ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מקוה ישראל כל ישראל חברים נגד תחנת שרות חולון בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר-וייס

התובעת:

מקוה ישראל כל ישראל חברים (חל"צ)
ע"י ב"כ עוה"ד חן אביטן ואח'

נגד

הנתבעות:

1. תחנת שרות חולון בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יהודה טוניק וחגי אורן ואח'
2. פז חברת נפט בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אורית יולס-דבי וניקולס גיפס ואח'
3. עיריית חולון
ע"י ב"כ עוה"ד צבי מורג

פסק-דין

מבוא:
בפניי תביעת התובעת (להלן: "מקווה") לסילוק יד הנתבעות מהמקרקעין הידועים כחלק מחלקות 43 ו- 44 בגוש 6046 (להלן: "המקרקעין" או "חלקה 43" ו "חלקה 44" בהתאמה).
טענות התובעת:
לטענת מקווה, יש לה זכות חכירה לדורות במקרקעין ועל כן זכאית היא לסעד של סילוק יד, ולהשלמת הסעד מבוקש גם צו כנגד הנתבעות להימנע מלעשות כל פעולה שתפריע למקווה או מי מטעמה לתפוס חזקה במקרקעין ו/או לעשות בהם שימוש, ולהימנע מלעשות במקרקעין כל שימוש בעתיד ומלהפריע למקווה לעשות שימוש במקרקעין.
רוב השטח של מקווה, המשתרע על כ – 3,300 דונם, אינו שייך לשטח השיפוט של עיר זו או אחרת, בהיותו מוגדר כ"שטח גלילי" בעל מעמד ייחודי שעוגן בחקיקה ראשית (חוק בית הספר החקלאי מקווה ישראל, התשל"ו – 1976 , להלן: " החוק").
בסעיף 4 לחוק נקבע איסור שינוי ייעוד הקרקע וכן מגבלות בנוגע לביצוע עסקה, אשר מחייבות אישור של שרי הפנים, החינוך והתרבות. בתוספת לחוק פורטו השטחים עליהם חל החוק.
המקרקעין אשר במחלוקת בהליך זה אינן נכללות בתוספת ולפיכך, החוק אינו חל עליהם. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דברי שר הפנים בטרם הצבעת הכנסת על החוק בקריאה ראשונה כי:
"בתוספת החוק פירוט מדוייק עם נומראציה של אותן חלקות אדמה שלגביהן הוחל החוק."
לשם פרשנותו של החוק בהתאם לרקע לחקיקתו, אני מוצאת להביא דברים נוספים אשר נאמרו באותה ישיבה על ידי חבר הכנסת אברהם כץ ז"ל:
"ערך מקרקעי מקווה-ישראל, שלא יסולא בפז, מזמין לחצים של יזמים וקבלנים, ראשי עיר ומתווכים, אנשי פיתוח וחברות שיכון. שרים בממשלה אינם יכולים תמיד לעמוד בלחץ; והיו דברים מעולם."
ומדברי חבר הכנסת אליעזר אבטבי:
"החוק המוצע הוא אחד החוקים שקבלתו מרנינה את הלב. קבלת החוק על-ידי הכנסת תהיה בבחינת מתנה נאה במלאת 105 שנה למקווה-ישראל."
לאור דברים אלו, אך ברור הוא כי החוק נועד לספק הגנה על אדמות מקווה ולא נועד לפגוע בה או לשלול מזכויותיה. לפיכך איני מוצאת בכך שחלקות 43 ו- 44 אינן נכללות בתוספת לחוק כדי ללמד כי נשללו זכויות מקווה בחלקות אלו.
המקרקעין הוחכרו במקור ל"כל ישראל חברים" (להלן: "כי"ח") כחלק מחלקה 1 בגוש 6046 אשר פוצלה לאחר מכן לחלקות 2 – 46 לצורך רישום זכויות חכירה על שם מורי ועובדי מקווה הגרים בשטחה.
הפיצול נרשם במרשם המקרקעין בתאריך 01.08.68 וזכויות החכירה של כי"ח ומקווה במקרקעין נרשמו אף הן במרשם במועד זה.
הסכם החכירה המקורי מול כי"ח (נספח ב' לתצהיר צפריר) נחתם ב- 11.05.56 ל – 99 שנים עם אופציה ל – 99 שנים נוספות וכלל גם שטחים נוספים (גוש 6012, חלקה 1, גוש 6013, חלקות 1 ו – 4; גוש 6014, חלקה 2, גוש 6047, חלקה 1) החכירה באה להסדיר זכויות שניתנו לכי"ח לפי בקשת קרל נטר בפירמאן העותמני משנת 1870. במסגרת הסכם זה הוסכם גם על הקמת מקווה, אשר תפקידה להחזיק ולנהל את בית הספר החקלאי מקוה ישראל, והיא תחכור בחכירת משנה את השטחים אשר הוחכרו בפירמאן העותמני לכי"ח לתקופת החכירה כולה.
על פי כתב התביעה, בהתאם לדו"ח משנת 2010 מצאה ועדת חקירה לבדיקת תחומי השיפוט של הרשויות המקומיות במחוז תל אביב כי קיימת אי התאמה בין עיריית חולון לבין התשריט משנת 1973, בין השאר עקב כך שהנתבעת 3 (להלן: " העירייה") סיפחה את שטחי החלקות 43 – 44 (המקרקעין) לתחומה.
מקווה פעלה משנת 2011 בדרכים שונות לשם סילוק יד הנתבעות מהמקרקעין על ידי הוצאת מכתבים, פגישות לשם הסדרת הנושא ותשלום דמי שימוש למקווה בגין השימוש.
הואיל ומאמצי מקווה להביא להסדרת סילוק ידי הנתבעות לא צלח, הובאה המחלוקת לפני בית המשפט.

טיעוני ההגנה:
הוגשו כתבי הגנה, תצהירים וסיכומים נפרדים על ידי כל אחת מהנתבעות.
עיקרי טענות ההגנה הן, כי הגשת התביעה נגועה בשיהוי, הואיל ועילת התביעה הייתה ידועה למקווה מאז שנבנתה תחנת הדלק בשלהי שנות החמישים, תחילת שנות השישים של המאה הקודמת ולכל המאוחר ידעה מקווה כי התחנה הוקמה בחלקה על חלק מחלקה 1, זאת מאז שנת 1967, אז הוכן תשריט של השטח וגבולה של חלקה 1 באזור בו נבנתה התחנה (נספח 21 לתצהירים מטעם העירייה).
לפיכך נטען כי מדובר בשיהוי של כ – 47 שנים לכל הפחות, אשר במהלכן הנתבעות 1,2 השקיעו במקרקעין ושינוי מצבן לרע עקב הסתמכותן על כך שהמקרקעין הוחכרו לשם הקמת תחנת דלק לטווח ארוך.
טענתן העיקרית, לגופו של עניין , היא, כי חלק המקרקעין נרשמו בטעות על שמה של התובעת והיא נתנה הסכמתה לתיקון הטעות על ידי מחיקת הרישום על שמה ביחס לחלקה 44 (תוך שהפנו להתכתבות מתחילת שנות ה-90 בין האחראי לרישום במחוז במנהל מקרקעי ישראל למר מאיר כרמי מכי"ח, בו הועלתה הטענה לטעות ברישום עוד משנת 1968 והסכמת מר מאיר כרמי לתיקון כפי שהתבקש – נספחים 12 ו- 13 לתצהיר מטעם העירייה).
הנתבעת 2 (להלן: "פז") טענה כי המשא ומתן להקמת תחנת הדלק והקצאת המקרקעין להקמתה, התנהל בין השנים 1947 לבין 1954 וכי כבר אז תוכננה הקמת התחנה על שטחים המצויים בחלקם בגוש 6990 חלקות 14,11,8,7 וחלק מחלקה 1 גוש 6046, כפי שעולה לטענתה בהסכם מיום 11.09.55 בו מתחייבת העירייה לבעלי המניות דאז של הנתבעת 1 (להלן: " תחנת השירות") כי היא תחכיר להם את רצועת המקרקעין הנמצאת בגוש 6046 חלקה 1, בנוסף למקרקעין נוספים, לכשהיא תקבל בעלות בהן או תקבל בהן זכות חכירה.
פז הבהירה כי לעירייה היה ידוע על סמך בדיקת מודד מוסמך שבדק את הנושא ושלח את תוצאות בדיקתו למהנדס העיר ביום 06.10.54, כי השטח הנדרש להקמת תחנת הדלק מצוי בחלקו בתחום חלקה 1 בגוש 6046. רצועת שטח הנמצאת מחוץ לגדר של מקווה, הואיל והגדר הוזזה כאשר הורחבה דרך הכניסה לעיר על חשבון אדמות מקווה, אך הדרך המורחבת לא נרשמה בצו דרך ציבורית והקרקע נשארה להיות רשומה על שם מקווה. אציין כבר עתה כי לא הונחו בפניי ראיות התומכות בטענה זו.
נטען כי בהתאמה תיק הנכס של תחנת השרות כולל בלוח השטחים את החלק שנבנה על חלק מחלקה 1 גוש 6046 (1,780 מ"ר) (נספחים 9 ו-10 לכתב הגנה פז)
עוד טוענת פז, כי בנסיבות המקרה לא יהיה זה צודק לסלק ידה מן המקרקעין, לאחר זמן כה רב והשקעת הון עתק בפיתוח המקרקעין לאור הסתמכותה על המצגים מצד המנהל והעירייה והתנהגותה בפסיבית והאקטיבית של מקווה.
העירייה טוענת שהחלק מחלקה 1 בגוש 6046 שהפך לימים להיות חלק מחלקה 44 בגוש 6046 מוחכר לה ע"י המינהל (למרות שלא נרשם כך), הואיל והמינהל מקבל ממנה דמי חכירה בגין השטח תוך התכתבויות בהן מוזכר השטח במפורש.
העיריה מפנה לעדות של מר נחמיה שקד (מנהל מחוז ת"א של המינהל), אשר העיד בבית המשפט השלום בת"א בשנת 1992, כי "בטעות נרשמה חלקה ע"ש מקווה ישראל וניתנה הודעה על כך ואז אפשר יהיה לתקן את הרישום".
העיריה מציינת שלמנהל לא הייתה בעיה לתת לה גם חלק מחלקה 43 בגוש 6046 והוכן הסכם בשנת 1997 לחילופי מקרקעין שבסופו של דבר לא יצא לפועל, אך מוכיח שהמנהל אינו רואה בשטח כשטח המוחכר לכי"ח או למקווה.
הנתבעות מפנות לסעיף 14 לחוק המקרקעין אשר קובע שגם בהתקיים בעלות או זכויות אחרות במקרקעין אין בכך כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר.
בכתב תשובה הכחישה מקווה את אמיתות המסמכים העתיקים אשר צורפו לכתבי ההגנה מטעם הנתבעות, אולם במהלך ההליך חזרה בה מהכחשה זו.
עוד טענה מקווה, כי יש במוצגים אשר צורפו משום הודאת בעל דין, בכך שהעירייה ידעה שהיא אינה בעלת זכויות במקרקעין, כפי שגם ידעו זאת מקבלי הזכויות ממנה, הואיל והעובדה כי לא נרשמו לטובת העירייה זכויות חכירה או בעלות במקרקעין נרשמו בהסכמים שנחמתו בין הנתבעות.
מול טענות הנתבעות לקיומה של טעות ואף הסכמת מקווה לתיקון הטעות, נטען כי ניצב המרשם בו לא נעשה כל שינוי או תיקון וכי הנתבעות לא הציגו כל מסמך מכוחו הן בעלות זכות כלשהי במקרקעין.

העדים והראיות:
ביום 21/01/2019 העיד בפניי, מר נחמיה שקד, בעדות מוקדמת, לבקשת הנתבעות, לאור גילו המתקדם של עד זה. מר שקד שימש כמנהל מחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל (הנקרא לעייל "המינהל") בין השנים 1982-1992 ופרש לפני כשלושה עשורי שנים.
ביום 01/04/2019 העידו בפניי מטעם מקווה:
הגברת גליה סגל יפתח – ראש צוות ברשות מקרקעי ישראל אשר חתומה על תעודת עובד ציבור אשר הוגשה וסומנה ת/1. אשר לבקשת ב"כ תחנת השרות במהלך עדותה (עמוד 27, שורות 11-9 לפרוטוקול), שלחה התייחסותה למפה אשר הוצגה לה בנוגע לשטח אשר הוחכר לבניית התחנה וצרפה מפה משנת 2002 שהיא זו המציגה את השטח התואם לחוזה החכירה מול העירייה. צוין כי לאחר בדיקת סגנית מודדת המרחב, החכירה לתחנת הדלק אינה כוללת את חלקה 44.
מר חיים גלנצר עורך חוות דעת אשר הוגשה על ידי התובעת, מר רונן צפריר מנכ"ל מקווה החל משנת 2006.
מטעם הנתבעות העידו:
מר ישי גרניט מנהל עסקים בפז.
ביום 02/04/2019 העידו מטעם הנתבעות:
המודד מר זאב כהן,
עורכת דין שרית לוי מטעם עיריית חולון,
מר שגיא לוין אודות חוות דעתו אשר הוגשה מטעם עיריית חולון.
לתצהירי מקווה צורפו מסמכים רבים ובהם:
מפת הגוש משנת 1925, הסכם בין המדינה לכי"ח מיום 16.03.56 (נספח ב' בסעיפים 2 ו- 3 להסכם התחייבה המדינה להחכיר למקווה את האדמות שהוחכרו בפירמאן לכי"ח), שטר החכירה מיום 03.11.60, שטר חכירת המשנה מכי"ח למקווה מיום 03.11.60 (על פיהם הוחכרה בין השאר חלקה 1 בגוש 6046 מיום 16.03.56 לתקופה של 99 שנים), הודעת המנהל מיום 07.12.66 על הפרדת חלקה 1 בגוש 6046 ל45 חלקות מס' 46-2 לצורך רישום החכירות בשם עובדי ומורי מקווה, תכנית גוש 6046 חלקה 1 הכוללת את החלוקה לחלקות 46-2, לצרכי רישום משנת 1964 (נספח ז'1), נסח הרישום של המקרקעין, תזכיר ההתאגדות של מקווה, תקנות ההתאגדות של מקווה, מכתב העירייה מיום 19.09.55 לעניין החכרת משנה של שטח תחנת הדלק ובו מובהר, כי יוחכר חלק מחלקה 1 בגוש 6046 לאחר שהעירייה תקבל בעלות או חכירה באותו שטח, הסכם החכירה בין נכי צה"ל לפז מיום 11.09.55 (נספח יא' - בסעיף 2 נרשם שהעירייה התחייבה להחכיר לכשהדבר יהיה אפשרי 1,780 ממ"ר מתוך חלקה 1 בגוש 6046), הסכם מיום 31.12.61 בין העירייה לתחנת השרות להחכרת משנה (המקרקעין אינם נכללים בהסכם זה), הסכם משולש בין פז, תחנת השרות ונכי צה"ל מיום 13.10.68 (נספח יג' – בו נרשם בסעיף ב' כי העירייה משתדלת להשיג זכות בעלות או חכירה בחלק מהמקרקעין "הרצועות"), הסכם פשרה בין העירייה לתחנת השרות מיום 25.03.79, מכתב מיום 25.03.79 מתחנת השרות לפז אודות הפשרה בבוררות שבין העירייה לתחנת השרות, חוות דעת שמאית מיום 07.08.77 (בה נרשם בסעיף 5 שחוזה החכירה בין רשות הפיתוח לעירייה מיום 15.07.54 הוא על שטח של כ- 3,753 מ"ר מתוך חלקות 7,8, 11 בגוש 6990), מכתב הסכמה מיום 01.08.11 ממקווה והעירייה לוועדת החקירה לגבולות שיפוט (לפי סעיף 2.1 הוסכם שגבול השיפוט של העירייה אינו כולל חלקות 43 ו- 44 בגוש 6046), הסכם בין מקווה לתחנת השרות מיום 25.12.08 למתן רשות לשימוש בקרקע לחניה ציבורית, דוח אי התאמות בגבולות שיפוט העירייה מדצמבר 2010, התכתבויות שונות.
לתצהירי תחנת השרות צורפו מסמכים שונים ובהם:
העתק הסכם החכירה שבין רשות הפיתוח לעירייה מיום 15.07.54 (המקרקעין לא נכללו בהסכם), הסכם החכירה בין העירייה לנכי צה"ל מיום 18.01.55 (בו לא הוזכרו המקרקעין), דרישת המנהל מיום 18.12.91, מתחנת השרות לדמי הסכמה בנוגע לחלקה 44, מכתב המנהל לעירייה מיום 11.04.65 בו מכתב שתחנת הדלק אינה נמצאת על השטח אשר הוחכר לעירייה ונמצאת למעשה בגוש 6046 ועל כן יתוקן החוזה, מכתב המנהל למקווה מיום 16.05.91 לגבי טעות ברישום חלקה 44, מכתב מאיר כרמי בשם מקווה מיום 14.01.92 המאשר בקשת המנהל, פרוטוקול עדות נחמיה שקד מיום 16.02.92, תרשים גבול מיום 07.04.67 שהוכן עבור מקווה על ידי זאב כהן, התכתבויות.
לתצהירי פז צורפו מסמכים שונים ובהם:
מכתב מהנדס העיר חולון מיום 05.02.54 המאשר כי התחנה תופסת שטח המצוי גם בחלקה 1 בגוש 6046 (נספח 3), צילום תיק הבניין של התחנה בעירייה, אומדן עלות הקמת התחנה המקורית, דוח המרכז את השקעותיה של פז בתחנה משנת 1987 ועד אוקטובר 2011, היתרי הבניה שהנפיקה העירייה לתחנה, פירוט דמי החכירה ששילמה פז בין השנים 1956 – 2011, פירוט תשלומי ארנונה ששילמה פז בשנים 2000 -2011 והתכתבויות.
לתצהירי העירייה צורפו מסמכים נוספים ובהם:
נסחי רישום חלקה 43 וחלקה 44, התכתבויות בין העירייה לרשות הפיתוח בקשר לתחנת הדלק (חלקות 44 ו- 43 אינן נכללות), מכתב מהמנהל לעירייה מיום 08.12.65 בו נרשם שכידוע התעוררה בעיה פורמלית הקשורה בגבולות השטחים המוחכרים לתחנת הדלק ולמקווה, העתק המפה שהופקדה מכוח החוק במשרדי הרשות.
הצדדים הגישו סיכומיהם.

דיון והכרעה:
התביעה הוגשה על בסיס סעיפים 16 ו- 21 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1999 (להלן: "חוק המקרקעין"), ועל בסיס היותה של מקווה החוכרת לדורות הרשומה במרשם מיום 01.08.68, על בסיס הסכם חכירה מיום 16.03.56.
מקווה היא חוכרת משנה של "כל ישראל חברים" שהינה החוכרת הראשית. החלקות נשוא הליך זה הינן חלק מחלקה אחת בגוש 6046 אשר פוצלה במועד ביצוע המרשם.
על החלקות נשוא ההליך וכן על חלקות נוספות נבנתה תחנת דלק וזאת על סמך התחייבות משנת 1955, של העירייה לרשום שטח של 1,780 ממ"ר מתוך חלקה 1 בגוש 6046 לאחר שהעירייה תקבל אותה לבעלותה או שתקבל זכות חכירה בהם.
לא זו בלבד שלא הובאה בפניי כל ראיה המעידה על קבלת בעלות או זכות חכירה על המקרקעין לעירייה, אלא שמתוך מכתב המינהל לעירייה מיום 11.04.65 (נספח 7 לתצהיר העירייה) עולה שכבר אז הודיע המנהל לעירייה, כי התחנה אינה מצויה רק בשטח שהוחכר לעירייה אלא גם על חלק מחלקה 44. לפיכך, בהעדר הסכם חכירה מתאים, הרי שהנסיבות מלמדות על פלישה של התחנה למקרקעין ללא כל זכות בדין!

הנתבעות העלו טענות שונות לקיומה של טעות במרשם של חכירת המקרקעין על ידי מקווה. בהקשר זה אני מוצאת להדגיש, כי על פי הדין לא יאפשר בית המשפט תקיפה עקיפה של המרשם, כפי שהבהיר זאת לאחרונה גם כבוד השופט, סגן הנשיא ישעיהו שנלר בהחלטתו לסלק את התביעה על הסף בה"פ (מחוזי ת"א) 5548-11-18 רשם המקרקעין תל אביב - יפו נ' רוני כץ, (16.07.2019) את ההלכה בעניין כי:
"לא ראוי כי בית המשפט יאפשר תקיפה עקיפה כאשר מעוגנים בדין הליכים ספציפיים לתקיפת מרשם המקרקעין (רע"א 6807/10 גאלי נ' עטיה (12.12.2010))"
על כן, על הנתבעות היה לפעול בהתאם להוראות תקנות 45, 70 ו- 71 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תשע"ב – 2011, ולא לנסות לעקוף את תקיפת הרישום במקרקעין ע"י טענת טעות בפני ערכאה זו שאינה מוסכמת לדון בכך בסמכות ישירה!
לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבעות לשיהוי, הואיל ומתוך ההסכמים שנחתמו בין העירייה לבין תחנת השרות ופז עולה, כי הובהר בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים, לגבי חלקה 44 שהעירייה לא מחזיקה בזכויות כלשהן לגביה ורק תפעל על מנת להשיג זכויות בה.
המבחנים שנקבעו בפסיקה אשר לאורם ראוי לדחות תובענה מחמת השתהות בהגשתה הם:
א. כאשר השיהוי כמוהו כזניחת התביעה;
ב. כאשר מצב הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה;
ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הנתבע להוכיח טענותיו כנגד התביעה;
(ע"א 656/79 גרינפלד נ' קרישן, פ"ד ל"ו (2) 309 (30.3.1982)).
כמו כן, מורה ההלכה, כי גם כאשר מתקיימים המבחנים האמורים, עדיין עומד לבית המשפט שיקול הדעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לשיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, (21.7.2007) ). עוד נפסק, כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל, (26.10.2009)).
לא מצאתי כי הוכח במקרה זה, שהשיהוי בהגשת התביעה על ידי מקווה כמוהו כזניחת התביעה. כל שהוכח הוא שמקווה ידעה כי התחנה נבנתה באופן חלקי על חלק מחלקה 44.
כך גם לא שוכנעתי כי הורע מצב מי מהנתבעות עקב השיהוי, נהפוך הוא, מתוך כל שהובא בפניי עולה כי הנתבעות זכו לעשות שימוש במקרקעין למטרות רווח במשך שנים רבות. בהקשר זה אני מוצאת להזכיר כי המחלוקות הכלכליות בין הצדדים אינן חלק מהליך זה, אולם אך ברור הוא כי מקווה מוגבלת ביכולתה לתבוע דמי שימוש לשבע שנים עקב התיישנות, לפיכך עבור עשרות שנות שימוש במקרקעין אין הנתבעות צפויות לשאת בתשלום.
כך גם לא שוכנעתי כי יכולתן של הנתבעות להוכיח טענותיהן כנגד התביעה נפגעו, הן עקב ריבוי המסמכים אשר הובאו מהתקופה הרלבנטית והן עקב סתירת טענותיהן כפי שעולה מתוך אותם מסמכים.
בהקשר זה אני מוצאת לציין, כי טוב עשו הנתבעות שלא עמדו על טענת ההתיישנות, הואיל ולפי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין לא ניתן עוד לרכוש זכות במקרקעין מוסדרים מכוח שנים. בעניין זה אני מוצאת להפנות לדבריו של כבוד השופט מצא בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, 494 (2000):
"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין..."

וכן לדבריו של כבוד השופט עמית בע"א 7744/12 ‏שעלאן נ' מדינת ישראל, בפיסקה 16 (14.8.2014):

"... לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח התיישנות דיונית..."
בעניין מעמדו של הרישום במקרקעין מוסדרים, והיכולת לתקן טעויות בו, ברצוני להפנות לשני פסקי-דין שניתנו בשנים האחרונות ע"י בית המשפט העליון:
ע"א 3190/15 מוחמד רג'א שואהנה נ' מדינת ישראל (08.05.2017) :
"לאור הוראות סעיף 81 לפקודת ההסדר וסעיף 125 לחוק המקרקעין, נפסק כי הרישום לאחר ההסדר מבטל כל זכות הסותרת אותו ויוצר בכך "לוח חלק" לגבי אותה זכות. המשמעות היא שמאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו. סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע כי אם שוכנע ביהמ"ש לאחר ההסדר שרישום של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי ביהמ"ש, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס. נקודת המוצא היא שאת סעיף 93 יש לפרש על דרך הצמצום, ועל הטוען לתיקון הרישום, נטל הוכחה כבד. זאת, על מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם. הפסיקה פירשה את המונח "שלא כשורה" כהשמטה של זכות שהייתה רשומה בפנקס קודם, כך שכיום קיימות שתי עילות בלבד לתיקון המרשם: כאשר הרישום הושג בדרך של מרמה או כאשר הרישום הושג באופן שבו הושמטה או נרשמה שלא כשורה זכות שהייתה רשומה בפנקס קודם. אין חולק כי המסלול של השמטת זכות לא עומד למערערים, באשר זכות המנוח לא הייתה רשומה בפנקס קודם. נותרה אפוא עילת התרמית, אשר אף היא אינה עומדת למערערים. אפילו אם שגה פקיד ההסדר בשיקול דעתו, וביהמ"ש רחוק מלקבוע זאת, אין בכך כדי להכניס את תביעת המערערים לגדרי התרמית כמשמעותה בסעיף 93 לפקודה". (ההדגשות שלי – ש.ק.ו.)

ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל (03.12.2015):

"הליכי ההסדר במקרקעין נועדו ליצור 'לוח חלק' לעניין הזכויות במקרקעין (ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב [פורסם בנבו] (9.5.1988) (להלן: "עניין דיאב")), באופן שמרגע הרישום בפנקס המקרקעין לאחר ההסדר, נמחקות הזכויות שקדמו לו (ע"א 2449/00 עזבון המנוח יוסף מוסטפא נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519, 525 (2001) (להלן: "עניין עזבון יוסף")). בהתאם לכך, סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כי: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". מוסיף סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וקובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969". העיקרון העומד בבסיס סעיפי חוק אלה הוא עיקרון סופיות המרשם, ולפיו נקודת המוצא היא כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון זה היא לבצר את אמינות המרשם ואת ודאותו, ולהבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים (ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2014) (להלן: "עניין שעלאן")). על חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם נאמר כי הוא "מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר" (עניין דיאב).

18. מחמת חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם, ועל מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, הותיר המחוקק בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר פתח צר בלבד לסתירת נכונות הרישום (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; עניין שעלאן). זו לשונו של סעיף 93 לפקודת ההסדר: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".

19. הפסיקה קבעה כי תיקון הרישום יֵעשה במקרים חריגים בלבד (עניין דיאב; רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (9.2.2003) (להלן: "עניין עבוד"); רע"א 8771/09 מינהל מקרקעי ישראל נ' הוישל ג'דוע חסאן אלאעסם [פורסם בנבו] (12.1.2010) (להלן: "עניין אלאעסם"), וכי את ההוראות המאפשרות את תיקון הרישום או את שינויו, ובהן הוראת סעיף 93, יש לפרש בצמצום (עניין דיאב; עניין עבוד; עניין אלאעסם)." (ההדגשות שלי – ש.ק.ו.).

למעלה מן הצורך אציין כי לטעמי, גם לאחר עיון בסיכומי הנתבעות, תוקפו של הרישום לגבי המקרקעין הנדונים לא נסדק ולו במעט, הואיל וכלל הטענות שהועלו ביחס לטעות הנטענת הינן משנים מאוחרות לרישום, כאשר אין בנמצא הסבר כלשהוא למקור ה"טעות" הנטענת על-ידי הנתבעות במועד ביצוע הרישום עצמו .

ניסיון הנתבעות להסתמך על עדותו של העד היחידי שהעיד על כך, מנהל מחוז ת"א במינהל לשעבר, מר נחמיה שקד, אין די בו על מנת לגרוע מתוקפו של הרישום. אציין, כי מר שקד סיים תפקידו במינהל לפני 27 שנים.
מקובלות עלי טענות מקווה בסעיף 4 לסיכומי התשובה מטעמה לפיהן, הסתבר במהלך עדותו של העד, כי עד זה אינו בקיא בפרטים, הצהיר על סמך זכרון אשר בדיעבד הסתבר כשגוי ואשר התייחס למקרקעין אחרים מהמקרקעין הנדונים כאן, העד לא ידע להסביר מה המקור לטענת ה"טעות" ובסוף העדות הסתבר כי העד סבר בטעות כי המקרקעין נשוא הסכסוך אינם מופיעים בחוזה החכירה ובשטר החכירה של מקווה, מה שאין הדבר כך במציאות, ומכאן גלגל את טעותו שלו למסמכים השונים ואף להטעיית מזכיר מקווה באותו הזמן, מר מאיר כרמי, שניכר בבירור מההתכתבות כי הסתמך על מה שנאמר לו על-ידי אנשי המינהל.

סוף דבר:
התביעה מתקבלת על כל שלושת הסעדים שנתבעו בסעיף 80 סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) לכתב התביעה. ב"כ התובעת יגיש פסיקתה לחתימתי לאחר שיפעל בהתאם לתקנה 198 לתקסד"א, ויכלול בה וגם את שתי הפסקאות שלהלן.
לאור השימוש הארוך שנעשה במקרקעין, המצריך תקופת התארגנות להפסקת הפעילות וסילוק ידם של כלל המבנים והמתקנים במקרקעין, הנני קובעת כי פסק-הדין יכנס לתוקפו רק בסוף המחצית הראשונה של שנת 2020 ודהיינו: ביום 30.06.20.
כל אחת משלוש הנתבעות תשלם בנפרד לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח מכל אחת מהן. גם סכום זה ישולם עד ליום 30.06.20 שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ועד למועד התשלום.
המזכירות תשגר פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ג אב תשע"ט, 24 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מקוה ישראל כל ישראל חברים
נתבע: תחנת שרות חולון בע"מ
שופט :
עורכי דין: