ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמיתי שלמיוק נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ :

לפני כבוד השופטת אפרת אור-אליאס, סגנית נשיא

התובע

אמיתי שלמיוק

נגד

הנתבעת

מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תובענה בגין נזק נטען שנגרם לרכב התובע אשר בוטח אצל הנתבעת. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הכיסוי הביטוחי לנזק שנגרם לרכב התובע. טוענת הנתבעת כי רישיון הנהיגה של התובע, שנהג ברכב במועד הרלוונטי, הותלה לפי שיטת הניקוד, והתובע ידע על התליה זו. מכאן, לטענתה, אין כיסוי ביטוחי לנזק.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שלפניי באתי לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות.

תמצית התובענה וטענות הצדדים
1. התובע היה הבעלים של רכב BMW מ. ר. 74-477-54 (לעיל ולהלן: "הרכב" או "רכב התובע"). הרכב בוטח על ידי הנתבעת בפוליסה שכיסתה, בין היתר, נזקי רכוש לרכב (פוליסה שתוקפה מיום 1.3.2017 ועד יום 28.2.2018).

2. ביום 10.3.2017 ארעה תאונת דרכים שתוצאתה בין היתר נזק לרכב התובע (להלן: "התאונה" או "האירוע").

3. התובע פנה לנתבעת בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח בגין הנזק שנגרם לרכב, אך הנתבעת דחתה את הדרישה בנימוק כי במועד התרחשות התאונה היה רישיון נהיגת התובע "בשלילה" בשל צבירת ניקוד מיום 7.2.2014 (מכתב הנתבעת מיום 23.5.2017).

עיקר טענות התובע
4. לטענת התובע, הוא לא היה מודע "לשלילת" רישיונו משום צבירת הנקודות, שכן לא קיבל כל הודעה על כך ממשרד התחבורה. עוד טען, כי מיד עם היוודע על אודות כך פנה למשרד התחבורה והסדיר את העניין.

5. התובע הרחיב וטען, כי הדין והפסיקה מחייבים קיומה של הודעה לתובע ומודעות שלו להתליה. בלעדיהן, טען, אין לקבוע כי נהג בתקופת ההתליה שלא כדין, ומכאן שעל הנתבעת לשלם לו תגמולי הביטוח מכח הפוליסה.

עיקר טענות הנתבעת
6. הנתבעת כפרה בחבות המיוחסת לה בכתב התביעה. לטענת הנתבעת, בזמן התרחשות התאונה לא היה לתובע רישיון נהיגה בר תוקף, ומכאן שנהיגתו ברכב הייתה בניגוד להוראות הפוליסה. לכן, התובע לא זכאי לתגמולי הביטוח.

7. הנתבעת הדגישה, כי לשם התלית רישיון הנהיגה נדרשה צבירה של 36 נקודות בעברות שונות שבוצעו על ידי התובע, וגם מטעם זה אין מקום לקבל את טענת התובע, כי לא ידע על התליית רישיונו.

8. עוד טענה הנתבעת, כי רכב התובע משועבד לבנק, ובאין ראיה על הסרת השעבוד, אין יריבות בינה ובין התובע בכל הנוגע לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה.

דיון והכרעה
הוראות הפוליסה
9. פוליסת הביטוח שהונפקה על ידי הנתבעת היא פוליסה תקנית, המבוססת על הוראות תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 (להלן: "הפוליסה התקנית"). הפוליסה התקנית קובעת בסעיף 16 כדלקמן:

"בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שנכתב במפרט, ובתנאי שהם בעלי רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חדשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת..."

10. טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי התובע צבר נקודות לחובתו "בשיטת הניקוד", ומכאן שרישיון הנהיגה שלו הותלה עד לנקיטת אמצעי תיקון שנדרשו ממנו לשם ביטול ההתליה. לגישתה כל שנותר הוא לבחון את דרישת הפסיקה לידיעה של עובדה זו.

דרישת הידיעה בפסיקה
11. ההלכה דורשת ידיעה של מחזיק הרישיון בדבר מגבלות שהוטלו עליו, כגון פסילה או התליית רישיונו. נפסק, כי על מנת שהפסילה תשתכלל, יש צורך להביאה למודעות מחזיק הרישיון [ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פד"י מג(4) 177 (1989)].

12. לצד פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לרף הנדרש להוכחת מודעות הנהג [הן בהקשר הפלילי, והן בהקשר האזרחי אשר אימץ את מבחן מודעות הנהג לשלילה, ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו (פורסם בנבו, 20.6.2007)], הפסיקה הכירה בכך שלא נדרשת ראיית "זהב" בהכרח, בדמות – למשל – הסרטה של נהג המקבל את הודעת שלילה או התליה:

"קיומה של ידיעה יכולה להיות מוסקת מהודייה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נשוא הידיעה באוזני הנאשם; אולם, יכול גם והיא תלמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בליבו של העבריין, מתוך מיכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחרת, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע" (רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים פ"ד מו(3) 771 (1992)).

13. הצדדים חלקו בשאלה האם התליה פירושה פסילה, כפי שנרשם בסעיף 16 לפוליסה התקנית. יש לקבל את סברת הנתבעת בנקודה זו, שעה שפקודת התעבורה [נוסח חדש] עצמה מגדירה התליה באופן זה: "'התליה', של רישיון נהיגה – פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה עד להתקיימותו של תנאי שציינה רשות הרישוי בהחלטת ההתליה" (סעיף 1). אין מדובר על "פסילה טכנית", כטענת התובע, אלא על פסילה מהותית, אשר מתייחסת לכישורי הנהג, במקרה זה התובע, לנהוג ולהמשיך ולהשתמש ברכבו.

14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה, את הראיות שהובאו בכתב וכן את עדויות התובע ונציגת משרד התחבורה, נחה דעתי כי הנתבעת הוכיחה ידיעתו של התובע על התלית רישיון נהיגתו. מכאן, שאין כיסוי ביטוחי לתאונה מושא התובענה.

הודעת ההתליה ואופן משלוחה
15. לכתב תביעתו צירף התובע רישיון רכב על שמו בו מצוינת כתובתו כרחוב האורנים יוקנעם עילית (רישיון רכב מיום 4.12.2016).

16. אין מחלוקת, והתובע העיד על כך בעצמו, כי כתובתו "הרשמית" המעודכנת במשרד הפנים היא כתובת זו ביוקנעם עילית (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 1-3; שורות 23-24). מען זה מצוין גם בטופס מידע על נתוני תיק נזק ממשטרת ישראל (נספח ג לתצהיר התובע), וגם בטופס ההודעה על מקרה הביטוח. התובע העיד, שהוא לא זה אשר מילא או חתם על טופס ההודעה לנתבעת (עמוד 13, שורות 8-9), אך גם ציין כי כל הרשום בטופס ההודעה הוא נכון.

17. התובע הסביר בעדותו, כי המען ביוקנעם עילית, הוא כתובת בית הוריו ואחותו, והגם שהוא לא גר שם הוא לא שינה את מענו במשרד הפנים, משום שרצה "להשאיר עוגן מסוים שכתובתו בית הוריי אבל בהתנהלות היומית שלי מ-2010 לכל מקום שהגעתי הצגתי... [כתובת אחרת – א. א. א.]" (עמוד 14 שורות 23-24). מכאן, שגם לשיטת התובע עצמו, הוא ראה בכתובת ביוקנעם עילית "כתובת רשמית" לקבלת דברי דואר, על אף שלא התגורר במועד התרחשות התאונה במען זה: "עברתי כמה כתובות אבל השארתי את כתובת בית הוריי כרשת ביטחון" (עמוד 15, שורות 1-2).

18. הנתבעת הגישה תעודת עובד ציבור החתומה על ידי גברת יהודית גלבהאור (מיום 14.2.2018), לפיה נשלחו לתובע, לאותה כתובת ברחוב האורנים ביוקנעם עילית, שלוש הודעות התלייה בימים 25.2.2013, 23.3.2014 ו- 23.11.2014.

19. בהתאם להודעות אלה, הותלה רישיון התובע, עד אשר ינקוט באמצעי תיקון מתאימים (קורס הדרכה בנהיגה נכונה) (עדותה של גברת גלבהאור בדבר תוכן הודעת ההתליה: עמוד 23, שורות 13-17).

20. הצדדים חלוקים בשאלה, מה מועד משלוח ההודעה ומה משמעותו של התאריך הרשום במסמך שהוגש "תאריך הנפקת ההודעה 23/11/2014 מ' דואר רשום: RR512817334G2" (המספר, להלן: "הבר קוד"), שכן תאריך זה (23.11.2014) סותר, לטענת התובע, את התאריך המצוין על גבי אישורי חברת הדואר כפי שיפורט.

21. הנתבעת הגישה אסמכתאות לעניין אופן הטיפול בדברי הדואר שנשלחו לתובע. מאישור הלשכה המשפטית של חברת דואר ישראל בע"מ עולה, כי בהתאם לבקרת פרט דבר דואר ומסלול המכתב תחת הבר קוד האמור, התקבל דבר הדואר למשלוח ביום 2.11.2014 ונמסר למענו ביום 30.11.2014 ביוקנעם עילית (מכתב הלשכה המשפטית מיום 8.7.2018).

22. בשלב זה יש לבחון את טענת התובע, כי לא ייתכן שמכתב שנשלח ביום 2.11.2014 מודיע על התליה אשר הונפקה ביום 23.11.2014.

23. לאחר שבחנתי את האסמכתאות שצורפו לתיק מוצגי הנתבעת, ואת עדותה של גברת גלבהואר, הגעתי למסקנה, כי אין לקבל טענתו זו של התובע.

24. מתעודת עובד ציבור נוספת של גברת גלבהואר מיום 16.12.2018, עולה, כי הפער בין שני התאריכים נובע מכך, שמשרד התחבורה מציין את התאריך המשוער המקסימלי לקבלתו של דבר הדואר כיום הנפקתו.

באופן דומה, העידה גברת גלבהואר בחקירתה והשיבה לשאלה "...כשאתם כותבים "תאריך הנפקה" אתם מתכוונים ל-"תאריך מסירה משוער"? כך "בדיוק" (עמוד 22, שורות 15-17).

25. הינה כי כן, תאריך "הנפקת" הודעת ההתליה (23.11.2014) הוא תאריך אותו משער משרד התחבורה כתאריך בו תתקבל הודעת התליה על ידי בעל הרישיון, במקרה זה התובע.

26. מהראיות שהוצגו לפניי עולה כי דבר דואר זה נשלח ביום 2.11.2014, והתקבל אצל הנמען ביוקנעם עילית ביום 30.11.2014.

מכאן, שהפער האמור מוסבר וטענות התובע בעניין זה נדחות.

27. אוסיף ואציין כי לתובע נשלחו בנוסף שתי הודעות התליה קודם לזו שהתקבלה ביום 30.11.2014. כך, ביום 5.2.2013 נשלחה הודעת התליה אשר התקבלה אצל הנמען ביום 3.3.2013 וביום 2.3.2014 נשלחה הודעת התליה נוספת אשר התקבלה על ידי הנמען ביום 23.3.2014.

האם התובע היה מודע להתליית רישיונו?
28. טענה מרכזית של התובע היא על המשמעות שיש להעניק למסמכים אלה. לטענת התובע אף אם נכון לראות "במסלול" דבר הדואר המתואר לעיל כנכון ומדויק, הרי שאין ראיות מפורשות שתצבענה על קבלת הודעת ההתליה בידיו כפי שעולה מאישור הלשכה המשפטית של חברת הדואר כטענת הנתבעת.

29. אין לקבל טענה זו של התובע ממספר טעמים.

ראשית, כאמור, ממספר מסמכים עולה כי כתובת התובע היא ביוקנעם עילית. כתובת זו רשומה ברישיון רכב התובע, ברישיון הנהיגה של התובע (עמוד 14, שורות 6-11), באישור משטרת ישראל ובטופס ההודעה על אירוע הביטוח שהוגש לנתבעת ושהתובע אישר את תוכנו במלואו.

התובע גם אישר כי ביקש לקבל מכתבים רשמיים בכתובת הוריו ביוקנעם עילית ושהיא כתובת "עוגן" מבחינתו.

30. שנית, גם אם התובע לא קיבל את דברי הדואר ביוקנעם עילית בעצמו, הוא ציין מפורשות בעצמו כי את המכתבים הרשומים הנשלחים לכתובת ביוקנעם עילית נוהגים ליטול הוריו (עמוד 16, שורות 19-20).

בנוסף, ההנחה היא כי מקבל דבר הדואר יודיע לתובע דבר קבלתו. במיוחד כאשר זוהי התנהלות התובע באופן קבוע, כאשר דברי דואר רשמיים מתקבלים בבית הוריו וכאשר מדובר בשלוש הודעות שנשלחו אליו והתקבלו בבית הוריו. הסבירות שכל שלושת ההודעות לא הועברו לידיעתו נמוכה ביותר.

31. אם רצה התובע להוכיח כי שלושת הודעות אלו דווקא לא התקבלו בבית הוריו או לחלופין התקבלו לא נמסרו לידיו, היה עליו להעיד את הוריו או אחותו בבית המשפט. התובע לא עשה כן ולא היה לו כל הסבר בדבר הימנעות זו. אוסיף ואציין כי התובע קיבל מספר הזדמנויות להשלמת ראיותיו ואף לתקן אותן במהלך ההליך.

32. אי העדת עדים אלו פועלת לחובת התובע, ומחזקת את הראיות האחרות התומכות במסקנה, כי התובע קיבל את ההודעה על ההתליה, בין אם בעצמו חרף הטענה שלא גר שם, ובין אם באמצעות הוריו או אחותו.

33. שלישית, התובע הועמד לדין בגין האירוע מושא התובענה בעבירות של נהיגה בקלות ראש, אי ציות להוראות שוטר, נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף (בגלל אי תשלום אגרת רישיון) ונהיגה ללא רישיון רכב בתוקף.

התובע הורשע בעברות שיוחסו לו בכתב האישום לאחר הודאתו [נ"ב 805-04-17 מדינת ישראל נ' שלמיוק [הכרעת דין מיום 21.11.2017 (לא פורסמה)].

34. כתב האישום ייחס לתובע, בין היתר, עברות של אי ציות לשוטר (שנתן לתובע הוראה פעמיים לעצור והוא לא עצר), נסיעה בניגוד למסלול הנסיעה ולאחר מכן התנגשות ברכב צד שלישי, וביצוע מספר "תמרונים" (כפי שיוחסו לו בכתב האישום) על מנת לנסות להמשיך בנסיעה חרף ההוראה לעצור.

35. התובע הסביר בעדותו, כי נהג כך כי מיהר למקום עבודתו משקיבל הודעה כי אחד העובדים שלו מאיים לפגוע בעצמו. על כן, כך לטענתו, הוא לא עצר למקרא קריאות השוטר לעצור (עמוד 18, שורות 6-9). אין ביכולתי לקבל הסבר זה כסיבה לבריחה מהשוטר.

36. אינני מקבלת את הסבר התובע כי לא ביקש למלט את עצמו מהשוטרים מטעמים הקשורים בנהיגתו או רישיונו, אלא ביקש להציל חיי אדם במקום עבודתו. מדובר על התנהגות בלתי סבירה של בריחה משוטר, אשר מורה פעמיים לתובע לעצור, וחרף האמור התובע לא עושה כן.

סבורתני כי התנהגות זו דווקא תומכת ומחזקת את העובדה כי התובע היה מודע לכך שהוא נוהג ללא רישיון נהיגה בתוקף. אחרת מדוע לא עצר התובע להסביר לשוטר את סיבת החיפזון?!

37. התובע ביקש בדיון בפניי שלא לייחס כל משקל להרשעתו, משום שלטענתו זו נעשתה על אך לצרכי טעוני עונש, וזאת לאחר שהוא כפר באשמה. אלא שמהראיות שלפני עולה כי התובע חזר בו מכפירתו, החזרה אושרה על ידי בית המשפט, ולבסוף התובע הודה בכל המיוחס לו בכתב האישום.

משהתובע הודה, רואים כאילו כל הטענות העובדתיות שבכתב האישום הוכחו ואין התובע יכול לכפור בכך בהליך שבפניי [סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "הפקודה")]. התובע לא ביקש להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין וממילא לא קיבל היתר לעשות כן. מכאן, שהודאת התובע בהליך הפלילי מחייבת אותו גם בהליך זה [רע"א 9759/16 ‏ אבו מור נ' רשות המיסים (7.4.2017)].

38. עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף דורשת מודעות ואין מדובר על עבירת אחריות קפידה [ענ"פ (מחוזי נצ') 19456-11-16 מדינת ישראל נ' פלונית (קטינה) (17.07.2017)]. משהודה התובע בעבירה זו, המשמעות היא כי בזמן האירוע ידע שהוא נוהג ללא רישיון נהיגה בתוקף.

39. רביעית, לא מצאתי את התובע מהימן ולא מצאתי את גרסתו אמינה. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא נוהג לחדש את רישיון הרכב ללא קבלת הודעות על כך ממשרד התחבורה (עמוד 16, שורות 1-14) לכתובת ביוקנעם עילית, אלא באמצעות מסוף שירות ברשת פארם, משהוא מודע לתאריך בו פג רישיון הרכב שלו (עמוד 15, שורות 28-32)- "...אני יודע מתי אני צריך לעשות טסט לאוטו והייתי הולך לעמדת משרד הרישוי ומוציא" (עמוד 16, שורות 13-14).

אלא שעדות זו אינה מתיישבת את הרשעת התובע בהליך בבית המשפט לתעבורה, שם הורשע בנהיגה ללא רישיון רכב בתוקף, אשר פקע בחודש יוני 2016 – כשנה ושלושה חודשים לפני האירוע.

בנוסף, כאשר נשאל התובע מה הוא מועד פקיעת תוקף רישיון הנהיגה, לא ידע להשיב במדויק (עמוד 16, שורות 15-16).

40. זאת ועוד, באותו הליך פלילי הורשע התובע בנהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף. הרישיון פקע בחודש אוקטובר 2016 בגלל אי תשלום אגרת רישיון (אשר, כפי שעלה מעדות גב' גלבהואר, התובע לא יכול היה לשלם בהעדר תשלום או הסדרת החובות בגין קנסות תעבורה).

41. הינה כי כן, אין לקבל את עדותו של התובע בדבר התנהלותו ה"מסודרת". מהאמור לעיל עולה כי לא רק שהתנהלות התובע אינה "מסודרת", אלא שהוא אינו מוצא כל נחיצות לעמוד בדרישות החוק, כאילו הן המלצה בעיניו. סבורתני כי התובע קיבל את הודעת ההתליה אבל גם אליה, כמו לדברים אחרים, בחר שלא להתייחס והמשיך לעשות כטוב בעיניו.

42. התובע שב וטען, כי אין כל היגיון בנהיגה ברכב ללא רישיון, אשר גוררת העדר כיסוי לנזקי רכוש שייגרמו לרכב זה, בשים לב לעלות הרכב וקלות נקיטת אמצעי התיקון אשר ישיבו לתובע את רישיון לתוקף ויבטלו את ההרשעה. ואכן צודק התובע. אולם תיאוריה לחוד ומעשה לחוד. הלכה למעשה, התובע נהג יותר משנה ללא רישיון רכב, לא ביצע לרכב מבחן כשירות ולא שילם אגרה בגין כך. בנוסף, נהג התובע ללא רישיון נהיגה תקף, עבירת מודעות, אשר בה הורשע על פי הודאתו. על כן, אין מקום לקבל הסבר זה של התובע.

43. חמישית, התובע העיד, כי "טיפל" בסוגיית ההתליה ותוקף הרישיון ימים ספורים לאחר שנודע לו על כך (עמוד 18, שורות 19-20) מהשוטר שראיין אותו כאשר הגיע לתחנת המשטרה (שם, שורות 12-16; שורות 16-18).

44. אין לקבל עדותו זו של התובע. התאונה התרחשה ביום 10.3.2017. בהתאם לתעודת עובד ציבור של הגברת גלבהאור (תעודת מיום 14.2.2018) הונפק לתובע רישיון נהיגה זמני ביום 14.5.2017 שתוקפו עד יום 14.11.2017. התנאי לקבלת רישיון קבוע, נרשם שם, הוא תשלום קנסות (עדות גברת גלבהואר, עמוד 25, שורות 10-12). בהמשך, ביום 15.11.2017 שולם על רישיון נהיגה קבוע שתוקפו עד יום 10.10.2026.

45. עולה אפוא, כי בניגוד לעדות התובע, הוא חידש את רישיון הנהיגה שלו כחודשיים לאחר האירוע, ולא מיד או בסמוך לאחר התאונה, ולאחר אותה שיחה עם השוטר בתחנת המשטרה, שם נמסרו לו כי רישיונו אינו בתוקף, וגם מותלה (עמוד 18, שורות 21-23; עמוד 19, שורות 3-4). משהתובע לא יכול היה לחדש את הרישיון (אף אם היה משלם את האגרה ואת הקנסות) ללא נקיטת אמצעי תיקון לביטול ההתליה (עמוד 26, שורות 24-27), ניתן ללמוד, כי התובע לא "הסדיר" את ענייניו האמורים אלא כחודשיים לאחר שנודע לו על העדר תוקף הרישיון וההתליה לחובתו. בהמשך, אך ביום 7.6.2017 סיים את נקיטת אמצעי התיקון שנדרשו ממנו לשם ביטול ההתליה (נספח לתעודת עובדת ציבור מיום 14.2.2018: "סיים את ההדרכה בתאריך 7/6/2017").

גם בכך יש כדי לתרום למסקנה, לפיה התובע לא דאג להסדרת תוקפם של רישיונותיו, או להסדיר את סוגיית ההתלייה באמצעות נקיטת אמצעי תיקון חרף מודעתו לכך.

46. מן המקובץ עולה, כי הנתבעת הוכיחה את הטענה, שמשרד התחבורה שלח את ההתליה וזו התקבלה על ידי הנמען – בהתאם למכתב הלשכה המשפטית של חברת הדואר – ביום 30.11.2014. בנוסף, הוכח, כי התובע היה מודע להתליית הרישיון.

47. משהיה מודע התובע להתליית רישיונו, ושעה שהשתמש ברכב בזמן שרישיון הנהיגה שלו היה בהתליה, אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו זו.

חוות הדעת השמאי
48. הנתבעת טענה גם, כי אין לראות במסמך שהוגש על ידי התובע במסגרת קובץ ראיותיו (שמאות הרכב) – כחוות דעת מומחה ערוכה כדין. מעבר לצורך אתייחס לטענה זו.

49. התובע השיב לעניין זה, כי מדובר על חוות דעת אשר שולמה והוזמנה על ידי הנתבעת עצמה, ואין לאפשר לה לטעון כנגדה בהינתן האמור.

50. יש לקבל את טענת הנתבעת. ראשית, משום שגם אם הוזמנה חוות הדעת על ידי הנתבעת, וגם אם הנתבעת היא זו ששילמה עבורה (עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 14), אין בכך – כשלעצמו – כדי להכשירה כחוות דעת כדין.

51. שנית, ולגופו של עניין, התובע הגיש מסמך תחת הכותרת "חוות דעת" מיום 29.3.2017, אשר מופנית לנתבעת, מטעם השמאי מר אריק גורליק. חוות דעת זו, אינה חתומה, אינה ערוכה כדין, שכן על נותן חוות הדעת לציין בה, כי היא ניתנת במקום עדות בעל פה, וכי נותן חוות הדעת מודע לכך שעליו להעיד אמת, באופן דומה לעדות בתצהיר.

52. כמו כן, על נותן חוות הדעת לציין את פרטי השכלתו וניסיונו המקצועי. יוער, כי אין מדובר על דרישות פורמאליות, אלא על דרישות מהותיות: "...על המומחה לכלול בחוות דעתו התייחסות מקדמית מפורשת המבהירה את התאמתו למסירת חוות דעת" (גבריאל הלוי תורת דיני הראיות כרך ג 634 (2013)). בית המשפט העליון הדגיש, כי הוכחת מומחיות המומחה היא שלב ראשון בהוכחת תוכנה של חוות הדעת: "...מומחית מקצועית אינה ענין של התרשמות בלבד: היא ענין שבעבודה, והיא טעונה הוכחה ככל עובדה אחרת..." ובהמשך: "עצם הוכחת המומחיות המקצועית יש בה משום תחילת הוכחה לנכונות חוות-הדעת" [ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל פ"ד כג(1) 733, 739 (1969)]. משהמסמך שהוגש על ידי התובע לא עומד בתנאים אלה, הרי שאין הוא כשיר לשמש כראיה. אין מדובר על סוגיית משקל הראיה, אלא על קבילותה.

53. יכול שניתן היה לרפא פגם זה במהלך שמיעת העדויות, אולם התובע לא עשה דבר לצורך כך.

54. בנוסף, חרף העובדה שנתמכה אף על ידי התובע עצמו בעדותו, כי הוא מכר את שרידי הרכב, לא הוגשה כל אסמכתא לעניין זה, ואף סכום התביעה כולל למעשה את שווי השרידים, יהא שווים אשר יהא.

55. מכאן, שגם אם היה מקום לאמץ את עמת התובע לסוגיית המודעות להתליית רישיונו, היה מקום לדחות את התביעה מחמת אי הוכחת גובה הנזק.

סיכום ומסקנות
56. מהטעמים המפורטים לעיל אני מורה על דחיית התובענה.

57. התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה בסכום של 600 ₪ (שכר עדת הנתבעת) ושכ"ט עו"ד הנתבעת בסכום של 36,011 ₪ לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000.

58. הסכומים האמורים ישולמו לנתבעת בתוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לב"כ התובע, אחרת יישאו הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ד' אב תשע"ט, 05 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אמיתי שלמיוק
נתבע: מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: