ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית חדרה נגד מוריס טופז :

בפני כבוד ה שופטת רקפת סגל מוהר

מאשימה

עיריית חדרה

נגד

נאשם

מוריס טופז

פסק דין

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חנייה על מדרכה, לפי סעיף 5(ד)(3) לחוק עזר לחדרה (העמדת רכב וחנייתו) התשנ"א-1990.

2. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 20.11.17 סמוך לשעה 10:40, במתחם בית החולים "הלל יפה" בחדרה, העמיד הנאשם את רכבו מ.ר. 76-646-64 (להלן: "הרכב") במקום שלטענת המאשימה מהווה מדרכה.

3. כתב האישום הוגש בעקבות בקשת הנאשם להישפט בגין דו"ח מס' 449820-7-2 (להלן: "הדו"ח").

4. בתגובתו לכתב האישום אישר הנאשם כי הוא אכן העמיד את רכבו במקום ובמועד המצוינים ב דו"ח ובכתב האישום, סיפר כי הוא פנסיונר שעבד בעבר בבית החולים והבהיר כי טענתו העיקרית היא שהמקום בו ההוא העמיד את רכבו אינו מהווה מדרכה.
לביסוס טענה זו הגיש הנאשם את צילום הרכב בעת חנייתו כאמור – נ/1, ציין כי מדובר ברצועת אספלט צרה ברוחב של 70 ס"מ הצמוד ה לשטח הכורכר שליד הגדר המערבית של מתחם בית החולים ולשאלתי השיב כי הוא מניח שמטרת בנייתה של רצועת האספלט הנדונה היתה למנוע את גלישת העפר אל הכביש. בנוסף לכך הפנה הנאשם אל ה"הנחיות לתכנון רחובות בערים – תנועת הולכי רגל" – נ/2 הקובעות כי הרוחב המומלץ לרצועת הליכה נע בין 150 ל- 250 ס"מ של רצועת הליכה וכי הרוחב המזערי המוחלט הוא

130 ס"מ, וגם אל התקן הישראלי של מכון התקנים בנושא "נגישות הסביבה הבנויה: הסביבה שמחוץ לבניין" – נ/3, בו נקבע כי "רוחב המעבר החופשי במדרכות לא יהיה קטן מ- 130 ס"מ...".

לצד כל אלה טען הנאשם כי בהעדר מקומות חניה פנויים בחניון של בית החולים "הלל יפה", הוא נוהג לחפש אחר מקומות שלא יפריעו לתנועה.

5. בהתייחסותה לטענות הנאשם עמדה ב"כ המאשימה על כך ש מדובר במדרכה רצופה.

6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתצלומים שהוגשו ובאסמכתאות אליהן הפנה הנאשם, סברתי כי נכון אעשה אם אורה לב"כ המאשימה להגיש לתיק בית המשפט את תכנית חניון בית החולים , זאת על מנת שאוכל לעמוד מקרוב על המטרה שלשמה נבנתה רצועת האספלט הנדונה שעליה העמיד הנאשם את רכבו.

7. ב"כ המאשימה הגישה את תכנית הסדרי התנועה של מתחם בית החולים "הלל יפה" ואת התייחסותו של מהנדס התנועה בעיריית חדרה מר הילאל פטימה הטוען כי מדובר בתכנית הכוללת את סימון מקומות החניה המוסדרים, הנתיבים המיועדים לתנועת כלי רכב וכן אזורים של איי תנועה, מפרדות ומדרכות המשמשים כולם להולכי רגל- אם להליכה ואם למילוט לאחר הירידה מן הרכב. לדעת המהנדס, רצועת האספלט עליה העמיד הנאשם את רכבו, מהווה "אזור של מדרכה/מדרכת מילוט" .
בנוסף לכך טענה ב"כ המאשימה כי על פי פסיקת בתי המשפט, אין רלבנטיות לשאלת הרוחב לצורך הקביעה האם מדובר במדרכה, אם לאו, וכי המבחנים היחידים הרלבנטיים בהקשר זה הם מבחן המיקום ומבחן הייעוד. במקרה זה – כך לטענת המאשימה, מד ובר במקום מוגבה המסומן באדום לבן, מהווה חלק מדרך שאינה כביש, מצוי לצד הכביש ומהווה המשך רציף של המדרכות סביב מתחם בית החולים, על מנת לאפשר להולכי הרגל מקום בטוח להליכה (ע"פ 50/71 בר שלום נ' מדינת ישראל).

8. השאלה בה אני נדרשת להכריע היא האם המקום בו העמיד הנאשם את רכבו מהווה מדרכה, אם לאו?

סעיף 5(ד)(3) לחוק העזר שמכוחו הוגש כתב האישום בתיק זה, קובע כי:
(ד) "לא יעמיד אדם, לא יחנה ולא ירשה להחנות רכב באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחר הוראה מהוראות חוק עזר זה או תקנות התעבורה, או אם סומן בתמרור אחרת:....
(3) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב וחנייתו, ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל".
חוק העזר אמנם אינו מגדיר מה היא "מדרכה", אך עיון בפקודת העיריות ובתקנות התעבורה שלאורן הוא נחקק, מגלה כי בדברי חקיקה אלה מוגדרת "מדרכה" כ- "חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל..." (ס' 1 לפק' העיריות) וכ- "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו" (ס' 1 לת"ת).

"דרך" מוגדרת בס' 1 לפק' התעבורה ככזו הכוללת גם "מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו".

על פי הפסיקה, על מנת שמקום ייחשב כמדרכה, עליו לעמוד במבחן כפול - מבחן המיקום "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש" ומבחן הייעוד "מיועד להולכי רגל" (ר' ע"פ (מחוזי י-ם) 17161-04-13 ניצן נ' עירית ירושלים).

בע"פ 50/71 אנוש בר שלום נ' מדינת ישראל אליו הפנתה ב"כ המאשימה בהתייחסותה כאמור, עמד כבוד השופט עציוני על משמעות המונח "מדרכה" וקבע:
"ישנו שלב שבו מפסיק צד הדרך להיות מקום סתם ומתחיל להיות ראוי להיקרא מדרכה. שלב זה הוא לדעתי שלב הפרדתו מהכביש בדרך בולטת (למשל על ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל".

בעפ"א (מחוזי ת"א) 34483/11/12 זאב לוי נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט כי:
"השאלה האם באותו רגע נתון שבו חנה המערער במקום הוא הפריע לתנועה של הולכי הרגל אם לאו, אינה רלוונטית לחלוטין... אלא בעניין חוק החנייה לנכים תשנ"ד - 1993 אשר מאפשר בתנאים מסוימים לנכים לחנות במקומות אסורים לציבור הכללי ובין היתר נקבע בסעיף 2 (3) לאותו חוק כי: "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים"... האיסור הוא על חניה על מדרכה , ואין הבדל בין "מדרכה"
רחבה ל"מדרכה" צרה. אין מקום שכל אזרח/תושב יערוך בדיקה אישית משלו ויחליט על פי שיקול דעתו, אם על מדרכה X אפשר לחנות ועל מדרכה Y אי אפשר לחנות כיוון שעל פי שיקול דעתו הסובייקטיבי, לא עוברים שם די הולכי רגל כך שהחניה על המדרכה לא תפריע בפועל להולכי רגל . האיסור לחנות על מדרכה הוא איסור גורף אלא אם כן, ישנו תמרור המתיר חנייה על מדרכה".

9. לאחר שבחנתי את נתוני המקום בו העמיד הנאשם את רכבו במקרה זה, לרבות התצלומים, האסמכתאות, תכנית הסדרי החניה בבית החולים והתייחסות מהנדס התנועה, לאור ההגדרות והקביעות הנ"ל בחוק ובפסיקה , דעתי היא כי המקום בו העמיד הנאשם את רכבו צריך להיחשב כמדרכה, שכן מדובר במשטח אספלט רצוף המוגבה מן הכביש ומטרתו לשמש הולכי הרגל בהתאם לצרכי השעה. אין בקביעה זו כדי לשלול את טענות הנאשם ואסמכתאותיו בדבר הרוחב הנדרש למדרכות בדרך כלל, וגם אין בהם כדי להשמיט את הבסיס מתחת לרושם שמדובר באזור שהולכי רגל ממעטים להשתמש בו, ואולם גם אין בכל אלה כדי להפוך את השטח הנדון לאזור המותר בחניה, על אחת כמה וכמה שלא הוצב בו תמרור כלשהו המתיר זאת. זאת ועוד, הימצאות כלי רכב במקום זה דווקא, עלולה – בנסיבות מסוימות - לסכן את שלומם של הולכי הרגל היה והם יזקקו לו לצורכי מילוט או לכל צורך אחר.

10. לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ולנוכח נסיבות המקרה מחליטה לחייבו בתשלום הקנס המקורי כפי שמופיע בדו"ח שניתן לו, בסך של 250 ₪ בלבד.
הקנס ישולם עד ליום 26.9.19.

זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום לביהמ"ש המחוזי.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ולמנהל בית החולים "הלל יפה", בדואר רשום.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עיריית חדרה
נתבע: מוריס טופז
שופט :
עורכי דין: