ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לאוניד אורלסקי נגד אילן מזרחי :

בפני השופט אבישי קאופמן

תובעים

לאוניד אורלסקי

נגד

נתבעים

אילן מזרחי

פסק דין

במקרה דנן, המדובר בתביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. הדיון בהליך התקיים ביום 24.6.2019 ותועד בהקלטה, אשר תמלולה התקבל ביום 3.7.2019. בהתאם להוראות תקנה 214טז הרי בהיעדר חידוש או עניין מיוחד לציבור יהיה פסק הדין בתביעה מסוג זה, מנומק באופן תמציתי.

ייאמר מיד כי לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, שקלתי את טענות הצדדים וחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, החלטתי לקבל את התביעה.

העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים:

ביום 02/06/12 הצדדים חתמו על חוזה שכירות, לפיו הנתבע שכר מהתובע דירה, המצויה ברח' משה סנה 12 חיפה, תמורת תשלום דמי שכירות בסך של 4,400 ₪, הכוללים ארנונה, מים, חשמל וכבלים. החוזה היה לחמש שנים. בסיום התקופה, לא חודש חוזה בכתב, אולם הצדדים המשיכו להתנהל עפ"י הוראות החוזה שהיה, והנתבע המשיך להחזיק בדירה.

יוער כי התובע מחזיק בדירה וזכאי להשכירה בשכירות משנה מכוח הסכם שכירות נפרד עם הבעלים, מר ברליצקי.

לטענת התובע, החל משנת 2016 החל הנתבע לפגר בתשלומים ולצבור חוב. בשנת 2016 צבר חוב בסך 4,700 ₪, בשנת 2017 צבר חוב בסך 32,400 ₪, בשנת 2018 צבר חוב בסך 51,400 ובשנת 2019 לא שילם דמי שכירות מתחילת השנה.

מנגד, הנתבע טוען כי שילם את מלוא דמי השכירות עד לסוף שנת 2019, לפיכך הוא זכאי להוסיף ולהחזיק בדירה עד מועד זה.

העדויות בפניי:

המדובר למעשה במחלוקת עובדתית פשוטה בין הצדדים, אשר ההכרעה בה היא בעיקרה העדפה של גרסה אחת אל מול אחרת, ולא מתעוררת במקרה זה שאלה משפטית מיוחדת.

כידוע, התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו, די שיוכיח עובדת זכותו בנכס, בכדי להעביר את הנטל לנתבע להוכחת הגנתם. במקרה זה זכותו של התובע בנכס היא מכוח הסכם שכירות עם הבעלים. אכן לא הוגש הסכם לתקופה הרלוונטית, אולם הנתבע כלל אינו חולק על זכות התובע, אלא טוען כי שילם את מלוא דמי השכירות. לפיכך אינני רואה כל צורך להתייחס לשאלת זכותו של התובע, אלא שהנטל הוא על הנתבע , להוכיח זכות להמשיך ולעשות שימוש בדירה. באופן דומה יש לזכור כי התובע צריך למעשה להוכיח עובדה שלילית: כי לא קיבל דמי שכירות וכבר נקבע הנטל להוכחת עובדה מעין זו קל יותר מהרגיל.

שמעתי את העדים התרשמתי מהם ובחנתי את הראיות שהוגשו ואני מעדיף באופן ברור את עדותו של התובע על פני עדות הנתבע.

התובע הצהיר על העובדות הרלוונטיות וצירף תחשיב חובות הנתבע לתצהירו. התובע נחקר (עמודים 3-5 לפרוטוקול) אודות התחשיב והסבריו מניחים את דעתי כי אכן לא התקבלו דמי שכירות לתקופה הנטענת. התובע הכחיש מכל וכל קבלת כספים במזומן מהנתבע (עמ' 8 לפרוטוקול) מעבר לאלה שמופיעים בתחשיב שערך. אף העדה, הגב' וינוגרד בת זוגו של התובע , עמדה על כך שהנתבע אינו משלם את דמי השכירות (עמ' 15 לפרוטוקול) ודחתה את הטענה כי מסר לתובע כספים במזומן (עמ' 16 – 17 לפרוטוקול).

מנגד, על אף שטען הנתבע לתשלום סכומים ניכרים במזומן, לא הציג הנתבע ראייה כלשהי לתשלום. הנתבע טען כי שילם בכל פעם תשלום מראש עבור שישה או אף שניים-עשר חודשים. כלומר המדובר בתשלום סכום נכבד ביותר, אשר הנתבע טען כי הוא "מתעד" אותו (עמ' 25 לפרוטוקול שורה 7), אך בפועל לא יכול היה להצביע על אסמכתא ממשית לטענתו.

יותר מכך, הנתבע אף לא נתן פרטים אודות הסכומים והמועדים בהם שילם סכומים אלה , לא התצהיר ולא בעדות בעל פה. כך טען כי עבור שנת 2019 שילם מראש במזומן. אולם, כשנשאל מה הסכומים ששולמו לא ידע לנקוב בסכום מדויק, אלא השיב "עשרות אלפים, עשרות אלפים." ובהמשך השיב: "הסכומים הם בהתאם לתשלום החודשי, השנתי. ... 4,400 שקל בחודש , כפול חצי שנה, כפול שנה." (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 7 ואילך). עדותו של הנתבע בעניין זה לא הותירה רושם חיובי, וזאת בלשון המעטה. למרות שקיבל הזדמנות לעשות כן, לא יכול היה הנתבע להוסיף ולפרט את התשלומים שביצע לטענתו, ולנקוב במועדים או בסכומים מעבר לדברים הלאקוניים בתצהיר.

לא רק שהנתבע לא ראה צורך בפירוט כאמור, הוא אף לא נתן הסבר כלשהו מדוע לא דאג להחתים את התובע על אישור קבלת התשלומים. גם אם ניתן לקבל שלאורך חלק גדול מהתקופה שררו בין הצדדים יחסים חבריים אשר יכולים להסביר אמון הדדי והמנעות מרישום קבלות אודות כל התשלומים, מתברר כי מזה זמן העכירו היחסים, לטענת הנתבע "מאז שגברת טליה נכנסה לתמונה והפכה את הקערה על פיה" ובנסיבות אלה אך טבעי הוא שהנתבע ידרוש אישור בדבר תשלום סכומי הכסף הגדולים שמסר לתובע, ולכל הפחות יוכל להציג תיעוד מטעמו בדבר מועדים וסכומים.

מעבר לכך, הנתבע אף לא נתן הסבר כלשהו הכיצד בידיו כספים בסכומים גדולים במזומן. אין המדובר בבעל עסק או במי שמגלגל באופן יומיומי מזומנים רבים, אלא במי שלפי הצהרתו עובד כשכיר כנגד תלושי שכר מול משרד הביטחון וזוגתו היא עקרת בית (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 5 עד 11) . לכאורה, גם אם ביקש התובע לקבל שכר הדירה במזומן, היה אמור הנתבע להראות משיכות מחשבון הבנק שלו לצורך ביצוע תשלומים אלה.

בפתח הדיון הגיש הנתבע לתיק ריכוז עסקאות נכיון, אשר לדבריו מהווים מקור המזומן שבידיו ואשר הועבר לתובע. יצויין כי בתצהירו לא פרט הנתבע בדרך כלשהי את התשלומים והסתפק בטענה כללית כי "כל דמי השכירות החל מחתימת ההסכם בשנת 2012 ועד ליום 31.12.2019 שולמו על ידי במלואם, אם זה באמצעות תשלום במזומן ואם זה באמצעות שנתתי ללאוניד והוא פרע אותם בצ'יינג'ים שונים" (ככל הנראה חסרה המילה שקים במשפט האחרון א.ק.). המסמכים שהגיש הנתבע בפתח הדיון לא לוו בהסבר כלשהו, ולא הוסבר כיצד הם קשורים לתשלומים שהוא טוען כי ביצע. עיון במסמכים אינו מחזק את טענות הנתבע.

ראשית, כאמור לעיל, אם מדובר בשכיר כטענתו, לא מובן מדוע עליו לפנות ל"צ'יינג'" כדי למשוך כספים, ולא לעשות זאת בצורה מסודרת מחשבון הבנק שלו. שנית, סכומי העיסקאות לשנת 2018 מגיעים לכ – 18 אלף שקלים בלבד, סכום הנופל משמעותית מגובה דמי השכירות אותם הוא טוען כי שילם . שלישית, המסמך המתייחס לשנת 2019 מעלה אף הוא סימני שאלה. במסמך מופיעות עיסקאות ניכיון מהתאריכים 7.6.19 ו – 17.6.19 . אם תאריכים אלה מתייחסים לתאריכי שיקים דחויים, הרי לא מובן מדוע הנתבע אינו מפרט מתי נערכה אותה עיסקה מהחודשים האחרונים ממש, אשר בוודאי הייתה אמורה להיות זכורה לו, ומתי נמסר המזומן לידי התובע. אם נאמר כי תאריכים אלה הם המועדים בהם פנה הנתבע לצ'יינג' לביצוע העיסקה, מובן שאין עיסקאות אלה יכולות להיות רלוונטיות לתשלום דמי השכירות מראש בתחילת השנה, אשר הנתבע הצהיר עליו בתצהיר שנערך לפני מועדים אלה...

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי גרסת הנתבע אינה אמינה בעיני, אני דוחה אותה ומעדיף את גרסת התובע בדבר חובות משמעותיים בתשלום דמי השכירות אשר לא שולמו תקופה ארוכה.

אינני מתעלם מטענת הנתבע לשיהוי מצד התובע. אין חולק כי התובע טוען להיווצרות חובות עוד משלהי שנת 2016 (גם אם בסכום נמוך יחסית לשנה זו) , והתביעה הוגשה רק בשנת 2019. התובע התייחס לכך והסביר כי עם היווצרות החוב, פנה לנתבע מספר פעמים בדרישה להסדירו, ופעם אחר פעם הנתבע הוליך אותו שולל ואמר לו כי יסדיר את החוב. התובע סמך עליו והיה בטוח כי החובות יוסדרו. בסופו של דבר, החובות לא הוסדרו, אלא רק תפחו, מה שגרם לו להגיש את התביעה. הסברו של התובע מניח את הדעת, ומשתלב עם טענת הנתבע עצמו ליחסים טובים לאורך מספר שנים, כך שהתובע לא מיהר לפנות להליכים משפטיים ואינני רואה מקום לזקוף עובדה זו לחובתו. התנהגותו של התובע נתמכת בעדות זוגתו שהעידה כי היא שהמריצה את התובע לנקוט בהליך, אשר הוא מטבעו ביקש להמנע ממנו (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 36 ואילך).

ב"כ הנתבע הצביעה על סימני שאלה מתחשיב התובע המראה לכאורה חוב של יותר ממאה אלף שקלים וטענה כי לא נערך "בזמן אמת" אלא בדיעבד . גם אם אקבל כי התחשב אינו מדוייק וכי החוב בפועל נמוך יותר עקב חיובים מיותרים או קיזוז תשלומים לצד ג', עדיין נותר חוב שכר דירה משמעותי ביותר המצדיק קבלת התביעה. יש לזכור כי "התכלית המונחת ביסוד ההליך היא הענקת סעד מהיר לבעלי נכסים הזכאים לפינוי שוכרים המחזיקים בנכסיהם שלא כדין, והקטנת נזקיהם. לצורך השגת תכלית זו קובעות התקנות שורה של הוראות המגבילות את היקף ההתדיינות. מן העבר האחד נקבע, כי תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים מעבר לפינוי המושכר (אשר אותם יהיה התובע רשאי לתבוע בהליך נפרד, ללא נטילת רשות מבית המשפט), ומן העבר השני נקבע, כי נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי. מטרת הוראות אלה היא לקיים הליך מצומצם ומהודק אשר ייוחד אך לבירור זכותו של התובע לפינוי המושכר וזכותו של הנתבע להחזיק במושכר, זאת מבלי צורך להידרש למחלוקות כספיות ואחרות, כאשר אין באלה להשליך על הזכות להחזיק בנכס" רע"א (ירו') 54675-02-12 מכמל נ' טרמן.

כלומר, די כי בית המשפט יגיע למסקנה שקיים חוב המצדיק את הפינוי למתן הסעד בתביעה זו והמחלוקת הכספית בין הצדדים צריכה להתברר בהליך נפרד, ובלא קשר לפינוי המושכר.

במקרה דנן, לא רק שהשתכנעתי כי הנתבע אינו משלם את דמי השכירות מזה זמן וצבר חוב משמעותי של עשרות אלפי שקלים, אלא שאף מוסכם כי החוזה שבכתב בין הצדדים הסתיים.

כסעד חלופי לדחיית התביעה עתר הנתבע לארכה לפינוי. אינני סבור שיש הצדקה לארכה כמבוקש על ידו לאור אי תשלום דמי השכירות תקופה ארוכה ולאור סיום החוזה בכתב זה מכבר. עם זאת, אין חולק כי התובע לא הזדרז בהגשת תביעתו וכאשר אני שוקל את כלל הנסיבות מצאתי לנכון לקבוע מועד פינוי לעוד כחודש ימים בהם יוכלו הנתבע ומשפחתו "להתארגן" ולמצוא דיור חלופי.

סוף דבר:

על הנתבע לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 13.8.2019.

הנתבע יישא בהוצאות ההליך שבפניי בסכום של 5,000 ₪. הסכום ישולם באמצעות ב"כ התובע בתוך 30 יום מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ט, 05 יולי 2019.


מעורבים
תובע: לאוניד אורלסקי
נתבע: אילן מזרחי
שופט :
עורכי דין: