלו המתייחסות לחברות ביטוח. לא ניתן, שכן ההסדר הקבוע בחוק בעניין זה שונה.
הפסיקה הבוחנת את איסור התנית שירות בשירות ביחס לתאגידים בנקאיים, מתבססת על הוראות סעיף 7 (א) בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 , האוסרות על תאגידים בנקאיים להתנות מתן שירות ברכישת שירות אחר. לעומת זאת, ביחס לחברות ביטוח מצויה הוראה שונה. ההוראה בסעיף 57 בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981, שלפיה נאסר על חברת ביטוח התניית עשיית ביטוח ברכישת ביטוח או שירות אחר. לפי הוראה זו, אסור היה לתובעת להתנות עשיית ביטוח בהעמדת הלוואה. והרי לא זה המצב בעניין דנא. לא זו בלבד שהנתב עים לא הצביעו על מקור בדין לאיסור התניית הלוואה ברכישת ביטוח, אלא שקשה להצביע על הגיון בטענה שכזו. קשה להבין מה לא סביר במצב בו מתנים העמדת הלוואה, בין היתר, בעריכת ביטוח חיים ללווה.
לא זו אף זו שקשה להבין מה נפקות תהא לקבלת הטענה. הרי אפילו נמצא שיש לקבל את הטענה ולהכריז על בטלות הפוליסות, לא היה בכך כדי לאיין את חובת הנתבעים בהשבת ההלוואה. לכל היותר, במצב שכזה, ניתן היה לבחון את משמעות העברת כל הכספים מהשיקים שנמסרו מראש לצורך פירעון ההלוואה, אלא שהנתבעים לא הציגו כל תחשיב המראה כיצד מצב שכזה היה משליך על חישובי התובעת. התחשיב היחיד שהציגו הנתבעים, באמצעות המומחים מטעמם, התייחס להפחתת סכום ההלוואה מראש בסך של 132,810 ₪. נקודת מוצא עובדתית חסרת בסיס שנדחתה.
לפיכך, הן בהיעדר בסיס לטענה שאסור היה לתובעת להתנות העמדת הלוואה ברכישת פוליסת ביטוח, והן בהיעדר תחשיב שיסביר את ההשלכות החשבונאיות של קבלת הטענה – הטענה להתניית שירות בשירות נדחית.
לטענת הנתבעים, יש לשלול מהתובעת כל זכות להשבה העולה על קרן ההלוואה, שכן נוכח השימוש שעשתה בכספים שהחזיקה בנאמנות למתן ההלוואה, חיוב בריבית יהווה עשיית עושר שלא במשפט.
לפי גרסת הנתבעים, ממסקנות דו"ח בר-לב מתברר שהתובעת העמידה הלוואות דוגמת זו שניתנה לנתבעים, מכספי עמיתים שהיא מחזיקה בנאמנות. משכך, טוענים הנתבעים, הפרה התובעת את התחייבותה לנהל את כספי העמיתים לטובתם הם בלבד. לא לטובתה היא של התובעת. כך גם הריבית שגבתה התובעת ממתן ההלוואות הללו, שייכת לעמיתים ולא לתובעת והתובעת גם חויבה בתשלום פיצוי לעמיתים על הפסדי הרווח שגרמה להם בשימוש בכספם. נוכח זאת, טוענים הנתבעים שחיוב בריבית על ההלוואות יהווה עשיית עושר שלא כדין וכי ניסיון זה משמעותו ניסיון לבסס זכות תביעה על "עילה בת עוולה".
בירור טענה זו שלפיה יש לשלול מהתובעת כל זכות ל"פירות" ההלוואה שהעמידה לנתבעים מחייב, ראשית לכל, יצירת תשתית עובדתית. על הנתבעים היה להראות שהכספים שהעבירה להם התובעת במתן ההלוואה הגיעו לידיה שלא כדין. תשתית עובדתית שכזו לא הוצגה. אפילו נקודת המוצא הינה, כטענת הנתבעים, שכספי ההלוואה נלקחו מחשבון בו מחזיקה התובעת בנאמנות "כספי עמיתים", לא הוצגה כל ראיה לפיה שימוש זה בכספים היה אסור או פסול. הנתבעים מבקשים להפנות למסקנות בעניין זה בדו"ח בר-לב, אלא שאפילו ניתן למסקנות אלו משקל כלשהו ביחסי התובעת והנתבעים, כל שנאמר באותו הדו"ח בהקשר זה הוא שנמצא שהתובעת העמידה מכספים אלו הלוואות ללא בטחונות נאותים (למשל סעיף 6 בעמוד 84 בדו"ח). לא בדו"ח בר-לב ולא בכל מקור אחר נמצא בסיס לטענה שבכלל אסור היה לתובעת לעשות שימוש בכספים אלו. ממילא שאין כל בסיס עובדתי לטענה שהתובעת עשתה שימוש בכספים שהגיעו לידיה שלא כדין.
זאת ועוד, אפילו הניחו הנתבעים תשתית עובדתית לטענה לשימוש שעשתה התובעת בכספי עמיתים שלא כדין, לא ברור כיצד היה בכך כדי ליתן לנתבעים פטור מתשלום הפרשי ההצמדה והריבית על כספי ההלוואה. במצב שכזה, בהינתן שהונחה אותה תשתית עובדתית חסרה, לכל היותר יכלו אותם "עמיתים" לבקש לבוא חשבון עם התובעת ולטעון להפרת התחייבויותיה כלפיהם. אותם עמיתים, לא הנתבעים, יכלו לטעון להתעשרות על חשבונם. למעשה, לא זו בלבד שלא על חשבון הנתבעים "התעשרה" התובעת, אלא ההפך הוא הנכון – קבלת טענה זו משמעותה שהנתבעים, אשר קבלו הלוואה ועשו שימוש בכספי ההלוואה, הם הם שיתעשרו שלא כדין אם יופטרו מתשלום ההצמדה והריבית על ההלוואה.
נוכח כל זאת – אין בסיס לטענה והטענה נדחית.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

לא נותר אלא לסכם.
התביעה שהוגשה התבססה על הסכמים להעמדת הלוואות לנתבעים, וחבותם בהשבת יתרת ההלוואות שלא הושבה עד להגשת התביעה. לא הייתה מחלוקת על כך שההלוואות אכן הועמדו ולא הייתה מחלוקת על תחשיבי התובעת.
טענת ההגנה הראשונה, העיקרית, עליה בקשו הנתבעים להתבסס לדחיית התביעה ואף לקבלת התביעה שכנגד, הינה הטענה העובדתית באשר להסכם בין הצדדים. לפי טענת הנתבעים, מראש הוסכם שהנתבעים ישלמו מראש את עלויות המימון וימסרו 60 שיקים דחויים, כך שבחלוף 60 חדשים מעת העמדת ההלוואות לא ידרשו לשלם עוד דבר. זו הטענה שהנתבעים כינו "המעגל הסגור".
בפועל, התברר שלא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים אשר התבססה כולה על עדות מישל; התברר שהטענה לפיה שולם מראש לתובעת (באמצעות סוכן הביטוח גרובר) סך של 132,810 ₪ איננה נכונה; התברר שהסכום ששולם מראש לגרובר עמד על 37,931 ₪ ומע"מ בלבד; התברר שתשלום זה נועד להיות עמלה לגרובר על חלקו בהעמדת ההלוואות לנתבעים ולא "תשלום המימון"; והופרכה הטענה לסיכום לו טענו הנתבעים.
כך נמצא שההסכם בין הצדדים כלל העמדת הלוואות לנתבעים וכנגדן פתיחת פוליסות ביטוח "משתתפות ברווחים", אשר הכספים שהעבירו הנתבעים הופקדו במסגרתן והושקעו בתקווה לתשואה חיובית. הצדדים הסכימו כי בתום תקופת הפוליסות ישמשו הכספים שהצטברו בהן לפירעון ההלוואות, אך לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות שלא יצטרכו להוסיף על הכספים שהצטברו. בכך נדחתה טענת "המעגל הסגור".
יתר טענות הנתבעים התייחסו לחבות התובעת בהיותה חברת ביטוח. לטענת הנתבעים, הפרה התובעת את חובת הגילוי החלה עליה, חובה הכוללת את החובה לגלות לנתבעים מראש את העלות האפקטיבית של ההלוואה שהועמדה להם.
נקודת המוצא בבחינת טענה זו הייתה שאכן על התובעת, כחברת ביטוח ונוכח מעמדה במגזר הפיננסי, חלה חובת גילוי מוגברת בדומה לזו החלה על תאגידים בנקאיים. חובת גילוי הכוללת גם את חובת הגילוי של הריבית האפקטיבית בה יחויב לקוח הלווה כספים מהתובעת. עוד נקבע שלשם חישוב הריבית האפקטיבית וקיום חובת הגילוי, יש להביא בכלל חשבון את כל העמלות הכרוכות בהעמדת ההלוואה ולרבות כאלו שגבה סוכן הביטוח, שלעניין זה הינו ידה הארוכה של חברת הביטוח. משמע, נתקבלה טענת הנתבעים לחובת גילוי רחבה ולחובת גילוי המתייחסת גם לעמלות הכרוכות בהעמדת ההלוואה.
עם זאת, נמצא שבנסיבות הייחודיות של תביעה זו, אין בסיס לטענה להפרת חובת הגילוי. כך נמצא מאחר ומהעובדות שהתבררו עלה שהנתבעים כלל לא התעניינו בריבית המשולמת על ההלוואה, אלא בעובדה שאינם נדרשים להעמיד בטחונות , שמועד הפירעון של ההלוואות ידחה ב- 5 שנים, שבמהלכן ישלמו תשלום חדשי קבוע של 16,000 ₪ בלבד, תשלום שיופקד בפוליסות ביטוח נושאות תשואה.
בנוסף, נמצא שממילא הטענה להפרת חובת הגילוי בתשלום עמלות לסוכן הביטוח התייחסה לסכום נמוך בהרבה מזה לו טענו הנתבעים – 37,931 ₪ ומע"מ בלבד, ולא בסך של 132,810 ₪ כפי שנטען. הנתבעים אף לא טרחו להציג תחשיב המתייחס למשמעות הכספית שיש לתשלום ששילמו לגרובר בפועל על תחשיבי הריבית בגין ההלוואות.
הנתבעים טענו לחוסר תום לב בשל "התניית שירות בשירות", אך נמצא שגם לטענה זו אין בסיס. נמצא שאין בדין הוראה האוסרת על חברת ביטוח התניית העמדת הלוואה ברכישת פוליסת ביטוח. נמצא שאפילו נמצא בסיס לפגם שכזה בהתנהגות התובעת, לא הוצג כל תחשיב לנפקותו של כזה ממצא, שהרי ממילא חייבים הנתבעים בהשבת ההלוואות שנטלו.
ולבסוף, הנתבעים טענו לעשיית עושר שלא כדין מצד התובעת, באשר לשם העמדת ההלוואות נטלה כספים מחשבון נאמנות בו היא מחזיקה כספי עמיתים שלה. גם לטענה זו לא נמצא בסיס, שכן לא נמצא בסיס לטענה שאסור היה לתובעת להעמיד הלוואות מכספים שהיא מחזיקה בנאמנות, ואפילו היה כזה בסיס לטענה – לא התעשרה התובעת על חשבון הנתבעים ואין הצדקה שהם, הלווים, לא יחויבו בתשלום הריבית על ההלוואות שנטלו.
נוכח מסקנות אלו, לא נותר אלא לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד.
אני מחייב את הנתבע 1, מישל אלקסלסי, לשלם לתובעת סך של 146,326 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד ובתוספת ריבית בשיעור של 6% לשנה ממועד הגשת התביעה.
אני מחייב את הנתבעת 2, אביבה אלקסלסי, לשלם לתובעת סך של 14 3,818 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד ובתוספת ריבית בשיעור של 6% לשנה ממועד הגשת התביעה.
בשים לב להתמשכות ההתדיינות ולמשאבים שהושקעו בבירור הטענות, אני מחייב את הנתבעים בנוסף גם לשלם לתובעת את אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
נתבע: מישל אלקסלסי
שופט :
עורכי דין: