ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נגד רחמים פדלון :

בפני כבוד השופט יעקב גולדברג

התובעת
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

ע"י ב"כ, עו"ד יוסף אלברק

נגד

הנתבעים

  1. רחמים פדלון
  2. קרולינה פדלון

ע"י ב"כ, עו"ד שושי ביתן

פסק דין

לפני תביעה לסילוק יד מדירה הנמצאת ברח' הזמיר 87/2 בפרדס חנה (גוש 10119 חלקה 126) (להלן – "הדירה" או "הנכס"). תביעה זו החלה כתביעה לפינוי מושכר וביום 17.12.2013 הורה המותב אשר שמע את התיק באותה עת על העברת התביעה לסדר דין רגיל ביום 17.12.13. עקב אילוצים שלא היו קשורים בבעלי הדין, תביעה זו התבררה לפני מספר מותבים.

טענות התובעת
התובעת היא חברה ממשלתית העוסקת בניהול נכסי מקרקעין בשם מדינת ישראל. לטענת התובעת, הנתבעים מחזיקים בדירה שלא כדין ושלא ברשות ועל כן היא עותרת לסילוק ידם. לטענת התובעת הנתבעים פלשו לדירה כבר ביום 9.11.1994, כאשר נכנסו על דעת עצמם וללא רשות בנעליו של בן משפחה שהדירה הייתה מיועדת לו.
לטענת התובעת, עוד באותו יום פנתה למשטרה בתלונה על הפלישה למקרקעין והנתבעים אכן פונו מהדירה כחודש ימים לאחר מכן אולם מאוחר יותר חזרו לדירה. כנטען, הנתבעים סולקו מן הדירה בשנית, ככל הנראה לאחר צו הסילוק מיום 3.7.1995, אולם שבו ופלשו לדירה בשלישית. לטענת התובעת, תבעה את הנתבעים מספר פעמים ו לטענתה אף עומד נגד המשיבים פסק דין לסילוק יד שניתן בתיק 7869/02.
לטענת התובעת, הנתבעים פנו אליה בבקשה לפתרון דיור פעמים רבות החל מה-1.2.1995 אולם נדחו , בין היתר , בשל כך שהכנסתם המצרפית גבוהה ו משלא עמדו בתנאים לדיור ציבורי ולא היו זכאים לנכס נשוא התביעה. בד בבד טענה התובעת כי הנתבע היה פושט רגל וכי לא היה יכול לרכוש את הבית כפי שהציעה התובעת לנתבעים ואינו יכול להסביר את טענותיו להשקעות רבות בדירה.
לטענת התובעת, היות שלנתבעים אין כל זכות רשומה במקרקעין, הנטל על הנתבעים להוכיח זכותם, אם כשוכרים או כבני רשות ברשות בלתי הדירה ששילמו תמור תה.
לא למותר לציין כי בכתב התביעה טענה התובעת כי "לאחרונה בתאריך לא ידוע שבו הנתבעים ופלשו לדירה..." (פס' 11 לכתב התביעה). כפי שהתברר בחקירת המצהיר מטעם התובעת, טענה זו אינה נכונה (עמ' 15, ש' 28-29) והתובעת אינה חולקת על כך שהנתבעים נמצאים בנכס ברציפות מאז שנות התשעים למאה הקודמת . כמפורט בהמשך, טענה בלתי נכונה זו של התובעת משתלבת היטב עם תיעוד חסר של התובעת ולכל הפחות עם הצגת מסמכים חלקיים בלבד ובלתי רציפים ביחס לנכס, שאינם עולים בקנה אחד עם הציפייה כי התובעת תפעל כפי אחריותה בניהול נכסי הציבור.

טענות הנתבעים
הנתבעים העלו מספר טענות מקדמיות. ראשית הצביעו על סתירה פנימית מהותית, לטענתם, בין הסעד המבוקש (סילוק יד בעילת פלישה) לבין כותרת התביעה (פינוי מושכר). סוגיה זו הוכרעה עוד על ידי המותב הראשון שדן בתיק, כבוד השופט ג'השאן, אשר הורה ביום 17.12.2013 על העברת התביעה לסדר דין רגיל. עוד העלו הנתבעים טענת שיהוי בהגשת התביעה משך של מעל 18 שנים, טענה שנזנחה (ובצדק) בסיכומיהם.
לטענת הנתבעים, בשנת 1990 אושרה זכאותם לדירת עמידר . הם חתמו עם התובעת על חוזה שכירות לדירה ברחוב דרך למרחב בפרדס חנה, והתגוררו בה משך 4 שנים אולם ביום 10.11.1994 החזירו את החזקה באותה דירה לידי התובעת, לטענתם לאחר שמצאו את השכונה לא ראויה למגוריהם ומשבקשתם לדירה חלופית לא טופלה על ידי התובעת .
לטענתם, ביום 9.11.1994 נכנסו הנתבעים לדירה מושא התביעה, כאשר עמם ילדיהם, בני השנתיים והארבע שנים דאז, זאת לאחר שדודו של הנתבע, אשר זכה בדירה , ה ציע להם כי יתגוררו בנכס במקומו. במקביל הגישו בקשה להיכנס בנעלי הדוד כרוכש ים או כשוכרים של הנכס. לטענת הנתבעים, בקשתם להיכנס בנעלי הדוד סורבה בשל היותם פולשים והוצע להם לפנות את הדירה על מנת שניתן יהיה להשכיר להם אותה "בצורה מסודרת", "מאחר ואין מחלוקת שהנתבעים עמדו בתנאים המזכים אותם בדירת עמידר", כלשון סעיף 13 לכתב ההגנה.
כנטען, ביום 8.12.1994 פינו הנתבעים את הדירה במטרה לשכור אותה בצורה מסודרת ועברו להתגורר יחד עם אבי הנתבע שגר בדירה סמוכה. כאשר ראו כי הליך הסדרת מעמדם כשוכרים כחוק אורך זמן רב, שבו להתגורר בדירה על דעת עצמם.
לטענתם, ביום 6.7.1995 נמסר לנתבעים צו לסילוק יד. לאחר שיחה בין הנתבעים למנהל התובעת, מר דוד שטמפטר, צו זה בוטל.
עוד טוענים הנתבעים כי במהלך שנת 1998 בפגישת הנתבעים עם מר זכריה אסף במשרדי התובעת, נמסר להם כי כדיירי עמידר ובהתאם לדירוגם שנקבע על בסיס מצבם הכספי קיבלו הנחה גדולה בדמי השכירות, שהועמדו על סכום חודשי של 58 ₪. לטענת הנתבעים , ב כך התייחסה התובעת אל הנתבעים כאל דיירים ברשות ולא כפולשים.
לטענתם, לאורך השנים ועד לשנת 2003 התגוררו בדירה ברציפות ושילמו את דמי השכירות ואת יתר הוצאות הבית השוטפות. כנטען, בשנת 2003 נשלחו לפתע אל הנתבעים שוברי תשלום בסך 1,000 ₪ לחודש, סכום גבוה בהרבה מן הסכום שבו חויבו עד אז. לנתבעים התברר, לטענתם, כי אינם זכאים להנחה כיוון שאינם נחשבים עוד דיירי עמידר אלא פולשים. בנוסף, צברו הנתבעים חובות עקב אי תשלום דמי השכירות על סך 1,000 ₪ ובגין חוב זה הוגשה כנגדם תביעה כספית.
לטענת הנתבעים, בשנת 2009 קיבלו מכתב מהתובעת לפיו על פי החלטת ועדת מחירים במשרד הבינוי והשיכון מיום 10.7.2008 הם זכאים לרכוש את המושכר במחיר שנקבע בהתאם להערכת שמאי מטעם התובעת , אולם בפגישת הנתבעים עם אנשי עמידר הובהר להם כי אינם זכאים לתעודת זכאות כל עוד הינם מאכלסים את הדירה ללא היתרים נדרשים וללא תעודת הזכאות אינם יכולים לממש זכותם לרכישת הדירה. הצעות רכישה אלו חזרו גם במכתב שנשלח אליהם ביום 6.3.2013 אך גם שם צוין התנאי כי טרם רכישת הדירה עליהם לפנות אותה על מנת שיוכלו להוציא תעודת זכאות המהווה תנאי שבלעדיו אינם יכולים לרכשה.
לטענת הנתבעים, לאורך כל השנים עד לשנת 2003, עת התובעת הגדילה דמי השכירות ל-1,000 ₪ מדי חודש, התובעת קיבלה את דמי השכירות מהם ולטענת הנתבעים יצרה עימם הסכם שבהתנהגות ו/או הסכם מכללא לפיו הנתבעים דיירי עמידר הזכאים להתגורר בנכס נשוא התביעה.
לטענת הנתבעים משך כל זמן זה החל משנת 1995 ועד הגשת תביעה זו לא נמסרה כל דרישת פינוי מטעם התובעת, על אף שזו ידעה היטב על הימצאות הנתבעים בדירה ואף שלחה נציגים מדי שנה לדירה על מנת לברר תקינותה ומספר המתגוררים בה.
הנתבעים טוענים, כי החזיקו במושכר למעלה מ-18 שנים עד מועד הגשת התביעה, גידלו שם את חמשת ילדיהם (שלושה מהם עודם קטינים), השקיעו השקעות כספיות מרובות לצורך השבחת הנכס והפיכתו ראוי למגורים (ביניהם התקנת חלונות ודלתות, הנחת רעפים על הגג, רכישה והתקנה של דוד מים).
לטענת החלופית של הנתבעים, הם זכאים לסעד מן הצדק בדמות חלופה לפינוי באשר בעניין הנוכחי הצדק מחייב שלא להורות על פינוי הדירה. הנתבעים מוסיפים כי לתובעת לא נגרם נזק ממשי מהחזקתם בדירה ועל כן יש לראות בדרישת הפינוי של התובעת חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות. כמו כן, ביקשו כי ככל שביעת הפינוי תתקבל, תישמר להם הזכות לתבוע החזר הוצאות והשקעות שהשקיעו בדירה ופיצוי הולם.

ראיות הצדדים
מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר בועז שמש, רכז שטח מטעם התובעת. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר הנתבעת. כמו כן, הנתבעים זימנו לעדות את מר בועז נוי, מנהל משרד התובעת בחדרה בפרוטוקול הדיון מיום 8.3.18 הגישה התובעת באמצעות העדים ובהסכמה אסופת מסמכים שלא צורפו לתצהיריה. המדובר באסופה מקרית כמעט של מסמכים, אשר ניכר בה כי היא חלקית ומלמדת על תיעוד חסר ולקוי של התובעת לגבי תולדות הנכס, דבר האומר דרשני בכל הקשור לאופן מילוי אחריות התובעת בניהול הנכס הציבורי המוחזק על ידיה. במקום להציג מסמכים מסודרים אשר היו יכולים לפרוש תמונה ברורה של מצב הדירה על רקע טענות המחזיקים בה, התובעת ביססה טיעונה על מיני היקש ומסקנות שביקשה ללמוד מן המסמכים החלקיים שהציגה כאילו היה מדובר במסמכים שהתקבלו מצד שלישי ולא במסמכים שהיא מצווה לשמרם כחלק מאחריותה לנהל את נכסי הדיור הציבורי שברשותה. דוגמה בולטת לכך היא טענת התובעת כי מסמך ת/2 מהווה הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, כאשר אותו מסמך אינו אלא טיוטת הסכם, החתום על ידי הנתבעים בלבד ואין כל ראייה כי נחתם גם על ידי התובעת או כי הוגש לבית המשפט, לא כל שכן אושר וקיבל תוקף של פסק דין. התובעת הגישה לבית המשפט כתבי תביעות כספיות שהוגשו בעבר ובהן נטען כי התובעת הגישה גם תביעה לסילוק יד, אולם תביעה כזאת לא הוצגה לבית המשפט.
בין המסמכים שהציגה התובעת אציין את המסמכים הבאים :
ת/1 – כתב תביעה כספית בסכום של 10,000 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעים בגין דמי שכירות עד ליום 31.12.2001 (תיק אזרחי 7869/02 בבית משפט השלום בחיפה). בכתב התביעה צויין כי הנתבעים מתגוררים בנכס שלא כדין וללא הסכמתה או רשותה של התובעת ואף ללא תשלום כלשהו על חשבון השימוש בדירה וכי בד בבד עם הגשתו הגישה התובעת גם תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה. כאמור, תביעת סילוק היד הנזכרת בכתב תביעה ת/1 לא הוצגה כראייה בהליך הנוכחי, אין אינדיקציה לכך שהוגשה בכלל לבית המשפט בזמנה ו אין כל ראיה לגבי גורל אותו הליך, ככל שהוגש.
ת/2 – מסמך מיום 8.5.2002 בתיק 7869/02 הנ"ל . כאמור לעיל, מסמך זה נושא את חתימות הנתבעים בלבד, אינו נושא חתי מת התובעת ואף לא מופיעה על גביו (או בכל מסמך אחר שהוצג) החלטה שיפוטית המעניקה לו תוקף של פסק דין או כל החלטה אחרת. אני מתקשה לראות במסמך זה הסכם מחייב, לא כל שכן החלטה שיפוטית. בפסקה 3 לסיכומיה התייחסה התובעת למסמך זה כאל פסק דין בלא להסביר על מה היא מבססת טענה זו ועל כך יש לתמוה. מטעמים אלה אינני רואה מקום לסקור את תוכנו של אותו מסמך ואינני מוכן לייחס לו משקל משמעותי .
ת/4 – מסמך בכתב יד הממוען למשרד השיכון מאת הנתבעים שהתקבל במשרד התובעת בחדרה ביום 30.6.2009 . הנתבעת אישרה בעדותה מיום 8.3.2018 כי כתבה את המכתב. הנדון במכתב הוא " חוזה והנחה בשכירות". במכתב מגוללים הנתבעים את מצבם הכלכלי הקשה, שבעקבותיו נקלעו להליך פשיטת רגל ומסבירים כי בעטיו של הליך פשיטת הרגל לא יוכלו לרכוש את הדירה, וכי אינם יכולים לשלם את דמי השכירות החודשיים בסך 900 ₪, שנקבעו לאחר שהופסקה הנחה שקיבלו בעבר בדמי השכירות. במכתב מביעים הנתבעים תקווה כי בעתיד יוכלו לרכוש את הדירה ועל כן הם מבקשים "להתחשב בבקשה זו ולאפשר לנו לדחות את קניית הדירה לאפשר לנו לחתום על חוזה שכירות בעמידר וכמובן להוזיל לנו את שכירות עמידר עפ"י הנתונים שלנו".
ת/7 – מכתב מיום 1.8.1996 ממחלקת איכלוס במשרד השיכון לידי הנתבע והעתק לידי חברת עמידר. מן המכתב עולה כי הוועדה העליונה של המשרד החליטה ביום 31.7.1996 לדחות את בקשת הנתבע ללגליזציה ולאשר לנתבע "דירה בשכירות סוציאלית מתפנית מהמלאי בתנאי החזרת הדירה בה מתגוררים בפלישה לחברה המאכלסת".
ת/10 – כתב תביעה ב סדר דין מהיר שהגישה התובעת נגד הנתבעים ביום 30.12.2003 (תיק א' 4927/03) בבית משפט השלום בחדרה בגין חוב בדמי שימוש ראויים בסך 4,730 ₪. גם בתביעה זו מציינת התובעת כי הוגשה נגד הנתבעים תביעה לסילוק יד.
ת/13 – העתק של מ ברק מיום 13.2.1997 ממר אסף זכריה, רכז עמידר בפרדס חנה, אל הנתבעים ובו הודעה כי אושרה להם ע"י משרד השיכון דירת שלושה חדרים בשטח 80 מ"ר ברחוב האדנים בפרדס חנה וכי עליהם לגשת למשרדי התובעת בחדרה לחתימה על חוזה.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבעת ו שני שכנים של הנתבעים. הנתבעים ויתרו על העדת שני השכנים ותצהיריהם הוצאו מהתיק. הנתבעים עמדו על זימונה של גב' אירית דהן, מי שהייתה רכזת השטח בתובעת עד שהוחלפה על ידי מר דוד שמש בסוף 2013 אך זו, שכבר אינה בשליטת התובעת שכן אינה עובדת עוד אצלה, לא התייצבה למתן עדות. ביום 27.2.18 התרתי הגשת ראיות נוספות מטעם הנתבעים ובמועד זה הגישו את המסמכים הבאים –
דוגמה לשוברי תשלום של דיירים אחרים של עמידר אשר לטענת הנתבעים מוגדרים כפולשים ומשלמים דמי שימוש ראויים.
דוגמה לשובר תשלום של דייר אחר של עמידר אשר לטענת הנתבעים מוגדר כשוכר ומשלם שכר דירה.
פלט חשבון לאורך השנים בו לטענת הנתבעים ניתן להבחין כי עד לשנת 1999 היו בסטטוס דמי שימוש ראויים והחל משנת 1999 שונו לסטטוס של שכירות.
מסמך אשר לטענת הנתבעים מעיד על הנחה בדמי השכירות שקיבלו הנתבעים בשנת 2001 רטרואקטיבית החל משנת 1999, בסטטוס של שוכרים.
תכתובות עם נציגי עמידר ונציגי משרד השיכון משנת 2016 ואילך .
תמלול הקלטת שיחות שערכה הנתבעת עם נציגי התובעת.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו ושמיעת עדי הצדדים , מצאתי כי דין התביעה להתקבל וכי על הנתבעים לסלק ידם מן הנכס.
כאמור לעיל, בסיכומיהם זנחו הנתבעים, ובצדק, את טענת השיהוי שהעלו בתחילה, נוכח ההלכה הקיימת (רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל; רע"א 1004/05 שרלי חומרי בנין נ' מינהל מקרקעי ישראל; רע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20.7.2005) ).
לתובעת הזכות לתבוע את סילוק ידם של מי שפלשו למקרקעין ועל כתפי אלה מוטל הנטל להראות כי להם זכות כלשהי במקרקעין אשר זכות הבעלות כפופה לה (ע"א 483/62 ולטר קוך ודבורה קפלן קוך נ' ליובא דוכן ולאה לנדוי, פ''ד יז 1953, ע"מ 1957).
על פי הראיות שהובאו לפני, מעולם לא נחתם הסכם שכירות בין התובעת לנתבעים בגין הדירה מושא התביעה והחזקתם בדירה זו לא הוסדרה. אף הנתבעת מודה כי אין הסכם שכירות חתום בי ן הנתבעים לבין התובעת (סעיף 29 לתצהיר הנתבעת) אלא שלטענתה התובעת יצרה הסכם שבהתנהגות או הסכם מכללא, וקיבלה מהם דמי שכירות והעניקה להם דירוג והנחות בהתחשב במצבם הכלכלי, "בדיוק כפי שעשתה עם דיירי עמידר אחרים".
אין חולק כי במועד כניסת הנתבעים לדירה, בשנת 1994, זו יועדה לאדם אחר, בן משפחתם של הנתבעים, וכניסת הנתבעים נעשתה ללא הסכמה של התובעת. הצדדים אינם חולקים כי לאחר פלישה זו, פינו הנתבעים את הדירה לזמן קצר ושבו אליה במהרה.
עוד מוסכם כי עד לשנת 1999 הנתבעים חויבו בדמי שימוש ולא בשכר דירה, מצב עניינים התואם הגדרתם כפולשים. דמי שימוש אלו שולמו לסירוגין, ובתאריך 28.1.1998 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע בתביעה הכספית שהגישה התובעת ( 6941/97).
בתאריך 28.4.2002 הוגשה תביעה בבית משפט השלום חיפה על ידי התובעת כנגד הנתבעים (ת"א 7869/02) בגין חוב כספי של הנתבעים עבור דמי שימוש בדירה בה מתגוררים שלא כדין כרשום בכתב התביעה (ת/1). התובעת לא הציגה כל מסמך בעל משקל המלמד על תוצאת הליך זה ויש לדחות נסיונה להציג את מסמך ת/2 כהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין או כהסכם בכלל.
בתאריך 30.12.2003 הוגשה תביעה כספית נוספת בבית משפט השלום בחדרה (ת"א 4927-03), גם היא בגין חוב כספי של הנתבעים עבור דמי שימוש בדירה בה מתגוררים שלא כדין, כרשום בכתב התביעה (ת/10).
בתביעת 2003 לא נזכרה תביעת 2002 ואף לא הוגדרה "תקופת השימוש" . חישוב סכום התביעה, אשר צורף ככל הנראה לתביעת 2003 כנספח ב', לא הוגש כראייה בתיק הנוכחי. ממילא, התובעת לא הציגה תביעת פינוי וסילוק יד שנזכרה הן בתביעה משנת 2002 והן בתביעה משנת 2003 וממילא לא הציגה כל החלטה שיפוטית ביחס לתביעת פינוי וסילוק יד.
הדבר היחיד שניתן ללמוד מן המסמך ת/2 הוא כי הנתבעים ידעו על קיומה של תביעת 2002 ומכאן ניתן להסיק כי לכל המאוחר בשנת 2002 ידעו כי התובעת רואה בהם פולשים ואינה מכירה בהסכם שכירות כלשהו, כנטען.
גם לאחר מכן הקפידה התובעת להתייחס אל הנתבעים כפולשים. בבירור שערכו בשנת 2003 לצורך קבלת הנחה בדמי השכירות שם הוסבר להם כי אינם זכאים להנחה, כי אינם עוד דיירי עמידר וכי הינם במעמד פולשים (סעיף 18 לכתב ההגנה). בבקשתם לרכוש את הנכס בשנת 2009 בעקבות פנייה של התובעת אליהם בה הובהר להם כי אינם זכאים לתעודת זכאות כל עוד הינם מאכלסים הדירה ללא היתרים נדרשים וללא תעודת הזכאות אינם יכולים לממש זכותם לרכישת הדירה (סעיף 22 לכתב ההגנה). בהצעת רכישה נוספת מיום 6.3.2013 שגם בה צוין התנאי כי טרם רכישת הדירה עליהם לפנות אותה על מנת שיוכלו להוציא תעודת זכאות המהווה תנאי שבלעדיו אינם יכולים לרכושה (סעיף 23 לכתב ההגנה).
לטענת הנתבעים בסיכומיהם, ביום 16.2.1999 נחתם חוזה שכירות בין התובעת לבינם. טענה זו לא נזכרה בכתב ההגנה והיא אף מנוגדת לנטען בתצהיר הנתבעת. הנתבעים מבססים טענה זו על ציון תאריך זה באחד המסמכים של התובעת, אשר בו גם שונה הקידוד של הנתבעים מקידוד 29 – המבטא חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים לקידוד 1 , המבטא חיוב בתשלום לפי דמי שכירות מוזלים.
מר נוי, מנהל משרד עמידר בשנים 2000-2009 ושוב משנת 2016 התייחס לטענה בעדותו:
"ש. מה עשית עם הטענה הזו כמנהל סניף עמידר בחדרה, בדקת את הטענה?
ת. הם ביקשו שנבדוק את תיקי הנכס. הנתבעת אמרה שיש חוזה מבויל. בדקתי את תיקי הנכס ומצאתי כי אכן יש הסכם מבויל אבל לא לנכס הזה. לא מדובר בדירה הזו אלא בדירה אחרת שהם חתמו חוזה בעבר. עדכנתי אותה על כך טלפונית".
(עמ' 22 ש' 11-13, הדגשה לא במקור).
התובעת לא טרחה להציג חוזה מבויל לגבי דירה אחרת. יחד עם זאת, ראיתי לנכון לקבל את עדותו של מר נוי בנקודה זו מן הטעם שהנתבעים עצמם לא טענו מלכתחילה כי קיים חוזה חתום, והודו במפורש כי חוזה חתום אינו קיים. יתר על כן, בקשתה של הנתבעת מיוני 2009 כי ייחתם חוזה עם התובעת (ת/4) תומכ ת אף היא בעדותו של מר נוי בנקודה זו, גם אם התובעת לא צירפה את תיק הנכס או את המסמך שאליו מתייחס מר נוי, כפי שהיה ראוי שתעשה.
הנתבעים מייחסים חשיבות מיוחדת לשינוי הקידוד שלפיו חויבו במערכת התובעת. מ קוד 101 המסמל, כנטען, פולשים, לקוד 103, המסמל שוכרים . הנתבעים נאחזים בכך כראייה לכך שמעמדם עד אז, כפולשים המחוייבים בדמי שימוש השתנה למעמד של משלמי דמי שכירות. לדידם, מסמכים שהגישו לתיק ובהם הם מקודדים בקידודים המתאימים לשוכרים ולא לפולשים, מחזקים טענתם לקיומו של חוזה חתום משנת 1999, שבעטיו שינתה התובעת את מעמדם של התובעים ברישומיה.
אינני מקבל את טענת התובעים. עדי התובעת הסבירו כי שינוי הקידוד נגרם בשל טעות אנוש (עדות מר שמש, עמ' 18 ש' 4-6) וכי מעמדם של הנתבעים כפולשים מעולם לא בוטל או שונה לשוכרים ( עמ' 18 ש' 2-27). תשובה דומה נתן שמש במענה לשאלת בית המשפט בנושא (עמ' 19 ש' 7-13). בזמן התואם למועד החלפת הקידוד של הנתבעים במערכת התובעת, הנתבעים קיבלו הנחה לפרק זמן מסוים בשכר הדירה. התובעת מסבירה , כי הנתבעים קיבלו הטבה זו על אף פלישתם לנכס, זאת בשל כך שנמצאו זכאים לדירה בשיכון ציבורי אחר , בהתאם להנחיות משרד השיכון (על פי הסברו של מר נוי עמ' 21, ש' 8-10 ושוב בש' 25-29).
הסברם של אנשי התובעת אינו נתמך בהודעה או מכתב מטעם התובעת לנתבעים, לפיהם חויבו בתעריף נמוך יותר. למרות זאת, אני מעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים, כיוון ש בעדותה העידה הנתבעת כי כבר בשנת 1999 ידעה שיש לה הסכם חתום עם עמידר (עמ' 24, ש' 6-7). עדות זו עומדת בסתירה לטענתה בתצהיר כי לא היה הסכם חתום עם עמידר וחזקה על הנתבעת כי לו היתה מאמינה באמת בקיומו של הסכם חתום מול עמידר, היתה מזכירה דבר קיומו בפה מלא בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמה. גם טענתה בעדותה כי לא קיבלה את הסכם השכירות החתום (עמ' 24, ש' 2-3) מעוררת סימון שאלה וקשה לקבלה.
גם מסמך ת/4 שנזכר לעיל, מקשה לקבל את גרסת הנתבעת. מכתב זה נשלח על ידי הנתבעים בקשר עם הצעת התובעת לאפשר להם לרכוש את הנכס. במכתב מגוללים הנתבעים את מצבם הכלכלי הקשה, שבעקבותיו נקלעו להליך פשיטת רגל ומסבירים כי בעטיו של הליך פשיטת הרגל לא יוכלו לרכוש את הדירה, וכי אינם יכולים לשלם את דמי השכירות החודשיים בסך 900 ₪, שנקבעו לאחר שהופסקה הנחה שקיבלו בעבר בדמי השכירות. במכתב מביעים הנתבעים תקווה כי בעתיד יוכלו לרכוש את הדירה ועל כן הם מבקשים, וזה עיקר, " להתחשב בבקשה זו ולאפשר לנו לדחות את קניית הדירה לאפשר לנו לחתום על חוזה שכירות בעמידר וכמובן להוזיל לנו את שכירות עמידר עפ"י הנתונים שלנו".
אינני מקבל את הסברם של הנתבעים לפיו כוונת הדברים לא היתה לחוזה שכירות אלא לחוזה להנחה סוציאלית בשכירות (עמ' 24 שו' 25-26 לעדותה). הסבר זה הוא מאולץ, אינו מתיישב עם פשוטם של דברים ואף אינו עולה בקנה אחד עם ההבחנה שנערכה במכתב בין הבקשה לחתימה על חוזה שכירות לבין הוזלה בשכירות שהן מבקשים בהתאם לנתוניהם. יצויין, כי האחראי למתן הנחה בשכירות הוא משרד הבינוי והשיכון ולא התובעת.
ער אני לקושי בכך שהנתבעים אכן קיבלו הנחה משמעותית בשכר הדירה על אף היותם בסטטוס פולשים (קושי שעלה במענה לשאלת בית המשפט בעמ' 19 ש' 14-19 ובשאלה נוספת שנשאל מר דודו שמש בעמ' 19 ש' 22-29). מר בועז נוי בחקירתו הראשית הסביר כי הנחה זו ניתנה לאחר שהנתבעים נמצאו זכאים לדיור ציבורי חלופי, שאינו הנכס מושא התביעה ( עמ' 21 ש' 6-10 וחזר על כך בש' 26-27). הסברו של מר נוי מקובל עלי ולא מצאתי כי בשל הנחה זו ניתן לראות בנתבעים מי שחדלו להיות פולשים והפכו דיירים כדין. חזקה על הנתבעים כי לו היה בסיס לטענה זו, היה ביכולתם להציג ולו מכתב או הודעה רשמית מטעם התובעת בעניין זה.
סיכומה של נקודה זו, אינני מקבל את טענת הנתבעים לקיומו של הסכם שכירות בכתב בינם לבין התובעת, אשר בהתאם לו שונה מעמדם ממעמד פולשים למעמד שוכרים.

טענת הנתבעים כי קיבלו מהתובעת רשות מכללא להחזיק בנכס לטענת הנתבעים, נוכח אי פינויים מהדירה עוד משנת 1995, על אף ידיעתה המפורשת של התובעת על מגורי הנתבעים לאורך השנים ואף קבלת שכר דירה מהם לסירוגין, יצרה התובעת במשתמע מצג בו היא מרשה לנתבעים שימושם בנכס ובעצם מקנה להם רשות מכללא במקרקעין. לשיטת הנתבעים, הינם בני רשות בתמורה במושכר, בנסיבות שבהן התובעת אינה רשאית לחזור בה מן הרשות שנתנה כנגד תשלום שכר דירה ולדרוש פינויים.
המונח רשיון במקרקעין אינו מעוגן בחוק המקרקעין, הולדתו בפסיקה, ויסודו בשיקולי צדק. הפסיקה קבעה כי ככלל, רשיון במקרקעין הוא הדיר וניתן לביטול, אך ישנם מקרים שבהם הצדק דורש כי נותן הרשות לא יוכל לבטלה (ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש (3.10.2017), פס' 38 לפסק דינה של כבוד השופטת ברק-ארז). כמפורט בעניין יהודאי הנ"ל, במקרים שבהם בעל הזכויות הציג מצג בנוגע לשימוש במקרקעין גם ללא הסכם מפורש, קיימים מצבים שבהם ניתן להכיר בקיומו של "רשיון מכח השתק", לשם עשיית צדק בין הצדדים. הפסיקה התייחסה למספר שיקולים רלוונטיים לקביעת קיומו של רשיון במקרקעין ובכלל זה כוונת הצדדים, הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל הטוען לרשיון, מידת הסתמכותו של הטוען לרשיון על מצג הבעלים, מידת הנזק שנגרם לו ומשך השימוש במקרקעין.
לא למותר לציין כי הפסיקה סייגה את מוסד הרשיון במקרקעין ביחס להחזקה במקרקעין שיסודה בפלישה אליהם וקבעה כי רק במקרים חריגים ונדירים ביותר יימצא כי פולש יהפוך לבר רשות, קל וחומר כאשר מדובר בפולש לנכסי ציבור. במקרים אלה לא תהפוך הרשות לרשות בלתי הדירה, נוכח האינטרס הציבורי בשמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים (ע"א 6757/13 אביסטם נ' מדינת ישראל (19.8.2015), ור' גישתו המחמירה יותר של כבוד השופט מזוז בע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר חלף (21.7.2015), לפיה לא ניתן לטעון כלל לקיומו של רשיון מכללא במקרקעי ציבור).
נטל הוכחת הרשיון מוטל על הטוען לו. במקרה הנוכחי הנתבעים לא הצליחו להרים נטל כבד זה. ראשית, אין חולק כי הנתבעים פלשו לדירה. הנתבעים עמלו רבות להראות כי בשלב מסוים שונה מעמדם למעמד של שוכרים, אולם, כמפורט לעיל, טענה אינה מבוססת בראיות של ממש ואין אף הסבר הגיוני או פירוט נסיבות שבעטיין ש ונה לכאורה מעמדם של הנתבעים וכאמור, הנתבעים לא הציגו כל הסכם בעניין זה.
עם כל ההבנה לנסיבותיהם האישיות של הנתבעים ועם כל הביקורת על התנהלות התובעת, אינני סבור כי העניין הנוכחי נכנס בגדר אותם מקרים נדירים שבהם יוכר רשיון מכללא במקרקעי ציבור. אין חולק, כי התובעים פלשו לתובעים אי אז במחצית שנות התשעים של המאה הקודמת. אין גם חולק כי התובעת לא רק שלא הרשתה להם להחזיק במקרקעין אלא טענה במפורש כי הינם פולשים. התובעת הגישה תלונה במשטרה כנגד הנתבעים על פלישה למקרקעין בשנת 1994 ושוב בשנת 1995 (נספחים א' וג' לתצהיר התובעת) ושיגרה בסמוך לכך התראה לפני צו סילוק (נספח ה' לתצהיר) ואף הוציאה צו סילוק ביום 3.2.1995 (נספח ו' לתצהיר). זאת ועוד, התובעת הציגה את החלטת מחלקת אכלוס במשרד השיכון משנת 1996 לדחות בקשת הנתבעים ללגליזציה (ת/7). לאחר מכן, בשנים 2002 ו- 2003 הוגשו תביעות כספיות נגד הנתבעים (ת/1 – ות/10 בהתאמה) ובשתיהן טענה במפורש כי הנתבעים הם פולשים. התובעת הציגה הצעה לרכישת הדירה מטעם מנהל סניף חדרה מיום 20.10.2009 שגם בו חזרה וציינה כי הנתבעים מחזיקים בנכס כפולשים ושלא כחוק (נספח ז' לתצהיר), כאשר הובהר במפורש שהצעת הרכישה היא לפנים משורת הדין. הצעה נוספת, הכוללת הסתייגות דומה, נשלחה לנתבעים ביום 6.3.2013 (נספח ח' לתצהיר התובעת).
התובעת אמנם לא פעלה במרץ לסילוק הנתבעים מן הנכס, אולם מחדלה זה אינו הופך את שהיית הנתבעים בנכס להחזקה ברשות. לא ניתן לקבוע כי בשלב כלשהו התובעת הסכימה לשהותם בנכס או כי לא עשתה דבר להפסקת החזקתם בנכס. התובעת הביעה במפורש התנגדותה להחזקת הטוען לרשיון בנכס המקרקעין ועל כן אין מקום להכיר בנתבעים כבני רשות (ר' עניין היפר חלף הנ"ל, פס' י"ט לפסק דינו של כבוד ה משנה לנשיאה רובינשטיין).
אכן, החל משנת 1995, גרו הנתבעים ברצף בנכס עד הגשת התביעה דנן ועד היום , משך שני עשורים ויותר. לאורך השנים הגישה התובעת לנתבעים דרישות תשלום ואף קיבלה מהם תשלומים מסוימים. התובעת פנתה לנתבעים לפי כתובתם בנכס ושלחה נציגים מטעמה לנכס. זאת ועוד, כאשר הוציאה צו לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס בשנת 1995, לא הוציאה לפועל אותו ולא פעלה לסילוקם באופן אפקטיבי. כאשר הנתבעים חדלו מתשלום השוברים של התובעת, התובעת הגישה תביעה כספית נוספת (ת/10) אולם אין ראייה כי הגישה תביעת פינוי נגדם .
ניכר כי מאז הפלישה בשנת 1995 הביעה התובעת אי הסכמה להחזקתם בנכס, אולם לא פעלה פעולה אקטיבית לסילוק ידם ודרשה מהם תשלום . התובעת ועובדיה לא הקפידו על טרמינולוגיה מדויקת, ולא תמיד הבחינו בין השימוש במונח דמי שכירות לבין דמי שימוש ראויים, שבהם חייב מי שמחזיק בנכס שלא ברשות. דוגמה לכך היא התביעה משנת 2002 שבה תבעה התובעת "דמי שכירות" בגין השימוש בנכס בשנת 2002, בד בבד עם טענתה להיות הנתבעים פולשים, בעוד שבתביעת 2003 הקפידה התובעת על מינוח מתאים יותר ועתרה לקבל מן הנתבעים דמי שימוש ראויים.
אין לראות בעצם הדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים הסכמה של התובעת להחזקת הנכס על ידי הנתבעים או הרשאה לעשות כן. זכותה ואפשר אף חובתה של התובעת לדרוש פיצוי כספי בדמות דמי שימוש ראויים בשל החזקת הנכס, גם אם הנכס מוחזק שלא בהסכמתה.
הנתבעים, מצדם, שילמו את הסכומים הנדרשים בדרישות התשלום באופן חלקי בלבד ולא בכדי הצטברו חובות שבעטיים הגישה התובעת את התביעות הכספיות נגד הנתבעים. הנתבעת הודתה בעדותה כי הנתבעים שילמו תשלומיהם באופן לא סדיר (עמ' 25 ש' 5-6, עמ' 26 ש' 28, עמ' 28 ש' 7 ואילך ). כעולה מהתביעות הכספיות שהגישה התובעת לאורך השנים ומרישומי התובעת אודות חובם של הנתבעים בדמי השכירות לאורך השנים ( ת/3; ת/5) ניתן לקבוע לכל הפחות כי משך פרקי זמן ממושכים לא שילמו הנתבעים כלל בגין החזקת הנכס .
גם ביקורים של אנשי התובעת בנכס אינם מבטאים הסכמה של התובעת למתן הרשאה לנתבעים להחזיק בנכס והוא הדין ביחס לעובדה שהתובעת מיענה את פניותיה לנתבעים אל הנכס. גם הצעת של התובעת כי הנתבעים ירכשו את הנכס אינה מבטאת הסכמה להחזקתם בנכס אלא הצעה פרקטית שהיא לפנים משורת הדין.
סיכומו של דבר, לא מצאתי כי הנתבעים הוכיחו כי הם בני רשות במקרקעין, כך בהתאם למבחנים הכלליים וקל וחומר משמדובר בנכס ציבורי.
גם לו הייתי מוצא כי הנתבעים קיבלו מעמד של בני רשות במקרקעין, בין מכח פעולותיה של התובעת מולם ובין מכח מחדלה להביא לסילוקם מן המקרקעין, הרי אין מדובר רשיון בלתי הדיר. כמצוטט לעיל מעניין אביסטם הנ"ל, גם אם יימצא כי ניתן רשיון לאדם במקרקעי ציבור, הרי אין מדובר ברשיון בלתי הדיר, נוכח האינטרס הציבורי בשמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים.
באשר לביטול הרשיון, די בכך שנותן הרשאת השימוש במקרקעין יביע דעתו כי אינו מעוניין להמשיך להעניק הרישיון כדי לבטלו. בעצם הגשת תביעה זו, לכל המאוחר, התובעת הביעה דעתה להפסקת הרישיון שניתן לנתבעים, ובכך הביאה לקיצו של הרישיון ( ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977)).

טענת הנתבעים לסעד מן הצדק
לטענת הנתבעים, על בית המשפט להפעיל סמכותו ולהעניק להם סעד מן הצדק אשר ימנע את פינויים. לטענת הנתבעים 5 ילדים הסמוכים על שולחנם, כאשר בעת הגשת התביעה שלושה מהם היו קטינים. הנתבעים פרשו את מצבם הכלכלי הקשה, לרבות הליך פשיטת רגל שהתנהל לפני למעלה מעשור בעניינו של הנתבע. הנתבעים טוענים כי הם קשורים לנכס, בו הם גרים מזה שני עשורים ויותר ובו גדלו ילדיהם ואינם מוכנים להחליפו בנכס אחר.
סעד מן הצדק הינו סעד המופעל בנסיבות חריגות, תוך איזון בין עניינו הפרטני של המחזיק הטוען לזכות בנכס ותוצאות פינויו לבין העניין הציבורי בניצול הנכס הציבורי באופן המיטבי והרתיעה מעידוד פולשים למקרקעין, קל וחומר מקרקעי ציבור.
במקרה הנוכחי, קיים בסיס ראייתי המצביע על כך שבשלב מסוים היו הנתבעים זכאים לדיור ציבורי (עדות מר נוי, עמ' 21 ש' 8-10) אולם הנתבעים לא הביאו ראיות עדכניות לעצם זכאותם לדיור ציבורי כיום , מעבר לטענותיהם בעניין. הנתבעים לא פירטו את גילאי ילדיהם כיום ואת מצבם הכלכלי הנוכחי, לא תמכו מצבו הרפואי של הנתבע אודות פציעות מהשנים 1997 ו-2010 בתיעוד עדכני , ובעצם לא הביאו טענה ממשית עליה ניתן להסתמך לצורך הקמת סעד מן הצדק.
הנתבעים לא הביאו ראיות להיקף השקעתם בנכס ולא ניתן לדעת אם היקף השקעתם בנכס אכן משמעותי, כפי שטענו, והאם השקעות אלה השביחו את ערך הנכס או שאך שיפרו את הנאתם של הנתבעים מן ההחזקה בנכס. ממילא, התובעת מדגישה כי ככל שנעשו הרחבות, שיפוצים או שיפורים בנכס, אלה נעשו ללא ידיעתה וללא רשותה. זאת ועוד, כנטען בסיכומי הנתבעים (ללא ביסוס בחומר הראיות) בחודש דצמבר 2016 נחתם הסכם פשרה בין התובעת לנתבעים בעניין חובם הכספי וחזקה על הצדדים כי בגיבוש הסכם הפשרה נתנו דעתם גם לטענות הנתבעים להשבחת הנכס.
אני מוכן לקבל את טענת הנתבעים לפגיעה בהם כתוצאה מעזיבת הנכס שבו גרו עשרות שנים, אולם פגיעה זו לבדה אינה קיצונית ואינה מצדיקה, כשהיא לבדה, המשך החזקתם בנכס ציבורי שלא כדין. אפשר שפגיעתו של אדם אחר, שהיה נמצא זכאי לדור בנכס ואינו יכול לעשות זאת כל עוד הנתבעים מחזיקים בו, עולה על הפגיעה בנתבעים. מטעם זה אף אינני מקבל את טענת הנתבעים כי לתובעת אין כל הפסד מכך שהנתבעים מוסיפים להחזיק בנכס. ענייננו בנכס של הדיור הציבורי, המיועד למי שנמצא זכאי לו בהתאם לתבחינים שעל פי חוק. הנתבעים ניכסו לעצמם את המקרקעין ובכך מנעו הקצאתו לאחר. על החומרה המיוחדת שבפלישה לנכסי ציבור מבלי לשלם דבר, או בתשלום סמלי בלבד, עמד בית המשפט פעמים רבות בעבר ( ר' למשל רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (6.3.06); רע"א 5333/05 חיים גבריאלי, אהובה גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (31.10.05); רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ הנ"ל)).
בתיק קיימות ראיות כי התובעת הציעה לנתבעים דירה אחרת לפני הפלישה לנכס מושא התביעה הנוכחית והדירה לא נשאה חן מלפניהם וכן בשנת 1997 (ת/ 13ב). מעבר לכך, התובעת שיגרה לנתבעים התרעות בעבר וחזרה לאורך כל השנים על עמדתה כי החזקת הנתבעים בנכס אינה ברשותה. תביעת הפינוי התמהמה מאד, אולם לא נפלה עליהם כרעם ביום בהיר.
אכן, לא בלב קל יורה בית המשפט על פינויו של אדם מבית המשמש למגוריו ולמגורי בני ביתו משך תקופה ארוכה. שמעתי את עדותה של הנתבעת, והאמנתי לה כי תכלית הפלישה לנכס לא היתה עשיית עושר על חשבון אחר אלא מציאת קורת גג סבירה בשכונה טובה יותר מן השכונה שבה נמצאה דירת דיור ציבורי שהוקצתה להם. יחד עם זאת, התובעת דרשה פינויים של הנתבעים כבר בסמוך לאחר כניסתם לנכס ומאז ולאורך כל השנים המשיכו הנתבעים להתגורר בנכס ביודעם כי התובעת אינה מכירה בהם כשוכרים. נסיונם של הנתבעים להיתלות בקידודים כאלה ואחרים במסמכים של התובעת כדי לבסס טענה להסכם ממשי או מכללא עם התובעת אינו יכול להקנות להם רשיון בנכס, וגם מחדלי האכיפה של התובעת אין בהם כדי להקים זכות או רשיון לנתבעים. הנתבעים לא הראו כי בעניינם מתקיימות נסיבות מיוחדות המבססות בקשתם לסעד מן הצדק.
בשים לב לפרק הזמן הרב שבו גרים הנתבעים ובני ביתם בנכס, ולכך שהתובעת ישנה על זכויותיה שנים רבות, יש מקום לתת לנתבעים פרק זמן ארוך יחסית להתארגנות לצורך פינוי הדירה ואיתור דירה אחרת, לרבות במסגרת הדיור הציבורי, ככל שיימצאו זכאים לכך . בהמשך להידברות שהיתה בין הצדדים במהלך התנהלות התיק, יש לקוות כי הצדדים ישכילו להידבר ביניהם גם לאחר פסק דין זה על מנת לאפשר לנתבעים פתרון דיור הולם, ככל שהנתבעים זכאים לכך. למען הסר ספק, אין בכך כדי לעכב את ביצוע הפינוי במועד. אני מורה אפוא כי הנתבעים יפנו את הדירה מכל אדם וחפץ עד יום 31.12.2019.
נוכח מחדליה הדיוניים של התובעת, אשר הציגה תשתית ראייתית חלקית ונוכח העדר התיעוד הראוי בעניינם של הנתבעים, אינני מחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת.

המזכירות תסגור התיק ותודיע.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.