ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליאון מישל זרקה נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובע
ליאון מישל זרקה

נגד

נתבעת
מדינת ישראל

פסק דין

בפני בקשת הנתבעת לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.

  1. התובע בעל זכויות בנחלה מס' 42 במושב שומרה הינו בעל מכסה אישית לייצור ביצי מאכל לשיווק לפי חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד- 1963 (להלן: "המכסה").
  2. במסגרת חוק הגליל, תשמ"ח- 1988 (להלן :" חוק הגליל") נקבעו מספר הטבות ייחודיות לבעלי מכסות לייצור פטמים וביצי מאכל באזור הגליל. חלק מההטבות הינן השלמת מכסה עד לכמויות הקבועות בחוק ומתן סובסידיה כספית בגין ייצוא של ביצי מאכל או פטמים, לפי העניין.

לצורך זכאות לסובסידיה נקבעו בחוק הגליל מספר תנאים מצטברים: נקבעה מכסה אישית למגדל ( או לחליפו) וכן נקבעה דרישת מגורי קבע ביישוב בו נמצא המשק.
3. התובע קיבל סובסידיה מאת הנתבעת, בשיעור של 31,800 ₪ בשנה, וזאת עד לסוף שנת 2015.
החל משנת 2016 חדל התובע לקבל את כספי הסובסידיה.
4. בתביעתו כאן מבקש התובע להורות לנתבעת לשלם לו את מלוא הסובסידיה ביחס לתקופה החלה מסוף שנת 2015 ועד למועד הגשת התובענה בסך של 95,400 ₪ (בערכים נומינליים).
לטענת התובע, הפסקת תשלום הסובסידיה נעשתה שלא כדין ושלא בהתאם לתנאים הקבועים בחוק הגליל. לטענת התובע הוא לא קיבל הודעה בכתב ולא קיבל הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו. עוד טוען התובע כי לאור העובדה שההחלטה על ביטול תשלום הסובסידיה לא נמסרה לו עד למועד הגשת התביעה, למעשה טרם התחיל מניין המועדים להגשת ערעור עליה.
לטעמו משפעלה הנתבעת שלא כדין ולא פעלה בהתאם לחוק הגליל, עומדת לתובע עילת ההשבה על פי הדין הכלל י, בין היתר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
5. הנתבעת מפרטת בבקשתה את השתלשלות העניינים שהביאה להפסקת תשלום הסובסידיה כד לקמן:
א. ביום 21.1.16 שלחה לתובע מכתב , בדואר רשום , שהנדון בו: "הפסקת תשלומי סובסידיה" ובו היא מציינת כי מהמידע המצוי בידיה עולה כי התובע אינו מתגורר מגורי קבע במושב שומרה ועל כן, על פניו, אינו זכאי לתשלומי סובסידיה.
במכתב צויין כי באפשרות התובע להגיש התייחסותו בכתב בתוך 14 יום (נספח א לבקשה).
ב. ביום 21.2.16 שלחה הנתבעת לתובע מכתב נוסף, בדואר רשום , שהנדון בו: "עצירת תשלומי סובסידיה" ולפיו הוחלט על עצירת תשלומי הסובסידיה בהעדר התייחסות למכתבה הקודם של הנתבעת (להלן: " ההחלטה", נספח ג' לבקשה).
ג. הנתבעת מודה כי שני המכתבים הנ"ל שנשלחו לתובע בדואר רשום, הוחזרו למשרדיה בחלוף כחודשיים לאחר שלא נדרשו על ידי התובע בסניף הדואר (סעיף 3 לנספח ו' לבקשה).
ד. בחלוף למעלה משנתיים ממועד הפסקת תשלומי הסובסידיה, ביום 22.7.18 פנה התובע בדואר אלקטרוני לד"ר אסף לוי, מנהל אגף בכיר אצל הנתבעת, ממנו משתמע כי קדמה לפנייה שיחה טלפונית. בפנייתו מציין התובע כי הוא מבקש הזדמנות להעלות טענותיו באשר להיותו זכאי לתשלומי סובסידיה מתוקף היותו מתגורר מגורי קבע במושב שומרה (נספח ה' לבקשה).

ה. בהמשך להתכתבות בין הצדדים, לה היתה מכותבת גם הגב' דנה שטרית, ראש ענף חוק הגליל אצל הנתבעת, נשלח לתובע מכתב נוסף , ביום 23.7.18 שהנדון בו הוא "הפסקת תשלומי הסובסידיה". במכתב זה נטען כי בביקורות ומעקבים שנערכו על ידי הנתבעת נמצא כי התובע מתגורר בפועל בנהריה ולא במושב שומרה.
על מנת לבחון את טענותיו התבקש התובע להמציא לנתבעת מסמכים שונים (נספח ו' לבקשה).
ו. ביום 16.1.19 נשלח לתובע מאת פרקליטות מחוז חיפה מכתב בדואר רשום שהנדון בו: "החזר סובסידיות ששולמו שלא כדין- התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים" ובו נטען כי בהתאם למידע המצוי בידי הנתבעת התובע אינו מתגורר מגורי קבע במושב שומרה, ומאחר והסובסידיה שולמה לו שלא כדין בגין תקופות בהן לא התגורר במושב שומרה, הנתבעת דורשת את השבת הכספים ששולמו לו החל מחודש 1/2012 ועד לחודש 12/2015 המסתכמים בסך של 127,710 ₪ (בערכי קרן).
טענות הצדדים בסוגיי לסמכות העניינית
6. לטענת הנתבעת בבקשתה , בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בטענות התובע בדבר עצירת תשלומי הסובסידיה. מדובר בטענה התוקפת את החלטת הנתבעת ובהתאם לסעיף 2ב(ב) לחוק הגליל הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. לא ניתן לעקוף את הליך המובנה בחוק לקיום ביקורת שיפוטית בקשר עם החלטת הרשות המוסמכת לבטל תשלומי סובסידיה, ולא ניתן להמירו בהליכי משפט אחרים.
לטעמה, לא ניתן לפסוק לתובע את הסכומים (המוכחשים) שלטענתו יש לשלם לו, מבלי להידרש תחילה להחלטת הנתבעת בעניין ביטול תשלום הסובס ידיה שהיא לב העילה שבבסיס התביעה, וממנה נגזר הסעד הכספי שהתובע טוען לו . משכך מדובר בהליך המבקש לתקוף בתקיפה חזיתית את ההחלטה במסווה של תקיפה עקיפה.
עוד טוענת הנתבעת כי נוכח העובדה כי בחוק הגליל נקבע הליך מובנה של ערעור בעוד שהתובע בחר בהליך של הגשת תביעה, לא ניתן להעביר הליך זה לבית המשפט המוסמך, אלא שיש למחוק אותו ולהגישו מחדש בהליך הנכון לבית המשפט המוסמך.
7. לטענת התובע בתגובתו לבקשה, סעיפים 9-1 לבקשה, בהם מפורטת השתלשלות העניינים שהביאה להחלטה לטענת הנתבעת, הינם סעיפים עובדתיים הסותרים את האמור בכתב התביעה ודורשים בירור עובדתי ושמיעת ראיות שהאכסניה המתאימה לכך אינה במסגרת הליך ערעור בבית המשפט המחוזי.

התובע בתגובתו מבקש לדייק את עילת התביעה שהיא : אי מתן הודעה על כוונה לביטול הסובסידיה ומתן הזדמנות לטעון את טענותיו, וכן על כך שלטענתו החלטה על ביטול הסובסידיה מעולם לא הומצאה לו. לטעמו יש לראות בכך מצב שבו לא ניתנה החלטה בעניינו, ומשכך פעלה הנתבעת שלא במשפט, וההשבה נתבעת על ידו מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

עוד טוען התובע כי מדובר בתביעה להשבת סכומים שנלקחו או נגרעו ממנו בעבר, ואשר אין ההחלטה ו/או הליך הערעור הרלוונטי הנזכר בסעיף 10 לחוק הגליל עוסקים בהם כלל.

התובע מפנה לפסיקה הנוגעת להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט של סכומי יתר שנגבו (או נגרעו) , מקרים בהם נתקבלה עמדת התובע כי אין לערכאת הערעור בהליך הקבוע לפי החוק הרלבנטי (בענייני ארנונה או היטלים אחרים) כלים פרוצדורליים לבחון שאלות עובדתיות חשובות, ונקבע כי מדובר בתביעה כספית להשבה, שמקומה בהליך לפני בית משפט אזרחי.

דיון והכרעה
8. לאחר שקילת מלוא טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
אני מוצאת שנסיון התובע להגדיר את תביעתו כתביעה כספית להשבת כספים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובכך להקנות לבית המשפט סמכות לדון בה, דינו להדחות משני טעמים: ראשית, תביעתו אינה תביעה להשבה כלל (ולפיכך הפסיקה אליה הפנה איננה נוגעת לענייננו) , ושנית, גם באם היתה זו תביעת השבה, הרי שהתקיפה של ההליך המנהלי הינה במרכז התביעה, ולפיכך אין לאפשר לעשותה בדרך של תקיפה עקיפה.
צודק התובע כי ככלל הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד המבוקש, אולם אין בכך לומר כי בכל מקרה שתובע יגדיר את תביעתו כ"תביעה כספית" שבאה בגדרי סמכות בית המשפט מבחינת גובה הסכום הנתבע, הדבר יקנה, אוטומטית לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעה. בכל מקרה על בית המשפט לבחון באם אין בעצם מדובר בנסיון, באמצעות אופן עריכת כתב הטענות, להקנות סמכות עניינית על אף שמדובר בתקיפה ישירה של המעשה המנהלי (רע"א 7987/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.11)).

9. במקרה דנן על אף טענת התובע כי עילה הינה השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שאין מדובר כלל בתביעת השבה. התובע אינו טוען כי שילם ביתר תשלומים כלשהם לנתבעת ויש להורות על השבת מאחר ונגבו ממנו שלא כדין. תביעתו הינה תביעה הפוכה, לטענתו הוא זכאי לקבל כספים שונים שלא שולמו לו, כאשר ההחלטה שלא לזכותו בהטבה הגלומה בסובסידיה ניתנה שלא כדין (או כטענתו, לא נתקבלה כלל).
התובע בתגובתו לבקשה מבקש לטעון כי יש לראות המצב בענייננו ככזה שבו המנהל כלל לא נתן החלטה בעניינו, שכן אי המצאת ההחלטה לידיו, משמעה העדר קיומה של החלטה, ומכאן שגם לא ניתן להפנות את התובע להליך הקבוע בסעיף 2ב לחוק הגליל לתקיפת ההחלטה.
10. סעיף 2ב לחוק הגליל קובע מנגנון מובנה של ערעור על החלטת מנהל להתלות/לבטל/לעכב או לדרוש השבה של סובסידיה שניתנה על בסיס מידע שגוי או שלא מולאה דרישת המנהל למסירת מידע או מסמך , בזו הלשון:
"2ב. (א) ניתנה סובסידיה על יסוד מידע שגוי או לא מולאה דרישת המנהל למסירת ידיעה או מסמך לפי סעיף 2ד, רשאי המנהל, בהודעה בכתב ולאחר שניתנה לבעל מכסה או ל בעל משק לול לייצור פטימים, לפי העניין, הזדמנות סבירה בנסיבות העניין לטעון את טענותיו, להחליט אחד מאלה:
(1) להתלות או לבטל את תשלום הסובסידיה, כולה או חלקה, לעתיד או למפרע;
(2) לעכב תשלומי סובסידיה עד לבירור העניין;
(3) לדרוש השבת סובסידיות שניתנו;
(4) לקזז מתשלומי הסובסידיה שיגיעו לפי חוק זה לבעל מכסה או לבעל משק לול לייצור פטימים כל סכום שניתן על יסוד מידע שגוי שהוא או מי מטעמו מסר.

(ב) על החלטת המנהל לפי סעיף זה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום שנמסרה החלטת המנהל לבעל מכסה או לבעל משק לול לייצור פטימים; אין בהגשת הערעור לפי סעיף קטן זה כדי לעכב את ביצוע החלטת המנהל."
11. מאחר ולפי הוראת סעיף 2ב נדרשת החלטה בכתב של המנהל שניתנה לאחר מתן הזדמנות לבעל המכסה לטעון לגביה, הרי שמקום בו לא ניתנה לתובע הזדמנות כזו, יש לקבוע שהחלטת המנהל (שלא הומצאה לו גם כן) איננה קיימת כלל, ולפיכך אין התובע יכול לפעול בהליך הקבוע בסעיף 2ב(ב) לחוק הגליל.
כאמור לעיל, אין הצדדים חלוקים כי התובע לא קיבל את מכתבי הנתבעת מיום 21.1.16 ומיום 21.2.16 (אם כי כמובן שיכולה לעלות שאלה באם יש לראות בהמצאה לכתובתו ואי דרישתו את המכתב הרשום המצאה כדין אם לאו?), אולם למרות זאת איננה מקבלת את טענת התובע כי בשל כך יש לקבוע שההחלטה איננה קיימת.
מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה לאור החלטתי למח וק את ההליך בהעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, הרי שברי, מעצם הגשת התביעה, שבשלב כלשהו הובא תוכן ההחלטה לידיעת התובע, שאם לא כן, מדוע שלח התובע לנתבעת פעמיים טופס עדכון פרטים אישיים הצהרה והתחייבות ( האחד ביום 4.2.16 - נספח ב' והשני ביום 8.11.17 - נספח ד' לבקשה). זאת ועוד, מהנספחים לבקשה ניתן אף ללמוד כי לתובע היה ערוצי תקשורת פתוחים עם גורמים שונים אצל הנתבעת, עימם יצר קשר טלפוני (סעיף 4 לנספח ו' לבקשה) וכן באמצעות הדוא"ל (נספח ה' לבקשה) וממכלול התכתובות עולה בבירור שהתובע היה מודע לקיומה של החלטה להפסיק את מתן הסובסידיה, ואף הסיבה לכך.
משכך, טענתו האמיתית של התובע כנגד ההחלטה מרוכזת באי מתן הזדמנות להעלות טיעוניו קודם למתן ההחלטה, ולא טענה להעדרה של החלטה בעניינו. יתכן ואי מתן זכות טיעון קודם להחלטה תביא לביטול ההחלטה, אולם אין מקום לקבוע, על פני הדברים, כי מדובר במצב בו ההחלטה לא קיימת כלל.
12. יתירה מכך, הצדק עם הנתבעת כי במקרה זה לא ניתן לתת סעד כספי כפי שנתבע ולפסוק את הסכום הנתבע , מבלי להידרש תחילה להחלטה הנתבעת בדבר ביטול תשלומי הסובסידיה. החלטה זו היא לב עילת התביעה והמשמעות הכספית של ההחלטה או ביטולה נגזרת ממנה. מכאן שמדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המוסווית במסווה של תקיפה עקיפה.
על אף שהפסיקה לא שללה את האפשרות של תקיפה עקיפה של המעשה המנהלי, לצורך הכרעה במסגרת תביעה כספית, הרי שנקבע כי יש לצמצם את השימוש בהליך של תקיפה עקיפה:
".....נוכח חריגותו וחסרונותיו כאמור של הליך התקיפה העקיפה, מתחייבת גישה זהירה ומצמצמת בשימוש בו, מתוך מתן הדעת לשאלה, האם תכליתו של הליך זה מתקיימת במקרה או בסוג המקרים הנדון, והאם זו אכן הדרך הראויה והעדיפה לקיום הביקורת השיפוטית על האקט השלטוני מושא ההליך....
בהכללה ניתן אפוא לומר, כי מקום בו מרכז הכובד של ההליך הוא ענין שבסמכות בית המשפט האזרחי או הפלילי, והתקיפה העקיפה מתייחסת לשאלה משנית העולה באופן אינצידנטלי לסוגיה העיקרית, ושההכרעה בה דרושה לצורך ההכרעה בענין הנדון בפני בית המשפט, הנטייה היא לאפשר תקיפה עקיפה, בהעדר סיבה מיוחדת לשלול. יצוין כי המצב האופייני לתקיפה עקיפה הוא העלאת הטענה נגד האקט המינהלי כטענת הגנה. לעומת זאת, מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, ובמיוחד כאשר מושא התקיפה הוא שיקול הדעת השלטוני לגופו, או כאשר מדובר בסוגיה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה, יש להימנע בדרך כלל מבירור הענין במסגרת תקיפה עקיפה" (ע"א 4291/17 עו"ד מוטי אלפריח נ' עיריית חיפה ( 6.3.2019) וראה בדומה: רע"א 88/17 גולן נ' ראש עיריית תל אביב ואח' (9.5.18)).
13. אני מוצא כי בענייננו מהות הסכסוך בין הצדדים ומרכז הכובד של ההליך הינן טענות התובע הנוגעות להפעלת סמכותה של הנתבעת בעניין הפסקת הסובסידיה. התובע בתביעה מנסה להסוות ב"הסוואה כפולה" את עילתו שהינה תקיפת החלטת המנהל בעניינו. כאמו ר, אין מדובר בתביעה להשבה של כספים שנגבו שלא כדין, אלא תביעה הדורשת כי תוכר זכותו לקבלת הטבה מכוח חוק הגליל, ולצורך זה מבקש התובע כי בית המשפט יקבע כי החלטת המנהל בעניינו ניתנה שלא כדין.
העילה לתקיפה החלטת המנהל הינה עילה המצויה כל כולה בתחום המינהלי, דהיינו התובע מבקש לתקוף את שיקול דעת המנהל בהחלטה, ובעיקר את שלילת זכותו הקבועה בחוק הגליל (כך לטענתו) לטעון כנגד מתן ההחלטה, לפני שזו ניתנה.
אני סבורה כי לצורך בירור טענות אלו, בדיוק, קבע החוק מנגנון ערעור על החלטת המנהל, ובכל מקרה, גם באם התובע טוען לאי התקיימות תנאי מוקדם למתן החלטת המנהל (אי מתן זכות טיעון) מדובר בהליך מינהלי מובהק התוקף, תקיפה ישירה, את ההליך המנהלי, ולפיכך אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בו.
14. אין מקום במקרה דנן להעביר את התביעה, כפי שהוגשה, לבית המשפט המחוזי, שכן אני סבורה כי ההליך שעליו לנקוט שונה ואינו בגדר תביעה אזרחית אלא ערעור על פי חוק הגליל (לשאלה באיזה הליך עליו לפנות לא מצאתי תשובה ברורה, אולם אפנה להחלטה שניתנה בעמ"נ (מחוזי חי') 3024-02-19) . ככל שיטען כי התובע אינו יכול עוד לנקוט בהליך הערעור בחלוף המועד לעשות כן, אשיב, מבלי לקבוע מסמרות, כי הדרך להתגבר על התקלה שנגרמה כתוצאה מהגשת הליך ללא סמכות עניינית הינו בהגשת בקשה להארכת מועד לפעול בדרך המותווית בחוק (תוך הפנייה לעמדת הנתבעת בהליך כאן) , ובכך יתכן שיבוא תיקון לשאלת המועדים.

משכך אני מורה על מחיקת התביעה בשל העדר סמכות עניינית לדון בה.

מאחר ובהעדר בירור לגופו של ענין אין באפשרותי לשלול את טענת התובע לאי מסירת המכתבים לידיו, שאלה שתצטרך להתברר במסגרת הליך הערעור, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ליאון מישל זרקה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: