ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל ורשות הפיתוח באמצעות רשות... נגד גלובל גרין גרופ בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

מדינת ישראל ורשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד אורי אסא
נגד

נתבעים

1.גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ
2.י.א. מעוף גלובל גרופ בע"מ
3.י.א. מעוף ניהול ואחזקות בע"מ
4.יגדל אך
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב שרעבי

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בעתירת התובעת, מדינת ישראל ורשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל (להלן: התובעת או רמ"י), לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין אשר שימשו, בעבר הלא רחוק, בעיקר כאתר להטמנת פסולת המצוי בתחומי המועצה המקומית שהם (להלן: מועצת שהם).

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

המקרקעין נשוא התביעה הידועים כגוש 4609 חלקה 63 (בחלק) וחלקות (בחלק) 40, 42, 44, 45, 46, 57, 58 ו-59 הינם בבעלות המדינה (חלקה 63) ורשות הפיתוח (חלקות 40,42, 44, 45, 46, 57, 58 ו-59). חלקים מהחלקות האמורות וכפי שעולה מהנסחים שהוצגו הופקעו לטובת מועצת שהם.

בכתב התביעה בקשה התובעת לערוך אבחנה בין שני שטחים שלא הופקעו (כשלצורך כך צורף תשריט מקרקעין שנכלל בגדר נספח 2): שטח שתוחם בצבע אדום (סומן "א" בתשריט) ששימש בעבר כמטמנת פסולת ושימוש זה הופסק (להלן: השטח או התחום האדום). שטח שתוחם בצבע צהוב (הגובל בשטח המוקף באדום) ושמיועד לשיווק על ידי התובעת (להלן: השטח או התחום הצהוב).

הנתבעות 1-3 הינן תאגידים אשר עוסקים, בין היתר, בתחום סילוק פסולת. הנתבע 4 הינו מנהלן של הנתבעות.

במסגרת התביעה דנן, עותרת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, על רקע טענתה כי הנתבעים ו/או או מי מהם ו/או מטעמם, עושים שימוש שלא כדין במקרקעין ובכלל זה משליכים בה פסולת רבה ובכלל זה פסולת בניה באמצעות משאיות המגיעות למקום כשעיקר פעילות זו הינה בתחום האדום.

כבר בפתח הדברים ועוד טרם שאפנה להצגת טענות ההגנה של הנתבעים, יצוין כי התביעה דנן הינה למעשה חולייה בשרשרת של הליכים משפטיים שבהם נדונו והוכרעו טענות ומחלוקות שונות בעניין החזקה והשימוש באתר ההטמנה. התובעת כמו גם מועצת שהם, הנתבעת וצדדים רלוונטיים אחרים שהיו בעלי זיקה לאתר ופעילותו, היו הצדדים באותם הליכים. עוד בטרם שאפנה לבחון את טענות ומחלוקות הצדדים בתביעה שבפניי (בה כאמור עותרת התובעת לסעד של פינוי וסילוק יד בלבד), אביא בתמצית את עיקר הרקע העובדתי והדיוני הצריך לענייננו, וכפי שעל חלקו עמדו הערכאות השונות בהחלטות ופסקי דין שניתנו בהליכים השונים כאמור:

חלק מהמקרקעין שימש בעבר כאתר להטמנה ומחזור פסולת שנודע בשם אתר "ברקת" שהשתרע על פני כ – 200 דונם (להלן: האתר). האתר הוקם בשנת 1997 על מקרקעי מחצבה גדולה באזור התעשייה שהם, לאחר שפעילותה מוצתה וקם הצורך לשקמה. האתר נחשב לגדולים שבאתרי הפסולת וההטמנה בישראל, ובכלל זה הובאה אליו פסולת בניה שנקלטה ומוינה באתר (כשחלקה נגרס לצורך שימוש חוזר והחלק שאינו ניתן לשימוש חוזר הוטמן באדמה כחלק משיקום המחצבה כאמור). במהלך 20 השנים האחרונות, נתן האתר מענה לכמויות הפסולת היבשה שהצטברו באתרי הבנייה באזור המרכז.

רמ"י כבעלת המקרקעין גבתה דמי שימוש בגינם מהמועצה שבשטחה מצוי כאמור האתר. הואיל ומדובר במקרקעי ציבור שנועדו לצרכי ציבור, לא ניתן היה להחכירם לישות פרטית.

בשנת 2006, על רקע שינויים בגבולות המועצות המקומיות מודיעין ושהם, הועברה ההרשאה בשטחי האתר מהמועצה המקומית מודיעין למועצת שהם.

חברת א.ס.פ.י חברה לקידום פרויקטים באיכות הסביבה (ישראל) בע"מ (להלן: א.ס.פ.י), החזיקה במקרקעי האתר מכוח הסכמים שנכרתו בינה לבין מועצת שהם והוארכו מעת לעת ושתכליתם הייתה הטמנת פסולת באזור המחצבה ושיקומה. הנתבעת 1 בתיק שבפניי, ביצעה בפועל את עבודות ההטמנה באתר ושיקומו כקבלן משנה מטעם א.ס.פ.י. לאורך שנים, העניקה מועצת שהם לא.ס.פ.י היתרי בנייה ורישיונות עסק, על בסיס ההסכמים שביניהן. לנתבעת 1 הוענקו רישיונות עסק כדי לאפשר לה לבצע את העבודות בפועל, על אף שבינה לבין המועצה לא התקיימה זיקה חוזית מכל סוג שהוא.

חברת א.ס.פ.י הגישה תביעה כנגד רמ"י, כנגד מועצת שהם וכנגד המשרד להגנת הסביבה (ת"א (מרכז) 22530-04-13). במסגרת אותה תביעה עתרה א.ס.פ.י למתן צו הצהרתי וצו עשה שמכוחם תהיה זכאית להטמין פסולת בשטח הנמצא בחלקו הצפוני של אתר ברקת. במסגרת הטענות של א.ס.פ.י, טענה האחרונה, בין היתר, כי ההסכם שנחתם ביום 19/8/96 שמכוחו הפעילה וניהלה א.ס.פ.י את המטמנה משך למעלה מ-16 שנה, התייחס לכל שטח המחצבה ובכלל זה לחלק שכונה 'תא ההטמנה הצפוני'. כן טענה א.ס.פ.י כי לא השתמשה בשטח האמור רק בשל שימושו (כמטווח משטרתי) ובשל העובדה שלא ניתן היה לפנות את המשטרה באופן מידי. א.ס.פ.י הסתמכה על כך שבבוא העת יימסר לה השטח כפי שנקבע במכרז ובחוזים שנחתמו מכוחו. הדבר היה ברור גם למינהל וגם למועצת שהם שבהתאם לחוזים שנחתמו בינה לבין א.ס.פ.י, פנתה למינהל בבקשות חוזרות לקבל הרשאה על תא ההטמנה הצפוני. על רקע כל האמור טענה א.ס.פ.י שיש לאפשר לה להמשיך להטמין פסולת בשטח האמור.

ביום 11/1/16 ניתן פסק הדין בתיק הנ"ל במסגרתו מצא בית המשפט (כבוד השופטת ר' שמולביץ) להורות על דחיית התובענה; במסגרת נימוקי פסק הדין הבהיר בית המשפט כי הוא אינו מחליף את הצדדים בעריכת חוזה מעודכן ביניהם ביחס לתא ההטמנה הצפוני בנושאים כהסכמה בדבר פרטי ההרשאה, שיטת הטמנת הפסולת בשטח הנותר וסכום דמי ההרשאה. כן, מצא בית המשפט כי לא ניתן לקבוע שרמ"י מחויבת להקצות השטח מכוח חוזים קיימים או הפרתם, כאשר לא הוצג כל חוזה המחייב זאת, וכן כי אין בסיס להתערב בשיקול דעת רמ"י בהליך זה. כן, קבע בית המשפט כי לא נמצא שרמ"י הציגה מצג שווא רשלני כנטען בתביעה או כי עילה זו בוססה.

בעקבות דחיית בקשתן של הנתבעת וא.ס.פ.י לחידוש רישיון העסק לאתר עבור שנת 2017 ועל רקע דרישת המועצה להפסיק את פעילותה באתר לאלתר בהעדר רישיון עסק, הגישו הנתבעת 1 וא.ס.פ.י עתירה מנהלית במסגרתה ביקשו להורות על בטלות החלטת המועצה אשר דחתה את בקשת הנתבעת 1 לחידוש רישיון עסק לשנת 2017 בגין פעילותה באתר וכן להורות על חידוש רישיון העסק לאלתר (עת"מ 31633-05-17).

בפסק הדין שניתן בעתירה האמורה ביום 25/2/18 מצאה כבוד השופטת ו' מרוז להורות על דחייתה, לאחר שקבעה, בין היתר, כי הנחת המוצא של א.ס.פ.י והנתבעת 1 לפיה קנויה להן זכות לקבל רישיון עסק – טועה ומטעה. כן, מצא בית המשפט כי מועצת שהם עשתה שימוש סביר והוגן בסמכותה עת החליטה לדחות את בקשת א.ס.פ.י והנתבעת 1 כאשר הנכונות בעבר של המועצה להאריך את מועדי סיום פעילות הנתבעת 1 וא.ס.פ.י, הייתה בבחינת לפנים משורת הדין ואינה מובנת מאליה בהינתן התנהלותן הפסולה של האחרונות ובהתחשב באינטרסים הציבוריים של מועצת שהם, אשר מקרקעי האתר יועדו לצרכיה הציבוריים. כן, ציין בית המשפט בפסק דינו כי מבלי להקל ראש בתרומת א.ס.פ.י והנתבעת 1 לאיכות הסביבה לאורך השנים בהפעלת האתר, הרי משהגיע זה למיצוי, תמה אף תרומתו. בית המשפט מצא כי נכון לעת הזו, א.ס.פ.י והנתבעת 1 נאחזות באתר בכוח, מטעמים כלכליים גרידא – וראתה בכך את "הכוח המניע את העתירה." (ר' סעיפים 133 ו-134 לפסק הדין).

הליך נוסף שראוי לציין הינו זה שהתנהל במסגרת עת"מ 7330-10-18 בבית המשפט לעניינים מנהלים במחוז מרכז. במסגרת אותו הליך עתרה הנתבעת 1, בין היתר, לביטול מכרז פרסום שפרסמה התובעת לחכירת מתחם שכלל חלק משטח המקרקעין נשוא התביעה דנן לשם הפעלת מטמנה. במסגרת דיון שנערך בבקשה לצו ביניים שהגישה הנתבעת בד בבד עם עתירתה, מצא כבוד השופט אילן ש' שילה לבטל את הצו הארעי שניתן ולא להיעתר למתן צו ביניים, כשבמסגרת נימוקיו ציין, בין היתר, כי לא מצא "בדל ראיה" לזכותה של הנתבעת 1 לעשות דבר במקרקעין נשוא העתירה. כן, צוין באותה החלטה כי ההליכים האחרים שהתקיימו מצדה של הנתבעת 1 ונגדה מלמדים על כך שאין לאחרונה כל זכויות, והיא נוהגת למעשה כפולשת בהתבססה על זכויות שהיו לאחרים ופגו.

תביעת הפינוי שבפניי הוגשה כאמור ביום 12/9/16 בהליך של סדר דין מקוצר ובד בבד עם הגשתה, עתרה התובעת למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד אשר יאסור על הנתבעים ו/או מי מטעמם ו/או בהרשאתם לבצע כל שימוש או עבודות או פעולות כלשהן, לרבות השלכת ו/או הטמנת פסולת או חומרים כלשהם במקרקעין (פעולות אשר היוו בעיקרן את הנימוק אשר עמד בבסיס התביעה לסילוק היד כאמור).

בהחלטתי מיום 24/9/16 ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני שהגישו הצדדים בו הוסכם בין היתר, כי הנתבעים לא יכנסו ולא ישתמשו בכל אופן ודרך שהם במקרקעין נשוא ההליך המשפטי (לרבות השלכת פסולת מכל מין וסוג שהוא), עד למתן ההחלטה בבקשה לצו הזמני.

במסגרת החלטתי מיום 12/3/17 נעתרתי לסעד הזמני לו עתרה התובעת, תוך שציינתי, בין היתר, כי חרף היקפן של הטענות שהועלו על ידי הנתבעים, לא עלה בסופו של יום בידי מי מהם להציג בפניי כל אסמכתא רלוונטית אודות קיומה של הרשאה בתוקף, נכון למועד הגשת הבקשה, לפעילות אשר מבוצעת במקרקעין על ידי מי מהנתבעים ובכלל, כשאף הנתבע 4 הודה בכך מפורשות לבסוף במסגרת חקירתו בדיון האמור מיום 6/12/16 (ר' ע' 8 שו' 17 לפרו').

כן, ציינתי בהחלטתי האמורה כי גם אם בעבר ניתנה הרשאה על ידי התובעת למועצה שהם, הרי שמחומר הראיות שהונח בפניי עולה כי הרשאה זו נסתיימה, ולמעשה טרם חודשה בפועל. גם אם בתקופת ההרשאה הקודמת, זיקתן של הנתבעים למקרקעין הייתה מכח היותם קבלן משנה של חברת א.ס.פ.י שהתקשרה בעבר עם מועצת שהם, מקום בו נסתיימה אותה הרשאה, לא ברור מכח מה מבקשים מי מהנתבעים להמשיך את פועלן במקרקעין.

במסגרת החלטתי מיום 8/11/17 דחיתי את בקשת הנתבעים לצמצום צו המניעה האמור. הבקשה האמורה לצמצום הוגשה על רקע טענת הנתבעים לקיומה של תופעת בעירות פנימיות בתת הקרקע של השטח הצפוני של אתר המטמנה המחייבת טיפול מיידי לאור ההשלכות הסביבתיות שהן עלולות ליצור. במסגרת נימוקי הדחייה, ציינתי כי מקום בו התובעת הבהירה בתגובתה לבקשה כי הינה מודעת לתופעה וכי בכוונתה לפעול בעניין מטעם גורמים מטעמה, הרי שניטל העוקץ לשינוי הנסיבות.

במסגרת טענות ההגנה שהעלו הנתבעים בהליך שבפניי ואשר נכללו במסגרת תצהירו של הנתבע 4 (שהיווה את כתב הגנתן של הנתבעים בהמשך להחלטתי מיום 15/12/16 בה גם ניתנה רשות להתגונן), נטען בין היתר, כי בכל השנים הרבות בהן פועל האתר. מועצת שהם מסדירה את פעילותה מול רמ"י (בשעתו המינהל) כאשר הנתבעת 1 מנהלת את פעילותה באתר כקבלן משנה מכח ההתקשרות שיש לה עם חברת א.ס.פ.י ותוך הסכמה וידיעה מלאה של מועצת שהם לפעילות זו. כל כולם של השטחים הנטענים בתביעה מצויים בתוך גבולות ההרשאה בהתאם להסכם ההרשאה שנחתם בין רמ"י למועצת שהם בשנת 2007. על כן, נטען שאין המדובר בשטחים שמחוץ לגבולות האתר וככאלה שנעשתה פלישה אליהם. בהתייחס לשטח הצהוב, הבהירו הנתבעים כי הם אינם עושים בו כל שימוש. בהתייחס לשטח האדום נטען כי שטח זה נמצא במובהק בתחומי ההרשאה והנתבעת 1 עושה בו שימוש במסגרת עבודות שיקום וכחלק מתכנית שיקום.

מאז הסכם ההרשאה הראשון שנחתם בין מועצת שהם לרמ"י בשנת 2007 ממשיכה המועצה להסדיר את הפעילות מול רמ"י כאשר כמעט בכל שנות הפעילות ההרשאות מוסדרות בדיעבד כאשר חברת א.ס.פ.י משלמת דמי שימוש לרמ"י על יסוד ההרשאה. כך ביום 17/2/16 החליטה הנהלת רמ"י על הכנת עסקת הארכת הרשאה במסגרתה תוארך תקופת ההרשאה לאתר עד ליום 1/7/18. החלטה זו של רמ"י נסמכה על חוות דעת של המשרד להגנת הסביבה מיום 29/11/15 לעניין התכנית העדכנית של שיקום האתר.

לשיטת הנתבעים, הטעם האמיתי להליך זה נעוץ ככל הנראה בניסיון חסר תום לב של רמ"י לשנות את דמי ההרשאה שהיא גובה; כך באצטלה של טענות קיצוניות מסוג של "פלישה", מנסה רמ"י להלך אימים על מועצת שהם ועל הנתבעים, בניסיון חסר תום לב, לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט, כדי לכפות הר כגיגית דמי שימוש גבוהים.

לחילופין, נטען כי גם אם תוקף ההרשאה פג כטענת רמ"י, על א.ס.פ.י ועל הנתבעת 1 כמפעילת המטמנה להשלים את עבודות השיקום וזאת מכח תנאיו המיוחדים של הסכם ההרשאה משנת 2007 אשר לפיהן נקבע כי גם אם הסכם ההרשאה לא יוארך, יהיה על א.ס.פ.י ועל מפעיל המטמנה לסיים את עבודות השיקום.

כן, בקשה הנתבעת לטעון כי אישורים של רשויות וגורמים שונים על ביצוע העבודות מצד הנתבעת 1 במטמנה, שומטים את היסוד לתובענה דנן; כך, עולה מאישור היחידה הסביבתית שהם חבל-מודיעין מיום 13/7/16 בו מצוין כי הנתבעת 1 מפעילה את האתר באופן מקצועי בהתאם להנחיות המשרד להגנת הסביבה והיחידה הסביבתית; אישור המשרד להגנת הסביבה (מרכז הטיפול בפסולת בניה) מיום 20/7/16 לפיו הנתבעת 1 מפעילה את האתר ומבצעת את עבודות השיקום בהתאם לתנאים לרישיון העסק; אישור משרד המתכננים (א.י.ג.ל) המלווה את האתר מול המשרד להגנת הסביבה והמועצה המקומית בהכנת תכניות ובהגשת היתרי בניה; אישור חברת הפיקוח (חברת ההנדסה ראגה) המבצעת פיקוח צמוד באתר החל מהמועד בו הנתבעת 1 החלה להפעילו; אישור היועצת הסביבתית (גב' יפעת מאירוביץ) שמציינת כי הנתבעת 1 פועלת בהתאם לתנאי רישיון העסק (המתנים את הרישיון בביצוע העבודות באתר בהתאם לתכניות המאושרות) ובאופן מקצועי תוך שמירה מיטבית על איכות הסביבה. לטענת הנתבעים, אישורים אלה של הרשויות המופקדות על האתר וביצוע העבודות על-פי הוראות היתרי הבניה ורישיון העסק, אישור המתכנן ורשויות הפיתוח – מקעקעים את טענת התובעת כאילו הנתבעים פועלים באופן לא חוקי ובלא הרשאה לכך.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי מכח התחייבותה של הנתבעת 1 כלפי א.ס.פ.י, הוסכם שהנתבעת 1 תשקם את האתר בהתאם לדרישות המשרד להגנת הסביבה ובהתאם לדרישות המשרד להגנת הסביבה וכן בהתאם ללוח זמנים שאף סוכם עם מועצת שהם. כן, נטען כי הנתבעת 1 אף הפקידה בטחונות בהיקף של מיליוני שקלים לצורך הבטחת ביצוע עבודות השיקום. תכנית שיקום זו הינה מקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה כאשר סיכול העבודות יביא לסגירת האתר, כשהיעתרות לתובענה, תגרום גם לכך שהנתבעת 1 תפר את ההתחייבויות המהותיות לביצוע השיקום מה שעלול להביא לחילוט הערבויות.

כן, נטען כי סגירת האתר תגרום אף נזק בלתי הפיך למדינה ולסביבה, לפי שבהעדרם של פתרונות אלטרנטיביים לפינוי הפסולת, יהיו כאלה שישליכו אותם לאתרים פירטיים או לשטחים פתוחים וכתוצאה מכך ייגרם נזק בלתי הפיך לסביבה. הפגיעה בסביבה תיגרם לא רק בשל הנזק הסביבתי החמור, אלא גם מהעדר היכולת לשווק את המגרשים באם לא תושלם עבודת השיקום. שיקומו של המדרון הצפוני חיוני לצורך שיווקם העתידי של המגרשים באזור התעשייה הצפוני לרבות המגרשים הגובלים באתר. ללא ביצוע עבודות שיקום, לא ניתן יהיה לשווק שטחים וזאת על פי הוראות התב"ע.

כן, הוסיפו וטענו הנתבעים כי לאור ההתנהלות הביריונית של רמ"י אשר עוד בטרם נקיטת ההליך דנן חסמה את הכניסה לאתר, נאלצה הנתבעת 1, בין היתר, לשנות את תכניות העבודה והביצוע ולהכשיר שטח התארגנות חלופי על מנת לעמוד שהתחייבויותיה לשיקום האתר, תוך חשיפה למימוש הבטוחות שהופקדו ובכלל זה הערבויות הבנקאיות והביטחונות האישיים של הבעלים.

דיון והכרעה:

סוגיית החזקה והשימוש במטמנה נדונה במסגרת הליכים שונים להם הייתה רמ"י צד כמו גם מועצת שהם, א.ס.פ.י והנתבעת 1 (ואחרים). לא הייתי מוצאת להזכיר את עצם קיומם של הליכים אלה ולבטח לא להביא את עיקרי הכרעתן – הכרעות שניתנו ברובן במהלך ניהול תיק זה שבפניי – אלמלא הייתי סבורה כי יש בחלקן של ההכרעות והקביעות העובדתיות כדי לחזק ו/או להחליש בהתאמה את טענות הצדדים במסגרת ההליך דנן, ובכלל זה לבסס קיומו של מעשה בית דין.

עוד בטרם אפנה לבחינת המשמעויות השונות של פסקי הדין האמורים, אפנה תחילה לשאלה הראשונה והבסיסית הדרושה הכרעה בתביעה דנן (הכרעה הדרושה למעשה בכל תביעה בה עותר תובע לפינוי וסילוק יד ממקרקעין) והינה האם עלה בידי התובעת להוכיח את בעלותה במקרקעין, ובתוך כך להידרש למחלוקת בין הצדדים – האם המטמנה מצויה כולה או חלקה על שטחים שהופקעו לטובת מועצת שהם.

בכל הקשור לחלק הצהוב יובהר מיד כי ככל שאכן הודה הנתבע 4 בתצהירו כי לגבי שטח זה אין מי מהנתבעים מקיים כל פעילות מטעמם- הרי שברי כי אין כל מקום שלא להיעתר לסעד הפינוי המבוקש בעניין שטח זה.

לצורך הוכחת הבעלות בחלקות נשוא התחום האדום צורפו במסגרת נספח 1 לתצהיריהם של פרנקו וגוטמן נסחים מלשכת רישום המקרקעין של החלקות שנכללות במסגרת שטח זה. התובעת אמנם צודקת כי משעה שעסקינן במקרקעין מוסדרים, הוכחו זכויותיה בהתאם לנסחים שכן הרישום במקרקעין מוסדרים מהווה ראייה חותכת לבעלות, אולם השאלה המתחדדת בענייננו הינה האם עלה בידי התובעת להוכיח את בעלותה בכלל השטח בתחום באדום וזאת על רקע קיומן של הפקעות לטובת מועצת שהם ביחס לכל אחת ואחת מהחלקות.

בעניין זה צירפה התובעת כחלק מראיותיה את חוות דעתו של מר ויקטור לוזון המשמש כאמור כמודד של מרחב עסקי מרכז של התובעת. בסעיפים 1-3 לחוות הדעת פירט לוזון את ייעודי ההפקעות על פי הוראות תב"ע גז/10/401 וכפי שנרשמו בילקוטי פרסומים מס' 6909, 5811 ו-5923. בסעיף 5 לחוות הדעת ציין המומחה כי השטח בתחום האדום שסומן כאמור "א" בתשריט שצורף, הינו שטח הכלוא בין המגרש לשיווק (השטח הצהוב שכאמור אין לגביו כל מחלוקת) לבין שטחי ההפקעות בילקוט הפרסומים 6909 (מגרשים 19 ו-21) ובין מגרש 103 לפי התב"ע האמורה.

באם חפץ מי מהנתבעים להשיג על אי אלו מהממצאים בחוות הדעת של מר לוזון אודות סיווג השטח בתחום האדום, הדרך המתבקשת להוכחת טענה זו הייתה צריכה למצוא ביטוי בראש ובראשונה באמצעות חוות דעת של מודד מוסמך. ואולם, הנתבעים לא הציגו כל ראיה תומכת רלוונטית, ובפרט כאמור לא על ידי חוות דעת נגדית של מודד מטעמם אשר היה בה לתמוך בטענה כי כל השטח הרלוונטי הופקע לטובת מועצת שהם. הנתבעים אף לא הציגו כל תשריט 'אלטרנטיבי' אחר שיש בו כדי לבסס אי דיוק או אי התאמה בקשר עם אופן ההגעה של מר לוזון למסקנתו בעניין סיווג השטח בתחום האדום. לא מצאתי כי נפל כל דופי באופן ההגעה לממצא זה.

השאלה הבאה עליה יש ליתן את הדעת הינה האם עלה בידי הנתבעים להוכיח זכות כלשהי המקנה להם מעמד או חידוש פעילות כלשהי במקרקעין ולרבות בתחום עבודות השיקום; ייאמר מיד כי מצאתי להשיב בשלילה על שאלה זו כשהכרעתי זו מתבססת על מספר נדבכים אשר עליהם אעמוד להלן:

הנדבך הראשון למסקנתי הינו העובדה הפשוטה לפיה אין בנמצא כל התקשרות חוזית ישירה בין מי מהנתבעים לבין רמ"י שיש בה כדי לעגן מעמד כלשהו בשטח כזה או אחר של המטמנה. הנתבעת 1 כמו גם הנתבע 4 שימשו למעשה במשך כל תקופת הפעילות הרלוונטית כקבלן משנה של חברת א.ס.פ.י אשר מחומר הראיות עולה כי לאחרונה בלבד הייתה הרשאה לפעול באתר. הנתבע 4 לא התכחש למעמד זה ולכך שהתקשרותו היחידה בלבד הינה עם חברת א.ס.פ.י .

הנדבך השני והמשמעותי ביותר להעדר הוכחת כל המשך זיקה של מי מהנתבעים למקרקעין הינו כתב ההתחייבות והוויתור החתום על ידי הנתבע 4, ת/1; אין חולק כי ביום 5/1/16 חתם הנתבע 4 בשם הנתבעת 1 על מסמך שכותרתו "מטמנת ברקת – הצהרה התחייבות וויתור" (ר' עדות הנתבע 4 בע' 50 שו' 26-28 לפרו'). תחת פרק ההואילים בו הוצגה א.ס.פ.י כמפעילת האתר לפי הסכם עם מועצת שהם והצגת הנתבעת 1 כמי שהתקשרה עם א.ס.פ.י לשמש כקבלן משנה באתר, הובאה ההצהרה הבאה:

"אנו מצהירים, מסכימים ומתחייבים, כי אין לנו ולא יהיו לנו, בכל נסיבות שהן, כל זכויות מכל סוג שהוא באתר ו/או במקרקעין בהם מצוי האתר ו/או בפעילות המתקיימת או שתתקיים בו ואין לנו ולא יהיו לנו כל מעמד וכל זכויות וכל טענות מכל סוג שהוא ובכל עניין שהוא, ללא יוצא מן הכלל, כלפי המועצה ו/או החכ"ל ו/או רמ"י.

למען הסר כל ספק, אנו מוותרים בזאת בויתור סופי גמור ומוחלט על כל טענה ו/או זכות, מכל סוג שהוא ללא יוצא מן הכלל, ככל שקיימת או תהיה קיימת, בקשר עם הסכם הפעלת אתר ברקת ביננו לבין חברת א.ס.פ.י

אנו מצהירים ומסכימים כי מערכת היחסים שבין המועצה ו/או החכ"ל ובין אספי ו/או פעילותנו באתר לא יקנו לנו בשום אופן ובשום מקרה ובשום נסיבות כל מעמד ו/או טענה ו/או כל זכות, ו/או עילה כלפי המועצה ו/או החכ"ל ו/או רמ"י.

אנו מצהירים ומסכימים כי בכל מקרה שבו יעשו המועצה ו/או החכ"ל ו/או רמ"י שימוש באיזו מזכויותיהם ו/או סמכויותיהם על פי הסכם ו/או על פי כל דין, ביחס לאתר ו/או לפעילות בו, לרבות בכל הנוגע לרישוי העסק, אנו נקיים אחר הוראות ודרישות המועצה ו/או החכ"ל ו/או רמ"י בשלמות ובדייקנות, לא ננקוט בכל הליך בגין האמור ולא נתנגד לכך ולא תהיה לנו כל טענה.

אנו מצהירים בזאת כי הובא לידיעתנו כי החכ"ל ו/או המועצה, מסתמכות על האמור במסמך זה, ורק על יסוד התחייבויותינו, הצהרותינו, ויתורנו וחתימתנו, המועצה אינה מתנגדת להתקשרותנו עם אספי"

כל האמור במסמך זה יחול ויחייב גם את כל עובדינו ואת כל מי מטעמנו".

[ההדגשות שלי – א.ר.]

מסמך זה (שנחתם כתשעה חודשים לפני הגשת התביעה דנן) לא הוזכר כלל בתצהיר הנתבע 4 (לא בזה ששימש כאמור ככתב הגנה ולא בתצהיר העדות הראשית) ולמעשה בית המשפט נחשף אליו לראשונה רק לאחר שהוצג בפני הנתבע 4 ע"י ב"כ התובעת בפתח חקירתו הנגדית (ר' ע' 50 שו' 26-28 לפרו'). תוכנו של המסמך מדבר בעד עצמו ובפנינו למעשה הודאת בעל דין ברורה אשר אינה מאפשרת לנתבע 4 כמו גם לאחרים לחזור ממנה, ובפרט לנוכח ההצהרה והסכמתו המפורשת של הנתבע 4 ובשם הנתבעת 1 אודות זאת שפעילותם באתר בעבר "...לא יקנו לנו בשום אופן ובשום מקרה ובשום נסיבות כל מעמד ו/או טענה ו/או כל זכות, ו/או עילה.." ובין היתר כלפי רמ"י.

הנני דוחה מכל וכל את ניסיון הנתבע 4 להתנער ממסמך זה ובתוך כך את הטענה כי נחתם "תחת כפייה" כמו גם את הסברו הבלתי מתקבל בחקירתו הנגדית לפיו לא גילה את קיומו של המסמך רק משום שלא זכר כי קיים כלל (ר' ע' 52 שו' 2-6 לפרו'). כן הנני דוחה את ניסיונו המאולץ של הנתבע 4 להיבנות מהמסמך שנערך ביום 4/11/18 על ידי ב"כ הנתבעת 1 שכותרתו: "הודעה על ביטול כתב הצהרה התחייבות וויתור מיום 5.1.2016" (נ/3); יש להסכים גם בעניין זה עם התובעת כי הודעת ביטולו של מסמך זה כשלוש שנים לאחר שנערך כשבכל אותו זמן הופקו רווחים מהאתר, הינו בבחינת ביטול שאין לייחס לו כל משקל .

נדבך נוסף למסקנתי האמורה הינן הקביעות וההכרעות החלוטות של הערכאות שדנו במחלוקות שונות בעניין בחזקה והשימושים במקרקעין; כפי שציינתי לעיל, לא בכדי בחרתי להזכיר ולהביא בפתח הפרק הקודם של פסק דיני זה את עיקרי חלק מאותם ההליכים אשר התנהלו אודות המקרקעין ואשר כללו כאמור את רמ"י והנתבעת 1 כצדדים בנוסף לאחרים. הנני מוצאת שיש בחלק מההכרעות והקביעות השונות של בית המשפט (שהפכו חלוטות במהלך ניהול ההליך) כדי לחזק את הנדבך הראשון ו/או להוות מעשה בית דין וזאת ביחס לכל טענה מצד הנתבעים לזכותם לחידוש הפעילות באתר מצד מי מהם גם אם המדובר בהמשכן של עבודות שיקום.

כך, בפסק הדין שניתן בעת"מ 31633-05-17 ביום 25/2/18 בו מצאה כבוד השופטת ו' מרוז להורות על דחיית העתירה (עתירה במסגרתה בקשה הנתבעת 1 כאמור, בין היתר, להורות על חידוש רישיון העסק לאתר), נאמרו הדברים הבאים:

"הנחת המוצא של העותרות [הנתבעת 1 וא.ס.פ.י] לפיה קנויה להן זכות לקבל רישיון עסק – טועה ומטעה. הסמכות להעניק רישיון עסק קנויה למועצה והיא עשתה שימוש סביר והוגן בסמכותה, כאשר החליטה לדחות את בקשת העותרות. לאורך השנים האחרונות החל משנת 12' ואילך, ניאותה המועצה, לפנים משורת הדין ועל יסוד שנים של שיתוף פעולה - להאריך את מועדי סיום פעילות העותרות מעת לעת. נכונות זו אינה מובנת מאליה בהינתן התנהלותן הפסולה של העותרות ובהתחשב באינטרסים הציבוריים של המועצה, אשר מקרקעי האתר יועדו לצרכיה הציבוריים.

מבלי להקל ראש בתרומת העותרות לאיכות הסביבה לאורך השנים בהפעלת האתר, הרי משהגיע זה למיצוי, תמה אף תרומתו. נכון לעת הזו, העותרות נאחזות באתר בכוח, מטעמים כלכליים גרידא - הם הכוח המניע את העתירה."

[ההדגשות שלי – א.ר.]

יצוין כי ערעור שהגישו הנתבעת 1 וא.ס.פ.י לבית המשפט העליון על פסק הדין בעתירה האמורה (עע"מ 3195/18), נמחק בפסק הדין שניתן אך לאחרונה ביום 11/3/19 לאחר שהנתבעת 1 וא.ס.פ.י חזרו בהן מהערעור לאחר המלצת בית המשפט. על נפקותה של תוצאת הליך זה מלבד הנפקות לעניין העדר מעמד קנייני כלשהו באתר לנתבעת 1, עוד אעמוד בהמשך.

החלטה נוספת שמצאתי רלוונטית לענייננו הינה ההחלטה מיום 23/1/19 שניתנה במסגרת בב"נ (שלום רמלה) 20305-04-18. המדובר בהחלטה (משלימה) שניתנה במסגרת בקשה לצו הפסקה שיפוטי לו עתרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה שהם שיורה לנתבעים (ולצדדים אחרים שנכללו באותו הליך) להפסיק עבודות ושימושים של הטמנת פסולת שהם מבצעים במקרקעין. בית המשפט (כבוד השופטת ר' גלט) לא רק שלא מצא לסטות מההחלטה המקורית במסגרתה נעתר לבקשה אלא שהבהיר כי לאחר עיון בעדויות (שנשמעו בהמשך להחלטה של בית המשפט העליון מיום 4/10/18), התחזקה המסקנה שיש ראיות לכאורה לקיומן של עבירות ואף לקיומו של עניין ציבורי רב בהפסקתן בשל היקפן הנרחב. כך, בין היתר נקבע כממצא עובדתי כי תוקפו של היתר הבניה האחרון הרלוונטי למקרקעין פקע לכל המאוחר ביום 6/1/18; נקבע שאין בסיס לטענת הנתבעת 1 (והאחרים) כאילו המשרד להגנת הסביבה תומך בעמדתם ובצורך בהמשך הפעלת האתר וכן נקבע כי המשיבים לא הוכיחו את הטענה לפיה מתן הצו יביא לכאוס סביבתי בשל העדר פתרונות הטמנה.

ערעור שהגישו המשיבים על אותה הליך (עפ"א 72072-02-19) נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 19/3/19, ובמסגרת נימוקי הדחייה צוין בין היתר, כי אין מקום להתערב בהחלטה המנומקת היטב של בית המשפט השלום ובכלל זה בקביעה העובדתית שמצא להגיע אליה והמתבססת על העדויות והתרשמותו מהן. בעניין קיומו של היתר בנייה, ציינה ערכאת הערעור כי אין חולק שהתנאים הרלוונטיים לא התקיימו.

החלטה נוספת רלוונטית הינה זו שניתנה כל ידי כבוד השופט אילן ש' שילה מיום 28/11/18 במסגרת החלטה על צו ביניים שהתבקש על ידי הנתבעת 1 (עת"מ 7330-10-18) הבהיר את הדברים הבאים: " לא מצאתי בדל ראיה לזכותה של העותרת לעשות דבר במקרקעין נושא העתירה. לשאלתי הישירה בדבר ראיה שבכתב, הפנה אותי ב"כ העותרת אל מכתב של המשרד להגנת הסביבה שאינו מלמד דבר וחצי דבר על זכויות שהעניקה המשיבה. יתר על כן, ההליכים האחרים שהתקיימו מצדה של המשיבה ונגדה מלמדים על כך שאין לעותרת כל זכויות, והיא נוהגת למעשה כפולשת בהתבססה על זכויות שהיו לאחרים ופגו."

אמנם עניין לנו בהחלטת ביניים של המותב שניתנה במסגרת החלטה על צו ביניים שהתבקש (שאינה יכולה להוות בנסיבות מעשה בית דין), אולם משעה שהחלטה זו הפכה חלוטה לנוכח דחיית ערעור הנתבעת 1 אשר הוגשה עליה במסגרת החלטתו של בית המשפט העליון מיום 29/11/18 (כבוד השופטת ד' ברק-ארז) בר"מ 8469/18, כוחה יפה כדי להוות חיזוק להעדר הוכחת כל זיקה מצד הנתבעים להמשך פעילות כלשהי במקרקעין, לרבות עבודות שיקום.

מכלול האמור לעיל, לא רק שמאיין כל טענה מצד הנתבעים כנגד סילוק ידם ממקרקעי התובעת, אלא שיש בו אף כדי לשלול היעתרות לכל בקשה חלופית של הנתבעים להתנות את הפינוי בתנאים כאלה ואחרים שקשורים להשלמת עבודות השיקום תוך פרק זמן מוגדר. זאת, לאור הקביעות הברורות אשר מצאו ביטוין בהליכים האמורים ובראשן – אי קיומו של היתר בניה בתוקף לביצוע עבודות השיקום; העדרו של רישיון עסק; מיצוי קיבולת ההטמנה של הפסולת, קיומם של מפגעים ועוד. ודוק, כל היעתרות להתנייה המבוקשת בקשר עם הפינוי על ידי בית משפט זה, כמוה כהכרעה במחלוקות בסוגיות בתחום המנהלי שלבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בהן.

לצד האמור אציין כי לא נעלמו מעיני טענות הנתבעים אודות הנזקים הכספיים שנגרמו ו/או עשויים להיגרם להם כתוצאה מההתנהלות של רמ"י ובתוך כך הטענה כי האחרונה עשתה נגדם ביחד עם מועצת שהם "יד אחת" ובהקשר הטענה בסיכומים לחוסר תום הלב הנטען בקשר עם ההתנהלות של התובעת אודות השומה . מבלי לקבוע כמובן כל מסמרות בעניין זה (ועל רקע זאת שטענות אלה לא היו רלוונטיות להכרעת עילת התביעה המוגדרת שהיה עלי לבחון), מובהר כי , ככל שמי מהנתבעים סבור כי הוא זכאי לפיצוי, זכות שמורה לו לטעון ולעתור לפיצוי בגין נזקיו הנטענים בהליך מתאים.

מן העבר השני, ובאשר לבקשה לפיצול סעדים עליה שבה וחזרה התובעת בסיכומיה, ראיתי להיעתר לה, לא רק משום שלא מצאתי ממש בנימוקי ההתנגדות של הנתבעים אלא שממילא בכל הקשור לסעד של דמי השימוש, מדובר בעילות שונות ועל כן לא נדרש היתר לפיצול סעדים .

סוף – דבר:

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת.

הנני נעתרת לסעד הפינוי שהתבקש ומורה לנתבעים ו/או למי מטעמם ו/או למי שפועל בהרשאתם לפנות ולסלק ידם מהמקרקעין, ולהשיבם לתובעת כשהם ריקים מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם (ככל שנותרו שם) וזאת בתוך 30 יום מהיום.

הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ט, 05 יולי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל ורשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל
נתבע: גלובל גרין גרופ בע"מ
שופט :
עורכי דין: