ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רודיקה סגל נגד מדינת ישראל :

לפני:

כבוד השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) - מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) - מר מרדכי מנוביץ '

התובעת
רודיקה סגל, ת.ז XXXXXX821
ע"י ב"כ לילך אוהל מסנר ועו"ד יורם מזוז

-

הנתבעות
1. מדינת ישראל – משרד העלי יה והקליטה
ע"י פרקליטות מחוז ת"א – עו"ד קרן אביסרור

2. המועצה הלאומית להתנדבות בישראל

פסק דין

רקע לדברים
התובעת החלה לעבוד בנתבעת 2 ביום 1.1.1997 וביום 1.7.2007 המשיכה בעבודתה ברציפות כעובדת הנתבעת 1 (להן – המדינה או משרד הקליטה), עד ליום 30.4.2011, אז פרשה בהסדר פרישה מוקדמת. התביעה הוגשה על ידי התובעת יחד עם עוד 9 מחבריה וחברותיה לעבודה ובבסיס התביעות הונחה הטענה כי יש להכיר בכל התובעים כעובדי מדינה מתחילת העסקתם בנתבעת 2 ולא ממועד קליטתם כעובדי מדינה.
בקשת המדינה לסילוק התביעות על הסף נדחתה בהחלטת חברי, השופט ד. ספיבק ובמסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה (בר"ע 56365-05-14) , פנו הצדדים לגישור בפני השופט בדימוס שמואל צור ובסופם של דבר ים, לאחר דיוני פשרה נוספים בבית הדין הארצי, הודיעו 8 מבין התובעים על הסכמי פשרה ואלו קיבלו לבקשתם תוקף של פסק דין (18.6.17). עניינן של שתי התובעות הנוספות, התובעת שבפנינו וגב' רחל ששון, חזר לדיון בבית דין זה, בהתאם למתכונת דיונית מוסכמת. ביום 18.3.18 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהוגש בתביעתה של גב' רחל ששון (26702-04-13) ונותר אפוא להכריע בתביעתה של התובעת בלבד.
תמצית התביעה
לאחר חזרתה מבית הדין הארצי לבית דין זה, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן ובו חזרה ופירטה כי בפועל עבדה בתפקיד רכזת קליטה חברתית במחוז צפון במשרד הקליטה מאז ינואר 1997, אלא שבעשר השנים הראשונות עשתה זאת באמצעות הנתבעת 2. בכל תקופת עבודתה עבדה ממשרדי משרד הקליטה, קיבלה הנחיות מעובדי ו, השתמשה בציוד השייך לו והשתתפה בהשתלמויות וסמינרים של המדינה. כל עבודתה בוצעה למען המדינה. התובעת נקלטה כעובדת מדינה רק במהלך שנת 2007 ואולם לנוכח מאפייני העסקתה קודם לכן, יש לקבוע כי הייתה עובדת מדינה מאז ינואר 1997 ועד מועד פרישתה.
במהלך שנת 2010 הוצע לתובעת לפרוש בפרישה מוקדמת בתנאים מועדפים, אשר הותנתה בוותק של 10 שנות עבודה בשירות המדינה. לצורך זה הכירה המדינה בתקופה עבודתה של התובעת בנתבעת 2. התובעת אכן פרשה וקיבלה מענק פרישה בסך 150,000 ₪, בנוסף למענק הסתגלות של 13 חודשי משכורת ופיצויי פיטורים מלאים.
חרף ההכרה של המדינה בתקופת העבודה הקודמת, רשויות המס גבו מהתובעת מס בסך 57,565 ₪, שכן לצורך דיווח על מענק הפרישה נרשמה בטופס 161 רק תקופת עבודתה הרשמית במדינה. התובעת הלינה על כך שבמהלכים שקדמו לפרישה לא נמסר לה מידע בדבר חבות מס, אלא להיפך - נמסר לה שהסכומים שתקבל פטורים ממס.
הסעדים המבוקשים על פי כתב התביעה המתוקן הינם כדלקמן:
פיצוי בגובה ניכוי המס בסך 57,565 ₪.
פיצוי בגין הפסדים שנגרמו לתובעת לנוכח הפחתת כספי הפיצויים והפסד הרווחים הצפויים מכספים אלו בסך 10,000 ₪.
פיצוי בגין אפליה, הפרת תום הלב ועוגמת נפש בסך 30,000 ₪.
פיצוי בגין אובדן פדיון ימי מחלה בסך 14,301 ₪.
הוצאות משפטיות בסך 10,000 ₪.
ההליך
ביום 12.6.18 התקיים דיון הוכחות ראשון בו העיד מר דן נתנזון, יועץ המס של התובעת ובעלה (להלן – יועץ המס) וביום 12.9.18 התקיים דיון הוכחות שני בתיק, בו העידו התובעת ושתי עדות נוספות מטעמה: גב' שניידר דורית וגב' וידר אגנס. מטעם המדינה העידה גב' חגית פלדמן, מנהלת משאבי אנוש במשרד הקליטה.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ונפרט את תמצית ן בפתח הדיון בכל אחד מהסעדים הנתבעים. כבר כעת נציין, כי המדינה הפריזה בסיכומים לאורך 35 עמודים ולא מצאנו לכך כל הצדקה או צורך . התייחסותנו לטענות הצדדים לא תעשה אלא ככל שנדרש לצורך הכרעה בסעדים.
פדיון ימי מחלה
טענות הצדדים
לטענת התובעת, הוכח באמצעות עדויות התביעה כי התובעת הייתה למעשה עובדת מדינה מאז ינואר 1997 ולא ממועד קליטתה הרשמי כעובדת מדינה. בעוד שהתובעת ועדותיה העידו בעניין זה מידיעה אישית, גב' פלדמן העידה מפי השמועה בלבד. בכל תקופת עבודתה, לרבות באמצעות הנתבעת 2, עבדה התובעת בכפיפות לעובדי מדינה, בסמיכות לעובדי מדינה ומתוך משרדי המדינה. התובעת השתלבה באופן מלא בשירות המדינה וקליטתה הרשמית לשירות המדינה לא שינתה מכך. התובעת המשיכה לבצע את אותו התפקיד, כפי שאף גב' פלדמן אישרה בעדותה.
בעת קליטת התובעת לשירות המדינה עמדו לזכותה 177 ימי מחלה צבורים, אך הם נמחקו ולא הועברו לזכותה לאחר קליטתה למדינה.
החלטת המדינה למחוק את ימי המחלה שנצברו לתובעת עד מועד קליטתה הרשמית כעובדת מדינה, נעדרת סימוכין בדין. בהתאם לסע' 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן – חוק קבלני כוח אדם) היה על המדינה לקלוט את התובעת תוך שמירה על רצף זכויות, חרף העובדה שהוראת סעיף זה נכנסה לתוקף רק ב-1.1.08 (לאחר מועד קליטתה הרשמית של התובעת).
התובעת מפנה להסכם קיבוצי מיום 12.1.2011 לפיו עובדים כמותה, המבוטחים בפנסיה צוברת, שפרשו החל מיום 31.12.2010 , זכאים לפדיון ימי מחלה.
התובעת אכן קיבלה פדיון ימי מחלה במועד פרישתה, אולם הוחסרו ממנו ימי המחלה שצברה עד לקליטתה לשירות המדינה. התובעת הסכימה בסיכומיה לתחשיב המדינה ביחס לפדיון ימי המחלה האמורים, לפיו הזכאות היא ל-10,089 ₪ ובלבד שישולם לה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד תשלום פדיון ימי המחלה.
לטענת המדינה, דין התביעה לפיצוי בגין ימי המחלה הצבורים להידחות מחמת התיישנות, זאת שכן סעד זה עלה לראשונה בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 13.6.18, בעוד שקליטתה של התובעת לשירות המדינה נעשתה ביום 1.7.07 ופרישתה ביום 30.4.11, למעלה מ-7 שנים ממועד העלאת התביעה בעניין זה.
התובעת נקלטה למדינה ביום 1.7.07 בהליך קליטה מסודר, אשר כל פרטיו היו ידועים לה. לתובעת נערך גמר חשבון עם הנתבעת 2, במסגרתו שולמו לה פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה וביגוד ובנוסף היא חתמה על חוזה עם המדינה הממצה את זכויותיה. התובעת אישרה שלא התנגדה להליך הקליטה ולגמר החשבון שנערך לה עם הנתבעת 2.
התובעת נקלטה למדינה בהתאם לחוזר נש"מ 663, אשר קובע כי ימי חופשה ומחלה אשר נצברו לזכות עובד קבלן טרם קליטתו למדינה לא ייחשבו במניין ימי החופשה והמחלה שלו לאחר קליטתו למדינה. התובעת אישרה בעדותה שהוסבר לה במועד קליטתה למדינה שהיא מקבלת פדיון של החופשה שנצברה לה ומנגד ימי המחלה שלה ימחקו, אך היא לא נתנה לזה חשיבות.
באופן חריג ולפנים משורת הדין הועברו לזכותו של כל עובד שנקלט, לרבות ל זכות התובעת, 90 ימי מחלה המיועדים לניצול ולא לפדיון.
לפיכך, התובעת אינה זכאית לפדיון ימי מחלה שנצברו לה בתקופת עבודתה עובר לקליטתה למדינה. פדיון ימי המחלה שצברה התובעת בתקופת עבודתה במדינה התאפשר רק בזכות כתב מינוי שהונפק לה במיוחד לצורך זה, ביום 1.1.2011, לפנים משורת הדין ובסמוך למועד פרישתה. הסכם הפרישה הינו הסכם כולל וממצה והתובעת אינה רשאי לבקש להוסיף עליו בדיעבד. כבר כעת נציין כי די טענה אחרונה זו להידחות משלא הוצג בפנינו הסכם המעיד על הסכמה למיצוי תביעות.
לבסוף טוענת המדינה כי אין כל ראיה לטענת התובעת בדבר תשלום פדיון ימי מחלה עבור תקופת העסקה בנתבעת 2 לעובדים אחרים. בהסכמי הפשרה הוסכם על תשלום מענק ולא על תשלום פדיון ימי מחלה.
הכרעה
לא מצאנו בסיס לטענת ההתיישנות - בכתב התביעה המקורי, אשר הוגש על ידי התובעת ביום 14.4.13, התבקש סעד של עדכון ימי המחלה בהתאם לימים שנצברו לתובעים בתקופת עבודתם בנתבעת 2. אף שבאותו מועד הסעד נתבע כהצהרתי ולא כספי, לא ניתן לטעון כי מדובר בטענות שעולות לראשונה בכתב התביעה המתוקן. כתב התביעה המקורי הוגש פחות מ-7 שנים מאז נקלטה התובעת לשירות המדינה ולכן אף ביחס למועד זה לא ניתן לטעון כי התביעה להעברת ימי המחלה הצבורים התיישנה במועד הגשתו. לאור זאת, אנו דוחים את הטענה להתיישנות.
המדינה הוסיפה והעלתה טענות לשיהוי אך לא מצאנו בהן הצדקה לדחיית התביעה על הסף, משלא מצאנו כי השיהוי בהגשת התביעה גרם למדינה נזק כלשהו, ראייתי או אחר, בהקשר הנדון.
ולגופם של דברים - "הסדר של פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים אינו חלק ממשפט העבודה המגן המעוגן בחוק" (ע"ע (ארצי) 105/05 נחמן אורון נ' מדינת ישראל, מיום 14.5.06). מכיוון שאין מדובר בזכות המוסדרת בחוק, זוהי זכות הקמה מכוח חוזה, קיבוצי או אישי (ע"ע (ארצי) 126/09 מנחם צברי נ' מדינת ישראל, מיום 2.5.11; עע (ארצי) 48392-01-18 מדינת ישראל נ' יוסף אביאני, מיום 15.4.19). מכאן שעל עובד המבקש פדיון ימי מחלה להצביע על המקור ההסכמי המקנה זו זכות לפדיון ימי המחלה שנצברו לו ולא נוצלו, בסיום תקופת העבודה.
התובעת לא טענה כי חל על הנתבעת 2 מקור חוקי כלשהו המחייב אותה בפדיון ימי מחלה לעובדיה ולפיכך התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית כבר כעת .
בשירות המדינה קבועה הזכות לפדיון ימי מחלה בפרק משנה 33.27 לתקשי"ר שעניינו "פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה" . בסעיף 33.270 לתקשי"ר נקבע כי ההוראות שעניינן פדיון ימי מחלה חלות על שלוש קבוצות עובדים:
עובדים שעבודתם בשירות המדינה נושאת זכות לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970.
על עובדים המבוטחים בקופת גמל לקצבה ומועסקים באחד הדירוגים או המיוצגים על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה או על ידי ההסתדרות הרפואית ומשכורתם מחושבת לפי הסכמים קיבוציים , בהתאם להסכם קיבוצי שנחתם ביום 25.8.11 (יוער שככל הנראה נפלה טעות קולמוס בתקשי"ר בדבר מועד ההסכם הקיבוצי, וראו: הודעת נש"מ עא/14, מיום 29.3.11) .
עובדים אשר סיימו עבודתם בשירות המדינה החל מיום 1.7.16.
התובעת טוענת כי היא משתייכת לקבוצה השנייה: עובדים בפנסיה צוברת שפרשו לאחר 30.12.10 הזכאים לפדיון ימי מחלה מכוח ההסכם הקיבוצי מיום 12.1.11 (ההסכם הקיבוצי פורסם בחוזר הממונה על השכר הע-כללי 2011-1-18, אליו מפנה הודעת נש"מ עא/14. להלן – ההסכם הקיבוצי).
סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי מגדיר שלוש קבוצות עובדים המבוטחים בפנסיה צוברת וזכאים לפדיון ימי מחלה בעת פרישתם. לו היינו מתעלמים מתקופת עבודתה של התובעת במועצה, היא לא הייתה משתייכת לאף אחת מהקבוצות. ואולם, כפי שהוברר בפנינו, לצורך פרישתה הכירה המדינה לתובעת בוותק של 10 שנים, למרות שבאופן רשמי עבדה בשירות המדינה פחות מארבע שנים במועד זה (נספח 23 לתצהיר גב' פלדמן). כמו כן ניתן לתובעת כתב מינוי החל מיום 1.1.11 (נספח 22 לתצהיר גב' פלדמן) , כך שהתובעת הוגדרה עובדת קבועה במועד פרישתה. באופן זה "הוכנסה" התובעת לקבוצת העובדים הראשונה המפורטת בסעיף 4.1 להסכם הקיבוצי: "סיום שירות בגי ל שאינו פחות מ-50 שנה (חמישים שנה), וזאת לאחר ששירת בשירות המעסיק אצלו הוא מועסק, לפחות עשר שנים ברציפות עובר לסיום שירותו, ובעת סיום שירותו היה עובד קבוע". משכך, התאפשר לפדות לתובעת את ימי המחלה שצברה, בהתאם להסכם הקיבוצי, זאת בנוסף לתשלום המענקים על פי הסכם הפרישה.
אף על פי כן, המדינה פדתה לתובעת רק את ימי המחלה שצברה התובעת בתקופת עבודתה הרשמית כעובדת מדינה. אין בידינו לקבל החלטתה זו. גם אם נקבל את טענת המדינה כי הכרה בוותק קודם אינה מחייבת לכל דבר ועניין, הרי שמרגע שהמדינה הכירה בתקופת עבודתה הקודמת של התובעת לצורך פדיון ימי מחלה היה עליה להכיר גם בצבירת ימי המחלה בתקופה זו. המדינה יצרה בדיעבד מעין פיקציה של עובדת קבועה בעלת וותק העולה על 10 שנים, על מנת להיטיב עם התובעת בתשלום פדיון ימי מחלה שלא נוצלו , לאפשר פרישתה ולבטל את התקן של תפקידה. משכך פעלה – לא היה בסיס להחלטתה ל הגביל את הפיקציה ולמנוע את מלוא פדיון ימי המחלה שלא נוצלו על ידי התובעת בתקופה שהוכרה.
מרגע שהכירה המדינה בוותק קודם לצורך הזכות לפדיון ימי מחלה, הרי שהיה עליה לזכות את התובעת בפדיון ימי המחלה שנצברו בתקופת הוותק שהוכר.
נדגיש, כי קביעתנו לעיל נכונה לנסיבות העניין, בהן ההכרה בוותק הקודם נובעת מעבודה באותו מקום עבודה. כך לדוגמא בעניינה של גב' רחל ששון הדבר צוין מפורשות בכתב המינוי (ראו: נספח טו'2 לכתב התביעה המקורי "נספח לכתב המינוי" בו נרשם כי גב' ששון הועסקה ערב העסקתה על פי כתב המינוי בחוזה מיוחד/שירות ארעי מיום 1.1.1990).
לבסוף נוסיף, כי לא בכדי הוכרה לתובעת תקופת עבודתה במועצה לצורך זכויותיה לעת פרישה – נספחי כ' לכתב התביעה המקורי מעידים בבירור על מעורב ות מוחלטת של משרד הקליטה בהעסקתה של התובעת: החל ממשובים, דרך קביעת ועדכון דרגות ועד אישור מפורש מיום 10.10.10 "לכל המעוניין" לפיו התובעת עובדת המשרד החל מיום 1.1.1997 (נספח כ'7).
לנוכח מסקנה זו איננו מקבלים את יתר טענות המדינה ביחס לכללים שהוגדרו במועד קליטתה של התובעת לשירות המדינה. כללים אלו שונו על ידי המדינה במועד פרישתה של התובעת ומשעשתה כן, הרי שיש לבחון את המצב המשפטי נכון למועד הפרישה ולא נכון למועד הקליטה.
משהכירה המדינה בוותק קודם לצורך זה, וכפי שראינו הדבר נעשה מחמת הכרה בעבודתה במשרד הקליטה גם כאשר עבדה באמצעות הנתבעת 2, אף אין אנו נדרשים לבחון את שאלת קיומם או העדרם של יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין המדינה בתקופת העבודה של התובעת בנתבעת 2.
לאור זאת אנו מקבלים את התביעה לפדיון ימי מחלה נוספים בסך 10,089 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.2011 ועד התשלום.
פיצוי בגין חבות במס
נפתח ונבהיר כי התביעה אינה מכוונת כלפי הנתבעת 2, אשר לא הייתה מעורבת בהעסקתה של התובעת במועד פרישתה ולפיכך – התביעה כנגדה נדחית כבר כעת.
טענות הצדדים
לטענת התובעת, כאשר הוצע לה להצטרף לתוכנית הפרישה מרצון היא היססה ואת בקשתה הגישה לבסוף רק שבועיים לאחר המועד האחרון להגשת בקשה להצטרף לתוכנית. המדינה לקחה בחשבון את תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת 2 ורק כך התאפשרה כניסת ה לתוכנית הפרישה. חרף זאת, הופתעה התובעת לגלות כי נוכה מס ממענק הפרישה ששולם לה, וזאת לאחר שהתשלום נפרס (רעיונית) על תקופת העסקתה בשירות המדינה בלבד, ולא על כלל תקופת העסקתה. חרף פניות יה בשנת 2011, המדינה לא נעתרה לבקשת התובעת להמציא לה אישור על רציפות העסקה, לצורך ביטול החבות במס. גם לאחר שניתן לתובעת המכתב מהמדינה, הוא לא סייע בידיה מול רשויות המס, אשר דרשו טופס 161 מתוקן, א ותו המדינה מיאנה לתת לה. רק בשנת 2017 במסגרת הסכמי הפשרה, הכירה המדינה באופן רשמי בתקופת ההעסקה באמצעות הנתבעת 2 ואולם עבור התובעת היה זה מאוחר מדי ל צורך קבלת החזר המס, שכן עקב היותו של בעלה עצמאי, נסגר התיק שלה במס הכנסה כבר בשנת 2015. יתר העובדות קיבלו במסגרת הסכמי הפשרה תשלום שכונה "מענק פרישה" וכן אישור ביחס לרציפות ההעסקה, דבר שאפשר להן לקבל את החזר המס שנגבה מהן.
התובעת מאשרת ששולמו לה פיצויי הפיטורים עבור תקופת העסקתה בנתבעת 2, כעולה מתלוש 9/07, אך לטענתה הדבר נעשה לפי החלטת הנתבעות ומבלי שהתובעת ביקשה זאת. ביום 25.9.07 הונפק לתובעת על ידי הנתבעת 2 טופס 161 ולפיו שולמו לתובעת פיצויי פיטורים בסך 68,181 ₪. התובעת לא ביקשה זאת ולא הבינה אז את תוצאות המעשה.
לטענת המדינה, התביעה כלל אינה בגדר סמכותו העניינית של בית דין זה. מדובר למעשה בהשגה עקיפה על החלטת רשויות המס, בעוד שהשגה כאמור אינה נדונה בבית דין זה, כעולה מפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשנ"א-1961 (להלן – פקודת מס הכנסה). גם אם יקבע שהתובעת הייתה עובדת מדינה בתקופה בה הועסקה על ידי הנתבעת 2, אין הדבר מוביל בהכרח לתוצאה שהתובעת הייתה זכאית לפטור ממס . לא די בעובדה שהמדינה הכירה בתקופת עבודה קודמת לצורך קביעת תנאי הפרישה של התובעת בכדי להסיק כי התובעת זכאית לפטור ממס על הסכומים ששולמו לה. ההכרעה בשאלות אלו אינה נתונה לסמכותו של בית הדין לעבודה. על פי ההלכה העקבית של בית המשפט העליון, שאלות הקש ורות לחבותו של אדם במס דינן להתברר במסגרת ההליכים הייחודים הקבועים בפקודת מס הכנסה ומקום בו שומה הפכה לסופית, לא יכול נישום לנקוט בהליכים שיעקפו את ההליכים הייחודיים הקבועים בפקודת מס הכנסה. המדינה מפנה לפסיקה הקובעת כי מקומו של סכסוך שהפלוגתא העיקרית שלו היא פירוש פקודת מס הכנסה אינו בבית הדין לעבודה (סע' 22 לסיכומיה). בנוסף בבית הדין הארצי נפסק כי דרישה לחיוב במס אינה בגדר מעשה הקשור ביחסים שבין המעסיק לעובדיו (סע' 22 לסיכומי המדינה).
התובעת אף לא מיצתה את זכות ה להשגה בפני רשות המיסים או בהגשת תביעה לבית המשפט המחוזי, ככל שהשגתה הייתה נדחית על ידי רשות המיסים. בהסכם הפרישה לא נקבע כי סכומי המענק הם בערכי נטו ולכן סוגיית החבות במס נתונה ליחסים שבין התובעת לבין רשות המיסים.
המדינה העלתה טענות סף רבות ונוספות שלא מצאנו שהן דרושות להכרעה בסוגיה זו.
לגוף התביעה טענה המדינה כי הוכח שהתובעת משכה את כספי פיצויים הפיטורים להם הייתה זכאית עבור תקופת עבודתה בנתבעת 2 ובכך קטעה את רציפות העסקתה לצורך פטור ממס. יועץ המס אישר את הדברים בעדותו בעמ' 12, ש' 17-18.
התובעת קיבלה הסבר מלא על זכויותיה במסגרת הסכם הפרישה וכל ההסברים שנמסרו לה היו נכונים. ההכרה בתקופת עבודתה הקודמת נעשתה לפנים משורת הדין לצורך הגדלת זכויותיה תלויות הוותק לפי הסכם הפרישה, ואין לראות בה הסכמה ליחסי עובד ומעסיק באותה תקופה.
לבקשת התובעת וחבריה נמסר להם כבר ביום 17.11.11 מכתב מהמדינה שצוין בו במפורש כי המדינה הכירה בתקופת העסקתן באמצעות הנתבעת 2 לצורך וותק המזכה בתנאי הפרישה, אך הוכח שהתובעת לא ניסתה לעשות שימוש במכתב זה מול רשויות המס, עד לאחר שהיה מאוחר מדי. טענת התובעת כי המתינה לטופס 161 מתוקן לצורך פניה לרשויות המס נסתרה בעדויותיה, לפיהן תובעים אחרים קיבלו החזר מס גם ללא תיקון טופס 161. הוכח כי המדינה פעלה ככל יכולתה ל"הקטנת הנזק" הנטען ואילו התובעת לא עשתה דבר לצורך כך.
הוכח כי לא כל סכום החיוב במס הנדון נובע ממענק הפרישה ששולם לתובעת; הוכח כי התובעת ניצלה את מקסימום הפטור לו הייתה זכאית עד שנת 2007 ולכן לא הייתה זכאית לפטור נוסף ממס עבור השנים בהן עבדה במועצה.
עדותו של יועץ המס, אשר אמורה להוות לכאורה אסמכתא מקצועית לטענות התובעת בדבר החבות במס הייתה רצופת קשיים וסתירות ולא ניתן להסתמך עליה.
הכרעה
אין חולק שטענה בדבר חיוב יתר במס אינה נתונה לסמכותו של בית דין זה. חובת המס וגדר הפטור ממס קבועים בפקודת מס הכנסה. כך, בסעיף 9(7א) לפקודה נקבע הפטור ממס בגין מענק הון שנתקבל עקב פרישה וזו לשון הסעיף:
(7א) (א) (1) מענק הון שנתקבל עקב פרישה - עד סכום השווה למשכורת של חודש לכל שנת עבודה, לפי המשכורת האחרונה; עלה סכום המענק על השיעור האמור, רשאי המנהל לפטור את העודף, כולו או מקצתו, בהתחשב בתקופת השירות, בגובה השכר, בתנאי העבודה ובנסיבות הפרישה.
הפרק בפקודת מס הכנסה העוסק בהליכי השגה וערעור, החל מסעיף 150 לפקודה, קובע את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתקיפה של החלטות שומה למיניהן. סעיף 156 לפקודה קובע כי בית המשפט הוא ש"יאשר, יפחית, יגדיל או יבטל את השומה או יפסוק בערעור באופן אחר כפי שיראה לנכון...".
במקרה שבפנינו עולה שאלות רבות: מהי החבות במס כפועל יוצא של סכום המענק ששולם לתובעת אל מול השכר הפטור נכון למועד התשלום; מה נפקות הפטור ממס שקיבלה התובעת כאשר קיבלה פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2; רציפות ההעסקה או ניתוקה כנובע מתשלום פיצויי הפיטורים האמורים; האם תשלום פדיון ימי מחלה נכנס בגדרי הפטור ממס, כטענת יועץ המס (עמ' 16, ש' 6); מהי הזכאות לפטור במסגרת מיסוי התובעת כחלק מתא משפחתי עם בעלה שהוא עצמאי וכיוצא באלו שאלות שהסמכות להכריע ב כולן נתונה על פי הפקודה לבית המשפט המחוזי.
יועץ המס טען בעדותו שכאשר מדובר בשומה בגין טופס 161 אין הליכי ערעור והשגה מול רשות המיסים (עמ' 9, ש' 9), אך טענה זו לא הוכחה וממילא שאינה סבירה שכן כל החלטה של רשות המיסים נתונה לביקורת שיפוטית על ידי הערכאה המוסמכת. לא למותר לציין שטענת המדינה כי תובעים אחרים קיבלו בעקבות הסכמי הפשרה החזרי מס, למרות שלא תוקנו עבורם טופס 161 (סעיף 107 לתצהיר גב' פלדמן), לא נסתרה ומכל מקום לא נטען על ידי התביעה כי יועץ המס, או התובעת בכל דרך אחרת, פנו לרשות המיסים בניסיון לשכנע לתקן את חבות המס, לרבות לא לאחר שהתובעת קיבלה את מכתבה של המדינה מ- 17.11.11 (מוצג נ/1) המאשר כי סכומי הפרישה שולמו כנובע מהכרה בוותק קודם.
בית דין זה אינו יושב כערכאת ערעור על פקיד השומה ולפיכך, ככל שעסקינן בתקיפת החלטתו – ברי כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעה. נציין, כי הדברים נאמרו מעבר לדרוש, שכן התובעת לא טענה אחרת.
טענת התובעת אינה אפוא במישור המיסויי. כעולה מכתב התביעה המתוקן ומתצהירה - התובעת מבססת את תביעתה בעיל ות נזיקי ות וחוזיות : סעיפים 24, 26, 27, 30 לכתב התביעה המתוקן מעלים טענות למחדל המדינה אשר לא פירטה בפני התובעת את חבות המס הצפויה במועדי הדיונים על פרישתה, מחדל המדינה מהכרה בתקופת עבודתה הראשונה באופן שגרם לה נזק בדמות חבות המס וכן להעדר סיוע של המדינה בתיקון הדיווח שהביא לחבות המס. בנוסף מעלה התובעת טענות לחוסר תום לב. כך גם בתצהירה , בסעיף 13 לתצהירה טענה התובעת את הדברים הבאים: "נגרמה לנו עוגמת נפש מרובה, נפגענו מאוד מהתנהלות המדינה, מהנזק הכספי שנגרם להן (צ"ל לנו) בשל הדיווח של המדינה, מכך שהמדינה לא טרחה ליידע אותנו בדבר האפשרות לחבות מס, מהעובדה שהמדינה לא טרחה לסייע לנו לפתור את בעיית החבות במס". בסעיף 14 לתצהירה טענה התובעת כי פניותיה לקבלת אישור על רציפות העסקה לצורך פתרון סוגיית המס לא נענו על ידי המדינה ובסעיף 18 לתצהירה טענה כי המדינה הטעתה אותה ובכך נגרם לה נזק כספי בדמות חבות המס. בסעיף 19 לתצהירה חוזרת התובעת וטוענת להטעיה, להיעדר מידע נדרש ולחוסר תום לב בשלב מסירת המידע לפרישה.
התובעת אינה טוענת כי היא נכנסת בגדר עילות התביעה הנזיקיות הנתונות לסמכות בית דין זה, כמפורט בסע' 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. משכך – ככל שהתביעה מבוססת על עילה נזיקית - דין התביעה להידחות מחמת העדר סמכות עניינית.
אף אם נבחן את הטענה בראי דיני החוזים - לא מצאנו יסוד לטענת התובעת לחוסר תום לב של המדינה בכך שלא ידעה אותה בדבר חבות המס שהיא צפויה לה במועד פרישתה. חובת תום הלב המוטלת על המדינה בשלב דיונים לקראת פרישה בהסכמה מתייחסת לזכויותיו של העובד במועד הפרישה ואינה חלה גם על ייעוץ מס. פסק הדין בעניין מנחם שדה שהתובעת מאזכרת בסיכומיה עוסק בחובת הגילוי של המשכורת הקובעת לפנסיה ולא בחובת הגילוי של סכומי המס בהם עשוי הפורש להיות מחויב (עע (ארצי) 42050-05-14 מדינת ישראל נ' פרופ' מנחם שדה, מיום 4.9.16) . באותו עניין קבע בית הדין הארצי כי מכוח חובת תום הלב החלה על המדינה כמעסיק, חלה עליה חובת יידוע של "כל הנתונים הנוגעים לעצם קבלת הפנסיה התקציבית ושיעורה (לרבות אחוזי הגמלה שנקבעו לו, שיעור השכר הקובע וסך הגמלה שתשולם)" (סעיף 27 לפסק הדין), אך לא נקבע כי חובה זו משתרעת אף על סכומי המס בהם עשוי העובד להיות מחויב במועד פרישתו.
ההיגיון לכך ברור – בעוד שהמעסיק הוא זה שקובע את סכומי התשלום אשר יועברו לעובד הפורש, רשות המיסים היא שקובעת את סכומי המס בהם יחויב. לפיכך המעסיק אינו יכול להתחייב אלא על הסכומים שהוא משלם, זאת למרות שגם לשאלת החיוב במס יש נפקות רבה לעובד הפורש, שהרי בסופברים הוא יכלכל עצמו מסכומי הנטו שיקבל .
לא נעלמה מעינינו טענת התובעת בסעיף 27 לכתב התביעה המתוקן לפיה "בשיחות המקדימות טרם פרישתן דובר במפורש על כך שסכומי המענק פטורים ממס" ואולם התובעת לא חזרה על הטענה בתצהירה ולא הציגה ראיות לתמיכה בטענה זו , שלמעשה נזנחה. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת "אני לא הלכתי למומחים אבל קראתי והיה כתוב שעל כל שנה במשרד יש פטור של משכורת וחצי..." (עמ' 25, ש' 1) ואולם התובעת לא הבהירה די הצורך היכן קראה ("באיזשהו אתר של מס הכנסה", שם, ש' 6), מה בדיוק קראה ומתי קראה, באופן שניתן יהיה לבחון עדותה זו אל מול טענתה לאחריות המדינה.
אף טענת התובעת לחוסר תום לב של המדינה אשר לא הכירה בוותק קודם שצברה התובעת בנתבעת 2 אינה מבוססת. הוכח בפנינו, כי כבר ביום 17.11.11 נשלח אל ב"כ התובעת מכתבה של היועצת המשפטית של משרד הקליטה בו נרשם מפורשות כי "לפנים משורת הדין...הוחלט להכיר בתקופת העסקתן באמצעות העמותה כוותק המזכה בתנאים המצויינים בחוזר לעניין תוכנית הפרישה..."(נ/1), כאשר מדובר במכתב שהונפק סמוך למועד הפרישה, במועד בו יכלה עדיין התובעת לפנות לרשויות המס ולבקש את תיקון השומה, אך התובעת היא זו שבחרה לא לפעול מול רשויות המס לתיקון סוגיית הפטור ממס (עמ' 25, ש' 30 ואילך). הטענה כי רשויות המס דרשו טופס 161 מתוקן נטענה בעלמא, ללא כל אסמכתא והיא אף אינה מסתברת מקום בו התובעת אישרה שכלל לא פנתה לרשויות המס בבקשה לתיקון השומה.
זאת ועוד. אף לו היינו מבקשים לבחון את הנזק שהתובעת טוענת לו, לאור מכתבו של יועץ המס אשר צורף לתצהיר התובעת ועליו נחקר בדיון ההוכחות הראשון, קיים קושי לקבל את גרסת התובעת לסכום הנזק. למעשה, השאלות המפורטות בסעיף 41 לעיל, הדרושות לצורך הכרעה בשאלת השומה של המענק שקיבלה התובעת, לא קיבלו מענה בהליך דנן, גם אם היינו מבקשים לדון בהן במסגרת סמכות נגררת. התובעת צירפה לתצהירה את תלוש חודש 5/11 ממנו עולה כי באותו חודש שילמה מס הכנסה בסך 69,584 ₪. יועץ המס חיווה דעתו כי סכום המס שהתובעת שילמה ביתר הינו 48,865 ₪ ובצירוף ריבית 57,565 ₪.
חלק מסכום הקרן (3,788 ₪) זה הינו סכום המס ששילמה התובעת בשנת 2007 כאשר עברה למדינה ולא ברור כלל מדוע מצא דרכו לתחשיב הנדון.
החלק האחר מבוסס על ההנחה שמתוך כלל הסכומים שקיבלה התובעת הייתה מקבלת פטור עבור משכורת בשיעור 150% בסך 11,650 ₪ במכפלת כלל תקופת עבודתה, בשתי הנתבעות. אלא שהמספר 11,650 ₪ הינו מקסימום הסכום לפטור במועד הפרישה ולאו דווקא מכפלת שכרה הקובע של התובעת ב-150%, שהוא הסכום המהווה את מקסימום הפטור עבורה. יועץ המס לא התייחס כלל במכתבו לשכרה הקובע של התובע.
בנוסף, יועץ המס גרס כי גם המס על מענק המחלה ועל חודשי ההסתגלות השתלם ביתר ולא הציג כל אסמכתא לכך.
איננו סבורים אפוא כי התובעת הוכיחה את סכום הנזק שנגרם לה רק מחמת אי העסקתה על ידי המדינה עד שנת 2007. יועץ המס העיד עדות כללית ביותר ולא עקבית ומבוססת דיה. הוא עצמו לא טיפל בסוגיה באופן ישיר, לא במקרה הנדון ולא במקרים דומים אחרים (עמ' 12, ש' 26), וע דותו בתיק לא פורטה כעדות מומחה , תוך אזכור כל הבסיס המשפטי הנדרש להכרעה בסוגיה.
מעבר לדרוש נציין, כי עולות בתיק שאלות כבדות משקל של חלוקת האחריות לנזק. כך, התובעת אישרה בעדותה כי לא טרחה לערוך בירורים בדבר זכויות לעת פרישה עם אנשי המקצוע שהמשרד העמיד לצורך כך (עמ' 24, ש' 17-29), התובעת לא פעלה מול רשויות המס לתיקון סוגיית הפטור (עמ' 25, ש' 30 ואילך) אלא המתינה זמן רב ועד שפנתה הייתה זה מאוחר מדי לנוכח העובדה שתיק המס של בעלה נסגר לאחר 3 שנים בהיותו עצמאי (עמ' 13, ש' 19) . משקבענו כי לא הוכחה עילה ולא הוכח הנזק, לא מצאנו לנכון להתעכב על שאלות אלו .
הסעדים הנוספים
בסיכומיה (סעיף 53) לא חזרה התובעת על הסעד לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין אפליה שלא כדין ואילו את הסעד לפיצוי בגין עוגמת נפש הפחיתה ל-25,000 ₪. בשים לב למורכבות היחסים בין הצדדים, אשר החלו עוד בשנות ה-90', לעובדה כי המדינה קלטה את התובעת לעבודה כבר בשנת 2007 ואף אפשרה לה לצאת לפרישה מוקדמת בתנאים מועדפים, בהתחשב בוותק שצברה במקום עבודתה הקודם, ולנוכח דחיית תביעותיה הכספיות של התובעת, איננו סבורים כי מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.

סוף דבר
על יסוד האמור לעיל – התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת כך שהיא תשלם לתובעת, בתוך 30 ימים, פדיון ימי מחלה, בסך 10,089 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.2011 ועד התשלום.
יתר התביעות כנגד הנתבעת 1 נידחות.
משלא מצאנו כי הסעדים המבוקשים מכוונים לנתבעת 2 וחרף העדרה מההליך – אנו דוחים אף את התביעה כנגדה.
בשים לב לתוצאת ההליך ולהיותה של התובעת גמלאית – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, י' אב תשע"ט, (11 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

מיכל נעים דיבנר
שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר מרדכי מנוביץ


מעורבים
תובע: רודיקה סגל
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: