ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמרם בן חמו נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד הנשיא, השופט אלכס קוגן

המערער
עמרם בן חמו
ע"י ב"כ: עו"ד אבישי יונגר
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ( נפגעי עבודה) מיום 28.02.18 (" הוועדה"), אשר דנה בעניינו של המערער, לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בהחלטתה קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער כתוצאה מחשיפה לרעש (" ההחלטה").

רקע
המערער יליד 1948, שרברב במקצועו. כתוצאה מחשיפה של המערער לרעש במסגרת עבודתו, הוכר המערער על ידי המשיב כנפגע בעבודה מיום 11.04.1999 . מהות הפגיעה שהוכרה היא: "ליקוי שמיעה וטנטון תמידי".

ביום 30.03.15 נקבעה נכותו של המערער על דרך החמרת מצב בשיעור 25% בגין ירידה בשמיעה וכן 10% בגין טנטון, וסך כל נכותו נקבעה בשיעור 33%.

ביום 23.04.17 הגיש המערער תביעה נוספת להחמרת מצב אליה צורף אישור רפואי לפי תקנה 36 מאת ד"ר מרינה דימנט מיום 21.02.17 .
ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 12.12.17 , כי לא חלה החמרה במצב שמיעתו של המערער בהשוואה למצבו בשנת 2015.

על החלטה זו הוגש ערר מטעם המערער.

הוועדה הרפואית לעררים התכנסה ביום 28.02.18. הוועדה הקשיבה לתלונות המערער ולטענות בא כוחו וערכה בדיקה קלינית שממצאיה פורטו בסעיף 7 לפרוטוקול כדלקמן:
"בבדיקה-
עובד מגיל 15 כאינסטלטור עצמאי כולל שיפוצים. סיים לעבוד בערך ב2015. משתמש בשני מכשירי שמיעה, סובל מסוכרת מטופלת בזריקות ועבר אירוע קרדינאלי בעקבות טיפול תרופתי לסוכרת בשנת 2004, בתיקו מעקב בדיקות שמיעה מ 1999 כאשר במרוצת השנים ישנה ירידה הדרגתית בתדרי הדיבור כאשר יש לציין שעל ירידה בתדרי הדיבור לא לוותה בירידה דרמתית בתדרים הגבוהים וזה בניגוד למהלך ירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש כאשר לפני שיורדות תדרי הדיבור בעיקר הנמוכים שבהם מתעמקת בצורה קשה הירידה בתדירויות הגבוהות. למשל בבדיקת השמיעה מ 8/9/14 רמת השמיעה בתדרי הדיבור היא בין 40-50 דציבל כשבטונים הגבוהים הירידה מגיעה לכ 70 דציבל. וזאת בדיקה שנעשתה בסמוך לסיום עבודתו. גם בבדיקה מ 10.10.17 רמת שמיעתו דומה עם ממוצע שמיעה בתדרי הדיבור בהולכת עצם כ 45 דציבל משני הצדדים וירידה בטונים הגבוהים נשארה ברמה של כ 70 דציבל. הנבדק מביא עימו בדיקות שמיעה נוספות, שתיים מאותו תאריך (13.02.18) שבהן קיימת ירידה נוספת והשמיעה בתדרי הדיבור מגיעה לרמה של 50-70 דציבל"

בפרק " סיכום ומסקנות" קבעה הוועדה:
"כפי שתואר בפרוטרוט בסעיף 7 לפרוטוקול ירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש כאשר במרוצת השנים ישנה ירידה בתדרי הדיבור שאינה קשורה לחשיפה לרעש וזה כפי שהוסבר היות ואין ירידה דרמתית בטונים הגבוהים עם הצטרפות הדרגתית של טונים של דיבור כפי שקורה עקב מיקרוטראומה של חשיפה לרעש, במקרה שלפנינו הירידה בתדרי הדיבור היא שטוחה וכאמור אינה קשורה לחשיפה לרעש אלא לתחלואה באוזן הפנימית. אי לכך הוועדה קובעת כי לא חלה החמרה במצבו כתוצאה מחשיפה לרעש"
על החלטה זו של הוועדה הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים
להלן בתמצית פירוט טענות המערער:
הוועדה נתפסה לכלל טעות עובדתית עת קבעה , כי המערער סיים לעבוד בשנת 2015 וזאת בניגוד לאמור בטופס התביעה ובניגוד לאמור בפרוטוקולים.

לוועדה לא היתה סמכות לשלול קשר סיבתי וזאת לאחר שפגיעתו הוכרה עוד בשנת 1999. הטיעון של קשר סיבתי עלה לראשונה בוועדה הרפואית לעררים ולמערער לא ניתנה כל אפשרות לטעון כנגד קביעה זו. היה על הוועדה ליידע אותו לראשונה על טיעון זה ולאפשר לו לטעון את טענותיו בפניה כולל המצאת חוות דעת רפואית לעניין הקשר הסיבתי ולעניין הנכות.

על הוועדה היה להעדיף את בדיקת מוליכות העצם וזאת בהתאם לקביעת בית הדין הארצי בעניין ארקדי שייביס ( עב"ל 105-10 ארקדי שייביס נגד המוסד לביטוח לאומי, פורסם בנבו) בו נקבע כי מבחן הולכת העצם הוא מבחן עדיף בקביעת הליקוי בשמיעה, כאשר מדובר בשאלת חשיפה לרעש מזיק כגורמת לירידה בשמיעה.

הוועדה נתפסה לכלל טעות עת קבעה שאין ירידה משמעותית בתדירויות הדיבור הגבוהות, שכן מעיון בכלל הבדיקות שהוצגו בפני הוועדה עולה, כי ישנה ירידה עקבית בתדירויות הגבוהות ביחד עם התדירויות הדיבור.

המערער ביקש להשיב את עניינו לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר ולאפשר לו להצטייד בחוות דעת רפואית בשאלת הקשר הסיבתי.

בדיון ביום 07.11.18 הוסיף המערער, כי הוא מב קש להפעיל מעין תקנה 30 מאחר והוועדה למעשה מנמקת את קביעתה בנימוק שאינו מוכר לו – "ש אין ירידה דרמטית בטונים הגבוהים והדבר מעיד שההחמרה איננה קשורה לתאונת העבודה", זוהי טענה חדשה ומפתיעה. בכל הוועדות שהיו למערער הירידה בטונים הגבוהים לא היתה דרמטית ועובדה שהמערער קיבל את ההחמרה. מאחר והנימוק הזה על פניו סותר את קביעת בית הדין הארצי כי הבדיקה הקובעת היא בדיקת הולכת העצם בטווח תדירויות הדיבור, הרי שנימוקה של הוועדה לעררים זה נימוק חדש שסותר את הפסיקה ועל כן לא יכל המערער להיערך אליו.

מנגד טען המשיב כי דין הערעור להידחות. יש לדחות את טענת המערער כי הוועדה נתפסה לכלל טעות עובדתית עת ציינה כי המערער סיים לעבוד בשנת 2015. לוועדה עומדת חזקת התקינות המנהלית כי מה שנרשם בפרוטוקול הוועדה אכן נאמר במסגרת הוועדה. אין רלבנטיות לנטען במסגרת התביעה או במסגרת הוועדה בדרג ראשון שכן מטבעם של דברים הם משתנים. לוועדה נמסר כי המערער לא עובד וכי פרש עקב מצבו.

עוד ובנוסף, בניגוד לטענת המערער, הוועדה לא חתרה תחת ההכרה הבסיסית והנכות אשר נקבעה בגינה זה מכבר ובוודאי שלא הרהרה בו בשנית, אלא כפרה בקשר הסיבתי בין ההחמרה הנטענת לפגיעה המוכרת וההבדל ברור.
שאלת הקשר הסיבתי היא סוגיה בסיסית אשר יש להוכיח בכל עת ובכל ועדה ולא ברור מדוע סבור המערער כי הוא ימצא פטור מהוכחה זו במסגרת ועדת העררים נשוא דיוננו.

יש גם לדחות טיעוני המערער, כי בהתאם לטבלה שהוא ערך, קיימת ירידה בתדירויות הגבוהות ביחד עם הירידה בתדירויות הדיבור ועל כן קביעת הוועדה אינה נכונה, שכן המדובר בטיעון רפואי מובהק.
בסמכות הוועדה לדון בתדירויות הגבוהות כחלק מחקירת שאלת הקשר הסיבתי או בכלל, שנית הוועדה אינה קובעת את נכותו של המערער בהתאם לתדירויות הגבוהות ושלישית הוועדה דנה גם בתדירויות הדיבור.
בדיון ביום 07.11.18 הוסיף ב"כ המשיב, כי הוועדה נסמכת על דבריו של המערער ומן הסתם נמסר לה על ידי המערער כי אינו עובד משנת 2015 כפי שצוין בפרוטוקול הוועדה כמו גם יתר הפרטים העובדתיים אשר נרשמו, הרי אין ספק שלא היו נרשמים אילולא היו נמסרים על ידי המערער. עצם העובדה כי בדרג ראשון נמסר פרטים אחרים אך מלמדים כי הוועדות "חיות" מהדברים אשר נמסרים מפי המערער.

לעניין הפעלת "מעין תקנה 30"- הרי שלא הרעו את מצבו של המערער. נכון שגם לא היטיבו אבל החלטת הוועדה מנומקת מבחינה רפואית ומאחר לא הרעו את מצבו לא היה מקום להזהירו. ועדת עררים אינה מחויבת לדון בהתאם לאותם טיעונים אשר דנה בהם הוועדה מדרג ראשון. בעוד שהוועדה מדרג ראשון התייחסה למקצת החומר, הוועדה לעררים מקיפה יותר וכך זה מטבעה של ועדה לעררים אשר התייחסה לחומר רב יותר ובין היתר לתדירויות הגבוהות.

הוועדה לעררים לא ביססה את קביעתה או החלטתה אך ורק על טיעון זה אלא לקחה בחשבון תיעוד רב ומקיף ועל כן אין לבוא אליה בטרוניה.
החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת וניתן להתחקות בקלות אחר הלך מחשבתה.

דיון והכרעה
הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

למקרא הפרוטוקול עולה כי הוועדה דנה בתדירויות הגבוהות לרבות בתדירויות הדיבור, ולאחר שערכה בדיקה קלינית מקיפה והתייחסה לבדיקות השמיעה שהונחו בפניה, קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער. בהחלטתה ציינה הוועדה , כי "... אין ירידה דרמטית בטונים הגבוהים עם הצטרפות הדרגתית של טונים של דיב ור כפי שקורה עקב מיקרוטראומה של חשיפה לרעש". הוועדה הוסיפה כי בעניינו של המערער "הירידה בתדרי הדיבור היא שטוחה וכאמור אינה קשורה לחשיפה לרעש אלא לתחלואה באוזן הפנימית". למקרא פרוטוקול הוועדה עולה, כי הנמקת הוועדה איננה מתבססת אך ורק על הבדיקה מיום 10.10.17 אלא מתבססת על מספר בדיקות והיא מתייחסת לבדיקות השמיעה ותדירויות הדיבור וההנמקה שלה לעניין הטונים הגבוהים היא חלק בלתי נפרד מההחלטה ומשתלבת עם ההנמקה אך לא הנימוק היחידי להחלטה.

יש לדחות את טענות המערער, כי קביעת הוועדה לא נכונה עובדתית הואיל ובהתאם לטבלה שערך קיימת ירידה משמעותית בתדירויות הדיבור הגבוהות. המדובר בקביע ה רפואית מובהקת. בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא, כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש. ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי.

יש גם לדחות את טיעוני המערער, כי הוועדה נתפסה לכלל טעות ביחס למועד סיום עבודתו של המערער. הוועדה רשמה בפרוטוקול כי המערער סיים לעבוד בשנת 2015, ולוועדה עומדת חזקת התקינות המנהלית , כי מה שנרשם בפרוטוקול הוועדה אכן נאמר במסגרת הוועדה. אכן, צודק המערער כי בדרג ראשון צוין מפי המערער כי הוא עדיין עובד, אולם אין באמור כדי לשלול את העובדה כי בפני הוועדה הנוכחית צוין כי המערער הפסיק לעבוד בשנת 2015, והדברים נרש מו כהווייתם בפרוטוקול הוועדה.

יש לדחות את טיעוני המערער, כי הוועדה חתרה תחת ההכרה הבסיסית והנכות אשר נקבעה בגינה זה מכבר. בהחלטתה פעלה הוועדה בהתאם לסמכות המוקנית לה על פי דין ודנה בשאלה האם ההחמרה במצב שמיעתו של המערער, ככל שהיא קיימת , קשורה לתאונה אם לאו. הוועדה שללה קשר סיבתי בין ההחמרה הנטענת במצבו של המערער לפגיעה המוכרת ולא את הקשר הסיבתי הבסיסי כפי שהוכר זה מכבר. המדובר בהחמרה הנטענת לאחר בקשת ההחמרה האחרונה שהוגשה, האם חלה החמרה כזו? וככל שכך האם היא קשורה לפגיעה בעבודה? בסוגיות אלו דנה הוועדה כשהמדובר בסוגיות שבתחום סמכותה.
הוועדה נימקה את החלטתה וקבעה כי במרצות השנים קיימת ירידה בתדרי הדיבור שאינה קשורה לחשיפה לרעש היות ואין ירידה דרמטית בטונים הגבוהים עם הצטרפות הדרגתית של טונים של דיבור כפי שקורה עקב מיקרוטראומה של חשיפה לרעש. הוועדה הוסיפה והסבירה , כי במקרה של המערער הירידה בתדרי הדיבור היא שטוחה וכאמור אינה קשורה לחשיפה לרעש אלא לתחלואה באוזן הפנימית ועל כן הגיעה למסקנה, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער כתוצאה מחשיפה לרעש.

המדובר בהחלטה רפואית מובהקת אשר מצויה בתחום שיקול דעתה הרפואי והבלעדי של הוועדה, ובית הדין לא נוטה להתערב בה. מכאן יש לדחות טענת המערער "למעין תקנה 30" שכן, ראשית הוועדה לא הרעה את מצבו של המערער ועל כן לא היה מקום להזהירו ושנית, טיעון המערער הוא טיעון רפואי מובהק ואין לאפשר בכל פעם בו ועדה מעלה נימוק רפואי שאינו מוכר למבוטח הפעלת "מעין תקנה 30". החלטת הוועדה היא החלטה רפואית מובהקת המצויה בתחום שיקול דעתה הרפואי והבלעדי.

סוף דבר- הערעור נדחה .
אין צו להוצאות.

לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, ד' אב תשע"ט, (05 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: עמרם בן חמו
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: