ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה אבישר נגד חיים דומני :

לפני כבוד השופטים שבח יהודית , סג"נ, יונה אטדגי , נפתלי שילה 05.08.2019

מערערים

  1. משה אבישר
  2. אופק - נסיעות ותיירות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד פז גולדהורן

נגד

משיב

חיים דומני
ע"י ב"כ עו"ד אילן רפפורט

פסק דין

השופטת י. שבח:
ערעור על פסק הדין מיום 01.05.2018 שניתן על ידי בית המשפט השלום בתל אביב יפו (כבוד השופטת ר. פינצ'וק – אלט) בת"א 27860-10-15 לפיו חויב המערער 1 להשיב למשיב את ההלוואה שהלה נתן, ולשלם לו "סך של 840,693.82 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (15.10.15) ועד למועד התשלום בפועל", בצרוף החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪.

הסכם ההלוואה
1. ביום 30.06.2014 נחתם בין המשיב (העוסק, כפי עדותו בבימ"ש קמא במתן הלוואות) לבין המערערת 2 – אופק נסיעות ותיירות בע"מ (להלן – החברה) בערבות מנהלה המערער 1 משה אבישר (להלן – המערער) הסכם הלוואה (להלן- ההסכם) לפיו התחייב המשיב להלוות לחברה סך של 420,000 ₪ שאמור היה להיות מוחזר עד לא יאוחר מיום 31.08.2014. ההסכם קובע כי "בנוסף להחזר מלוא סכום ההלוואה, ישלם המלווה סך מוסכם מראש של 50,000 ₪ (להלן: 'הרווח')..." (סעיף 3.2 להסכם).
כי "באם הלווה לא יפרע את מלוא סכום ההלוואה בתוספת הרווח... מתחייב הלווה לשלם למלווה בנוסף לסכום ההלוואה והרווח בגינה, ריבית פיגורים חודשית בשיעור של 3% לחודש על כל סכום או חלקו הבלתי נפרע..." (סעיף 4.1 להסכם).
ואם לא די בכך, מוסיף וקובע הסכם ההלוואה כי "במידה ולא יושבו כספי ההלוואה בתום תקופת ההלוואה ישולם פיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪ (מאה אלף שקלים חדשים) בנוסף לכל תשלום על פי הסכם זה" (סעיף 4.2 להסכם).
המערער הפקיד בידי המשיב שני שיקים לביטחון משוכים מחשבונו האישי על סך 237,500 ₪ כ"א ערוכים לפקודת בנו של המשיב, נחום דומני (להלן- נחום) שזמני פירעונם 27.09.2014.

התביעה
2. משההלוואה לא הושבה, השיקים שנמשכו על ידי המערער חוללו באין כיסוי, והפניות אליו לא נשאו פרי, הגיש המשיב נגד המערער והחברה תביעה כספית בה עתר להשבת סכום הקרן (420,000 ₪); אף לתשלום סכום ה"רווח" (50,000 ₪) והפיצוי המוסכם (100,000 ₪) להם הוסיף ריבית חודשית בשיעור 3% ממועד מתן ההלוואה ועד למועד הגשת התביעה.

ההגנה
3. המערער טען להגנתו כי מדובר בהסכם הלוואה "פיקטיבי", כי עסקינן ב"הסכם הלוואה שאין מאחוריו דבר", ש"נוצר תחת לחץ" משחתם עליו כשהוא "יושב ברכבו של הזוכה, תחת לחץ רב ופחד ממשי מאיומיו של הזוכה", אף לא הייתה לו הזדמנות לעיין בו בטרם חתימתו. עוד טען המערער כי העסקה האמתית העומדת מאחורי הסכם ההלוואה קשורה ל"הסכם מימון ושיתוף פעולה" שקשר עם נחום ועם אחד בשם פניאן, לפיו התחייבו הללו לרכוש מהחברה 500 חבילות נופש וכן 200 כרטיסי טיסה והפרו את התחייבותם, לא רכשו ולא שילמו דבר. בתצהירו לא הבחין המערער בין התחייבותם הנטענת של נחום ופניאן לבין המשיב וייחס את ההפרה למשיב, תוך שהוא טוען "התובע לא קיים אף אחת מהתחייבויותיו על פי ההסכם ולרבות לא העברת התשלום לא שיווק הכרטיסים והחבילות ולא מכירתם" (סעיף 27 לתצהיר המערער).
עוד טען המערער, כי מדובר "בהלוואה בריבית חורגת, בהסכם מקפח שנועד לעשוק" אותו (סעיף 44 לתצהיר המערער).

פסק הדין
4. בית משפט קמא קבע כי הסכם ההלוואה נחתם על ידי המערער, וכי בחשבון המערער אכן הופקד סכום ההלוואה באמצעות העברה בנקאית מחו"ל במטבע זר התואם לסכום ההלוואה. נקבע כי המערער "השתמש בכספים שהלווה לו התובע לצרכים מסחריים והללו השיאו לו רווחים, אך את ההלוואה לא השיב".
בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה חתם על הסכם ההלוואה תחת לחץ ואיומים, אף דחה את הטענות המתייחסות להסכם המימון ושיתוף הפעולה משלא הוברר הקשר בין הסכם זה לבין החובה להשיב את ההלוואה למשיב, משנחום ופניאן לא הובאו לעדות, ומשלא הוגשה נגדם הודעת צד ג'.
וכך נקבע:
"סופו של דבר שהנתבע חתם על הסכם הלוואה ולא הביא ולו ראשית ראיה, למעט דבריו שלו, על כך שההסכם נחתם על ידו בלחץ וכפיה. יתר על כן הנתבע קיבל את הכספים בפועל אך לא החזיר אותם, כל שכן שלא שילם ריבית, ריבית פיגורים או פיצוי מוסכם. בנוסף, הנתבע לא הביא ראיות לכריתתו של הסכם שיתוף הפעולה הנטען על ידו, למרות שישנם עדים, ואף עדים ששימשו בעסקה מטעמו לגרסתו, שיכלו לתמוך בגרסתו. הנתבע גם לא הגיש תביעה נגד נחום הגם שבנסיבות תביעה כזו מתבקשת, ואף לא פנה למשטרה בדבר האיומים והכפייה שנקטו נגדו התובע או בנו או בני משפחה אחרים...".

פסק הדין שותק שתיקה מוחלטת בכל הנוגע לטענות המערער כי עסקינן "בהלוואה בריבית חורגת, בהסכם מקפח שנועד לעשוק", ולא מכריע בהן.

5. הסיפא לפסק הדין נושאת את הכותרת "פסיקתא" ולפיה "הנתבע ישלם לתובע סך של 840,693.82 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (15.10.15) ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע וכן שכ"ט עו"ד בסך של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל" (סעיף 60 לפסק הדין).

הפסיקתא הנוספת
6. ביום 22.05.2018 נחתמה על ידי בית משפט קמא פסיקתא נוספת, הקובעת כי "הנתבע ישלם לתובע סך של 840,693.82 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוזית חודשית בשיעור של 3% לחודש מיום הגשת התביעה (15.10.15) ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע וכן שכ"ט עו"ד בסך של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל" (להלן- הפסיקתא הנוספת).

הערעור
7. המערער לא השלים עם חיובו בהשבת ההלוואה, בכלל, ועם אופן חישוב החיוב, בפרט, והגיש את הערעור המונח לפנינו.
בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו חזר המערער על כל אותן הטענות הקשורות לנסיבות חתימתו על הסכם ההלוואה בכפיה ולחץ, הגם שהפעם טען שהלחץ הופעל עליו על ידי נחום; הרבה מלל על העסקה במסגרתה התקשר עם נחום ופניאן; אף טען כי המשיב אינו זכאי להשבת הכספים "בהעדר כל הוכחה מצד המשיב לבעלות בכספים שלכאורה הועברו למערער ביום 27.3.14 ובסך של 72,898 פאונד אנגלי" עת המדובר ב"הלבנת הון, כספים שנחזים להיות ככספים שלא שולם בגינם מס כחוק במדינת ישראל". עוד נטען כי ההמחאות נמשכו לפקודת נחום ולא לפקודת המשיב.

עוד טען המערער כי שגה בית משפט קמא "כשנתן ידו לקביעה דורסנית באופן קיצוני של ריביות והצמדה... היה עליו לפעול בנוטלו את 'העיפרון הכחול' ולמחוק מההסכם סעיפים שיש בהם עושק, גזילה וניצולו של המשיב [צ"ל – המערער]" (סעיף 28 לעיקרי הטיעון המקוריים), כי הריביות בהן חויב בהסכם ההלוואה ובפסק הדין הן "הריביות החורגות והמנוגדות לחוק" (סעיף 65 לעיקרי הטיעון), וכי מדובר "בהסכם בתנאי עושק", לפיו "נדרש גם להוסיף סך של 50,000 ₪ כקנס או ריבית", גם "ריבית של 3% וכן פיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪... מצב אבסורדי אשר עומד בניגוד חריף לערכי החוק, כמו גם לערכי הצדק" (סעיף 85 לעיקרי הטיעון), אף להפרת חובת הגילוי שבחוק הסדרת הלוואת חוץ בנקאיות (סעיף 82 לעיקרי הטיעון ואילך). כן הלין המערער על הסתירה שבין הפסיקתא המובנית בפסק הדין לבין הפסיקתא הנוספת (עמוד 2 סעיף 2 לעיקרי הטיעון).

8. המשיב מיקד טיעוניו בעיקרון לפיו יש לכבד התחייבויות, ובהיעדר הקשר בין המשיב לעסקת המימון ושיתוף פעולה. המשיב הוסיף וטען כי משהמערער הודה בקבלת ההלוואה יש לחייבו בהשבתה בהתאם לתנאים הנקובים בהסכם ההלוואה, משאלו נוסחו בצוותא בישוב הדעת ומתוך רצון חופשי.

הדיון בערעור והטיעונים המשלימים
9. משגרסת המערער בדבר נסיבות חתימתו על ההסכם ההלוואה הופרכה בבית משפט קמא ונחזתה להיות הגנת בדים, ביחוד עת המערער הודה בקבלת ההלוואה ומשלא הוכח כל קשר בין מתן ההלוואה לבין מקבץ הטענות הקשורות להסכם המימון ושיתוף פעולה, שהמשיב אינו צד לו - מיקד בית המשפט את הדיון בערעור בטענות הקשורות לאופן חישוב ההחזר, ובכללו: שיעור הריבית וכפל הפיצוי המוסכם - טענות שהועלו ע"י המערער בעיקרי הטיעון מטעמו הגם שהובלעו בכל אותם הטיעונים שנדחו כאמור.
משהשאלות שהציג בית המשפט לשני הצדדים במהלך הדיון בערעור לא קבלו את המענה המספק, הותר לצדדים להגיש השלמת טיעונים, ואלו אכן הוגשו.

10. המערער, באמצעות פרקליטיו החדשים, התמקד בטיעון המשלים בפסיקתא הנוספת בהיותה סותרת את הפסיקתא המקורית הקובעת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שהיא לטעמו המחייבת. כן נטען להיות המערער הלווה במובחן מהחברה, לחלותה של ההגנה על הלווים לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג- 1993 (להלן - החוק) אף לכפל הפיצוי המוסכם.

המשיב הוסיף וטען לאי חלותו של החוק בהיות הלווה תאגיד, אף לאי חלותו של תיקון מספר 5 לחוק על ההסכם ההלוואה נושא הדיון נוכח מועד כריתתו, אף להיות הפיצוי המוסכם סביר.

ע ה
11. בראש ובראשונה יש להסיר מסדר היום את מקבץ טענות המערער הקשורות לנסיבות מתן ההלוואה, לקשר בינה לבין עסקת המימון שכרת, או לא כרת, עם נחום ועם פניאן ולאופן מתן ההלוואה במטבע זר (72,898 פאונד) בהעברה בנקאית מחו"ל - ולדחותן.
בית משפט קמא קבע ממצאים ברורים באשר למתן ההלוואה והמערער אף הודה בקבלתה. המדובר בממצאי עובדה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, מה גם שבחינת חומר הראיות מעלה שמדובר בטענות מופרכות שאין בינן לבין החובה להשיב את כספי ההלוואה, שאין מחלוקת שאכן ניתנה ע"י המשיב, ולא כלום.
נותר אם כך לבחון את תנאי ההלוואה ואת אופן חישוב סכום ההשבה.
להלן נתייחס גם לטענה המתייחסת לפסיקתאות.
הפסיקתא הנוספת
12. את הטענה הקשורה לפסיקתא הנוספת, אשר נטענה במובלע בעיקרי הטיעון ובהרחבה בעיקרי הטיעון המשלימים, אציע לחברי לדחות, אף שאין היא קלוטה מהאוויר, לאור מחדליו הדיוניים של המערער כפי שיפורט להלן.

לפסיקתא אכן אין קיום עצמאי, היא "איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו והיא נערכת על פיהם" (ע"א 6449/97 טמשה נ' עדן, ניתן ב-05.02.1998); היא תמצית ההכרעה המבטאת את הסעד האופרטיבי שבפסק הדין/החלטה ללא הנמקה. הפסיקתא אינה אלא "כלי פרשני 'צר' הנובע מן הצורך 'לתרגם' להוראה אופרטיבית –מספרית פסק דין שיש בו נקודה מטושטשת" (ד"ר יעקב שקד, סדר הדין האזרחי החדש, עמוד 443). גם עת עסקינן בפסיקתא מבהירה "גם אז אין הפסיקתא שבה ופותחת את ההליך או מהווה לו מקצה שיפורים" (רע"א 3417/12 יובל תמיר נ' נובה ארנה בע"מ , פסקה 6, ניתן ב-28.10.2012).

כאשר בית משפט מתבקש לחתום על פסיקתא שאינה ברוח פסק הדין, אין ניתן לדלג על שלב ההכרעה תוך מתן החלטה מנומקת. אין די בחתימתה: "פסיקתה תיערך על סמך החלטתו של בית המשפט. אין לחתום על הפסיקתה כאילו היא גם החלטה. כלומר, אין הפסיקתה בעת ובעונה אחת הן החלטה והן פסיקתה. מן הראוי הוא כי בית המשפט יכתוב תחילה החלטה בדבר הבקשה שהוגשה לו ורק לאחר מכן ייערך נוסח הפסיקתה. חובה על בית המשפט לתת נימוקים להחלטה. פסיקתה בלבד המשקפת רק את תוצאת ההתדיינות, אינה בגדר הנמקה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתים עשרה 2015, עמוד 595).
בהלימה להלכה הכללית לפיה בית המשפט אינו יכול להימנע ממתן החלטה בבקשה שהוגשה לו בנושא ש"עשויה להיות לו השפעה של ממש" על הכרעתו (רע"א 5699/14 שירביט חברה לביטוח נ' אלדן תחבורה בע"מ, ניתן ב-22.01.2015), כך הוא הכלל בבקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אף לגביה נדרשת החלטה מנומקת.

13. בענייננו: הוברר כי לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא לפיו חויב המערער לשלם למשיב את ה"סך של 840,693.82 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (15.10.15) " הגיש המשיב "בקשה לתיקון טעות סופר" בה עתר לתקן את סכום החיוב כך שיישא את הריבית ההסכמית- 3% לחודש - גם לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, כפי שעתר בכתב התביעה שהגיש.
בחלוף המועד להגשת התשובה לא ניתנה על ידי בית משפט קמא כל החלטה לגופה של בקשת התיקון, ובית המשפט הסתפק בחתימתו על הפסיקתא הנוספת שנוסחה ע"י ב"כ המשיב, על דרך הוספת המילים "הפסיקתא מאושרת בזאת", שלפיה יישא החיוב "הפרשי הצמדה וריבית חוזית חודשית בשיעור של 3% לחודש מיום הגשת התביעה", משל המדובר בפסיקתא ראשונית, ולא בבקשה לתיקון פסק דין המשנה לחלוטין את סכום החיוב.

בהיעדר החלטה בבקשת התיקון, ובהיעדר הנמקה, נותר חוסר בהירות באשר להלך רוחו של בית משפט קמא בכל הנוגע לפסיקתא הנוספת עליה חתם: האם התיקון המבוקש מבטא את אשר התכוון וגמר בדעתו לפסוק מלכתחילה; האם בית משפט קמא סבר כי מדובר בתיקון המצוי בגדרי סמכותו בהתחשב בהוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט ובעיקרון גמר המלאכה; או שמא סבר דווקא כי הפסיקתא שחתם תואמת את פסק הדין שיצא תחת ידיו גם אלמלא התיקון.

באין החלטה הנעתרת לבקשת התיקון; משהפסיקתא הנוספת אינה פסיקתא משקפת משהיא שונה בתכלית השינוי מהסעד האופרטיבי שבפסק הדין ועומדת בסתירה לו, אף אינה פסיקתא מבהירה, משפסק דינו של בית משפט ברור, "אינו סתום או עמום" (עניין תמיר נ' נובה לעיל) ואינו כולל אמירה הדורשת הבהרה, מה גם שהוא כולל בסיפא לו פסיקתא מקורית, הרי לכאורה היה מקום לקבוע כי הפסיקתא המחייבת היא אכן זו שבסעיף 60 לפסק הדין, ולא הפסיקתא הנוספת.

14. אלא שהתנהלותו הדיונית של המערער חוסמת אותו מלהלין על הפסיקתא הנוספת לאור מחדליו הדיוניים.

ביום 09.05.2018 הגיש המשיב "בקשה לתיקון טעות סופר" בה עתר כאמור לתקן את סכום החיוב כך שיישא את הריבית ההסכמית- 3% לחודש - גם לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בו ביום הורה בית המשפט: "המבקש ימסור עותק הבקשה ותוכן החלטה זו למשיב אשר יגיש תשובה תוך 10 ימים".
המערער לא הגיב לבקשה, לא במועד שנקצב, אף לא לאחר מכן, ולא העלה כל התנגדות מצידו, אף שבהתאם לנתוני נט המשפט, צפתה באת כוחו בהחלטה כבר ביום בו ניתנה ביום 09.05.2018.
בהינתן מחדל המערער להשיב לבקשה, הגיש המשיב ביום 22.05.2018 "בקשה למתן פס"ד" לה צירף אסמכתא (אישור פקס) להמצאת הבקשה לב"כ המערער עוד ביום 09.05.2018 שעה 14:14. כן הופנה בית המשפט קמא לנתוני הצפייה בהחלטתו.
גם לאחר חתימת הפסיקתא הנוספת המשיך המערער בחוסר המעש מצידו, לא הגיש בקשה לביטולה של הפסיקתא הנוספת ולא הלין עליה בכל דרך אחרת.

לו נדחתה בקשת המשיב לתיקון פסק הדין ולא סרב בית משפט קמא לחתום על הפסיקתא הנוספת, יכול היה המשיב למצות את הליכי ההשגה שעמדו לרשותו. משהמערער לא טרח אפילו להגיש התנגדות לבקשת התיקון, לא ילין אלא על עצמו בלבד עת לא יותר לו לעורר את התנגדותו לראשונה בהליך הערעור.

וליתר טענות המערער:

כפל הפיצוי המוסכם
15. הסכם ההלוואה מחייב את הלווה לשלם גם "סך מוסכם מראש של 50,000 ₪", כ"רווח", גם "פיצוי מוסכם בסך של 100,000", וגם "ריבית פיגורים חודשית בשיעור של 3% לחודש על כל סכום או חלקו הבלתי נפרע...".
הלכה היא שלא ניתן לתבוע בקרות הפרה יסודית, בגין אותו ראש נזק, גם את הפיצוי לפי תנית הפיצוי המוסכם הכללית, וגם את הפיצוי לפי תנית הפיצוי המוסכם הספציפית (יצחק עמית, "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים", דין ודברים י, 17, 38-39; רע"א 718/98 יסמין חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עוזיאל אהרונוב, ניתן ב-24.04.1998; ע"א (חי') 734/08 אבירד אחזקות 1998 נ' טאבור, פסקה 5, ניתן ב-11.05.2009).
"בפסיקת בית משפט זה כבר נפסק לא אחת בעבר כי יש לסווג סעיף ריבית פיגורים כסעיף פיצויים מוסכמים, וכי ריבית פיגורים משקפת את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי שהנפגע זכאי לו במקרה של הפרת החיוב הכספי" (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 55, ניתן ב-23.08.2015).
בענייננו נתבע כפל פיצוי מוסכם בגין האיחור בהשבת ההלוואה: גם "פיצוי מוסכם בסך של 100,000", וגם "ריבית פיגורים חודשית בשיעור של 3% לחודש", שחושבה על כלל החוב לרבות על הסך של 100,000 ₪, ממועד קבלת ההלוואה ועד למועד הגשת התביעה, בבחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קוהלת).
הדבר אינו אפשרי כמובן, מה גם שריבית הפיגורים הנקובה בסעיף 4.1 להסכם ההלוואה לא הוחלה לפי תנאי ההסכם על הפיצוי המוסכם שבסעיף 4.2 להסכם, שממילא יכול היה לצבור רק הפרשי הצמדה וריבית חוקית.
בית משפט קמא לא מצא לנכון ללבן את הטענה ולהכריע בה.
יש לחלץ אפוא מהסכום הפסוק את הסך של 100,000 ואת הריבית בשיעור 3% לחודש שחושבה לגביו, ולהפחיתו מסכום החיוב.
יוער כי ב"כ המשיב הסכים במהלך הדיון, גם בטיעוניו המשלימים, להפחתה לעיל, אך בהינתן שהסכמתו הייתה מותנית להיות הפחתה זו היחידה - נדרשה ההכרעה.

תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג- 1993 16. אעבור לבחון את טענות המערער באשר לשיעור הריבית, ותחילה את טענת המשיב לאי חלותו של חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג- 1993 על ההלוואה נושא ההליך משהלווה הוא החברה.
אני סבורה שהמערער הוא הלווה, או למצער אחד הלווים.
החוק בניסוחו נכון למועד כריתת הסכם ההלוואה קובע כי "בחוק זה –'לווה'- למעט תאגיד", והפסיקה אכן אישרה את פרישת הגנת החוק רק על יחידים, במובחן מתאגידים.
אלא שהשאלה אם ההלוואה ניתנה לתאגיד או ליחיד לא מוסקת רק מלשון הסכם ההלוואה בהיותה שאלה שבעובדה הטעונה הכרעה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה (ע"א (חי') 51645-05-13 משה מרציאנו נ' פנית הברון בע"מ, ניתן ב-09.02.2014; פר"ק 56504-02-16 נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא – הראל נדל"ן למגורים בע"מ, ניתן ב-29.06.2017).

17. בחינת הנסיבות הרלבנטיות לענייננו מעלה כי גם המשיב וגם בא כוחו ראו במערער ובחברה כלווים בצוותא, לעיתים הוחשב על ידם המערער כלווה יחיד, ואילו בית משפט קמא התבונן על המערער כעל הלווה העיקרי והיחיד, ורק אותו ראה לנגד עיניו.
בכותרת כתב התביעה שהוגש ע"י המשיב מוגדר המערער כ "הלווה 2"; החברה והמערער כונו בצוותא כ"לווים" ("נוסף לסכום ההלוואה, לפי סעיף 3.2 להסכם ישלמו הלווים המלווה [השגיאה במקור] סך של 50,000 ₪... "); בסעיף 15 לכתב התביעה צוין כי ההלוואה ניתנה ל"נתבעים" ("...והתובע לא קיבל לידיו את סכום ההלוואה אותו נתן לנתבעים").
בתצהיר עדות ראשית מיום 12.07.2016 שהוגש לבית משפט קמא טען המשיב "בהתאם להוראות ההסכם הלוויתי לנתבע סך של 420,000 ₪..." (סעיף 4 לתצהיר).
במהלך עדותו בבית המשפט התבטא המשיב: "נחום אמר שהוא אדם טוב ויש לו עסקים שהוא מרוויח הרבה כסף, חקר עליו, אף צ'ק לא חזר לו בחיים. שכנע אותי לתת לו הלוואה, אחרת לא הייתי נותן לו הלוואה" (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, עמוד 10 שורות 16-20).
בעיקרי הטיעון מטעם המשיב נטען ע"י בא כוחו כי התביעה עוסקת בהפרת הסכם הלוואה "אשר בגינו הלווה המשיב למערערים כסף ואלו לא השיבו את כספי ההלוואה..." (סעיף 2); "כספי ההלוואה התקבלו אצל המערערים..." (סעיף 6); "אף כי המערער חתם ואישר כי קיבל את הכספים מהמשיב..." (סעיף 41); "ביום 27.3.14 הועבר לחשבון הבנק של המערער סך של 72,898 פאונד.." (סעיף 42); "בדיון מיום 23.8.2015 הוצג למערער 1אישור העברת הכספים מעוה"ד של המשיב לחשבונו של הנתבע..." (סעיף 48); ועוד.

גישת בית משפט קמא הייתה נחרצת יותר והוא התבונן על המערער כעל הלווה ולא כעל ערב. בפסק הדין כונתה החברה שהייתה הנתבעת 1כ"הנתבעת", והמערער שהיה הנתבע 2 כונה "הנתבע". בפתיח לפסק הדין ציין בית המשפט "לפני תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבע בגין כספים שהלווה לו עפ"י הסכם הלוואה" (סעיף 1) ולאורך כל הדיון בפרק "הדיון וההכרעה" נפקד מקומה של החברה, והממצאים מתייחסים למערער בלבד: "הנתבע הודה כי קיבל בהעברה בנקאית מבנק מחו"ל...את סכום ההלוואה"(סעיף 41); "ככל העולה מחומר הראיות שלפני השתמש התובע [צ"ל הנתבע] בכספים שהלווה לו התובע... אך את ההלוואה לא השיב (סעיף 57); " הנתבע קיבל את הכספים בפועל אך לא החזיר אותם..." (סעיף 58).
לא זו אף זו, בסופו של דבר חייב בית משפט קמא רק את המערער בהשבת ההלוואה ("הנתבע ישלם לתובע..."- סעיף 60 לפסק הדין) אף שגם החברה נתבעה.

הנה כי כן, מי שקיבל את כספי ההלוואה, מי שהיה הלווה בפועל, ומי שהשיב התבונן עליו כעל הלווה - היה המערער.

המערער אינו מוגבל בסייגי סעיף 15 לחוק לרבות זה הנוגע למגבלת סכום ההלוואה, עת זה הועמד, במועד הרלוונטי על 1,197,707.36 ₪ (י"פ 6804, עמוד 5564, 19.05.2014), ומשכך אין מניעה להחיל עליו את הוראות החוק.

18. בה בעת צודק ב"כ המשיב בטענתו כי אין להחיל על ההלוואה את הוראותיו המגוננות של תיקון מספר 5 לחוק לאור הוראות התחולה שבסעיף 23 שבו ולאור מועד כריתת ההסכם, הגם שדי בהוראות החוק ערב התיקון על מנת להכשיר את התערבותו של בית המשפט לצורך מניעת ריבית נשך, התערבות, כפי שנראה להלן, אינה נדרשת עוד.

שיעור הריבית
19. משהגענו למסקנה כי הגנת החוק פרושה על המערער קצרה הדרך להתערבות בשיעור הריבית ההסכמית העולה כדי 36% לשנה, טרם לוקחים בחשבון את הצטברות הריבית דריבית מידי חודש בחודשו, הגורמת לחוב לצמוח "בטור הנדסי", ולהגיע למימדים שקשה להתמודד עמם.
סעיף 5(ב) לחוק קובע כי "שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה".
"שיעור עלות האשראי המרבי" קבוע בסעיף 5(א) לחוק והוא "פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל". סעיף 1 לחוק קובע כי "שיעור העלות הממשית של האשראי – היחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי".
סעיף 6 לחוק, המתייחס לשיעור ריבית הפיגורים קובע כי "שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה בחישוב שנתי על חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי".
סעיף 9(ב) לחוק מסדיר את סמכות ההתאמה של בית המשפט וקובע "מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו-6, או לקבוע שיעור נמוך יותר...".
20. ואלו הם הנתונים הרלבנטיים להלוואה שבענייננו: החוזה "נערך ונחתם ביום 30 ליוני בשנת 2014", על "סך של 420,000 ₪", כפוף ל"רווח" של " סך מוסכם מראש של 50,000 ₪", לתקופה של חודשיים, ול"ריבית פיגורים חודשית של 3% לחודש", על הקרן ו"הרווח".
את "שיעור העלות הממשית של האשראי" ניתן ללמוד מפרסומי בנק ישראל בילקוט פרסומים, המהווים דין. לפי פרסום בנק ישראל מיום 08.06.2014 הרלבנטי למועד מתן ההלוואה "שיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד הניתן לציבור בחודש מרס 2014 היה 4.06 אחוזים" (י"פ 6822, עמוד 6239, 22.06.2014). משמע – הריבית המותרת, בחישוב שנתי, אינה יכולה לעלות על פי שניים ורבע מהנתון לעיל (4.06X 2.25), קרי – 9.135%; וריבית הפיגורים המקסימלית המותרת אינה יכולה לחצות את גבול ה- 10.962% לשנה.
משמדובר בהלוואה שניתנה מלכתחילה לתקופה של חודשיים, הריבית המקסימלית לתקופה זו ("הרווח") יכולה להגיע לכל היותר לסך של 6,395 ₪ (9.135 לחלק ל 12 כפול 2) והחל מסוף חודש אוגוסט 2014 עומד ההחזר על סך - 426,395 ₪; בתוספת ריבית פיגורים מקסימלית בשיעור 10.962% לשנה עד לפירעון בפועל. מחישוב זה יש לקזז כמובן את הסכומים ששילם המערער לאחר מתן פסק הדין, בהתאמה הנדרשת.

21. התוצאה האופרטיבית המוצעת על ידי:
אותו חלק של פסק הדין הדוחה את טענות המערער באשר לנסיבות מתן ההלוואה ובאשר לחיובו בהשבה - יישאר על כנו.
הסכום בו חויב המערער בהשבה יחושב מחדש לפי העקרונות הבאים:
ביטול הפיצוי בסך 100,000 ₪ לרבות ריבית בגינו;
סכום הריבית לחודשיים הראשונים יעמוד על סך 6,395 ₪ (חלף 50,000 ₪);
חיוב ההשבה יועמד על סך של 426,395 ₪ בתוספת ריבית פיגורים בשיעור 10.962% לשנה החל מסוף חודש אוגוסט 2014 ועד לפירעון בפועל. כמובן שיש לנכות בהתאמה סכומים ששולמו על חשבון החוב לאחר מתן פסק הדין.
סכומי ההוצאות ושכ"ט עו"ד כפי שנפסקו ע"י בית משפט קמא - יישארו בעינם.

בהינתן מחלוקת חשבונאית אוסיף ואציע כי זו תוכרע ע"י בית משפט קמא, או ע"י רשם ההוצאה לפועל אם המשיב כבר פתח בהליכי גבייה.

הוצאות
22. קבלתו החלקית של הערעור אינה מזכה את המערער באופן אוטומטי בהוצאות, משאין ניתן לעבור לסדר היום על אופן התנהלותו, הן בבית משפט קמא והן בערכאת הערעור.
חרף הראיות בדבר מתן ההלוואה והודאת המערער בקבלתה, העלה המערער שורה של טענות חסרות שחר שעניינן באי הוכחת הקשר בין החשבון ממנו הועברו הכספים לבין המשיב; טענות שעניינן בהעלמת מס, בהלבנת הון, וכיוצ"ב; אף ערבב מן שאינו במינו בהכבירו על בית משפט קמא ראיות הקשורות לעסקה אחרת שהמשיב אינו צד לה. המערער אף לא השיב לבקשה לתיקון פסק דין שהגיש המשיב.

ההתנהלות בהליך הערעור לא הייתה טובה יותר. המערער, בייצוגו הקודם, מיקד את ערעורו בטענות היוצאות נגד ממצאי עובדה של בית משפט קמא הנתמכים היטב בחומר הראיות, ואת אותן הטענות הראויות להישמע, הבליע בין השורות.
עיקרי הטיעון הוגשו באחור ורק לאחר שהמשיב עתר למחיקת הערעור, וכשהוגשו השתרעו, ללא היתר וללא בקשה להגדלת ההיקף, על 12 עמודים, אף שבהחלטה מקדימה הועמד ההיקף על שבעה עמודים.
גם הטיעונים המשלימים הוגשו באיחור. אף שבית המשפט נעתר למספר בקשות המערער לארכה, המועד האחרון שנקצב להגשת השלמת הטיעון היה 16.6.2019, שאז חרף האורכות הנוספות שניתנו בהחלטות מהימים 16.06.2019, 24.06.2019, 09.07.2019, 16.07.2019 - הוגשו הטיעונים המשלימים רק ביום 18.07.2019. אף שהמערער לא השיב לבקשה לתיקון פסק הדין, אף לא עתר לביטול ההחלטה עת ניתנה, התמקדה השלמת הטיעון בסוגיית הפסיקתא, חרף שתיקתו של המערער בבית משפט קמא.
כל אלו מחייבים לטעמי פסיקת הוצאות לטובת המשיב בסך 20,000 ₪.

יהודית שבח, שופטת, סג"נ

השופט י. אטדגי:
אני מסכים.

יונה אטדגי, שופט

השופט נ. שילה:
אני מסכים.

נפתלי שילה, שופט

התוצאה
הערעור מתקבל חלקית. הסכום בו חויב המערער בהשבה יחושב מחדש לפי העקרונות הבאים:
ביטול הפיצוי בסך 100,000 ₪ לרבות הריבית בגינו;
סכום הריבית לחודשיים הראשונים יעמוד על סך 6,395 ₪ (חלף הסך 50,000 ₪);
חיוב ההשבה יועמד על סך של 426,395 ₪ בתוספת ריבית פיגורים בשיעור 10.962% לשנה החל מסוף חודש אוגוסט 2014 ועד לפירעון בפועל.
כמובן שיש לנכות בהתאמה סכומים ששולמו על חשבון החוב לאחר מתן פסק הדין.
סכומי ההוצאות ושכ"ט עו"ד כפי שנפסקו ע"י בית משפט קמא - יישארו בעינם.
בהינתן מחלוקת חשבונאית -זו תוכרע ע"י בית משפט קמא, או ע"י רשם ההוצאה לפועל אם המשיב כבר פתח בהליכי גבייה.
המערער יישא בהוצאות הערעור בסך 20,000 ₪. העירבון שהופקד על ידו יועבר למשיב באמצעות בא כוחו על חשבון ההוצאות.

ניתן היום, ד' אב תשע"ט, 05 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.

יהודית שבח, שופטת, אב"ד
יונה אטדגי, שופט
נפתלי שילה, שופט


מעורבים
תובע: משה אבישר
נתבע: חיים דומני
שופט :
עורכי דין: