ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה סלח נגד עיריית תל אביב יפו :

התובעת:
שרה סלח

נגד

הנתבעת:
עיריית תל אביב יפו

החלטה

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין בגין נזקי גוף, שהוגשה לפי עילות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.
התובעת, ילידת 4.9.1961, נחבלה בגופה, כאשר החליקה על רצפה רטובה בעת שהותה במתקני בריכת "בית ברבור" (להלן: "הבריכה") ברחוב דרך ההגנה 135, תל אביב, אשר נמצאת תחת חזקתה/בעלותה או ניהולה של עיריית תל אביב יפו – נתבעת 1 (להלן: "העירייה").
ביום 17.8.13 , בשעה 14:45 לערך, הגיעה התובעת לחצרי הבריכה ועלתה לקומה השנייה, על מנת לעשות מנוי למתנ"ס. לטענתה, בהגיעה לקומה השנייה, החליקה על רצפת השיש הרטובה ונחבלה בכל חלקי גופה (להלן: " התאונה").
ממקום התאונה, פונתה התובעת ע"י אמבולנס של מד"א לקבלת טיפול בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. צוות מד"א דיווח על הקאות וחבלות גוף. בחדר המיון בוצעו בדיקות הדמיה שונות (כולל CT ראש ירך וברך) והוחלט לקבע את רגלה של התובעת בגבס ובהמשך הוחלט לגבס גם את ידה עקב שברים שנתגלו בהם.
במהלך המעקב, טופלה התובעת בטיפולי פיזיותרפיה ועקב החמרה בכאבים נשלחה לבירור ראומטולוגי ובדיקת MRI. בתאריך 22.1.17, עברה ניתוח להחלפת ברך ( TKR).
ב 22.10.18, נבדקה התובעת אצל ד"ר להב עופר – מומחה בכירורגיה אורתופדית. מחוות דעתו של ד"ר להב אשר כללה בדיקה קלינית, בדיקות עזר וצילומי רנטג ן, עולה כי כתוצאה מהתאונה, נגרמו לתובעת ונותרו לה שיעורי נכות צמיתה כדלקמן:
לפי סעיף ליקוי 35(1)ד: 30% מתוכם 20% עקב התאונה דנן ו – 10% עקב תחלואה קודמת לפי סעיף ליקוי 35(1)א-ב: 5% עקב מגבלה בשורש כף יד ימין.
סה"כ : 24% נכות צמיתה.
בנוסף, העריך ד"ר להב לתובעת שעורי נכות זמנית כדלקמן:
100% בין התאריכים: 17.8.13-8.10.13
50% ל- 3 חודשים החל מ 9.10.13.
100% לחודש ימים לאחר ניתוח החלפת ברך TKR.
ו- 50% לחודשיים נוספים.
התובעת נבדקה אצל ד"ר גד ביאליק – מומחה מטעם ההגנה, ביום 7.3.19, ולצורך השלמת חוות הדעת ביקש ד"ר ביאליק כי התובעת תבצע צילומי רנטגן נוספים.

טענות ההגנה
ביום 10.6.19, הוגשה בקשה מטעם הנתבעת, בה היא מבקשת למחוק את חוות דעתו של מומחה התובעת וזאת בשל אי עמידה בדרישות מומחה מטעם הנתבעת ובקשתו לצילומי רנטגן עדכניים. הנתבעת, אף מציינת, כי בעקבות הודאתה של התובעת כי עברה צילום רנטגן של ברך שמאל ביום 17.3.19, פנתה בענ יין לב"כ התובעת מספר פעמים בבקשה לקבל את הצילום העדכני לצורך ביצוע חוות הדעת ע"י ד"ר גד ביאליק מומחה מטעם הנתבעת.
כמו כן, טוענת הנתבעת, כי אף ביצעה ניסיון עצמאי לאתר צילום זה, באמצעות "רפואון" אך ללא הצלחה.
ב"כ הנתבע, טוענת כי התובעת מסרבת לבצע צילומי רנטגן הדרושים להשלמת חוו"ד מטעמה, ולטענתה, עפ"י הפסיקה, החובה לבצע בדיקות מטעם הנתבעת משתרעת גם לגבי בדיקות עזר והימנעות מדרישת המומחה מטעם הנתבעת, כמוה כאי התייצבות לבדיקה, ועל כן מבוקשת הוצאת חוו"ד התביעה מהתיק וכי לא תוכל להוכיח כל נזק שברפואה בתחום האורתופדיה.

טענות התביעה
בתגובה לטענות ההגנה, טוענת ב"כ התובעת, כי דינה של בקשת הנתבעת להידחות ולו רק בשל העובדה שאינה נתמכת בתצהיר ועל כן אל לביהמ"ש להידרש לה.
התובעת מוסיפה וטוענת כי אין לנתבעת כל מקור נורמטיבי לדרישתה זו, לא קיים סעד של הוצאת חוות דעת רפואית של צד מחמת אי שיתוף פעולה של הצד שכנגד (עניין המוכחש ע"י התובעת) וככל שתתבקש הנתבעת לחקור את ד"ר להב בנוגע לחוות הדעת מטעמה, הרי שזו זכותה.
ב"כ התובעת הבהירה לב"כ הנתבעת, במכתבו מיום 17.3.19 כי :
"נוכח מצבה הבריאותי, נדרשת מרשתי לבצע צילומים שונים, ומשכך מבקשת היא להמעיט בחשיפתה לקרינה הנפלטת במהלך ביצוע צילומים כאמור."
עוד מבהירה התובעת כי מצג אי שיתוף הפעולה עם מומחה הנתבעת אינו נכון, התובעת הגיעה לבדיקה במרפאתו ב 7.3.19 במועד שנקבע, הציגה בפניו את כל המסמכים אשר הוצגו גם בפני ד"ר להב, ועל יסודם יחד עם הבדיקה הקלינית שערך לתובעת עליו לתן חוות דעתו.
הטענות בדבר החוסר ברשומות רפואיות הינן טענות סרק, מאחר ולנתבעת ניתנה הגישה החופשית לעיון בכל התיעוד הרפואי. (טופס הוס"ר צורף למכתב מיום 17.3.19).

חוות הדעת מטעם התובעת הוגשה בחודש דצמבר 2018, ומאז ועד היום חלפו כ 7 חודשים בהם היה לנתבעת מספיק זמן לאסוף את כל הרשומות, ועל כן זהו אך ניסיון להאריך את הסחבת בתיק.
בדיון שנערך ב 3.7.19, חזרו הצדדים על טענותיהם, ובנוסף הציג ב"כ הנתבעת פס"ד מנחה שניתן בתיק ברע"א (מחוזי מרכז) 52615-12-16 ע. ב נ' אתי תיא 2011 בע"מ (24.01.2017) .
הדומה מאוד (לטענתו) למקרה דנן וביקש מ בית המשפט לפעול כהוראתו, דהיינו להורות לתובעת לבצע את הצילומים הנדרשים, כדי לקדם את הטיפול בתיק.
מנגד, ב"כ התובעת, הציע למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט כפי שממילא יתבקש לעשות בהמשך, ובהתאם להוראותיו והנחייתו יוכרע אם נדרשים צילומים נוספים, בכפוף לזכותה של הנתבעת להגשת חו"ד מטעמה.
בתום הדיון הוריתי לצדדים לנסות להגיע להסדר דיוני בעניין או לחלופין, להגיש אסמכתאות תומכות בטענת צד זה או אחר.
הצדדים לא הגיעו לידי הסדר כאמור, ואין מנוס מלהכריע בסוגיה גופה.
בהודעה שהוגשה ע"י ב"כ התובעת ביום 21.7.19, סקר ב"כ התובעת המלומד את הפסיקה התומכת בטענותיו ובין היתר את בת.א (שלום ת"א) 23445-11-09 רוברט שושקוב נ' קרגל בע'מ (פורסם בנבו, 23.04.2014) (להלן: "עניין שושקוב"), בו ציין עמיתי [נכון לימים אלו], כבוד השופט רמי חיימוביץ:
"על פי תקנה 128 (א) לתקנות, על הנתבעות להמציא לתובע את חוות דעתן תוך זמן סביר לאחר הבדיקה, ללא כל תנאי נוסף. בפני המומחה של הצד השני ראוי כי יהיה כל שהיה בפני מומחה הצד הראשון ("נושא חוות הדעת", "אסמכתאות", "חומר רפואי"- תקנות 128 ו-134 לתקסד"א ).
הנתבעות תומכות בקשתן להורות על ביצוע הבדיקה בתקנה 135 לתקסד"א, המקנה סמכות לביהמ"ש להורות למומחה מטעמו או ל"מומחה אחר", על ביצוע בדיקות שנראות הכרחיות לצורך גילוי האמת, ולא כך ביחס למומחה של בעל-דין.
מעיון בכתבי הטענות, בבקשה ובתגובה מצאתי כי אין מקום לחייב את התובע בביצוע הבדיקה לצרכי הגשת חוו"ד מומחה בעל דין. ואני מעדיף את עמדת התובע בתגובתו.
הזכות שלא להיפגע בגופו היא אחת מזכויות היסוד ומהווה חלק מזכות האדם לחירותו האישית.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה בסעיף 2 כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם", וסעיף 7 לחוק היסוד קובע שכל אדם זכאי להגנה על פרטיותו ועל צנעת חייו. אין ספק כי כפיית בדיקה רפואית על אדם פוגעת בכבודו ובצנעת חייו, אף כשאין מדובר בבדיקה פולשנית."

בתגובתו מ יום 29.7.19, הסביר ב"כ הנתבעת המלומד מדוע הסתמכות התביעה על הפסיקה שהוצגה שגויה ו ביקש להסתמך כאמור על הנאמר ברע"א (מחוזי מרכז) 52615-12-16 ע. ב נ' אתי תיא 2011 בע"מ (24.01.2017) .

דיון והכרעה
פרק י"א בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), דן בהוראות בדבר הגשת חוות דעת של מומחים מטעם בעלי הדין ומומחים אשר ימונו ע"י בית המשפט להוכחת עניין שברפואה. הוראות התקנות, מפרטות את זכויותיו וחובותיו של בעל דין והסנקציות שיוטלו עליו באי מילויין וזאת בכדי לשמור על האיזון והשוויון הדיוני בין הצדדים.
בין היתר התקנות מורות כי החומר שיוגש למומחה מטעם צד אחד, יימסר למומחה של צד שני, על מנת שחוות הדעת יינתנו כאשר הן מבוססות על אותו חומר עובדתי ובנקודת זמן זהה עד כמה שאפשר.
זכותו של בעל דין שלא לבצע בדיקה נוספת או מיותרת נגזרת אף היא מהוראות תקנות אלו. כאשר סך הבדיקות להן נדרש המומחה מטעמו, הן סף הדרישה לחוות הדעת שתבוצע ע"י מומחה הצד האחר. טעם נוסף לענין זה הוא השמירה על האיזון והשוויון הדיוני בין הצדדים.

כאשר נידונה סוגייה זו כבקשה מצד מומחה שמונה מטעם בית המשפט, הוראות התקנות מעט שונות, וסבורני שזו הסיבה לאי ההבנה ולמחלוקת בין הצדדים. ואבהיר להלן:

עפ"י תקנה 127 לתקנות בעל דין הרוצה להוכיח ענין שברפואה, יצרף לטענותיו תעודת רופא או חווות דעת של מומחה. לבעל הדין האחר הזכות לפי תקנה 128(א) לתקנות:
בדיקה רפואית והגשת חוות דעת מטעם בעל דין אחר [171]

בדיקה רפואית והגשת חוות דעת מטעם בעל דין אחר [171]

"128. (א) הגיש בעל דין חוות דעת בענין שברפואה, רשאי בעל דין אחר לשלוח לו, תוך שלושים ימים מהיום שהומצאה לו חוות הדעת, דרישה בכתב להעמיד את נושא חוות הדעת לבדיקה בידי רופא או מומחה רפואי מטעמו, ובלבד שהודיע לבעל הדין שהגיש את חוות הדעת שימציא לו, לפי דרישתו, העתק חוות דעת של הרופא או המומחה הרפואי מטעמו תוך זמן סביר לאחר הבדיקה."

ובתקנה 134 לתקנות נקבע:
"134א. חוות דעת של מומחה מטעם בעל דין או שמינה בית המשפט, תוגש בצירוף רשימת האסמכתאות אשר המומחה הסתמך עליהן בחוות דעתו; אסמכתאות אשר לא ניתן לאתרן בנקיטת אמצעים סבירים, יצורפו לחוות הדעת."

על כן, משתמע לענייננו, שאין בעל דין מחוייב לבדיקה נוספת או הגשת אסמכתאות אחרות מאלו שהציג למומחה מטעמו.
החריג היחידי לעניין נופל בגידרה של תקנה 135, המורה כי:
מיום 5.7.2002
תק' תשס"ב-2002
ק"ת תשס"ב מס' 6172 מיום 5.6.2002 עמ' 780
הוספת תקנה 134א
בדיקה רפואית נוספת [177]
בדיקה רפואית נוספת [177]
"135. בית המשפט או הרשם רשאי להורות למומחה רפואי לבדוק בדיקה נוספת מי שטעון בדיקה לפי סימן זה ולהגיש חוות דעת נוספת; כן הוא רשאי להורות לבעל דין שיעמיד מי שטעון בדיקה כאמור לבדיקה נוספת בידי מומחה רפואי אחר."

כלומר עפ"י תקנה 135 לתקנות , בית המשפט הוא שרשאי להורות לבעל דין או למומחה שמונה ע"י בית המשפט או מומחה רפואי מטעם בעל דין, לבדוק בדיקה נוספת.
ובהמשך בתקנה 137 לתקנות נקבע בהאי לישנה :

מיום 19.3.2017
תק' תשע"ז-2017
ק"ת תשע"ז מס' 7778 מיום 16.2.2017 עמ' 717 136. בעל דין רשאי, תוך חמישה עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה מומחה מטעם בית המשפט, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום.
אי קיום התקנות
[179]
אי קיום התקנות
[179]
"137. (א) בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127 או בתקנה 128(ב) ולא פטר אותו בית המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון.
(ב) בעל דין שלא נענה לדרישה לפי תקנה 128(א) או 132, או להוראה של בית המשפט או הרשם לפי תקנה 135, או שלא נענה במידה מספקת, ואי ההיענות היתה ללא הצדק סביר, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון."

ומכאן, שגם תקנה 137 אינה רלבנטית לעניין דנן, מאחר והוראותיה חלות על אי קיום התקנות ביחס למומחה שמונה ע"י בית המשפט או כאשר בעל דין לא נענה להוראות בית המשפט או הרשם לפי תקנה 135.
משכך טענת ההגנה לגבי התנהלות התובעת "שלא נענה במידה מספקת, ואי ההיענות הייתה ללא הצדק סביר" בטעות יסודה מאחר ואינה רלבנטית למקרה דנן ונראה שעל פניה דין הבקשה למחיקת/הוצאת חוות דעתו של מומחה התביעה, להידחות.
אף על פי כן אדון גם בסוגיית ה"הצדק סביר":
המונח "הצדק סביר" נדון בהרחבה בבר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, לה(3) 449 (1981), שבו נידון סירובו של קטין ירושלמי לבדיקה פסיכיאטרית אצל מומחה בתל-אביב. המבחן שהציבה המשנה לנשיא, השופטת מרים בן-פורת בנוי משתי שאלות:
האם סירובו של הנתבע סביר?
האם הסירוב עלול לפגוע בהכרעה הצודקת במשפט?
השופט ברק (כתוארו אז) , תמך בהכרעת השופטת בן פורת והציב מבחן המבוסס על עקרון הדרך המקובלת ותום הלב, מכח סעיפים 39 ו-61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 . בו נפרשו הנורמות גם על זכויות דיוניות, ולמשל הזכות מכח תקנה 128:
"סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) מטיל את החובה לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב" לעניין חיוב הנובע מחוזה ולעניין השימוש בזכות הנובעת מחוזה. מבחינה זו תחולתה של החובה מוגבלת ליחס החוזי בלבד. אך תחולתה של חובה זו הורחבה, והריהי משתרעת גם לעניין "פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי))...חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80 [5]; ע"א 701/79 [4] הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל"

על בית המשפט למנוע שימוש שלא בתום לב בזכות הדיונית, המוענקת לנתבע מכוח תקנה 128 ולהקפיד על זכויותיו של הניזוק אשר נאלץ לעבור בדיקות גופניות רבות ולעיתים קשות אשר טומנות בתוכם סיכונים מיותרים, כגון קרינה מיותרת במקרה דנן.
התובעת, אישה בת 52 בעת התאונה, נחבלה קשות ואף נאלצה לעבור ניתוח להחלפת ברך בעקבות התאונה. במסגרת הטיפול הרפואי והפרוצדורות הטיפוליות השונות שעברה, וכן להוכחת נזקה הן בפני ועדת המל"ל והתביעה דנן, נאלצה התובעת לעבור בדיקות רבות ובין היתר צילומי רנטגן, CT, MRI ואחרים.
בניגוד לטענת ההגנה, סבורני כי התובעת מילאה את חובתה בהתאם לתקנה 128(א) כאשר התייצבה לבדיקה אצל ד"ר גד ביאליק במועד שנקבע לה, שיתפה פעולה עימו והציגה בפניו את כל המסמכים כפי שהוצגו בזמנו לד"ר להב. על כן אינני סבור כי יש בענייננו "מצב של אי שיתוף הפעולה" ובמיוחד שלנתבעת נמסר וס"ר תקין וניתנה זכות גישה חופשית לעיון בכל התיעוד הרפואי.
הנני מסכים עם טענת התביעה על כי חוות הדעת מטעם התובעת הוגשה בחודש דצמבר 2018, ומאז ועד היום חלפו כ – 8 חודשים, בהם היה לנתבעת מספיק זמן לאסוף את כל הרשומות הרפואיות הנדרשות.
בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2885/82 דוד שריקי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, תשמ"ה(2) 163 (1985), נידון "הצדק הסביר" במשמעותו כסירוב לעבור בדיקה נוספת אצל מומחה הנתבעות:
"בשיטתנו, שבה אין חוקה, פתחו בתי-המשפט רגישות רבה לשמירה על כבוד האדם וזכות הפרט להיות אדון על גופו. ... בתחום הנזיקין מתעורר הצורך בתביעות לנזקי גוף, לאפשר בדיקת התובע על-ידי הנתבעים. אין חולקין, שבית-המשפט אינו רשאי לכוף בעל דין להעמיד את גופו לבדיקה זו או אחרת על-ידי מתן צו עשה, שהליכי בזיון בית-משפט חלים עליו. מאידך, הוכר הצורך בשיטות המשפט השונות לאזן בין שמירת זכויות הפרט של קרבן התאונה לבין זכות הנתבע להתגונן בפני התביעה ולאפשר לו בחירת דרכי ההוכחה."

ולעניין הבדיקות הרפואיות הנוספות הנדרשות ע"י מומחה ההגנה יש לזכור כי קרני רנטגן הן סוג של קרינה אלקטרומגנטית, הן מכילות אנרגיה רבה , אשר חלקה נותר בתוך הגוף בעת החשיפה. אנרגיה זו הנספגת על-ידי הגוף, הינה בעלת פוטנציאל להשפעות ביולוגיות ברקמות הגוף השונות. כמות האנרגיה של קרני רנטגן הנספגת על-ידי הגוף מוגדרת כ- "מנת הקרינה" ((Radiation Dose. במהלך מרבית בדיקות ההדמיה, גופנו נחשף למנות קרינה נמוכות מאוד, אשר אינן יוצרות תופעות לוואי כלשהן . עם זאת, בבדיקת CT קיימת חשיפה גבוהה לקרינה וכן בטיפולים אונקולוגיים-קרינתיים משתמשים במנות קרינה גבוהות במיוחד על מנת לעצור את הכפלת התאים הסרטניים. ההמלצה של משרד הבריאות (ראו מידע על "קרינה בבדיקות רנטגן" באתר משרד הבריאות ) היא להקטין ככל האפשר את מנות הקרינה בזמן ההליך הרפואי למינימום האפשרי, וזאת מבלי לפגוע באיכות המידע הקליני הנדרש מהתהליך או יעילות הטיפול.
בנסיבות הקיימות, ובבואי לאזן בין שני אינטרסים מחד זכות האדם לשמירה על גופו חייו וכבודו ומאידך הזכות החוקתית של אדם אחר להתגונן בפני תביעה ולהוכיח את תביעתו, סבורני כי זכותה של התובעת גוברת וכי התנגדות התובעת לבצע צילומים נוספים לפי דרישת מומחה הצד שכנגד, עולה בקנה אחד עם התנהגות הגונה וסבירה ואינה נגועה בחוסר תום לב.
אני גם סבור שההכרעה שניתנה על ידי כבוד השופט צבי ויצמן ברע"א (מחוזי מרכז) 52615-12-16 ע. ב נ' אתי תיא 2011 בע"מ (24.01.2017) , נוגעת לנסיבות הספציפיות של התיק הנ"ל ואיננה קביעת נורמה כללית שכן שם דובר על צילומים ישנים מלפני 3 שנים וצוין מפורשות שהבדיקה שנמסרה לידי מומחה ההגנה הי יתה חלקית בלבד והיא כלל ה את בדיקת ההולכה העיצבית בלבד אך לא כללה את הבדיקה השרירית. במקרה שלנו קיימים צילומים שהוצגו למומחה מטעם התביעה חודשים ספורים לפני הצגתם למומחה מטעם ההגנה ואין מחסור בדבר. סבורני שהמקרה שבפניי מאוד דומה למקרה שנדון בעניין שושקוב, בפני עמיתי כבוד השופט רמי חיימוביץ והנני תמים דעה עם מסקנותיו. גם ניתוחו ומסקנותיו של עמיתי, כבוד השופט שי מזרחי בהחלטתו מיום 5/6/019 בתיק 50547-07-18 מקובלות עלי. משכך אינני סבור שיש מקום לחייב את התובעת לעבור צילומים נוספים מן הטעמים הבאים:

הדרישה לצילומים נוספים גורמת ל"סיכון מיותר" עבור התובעת אשר ממילא נדרשה לצילומים ובדיקות רבות בשל התאונה.
הדרישה גורמת לעינוי דין לתובעת, להארכת הדיון בתיק ולנטל מיותר על התובעת הסובלת מקשיי ניידות והגבלות תנועה ממילא.
הצילומים הקיימים בתיק הם אלו שעליהן התבסס מומחה מטעם התובעת (כ – 3 חודשים עובר לבדיקת מומחה הנתבעת), ועל כן ראוי ששתי חוות הדעת יתבססו על אותם המקורות .

מניסיוני בתביעות מסוג זה, סביר להניח שהצדדים לא ישכילו להגיע להסדר בינן ויתבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט.
בשל המחלוקת הקיימת בגין חשיבות הצילומים הנוספים, ומאחר והנתבעות לא הצליחו להעמיד מידע ברור ומפורט מספיק בדבר נחיצותם של צילומים אלו, הרי שבמידה וימונה מומחה מטעם בית המשפט, יהיה הוא שיכריע בדבר נחיצות הצילומים הנוספים.
החלטת מומחה שימונה מטעם בית המשפט ודרישתו לצילומים נוספים, תחייב את התובעת לבצעם תוך שמירה מקסימלית על בטיחותה ע"י אמצעי המיגון האפשריים.

הוראות אופרטיביות לקידום ההליכים בתיק

לאור כל האמור לעיל, ובכדי לקדם סוף סוף את ההליכים בתיק, הריני מורה כדלקמן:

חוות דעת מטעם ההגנה תוגש עד ליום 20/9/019.

ב"כ הצדדים יודיעו, עד ליום 20/10/019 , האם יכולים להגיע להסדר דיוני של מיצוע נכויות או שיש צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט בתיק.

בהשראת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, הריני מטיל על הנתבעת הוצאות בסך 3,600 ₪, לתשלום תוך 30 יום, ללא קשר לתוצאות המשפט, בשל הסחבת המיותרת בתיק.

תז"פ עיון בחוו"ד מטעם ההגנה ובהודעת ב"כ הצדדים ליום 27/10/019.

המזכירות תמציא החלטה זו בדואר רשום לצדדים

ניתנה היום, ט"ו אב תשע"ט, 16 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שרה סלח
נתבע: עיריית תל אביב יפו
שופט :
עורכי דין: