ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עומר גריפאת נגד ועדה מרחבית לתכנון יזרעאלים :

בפני כבוד ה שופטת דוניא נסאר

המבקש

עומר גריפאת

נגד

המשיבה
ועדה מרחבית לתכנון יזרעאלים

החלטה

רקע רלוונטי
לפני בקשה לביטול צווי הריסה מנהליים שהוצאו ביום 13.11.18 , ( להלן: "הצו" או "הצווים" או "צווי ההריסה") בהתאם להוראות סעיף 221 ( א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) .
הצווים ניתנו כלפי שני מבני מגורים אשר נבנו ללא היתר במקרקעין שייעודם חקלאי, הידועים כגוש 17497 חלקה 70, בישוב זרזיר (להלן: "המקרקעין"), כאשר מבנה אחד משתרע על פני שטח של 130 מ"ר והשני שטחו 133 מ"ר (להלן: "המבנים").
הצווים הודבקו על גבי המבנים ביום 18.11.18 והתהליך תועד ע"י תומר לדאני, המפקח מטעם המשיבה (להלן: "המפקח").

ביום 9.12.18 הוגשה הבקשה דנן וביהמ"ש (כבוד השופטת דלית שרון גרין) הורה על עיכוב ביצוע הצו עד למתן תגובת המשיבה.

ביום 23.12.18 הוגשה תגובת המשיבה וניתנה למבקש ארכה להשלים את בקשתו עד ליום 8.1.19. ועוכב ביצועם של צווי ההריסה עד למועד זה .

ביום 6.1.19 הגישה המשיבה בקשה למתן ארכה לביצוע צו ההריסה ב-60 ימים, מנסיבות הקשורות במשטרת ישראל, התיק הועבר לטיפולי ונעתרתי לבקשה.

בתוך כך, ביום 9.1.19 הגיש המבקש בקשה לצילום חומר ראייתי הקשור לצווי ההריסה ש לשיטתו מצוי בידי המשיבה וכן ביקש להורות על עיכוב ביצוע צווי ההריסה. בתגובה טענה המשיבה כי מלוא החומר הרלוונטי לצווי ההריסה צורף וכי יש לדחות את הבקשה.

ביום 26.1.19, קבעתי כי על המבקש להבהיר איזה חומר הקשור לצווי ההריסה, אינו נמצא ברשותו. וביום 14.2.19 קבעתי כי אם לא תינתן תגובה מצד המבקש בקשתו תימחק.

לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה למתן החלטה בבקשות המבקש וכן בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה.

ביום 28.2.19 התקיים דיון בו הופיעו הצדדים וטענו את טענותיהם, בין היתר לעניין צילום חומר ראיות הקשור לצו. בדיון ביקש ב"כ המבקש שהות של שבוע להודיע האם הוא מעוניין לחקור עדים וכן ביקש שהות להגיש תגובה לבקשת המשיבה להארכת מועד. בדיון הוריתי על דחיית מועד ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה סופית בתיק וכן נקבע מועד דיון נוסף (21.3.19), בו הותר לצדדים לחקור עדים נדרשים במעמד דיון זה .

היות ובמועד הדיון שנקבע כאמור, העד מטעם המשיבה לא יכל להתייצב, הגישה המשיבה בקשה לדחייה קצרה של מועד הדיון אשר נדחה ליום 28.3.19.

בד בבד הונחה בפני בקשה נוספת מצד המשיבה לפיה יש לדחות את בקשת המבקש לביטול צו ההריסה ועיכוב הליכים, בין היתר משום שהמבקש המשיך לבנות את המבנים, להפר את הצווים ואף אכלס את המבנים כדי להקשות על קיום הצווים, ולחילופין ביקשה המשיבה להורות על הפקדת ערבות בנקאית מצד המבקש. לבקשה צירפה המשיבה תמונות צבעוניות ודוח פיקוח.

מאז ועד היום, נדחו הדיונים שנקבעו פעם אחר פעם מסיבות מגוונות וביוזמת המבקש ובא כוחו .

הדיון האחרון בתיק נקבע ליום 29.4.19, אולם יום לפני מועד הדיון (28.4.19), שוב הגיש המבקש בקשה לדחיית הדיון, במסגרתה נטען כי יבצר מב"כ המבקש להתייצב לדיון עקב חופשה משפחתית שתוכננה מבעוד מועד. עוד ביקש ב"כ המבקש לדחות את מועד הדיון עד לאחר סיום חודש הרמדאן היות ולטענתו אינו עובד כלל בחודש זה, משכך בקש הוא לדחות את הדיון לחודש יוני. הבקשה הוגשה ללא תגובת המשיבה והוצעו במסגרתה מועדים חלופיים לקיום הדיון.

בהחלטה שניתנה באותו היום, דחיתי את הבקשה והדיון נותר על כנו, לא מבלי לציין כי במידה וב"כ המבקש לא יוכל להתייצב לדיון או לשלוח עו"ד אחר מטעמו, תינתן החלטה בבקשה על יסוד כתבי הטענות בלבד.

ביום 29.4.19 התקיים דיון אליו התייצב ב"כ המשיבה יחד עם העד מטעמו. ב"כ המשיבה לא הואיל להתייצב ואף לא שלח הועדה מתאימה או עו"ד אחר מטעמו. בנסיבות קבעתי כי החלטה תישלח לצדדים ותתייחס גם ל בקשת המשיבה.

טענות הצדדים בכלל הבקשות

תמצית טענות המבקש

אקדים ואציין כבר עתה כי בבקשתו העלה המבקש שלל טענות אשר חלקן חזרו על עצמן שלא לצורך ואף התגלו סתי רות פנימיות אשר לגביהן ארחיב בהמשך. יש לומר שיש בהתנהלות זו כדי להאריך את הדברים ולסרבל את הדיון בבקשה.

אפרט את הטענות הרלוונטיות כלהלן:

בפתח הבקשה גולל המבקש את נסיבותיו האישיות ובכלל זה את היותו נשוי ואב ל-5 ילדים אשר הוכר כנכה צה"ל עקב פציעה בשירותו הצבאי וכן תוארו נסיבות אחרות בגינן נאלץ המבקש לבנות את המבנים . בתוך כך תיאר המבקש אירוע אלים שבעקבותיו השתנו חיי המשפחה, אשר בעקבותיו נאלצו המבקש ובני משפחתו המורחבת כמפורט בבקשה, לעבור מביתם הקודם המצוי בשכונה אחרת בישוב זרזיר אל המבנים מושא הבקשה שבנייתם החלה לטענתו בחודש יוני 2018 ואלה הושלמו ואוכלסו בחודש ספטמבר של אותה שנה.

נטען כי המקרקעין ניתנו למבקש, בירושה, מאביו המנוח והם מצויים בבעלות פרטית כך שאין פגיעה באינטרס הציבורי . זכותו של המבקש ומשפחתו להקים את ביתם אולם הם נתקלים במחסומים בירוקרטיים.

עוד נטען כי טרם תחילת בניית המבנים פנה המבקש אל המועצה המקומית בזרזיר והתבשר כי המועצה יוזמת ת כנית לשינוי ייעוד שתאפשר מתן היתר למבנים ואף הועברו כספים ממשרד השיכון למימון התוכנית. ב"כ המבקש ציין את הגידול הטבעי ואת ההזנחה של רשויות המדינה בהיבט התכנון, וכן טען כי המקרקעין מצויים סמוך לשטח בייעוד מגורים ולפי התוכנית שיוזמת המועצה ניתן יהיה להשיג היתר כדין. (סעיף 10 לבקשה).

עוד טען המבקש כי הצווים שהוצאו אינם חוקיים ו ניתנו ללא סמכות , כך למשל נטען כי העבודה במבנים הסתיימה לפני כשלושה חודשים והם מאוכלסים מזה כחודשיים וחצי (בשים לב למועד הגשת הבקשה), ולכן הצו וים ניתנו ללא סמכות ודינם להתבטל , עת הם אינם עומד ים בתנאים המצטברים הנדרשים להוצאתם, כקבוע בחוק.

עוד נטען כי קיימים בצו וים פגמים היורדים לשורשו של עניין אשר פוגעים בתקינותם . בהקשר זה נטען כי על גבי תצהיר המפקח אשר הוגש למהנדסת הוועדה, לא צוין יום ותאריך ולא ברור מתי הוגש התצהיר. כמו כן תיאור המבנים בצו וים, אינו מפורט ואין כתובת מדויקת, ולא ניתן לזהות שהצווים מופנים למבנים מושא הבקשה. נוסף לכך נטען כי תצהיר המפקח אינו נכון וכי הוא נסתמך על עובדות שגויות.

לשיטת המבקש, החלטת המשיבה לוק ה בחוסר סבירות קיצוני והיא מנצלת את סמכותה בחוסר תום לב על מנת להפעיל לחץ על בעלי המבנים במקרקעין. בהקשר זה נטען כי המשיבה אינה מתחשבת במצב הקיים ובכך שעתידה להתקבל תכנית לשינוי יעוד, מה גם שהמשיבה נוקטת באכיפה סלקטיבית ובררנית.

עוד נטען לשיהוי בהוצאת הצו וים.

המבקש ציין כי סעיף 227 לחוק מחייב את המשיבה ליידע באופן מ ידי את ראש הרשות , ודבר זה לא נעשה .

עוד טען המבקש כי היה על המשיבה להפנות את העתק הצו לבעל המבנה ולא להדביק אותו על גבי הבניין וכך לאפשר לבעל הבניין להתגונן כראוי . אי נקיטת אמצעים לאיתור בעל המבנים (שהיה ידוע למשיבה) הו פכת את החלטת המשיבה ללא מידתית ובפרט ברוח חוק היסוד כבוד האדם וחירותו.

לשיטת המבקש הריסת המבנים תפגע בסיכויו לזכות בתוכניות המשנות את מצבם של המבנים, ובפרט לאור העובדה כי היתר בניה מצוי בהישג יד.

נטען כי טענת המשיבה לפיה הבניה נעשתה ללא היתר, לא הוכחה ויש להניח תשתית ראייתית לכך ואין די בהצהרה סתמית.

כמו כן, נטען כי אין אינטרס ציבורי בביצוע ההריסה, מה גם שהסמכות הקבועה בסעיף 221 לחוק שמורה למקרים חריגים בלבד וכאן אין טעמים מיוחדים למתן הצו. המבקש העלה טעמים אשר לשיטתו יש בהם כדי למנוע את ביצוע ההריסה כגון: אי פגיעה באינטרס ציבורי , המבנים אינם גורמים מטרד ונסיבות אישיות שתוארו בבקשה .

נטען כי יש להביא בחשבון את התוצאות הדרסטיות של צו ההריסה.

עוד טען המבקש כי מתקיימת כאן הגנה מן הצדק, אך זאת למעשה מבלי לפרט את טיב הטענה תוך שציין כי תוגש בקשה מתוקנת לגבי עניין זה.

המבקש הוסיף והגיש בקשה לצילום חומר ראיות שנראה כי בקשה זו נזנחה , ובקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה.

תמצית טענות המשיבה

לטענת המשיבה הטענות העובדתיות שנטענו בבקשה, אינן נכונות. כעולה מהתמונות שצורפו לבקשה הרי שבעת הוצאת הצווים בניית המבנים טרם הסתיימה והם לא היו מאוכלסים. לשיטת המשיבה, המבקש אינו חולק על כך שהבניה בוצעה ללא היתר על קרקע חקלאית ומטעמים אלו יש לדחות את הבקשה ואף אין סמכות להורות על עיכוב הצו.

המשיבה פירטה את הרקע העובדתי שקדם להגשת הבקשה לביטול ה צווים, ולדבריה, ביום 16.10.18 איתר המפקח את המבנים אשר היו במועד זה במצב של שלד, ללא חלונות, דלתות, אלומיניום ותשתיות. המפקח פגש במבקש וציין בפניו בין היתר כי המבנים נבנים ללא היתר. ביום 6.11.18 נערך ביקור נוסף במקרקעין והמבקש זומן לחקירה כאשר המבנים לא התקדמו. ביום 13.11.18 הוצאו שני הצווים תוך צוין הפרטים הנדרשים בחוק. ביום 19.11.18 הדביק המפקח על גבי שני המבנים את הצווים ו הודעה נמסרה למבקש, כמו כן, הודעה על הדבקת הצווים נשלחה במייל לראש המועצה המקומית זרזיר ומנהלת לשכתו אישרה טלפונית את קבלת ההודעה אותה העבירה למבקש.

לטענת המשיבה על הבקשה להידחות על הסף שעה שהוגשה בניגוד לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) תש"ע 2010. (להלן: "התקנות").

תחילה נטען כי אין למבקש זכות עמידה, היות ואין לו זכויות במקרקעין. אין ראיה כי המבקש ירש בפועל את הזכויות במקרקעין וכי אלו הועברו אליו בירושה מאביו המנוח. על המבקש להוכיח זכות ממשית במקרקעין כדי להתנגד לביצוע הצו.

נטען כי הבקשה לא הוגשה כדין ובהתאם לתקנות, עת הוגשה באיחור ו ללא תצהיר של איש מקצוע.

עוד נטען כי צווי ההריסה הוצאו כדין וכי הם כוללים את כל הפרטים הנדרשים בחוק ואף כוללים מיקום מדויק של המבנים וזאת בניגוד לטענות המבקש. לטעת המשיבה, לביהמ"ש סמכות מצומצמת להורות על ביטול צו הריסה וכי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי נפל פגם בהוצאת הצו.

עוד טענה המשיבה כי טענותיו של המבקש באשר לקיומו של אופק תכנוני לא נתמכו בתצהיר, מה גם שהיתר בניה אינו מצוי בהישג יד מידי שכן טרם הוחל בהכנת תכנית להכשרת הבניה וכך גם לגישת המבקש. מעבר לכך המבקש אינו יכול לדעת בוודאות האם תכנית אכן תביא לשינוי הייעוד. בהקשר זה צוין כי מועצה מקומית זרזיר הגישה תכנית מפורטת וביום 13.3.18 הוחלט על הפקדתה, אולם ת כנית זו אינה חלה על המקרקעין עליהם הוקמו המבנים, ו גם אם התוכנית תתקבל הרי שייעוד הקרקע לגבי המקרקעין לא ישתנה.

נטען כי בניית מבנים על קרקע חקלאית פ וגעת באינטרס הציבורי, וגם נטען כי הטענה לאכיפה בררנית נטענה בעלמא ואין להתייחס אליה.

המשיבה הדגישה כי הטענות שפורטו בתגובה מטעמה באשר לבקשה לביטול צווי ההריסה, נכונות גם לגבי הנטען בבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה. עוד צוין כי הבקשה לעיכוב הביצוע הוגשה באיחור ודי בכך כדי להביא לסילוק ה.

עוד טענה המשיבה כי לא ברור איזה חומר ראייתי יש להעביר למבקש שעה שהמשיבה המציאה כל חומר רלוונטי הקשור לצו ההריסה.

כאמור, המשיבה הגישה בקשה נוספת לפיה יש לדחות את הבקשה לביטול הצווים, היות והמבקש המשיך בבניה ואף אכלס את המבנים לאחר הוצאת הצווים וצירפה מסמכים רלוונטים .

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכלל הבקשות, ועיינתי במסמכים שצורפו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול צו הריסה להידחות, הן על הסף והן לגופה, וזאת מן הנימוקים הבאים: (יצוין כי דחיית הבקשה מייתרת את הדיון ביתר הבקשות שהוגשו כפי שיורחב בהמשך).
היעדר זכות עמידה
צודק ב"כ המשיבה בטענה כי המבקש לא הוכיח את זכותו במקרקעין ולכן אין לו זכות עמידה .
סעיף 228 לחוק קובע כי הרואה עצמו נפגע מצו מנהלי רשאי להגיש בקשה לביטול הצו תוך 15 ימים מ יום המצאת הצו לפי סעיף 226 לחוק.
בהקשר זה נפסק לא אחת כי "הרואה עצמו נפגע" משמעו רק בעל זכות כדין בקרקע, למשל, שוכר, חוכר, בעל נכס שכן שנכס שלו עלול להיפגע כתוצאה מההריסה וכיוצא בזה. לא די בכך שאדם בנה מבנה באופן בלתי חוקי והוא ייפגע מהריסתו, כדי שנראה בו כמי ש"רואה עצמו נפגע". ראה : ע"פ 3249/05 בר יוסף נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (7.5.04).
עוד נקבע ברע"פ 680/08 אבולקיעאן נגד מדינת ישראל (19.3.08), כי כאשר המדובר הוא בצו הריסה מנהלי, מי שאין לו זכות במקרקעין, איננו נכנס בגדר "מי שרואה עצמו נפגע".
על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון גם ברע"פ 8877/09 אסעד אלנברי נ' הוועדה המקומית לתו"ב מרחב רמלה (5.11.2009) , שם נקבע כי : "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין".
ראה גם בהקשר זה: רע"פ 9063/09 חב' סאנסט ביץ ניהול חופים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון חיפה (15.11.09) וגם: 8098/17 אבו רומי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (25.12.17) , רע"פ 7789/18 מיכאל דהאן נ ' מדינת ישראל (6.12.2018) ורע"פ 246/18 פאטמה אבו רקייק נ' יו"ר הועדה המקומית לתו"ב רמלה (6.2.2018) .

המבקש צירף לבקשתו העתק רישום מפנקס הזכויות , אשר ממנו לא עולה כי המבקש הינו בעל זכויות במקרקעין. המבקש טען כי את המקרקעין קיבל בירושה מאביו אולם לא הוכח בפני ואין אינדיקציה שמעידה על נכונות הטענה , וזאת גם לפי המסמכים שצורפו על ידו ולכן לאור נתונים אלו הרי שהוא נעדר זכות עמידה בבקשה זו .
איחור בהגשת הבקשה לביטול צו ההריסה והבקשה לעיכובו ניכר כי הבקשה לביטול הצו ולעיכובו לא הוגשה בהתאם לתקנות ולפי המועדים והדרישות שנקבעו בתקנה 2 לתקנות.

למען הנוחות, אביא את נוסח הסעיף כלשונו:

"2. (א) בקשה-
(1) לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת הראשונה, בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו;
(ב) הבקשה תפרט באופן מלא את כל ההליכים המינהליים והמשפטיים, בכל הערכאות, בעניין הבנייה או השימוש שאליהם מתייחס הצו, ויצורפו אליה העתקים של כל הצווים, פסקי הדין וההחלטות הנוגעים לעניין.
(ג) הבקשה תיתמך בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה; בקשה הכוללת טענות עובדתיות, לרבות הטענה כי קיים סיכוי ממשי כי היתר הבנייה יינתן בתוך פרק זמן קצר, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליך הרישוי, ויצורפו אליו העתקים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.
((ד) המבקש ימציא העתק מהבקשה לוועדה המקומית שהיושב ראש שלה נתן את הצו; ואם ניתן הצו לפי סעיף 238 א(ב1) – לוועדה המחוזית שהיושב ראש שלה או מי שהוא הסמיכו לכך נתן את הצו."
ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור, ד"נ.
עוד קובעת תקנה 6 לתקנות כי: "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו."
יש להזכיר כי תכליתן של התקנות הוא להסדיר את הפן הפרוצדורלי של הדיון בבקשות לביטול צווים מנהליים, אשר הינו הכרחי באופן שיאפשר לבית המשפט לקבל תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה.
בעניין זה ניתן להפנות לפסק דינה של כבוד השופט אסתר הלמן בעפ"א 112/10 מדינת ישראל, הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נגד גבריאל נחמיאס ( מחוזי נצרת) מיום 09.05.2010 :
" תקנה 6 לתקנות קובעת בצורה מפורשת, כי " בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בכך הביע מתקין התקנות עמדתו, כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראות התקנות ואין להתיר סטייה מהן כדרך שגרה וללא נימוק מיוחד ומשכנע".
בעניינינו ו כעולה מטענות המשיבה, ביום 19.11.18 הדביק המפקח את הצווים על גבי שני המבנים ובבד בבד שוחח עם המבקש והודיע לו על הצווים והדבקתם . יודגש כי טענה זו לא נסתרה והנני מקבלת אותה.
מכאן, הרי שלפי התקנות היה על המבקש להגיש את הבקשה לעיכוב צו ההריסה לא יאוחר משלושה ימים מהיום שנודע למבקש על הצווים (כאמור ביום 19.11.18) ואילו הבקשה לעיכוב הצווים הוגשה רק ביום 9.1.19 ולאחר הגשת הבקשה לביטול הצו, שאינה מעכבת את ביצוע הצו באופן אוטומטי. (ראה גם סעיף 228(ג) לחוק).
כמו כן, לבקשה לא צורף תצהיר איש מקצוע באשר להיבט התכנוני ויש בכך טעם לפגם.
מעבר לכך גם הבקשה לביטול צווי ההריסה לא הוגשה כנדרש בתקנות. סעיף 228 מורה כי בקשה לביטול צו מנהלי תוגש תוך 15 ימים מיום המצאתו, כאשר הבקשה לביטול הצו הוגשה רק ביום 9.12.18, בעוד שניתן היה להגישה עד ליום 3.12.18. גם לבקשה זו לא צורף תצהיר איש מקצוע כנדרש.
התעלמותו של המבקש מקיומם של תנאי הסף כמפורט בתקנות , עומדת בסתירה לתכלית הוראת החוק. נכון הוא הדבר, כי אין המדובר בפרוצדורה שאין לסטות ממנה ואין גם מחלוקת שלבית המשפט נתונה הסמכות להפעיל את שיקול דעתו ולבחון מתי ניתן לסטות מדרישות התקנות, אך זאת ניתן לעשות רק מנימוקים מיוחדים וזאת מבלי לבטל את דרישות החוק לעמוד בכל תנאי הסף להגשת בקשות מסוג זה ( ראה בעניין זה ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל).
יש לציין כי בבקשותיו, לא העלה המבקש את הטעמים לכך שכלל הבקשות הוגשו שלא בהתאם לתנאי הסף הקבועים בתקנות.
די בכל אלו כדי להביא לדחיית הבקשה לביטול הצו ו לעיכובו, על הסף.

עם זאת ועל מנת שהדיון לא יימצא חסר, אפרט את הנימוקים בגינם יש לדחות את הבקשה גם לגופה:

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית
לא אחת נפסק כי , צו מנהלי הינו אמצעי יעיל להילחם בתופעת הבנייה הבלתי חוקית והוא למעשה מהווה את אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה באופן מהיר ומידי. (ראה: נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה (09.03.2004); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3), 577 (2004)).
בענייננו, מדובר בצווים שהוצאו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק, ועל כן חלים עליו הכללים החדשים בהתאם ללשון החוק, כפי שתוקן. יצוין כי תכלית הפסיקה שקדמה לתיקון לא שונתה בעקבותיו.
כידוע, הביקורת השיפוטית על מתן צו מנהלי היא מצומצמת. יפים לכך דבריו של בית המשפט העליון ברע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל (‏8.5.2013) שם נפסק:

"בהתאם לעילות המנויות בסעיף 238 א(ח) לחוק התכנון והבניה, יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מינהליים, באופן מצומצם למדיי. (רע"פ 5285/12 מורחי נ' יו"ר הועדה לתכנון ובניה תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (21.8.2012))". יודגש כי הלכה זו לא השתנתה אף לאחר התיקון.
תקינות הוצאתו של צו הריסה מנהלי, נבחנת בהתאם לקיום התנאים הקבועים בסעיף 221 לחוק, לאמור:
"221. (א) ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן ( ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה ( בפרק זה – צו הריסה מינהלי), ובלבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מינהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור".
בעניין ביטול צו הריסה מנהלי קובע סעיף 229 לחוק כי:
"לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו".
כלומר, מלשון הסעיף עולה כי על מנת שניתן יהיה להורות על ביטול צו מנהלי צריך להתקיים תנאי אחד מהתנאים שנקבעו בסעיף: הראשון, העבודה בוצעה כדין; השני, לא התקיימו הדרישות למתן צו כאמור בחוק; או התנאי השלישי, נפל פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו. (בהערת אגב אציין כי התנאי האחרון הוסף לאחר תיקון החוק, ולמעשה בהוספתו התקבלה העמדה שהובעה בפסיקה עובר לתיקון החוק לפיה יש לבחון האם בהחלטת הרשות נשקלו שיקולים זרים, חוסר מידתיות במתן הצו, אפליה והאם קיימת חוסר סבירות וכיוצ"ב. ראו: עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196 (2002)).
עוד אציין ואומר כי הצו המנהלי אינו אקט עונשי וחלים עליו כללי המשפט המנהלי, כאשר עומדת לרשות חזקת התקינות המנהלית, לפיה פעולותיה המנהליות של הרשות נעשו כדין אלא אם הוכח אחרת. על המבקש לסתור חזקה זו, מוטל הנטל להוכיח את דבר קיומו של הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית ( ראה: רע"פ 2956/13 דמקני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו (31.7.2013); פס"ד תייסר לעיל, ; רע"פ 7174/08 פרץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (16.11.2008).
לאורם של דברים אלו אבחן את הבקשה גופה.:

פגמים בהוצאות הצווים, האמנם?

ראשית אתייחס לטענת המבקש לפיה נפלו פגמים בצווים המנהליים ואומר כי לא מצאתי ממש בטענות אלו.

אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה במועד הוצאת הצווים, הבניין היה קיים ומאוכלס. טענה זו לא בוססה כדבעי ואף אינה עולה בקנה אחד עם עמדת המשיבה אשר נתמכת בצילומים אותנטיים שאמינותם לא נפגמה, לפיהם במועד הוצאת הצווים אכן בניית הבתים לא נסתיימה וכי הבתים לא היו מאוכלסים במועד זה.

כמו כן, בניגוד לטענת המבקש, אין שום אינדיקציה לכך שהמבנים קיימים מזה כ-3 שנים ולא ברור על מה נסמך המבקש בטענתו זו, אשר עומדת בסתירה לראיות המשיבה. בהקשר לכך הרי שטענה זו עומדת בסתירה גם לטענותיו של המבקש עצמו בסעיף 6 ל בקשתו, לפיהן המבקש החל בבניית המבנים סמוך לחודש יוני 2018 ולקראת סוף חודש ספטמבר המבנים הושלמו ואוכלסו. ברי כי טענות אלו לא הוכחו ואף הופרכו ע"י המשיבה.

עוד טען המבקש בבקשתו כי הודעה על מתן הצווים לא נמסרה לראש מ ועצת זרזיר כנדרש בסעיף 227 לחוק. לתמיכה בטענתו, צירף המבקש מסמכים ממנהל מחלקת הנדסה וכן מראש מועצת זרזיר, לפיהם לא הם לא קיבלו הודעה בעניין צו ההריסה . מנגד טענה המשיבה כי הודעה בעניין צו ההריסה נשלחה באמצעות הדוא"ל לראש מועצת זרזיר ואף מנהלת לשכת ראש המועצה אישרה את קבלת ההודעה. (ראה נספח ד' לתגובת המשיבה). יודגש כי בהתאם לחזקת התקינות המנהלית ושעה שלא התקיים דיון ולא נחקרו עדים וכי ההחלטה ניתנת על בסיס כתבי הטענות והראיות שבפניי , הרי שלעניין זה הנני מקבלת את עמדת המשיבה.

עוד העלה המבקש טענות באשר לאופן ההמצאה של הצווים אולם גם לטענות אלו אין על מה לסמוך.

סעיף 226 נוקט בלשון ברורה ו קובע כדלהלן-

"(א) צו מינהלי יומצא למי שהצו ניתן כלפי בדרך שבה מומצא כתב בית דין בהליך אזרחי.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), צו הריסה מינהלי יומצא בדרך של הדבקה על קיר חיצוני או על דלת של הבניין שבו בוצעו העבודה האסורה או השימוש האסור או במקום אחר בולט לעין במקרקעין שבהם בוצעו העבודה האסורה או השימוש האסור; בעת ההמצאה ירשום ממציא הצו בגוף הצו את יום ההמצאה ויתעד את ההמצאה; שר המשפטים רשאי לקבוע הוראות נוספות לעניין אופן ההמצאה ותיעודה לפי סעיף זה."

צא ולמד כי המשיבה נהגה בהתאם לקבוע בחוק. המשיבה תיעדה וצילמה את הדבקת הצווים על המבנים והיא אף הגדילה לעשות והודיעה למבקש על הדבקת הצו במבנים, על אף שלא הייתה עליה חובה לעשות כן. טענת המבקש כי נוהג לפנות לבעל המבנה וליתן לו אפשרות להתגונן משוללת יסוד ואין בה כדי לחייב את המשיבה.
המבקש שב והעלה טענות משוללות כל הגיון, כך למשל טען מצד אחד כי המשיבה "לא טרחה" להוכיח שהבניה נעשתה ללא היתר ומצד שני המבקש לא חולק כי בנה את המבנים באופן לא חוקי. מדובר בסתירות פנימיות הפוגעות בקו הטיעון של המבקש עצמו, שמטיעוניו עולה מסקנה אחת ברורה וחד משמעית והיא כי הבניה נבנתה ללא היתר.
כמו כן, עיון בתצהירים שצורפו לצווים מעלה כי מצוינים בהם תאריכים והם חתומים כנדרש. עוד יש לציין כי הן בצווים והן בתצהירים, מצוינים פרטי המקרקעין עליהם ממוקמים המבנים, לרבות גוש וחלקה וכן מצוינת נקודת ציון ספציפית, לפיה בוודאי ניתן לזהות את המבנים המדוברים ואין בטענות המבקש לעניין זה כדי להטיל דופי בתקינות הצווים. כמו כן, לא ברור על אילו עובדות לא נכונות לשיטת המבקש, מתבססת המשיבה. גם טענה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס, כאשר מנגד המשיבה תמכה את תשובתה בדוחות וצילומים המתעדים את מצב המבנים.

בנסיבות, שוכנעתי כי ההליך המנהלי שננקט כנגד המבקש טרם הדבקתו של הצו המנהלי היה תקין והוא נעשה בהתאם להוראת סעיף 221 לחוק, מה גם שלא עלה בידי המבקש להראות כי נפל פגם בהתנהלותה של המשיבה. כמו כן, המבקש לא הצביע על פגם חמור כלשהו שנפל בצווים, לרבות בתצהיר המפקח, בגינו יש לבטלם.
יודגש כי סעיף 221 לחוק והוצאת צו הריסה מנהלי מכוחו, נועד לסייע במ יגור עבריינות הבניה באופן מידי. השמעת טענה כי יש להשתמש בסעיף זה במקרים חריגים אינה נכונה ובוודאי שאינה עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה ורוח הדברים לאחר תיקון 116 לחוק, כאשר המגמה היא להפחית את ההתערבות בשיקול הדעת המנהלי ולאפשר לוועדות לתכנון ובניה להילחם בתופעת הבניה הבלתי חוקית באופן מידי ויעיל. בעניינינו, קיים טעם ברור להוצאת הצו והיא הבניה הבלתי חוקית על קרקע חקלאית והפרת החוק ברגל גסה.
אין בנימוקיו של המבקש, לרבות נסיבות אישיות, העדר פגיעה בצד ג' וכיוצ"ב כדי לסייע לו. תכלית החקיקה ברורה והשיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבחינת צו הריסה מנהלי ברורים גם הם .
מעבר לכך ובניגוד לטענת המבקש, הרי שהאינטרס הציבורי באי הוצאת צו יפגע עד מאוד בתדמית שלטון החוק ומנהל תקין ואלו ייפגעו בהיעדר אכיפה ואין ליתן לכך יד.

אם לא די בכל האמור הרי שיש לדחות את הבקשה לביטול צווי ההריסה, מן הטעם שהמבקש המשיך בבניית המבנים ואף אכלס אותם ובכך הפר את הצווים המנהליים שהוצאו , והכל כעולה מדוח הפיקוח והצילומים שהוגשו לצד בקשת המשיבה מיום 24.03.19.

שיהוי, תום לב וניצול לרעה הליכים
אינני מקבלת את טענת המבקש לפיה המשיבה השתהתה בהוצאת הצווים וכי אלה הוצאו ממניעים הנגועים בחוסר תום לב.
מהתמונות שצורפו ע"י המשיבה עולה בבירור כי הצווים הוצאו במועד בו טרם נסתיימה העבודה במבנים ושעה שהמבנים טרם אוכלסו.
בתמונות מחודש נובמבר 2018, נראים המבנים במצב של שלד ללא חלונות או אלומיניום ולשם השוואה, בחודש מרץ 2019 נערכה ביקורת נוספת ומהתמונות שצולמ ו במועד זה ניתן להבחין בכך שהבניה התקדמה וכי המבנים אוכלסו, הותקנו חלונות, קיים דשא בחצר וכו.. (בדוח הפיקוח מיום 17.3.19 נכתב כי המבנים מאוכלסים, ישנם מזגנים ומערכת סולארית על גג המבנים) כך שהלכה למעשה, העבודה האסורה נמשכה על אף הוצאת הצווים.
שנית " כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן." (ראו רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה פ"ד נו(3) 595 (2002), בעמוד 604 וכן רע"פ 3584/11 יד שלום נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חבל מודיעין (17.7.11) וגם רע"פ 707/17 נבון נ' מד"י (19.03.17), (להלן: "פס"ד נדון").
לפיכך, נראה כי המשיבה לא השתהתה בהוצאת הצו ומי שנוהג בחוסר תום לב הוא דווקא המבקש.
מעבר לכך, לנגד עיני גם תכלית החקיקה, ובכלל זה מניעת ביצוען של עבירות בניה ושימוש בניגוד לחוק.
יפים בהקשר זה הדברים שנפסקו בפס"ד נבון לאמור:
"במקרה דנן, סבורני, כי ההשתהות אינה בגדר אירוע חריג, אשר מצדיק התעלמות מהאינטרס הציבורי, לאכיפה ולמיצוי הדין עם עברייני בנייה. נזכיר, בהקשר זה, כי בתי המשפט מצווים ליתן את ידם למאבק בעבירות בתחום התכנון והבנייה ( רע"פ 8125/13 ברדוגו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.1.2014); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.5.2006))". ראה גם את פס"ד נבון.
לשיטת המבקש המשיבה מנצלת הליכים לרעה, אולם ניכר כי המבקש הוא זה שמנצל הליכים לרעה עת הוא מנסה להנציח עבירות בניה ביודעו כי בנה ללא היתר ועוד על קרקע שיעודה חקלאי. לא יעלה על הדעת להשמיע טענה לפיה המשיבה מנצלת את החוק לשם הפעלת לחצים, כי הרי לשם כך בדיוק נוצר החוק ובין היתר כדי למגר ולמנוע עבירות בניה .
אופק תכנוני
מכל מקום, המבקש לא הצביע על אופק תכנוני ואין ראיה לפיה המבנים עתידים לקבל היתרי בניה בטווח המידי או הנראה לעין , מה גם שטענות בהקשר זה לא נתמכו בתצהיר כאמור.
כידוע, בידו של ביהמ"ש לעכב ביצועו של צו במקרים חריגים, ולמשל כאשר, בקשה להיתר בניה מצויה בהישג יד.
בהקשר זה נפסק: "אשר להפעלת סמכותו של בית המשפט לעכב את ביצוע הצו, "הלכה היא כי הדבר ייעשה רק כאשר קיימת היתכנות תכנונית להכשרת המבנה הבלתי חוקי, שעה שהיתר הבניה הוא " בהישג יד" (רע"פ 10607/07 שומאן נ' יו"ר הועדה המקומית (12.2.2008); רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (9.3.2004). ראה: ברע"פ 8726/17 נאיל חטיב נ' הועדה המקומית לתו"ב מבוא עמקים, רע"פ 610/18 נילי שמאי נ' עירית תל אביב (15.2.18). ראה גם: עפ"א ( ח"י) 13462-05-13 יער הפקאן בע"מ נ' הועדה המחוזית – צפון חיפה (17.6.13).
טענות המבקש לפי הן המועצה החלה בהליך של ייזום תכנית שמטרתה להכשיר את הבניה או כי הועבר כסף ממשרד השיכון לצורך קידומה של התוכנית, אין בהן די. בשלב זה לא הוכנה ת כנית ובוודאי שלא הופקדה כזו ואף אם תהיה כזו, הרי שהיא רחוקה מאוד מאישור וגם אז לא ברור האם המבנים יכללו בתוכנית האמורה.
ברי כי בנסיבות אלו האופק התכנוני אינו ברור ו מתן היתר אינו נראה לעין.
יפים ונכונים לעניין זה הדברים שנפסקו ברע"פ 4007/14 קדמת עדן בע"מ נ' ו עדה מקומית שרונים (12.6.14), לאמור:

"כשניתן צו הריסה כדין נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע [...] אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכוייו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך חודשים מספר. אי-הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המינהלי אשר כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בנייה בלתי חוקית. אכן, בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן" (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385 (2004)... כך הוא הדבר לעניין הארכת מועד לביצוע צו הריסה מינהלי, וכך גם לעניין ביצוע צו הריסה שיפוטי ( רע"פ 3774/04 אל סאנע נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (5.7.2004); רע"פ 5986/06 ‏ ‏ מלכיאל נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (25.7.2006))".

אכיפה בררנית וטענה להגנה מן הצדק
המבקש טען לאכיפה בררנית בחצי פה ואף בשולי הדברים ולא הוצגה שום ראיה לקיומה של אכיפה בררנית וסלקטיבית ואין לטענה זו על מה לסמוך. גם הטענה להגנה מן הצדק לא בוססה כלל וכלל. המבקש ציין בבקשתו כי תוגש בקשה מפורטת בעניין זה, אך זאת לא נעשה.
עם זאת, למעלה מן הצורך אדגיש ואומר בהערת אגב כי קבלת טענה של הגנה מן הצדק בנסיבות אלו ובהליכים של עבירות תכנון ובניה ובכלל זה מתן צווים, עלולה לפגוע באינטרס הציבורי למיגור עבירות בתחום זה ובהגנה על המרקם התכנוני ושמירת אמון הציבור ושלטון החוק. הדבר אף יכול להוות תמריץ להפרת החוק ברגל גסה.

אציין בהקשר זה את הדברים שנפסקו בע"פ ( י-ם) 44101-05-11 עג'מי נ' מדינת ישראל (2.5.12), אשר יפים ונכונים לעניינו:
"באשר ליישום הדוקטרינה ( הכוונה להגנה מן הצדק- הוספה שלי- ד"נ), בעבירות לפי דיני התכנון והבנייה, כבר נפסק, כי על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו, את תכליות ההרשעה והענישה בתחום התכנון והבנייה; קרי – ההקפדה על המרקם התכנוני, השלטת הדין בתחום התכנון והבנייה, מיגור עבריינות הבנייה ושמירת אמון הציבור בשלטון החוק. כן נדרש בית-המשפט להביא בחשבון, כאשר הפרת החוק גלויה לעיני הכל – וזו טיבה של ההפרה בתחום התכנון והבנייה ובפרט כאשר מדובר בהפרת צו שיפוטי – כי החלת הדוקטרינה עלולה להוות " היתר דה-פקטו" להמשך עבריינות בנייה, לתמרץ אחרים לביצוע עבירות דומות ולפגוע באמון הציבור באכיפת הדין ( ראו: ע"פ ( י-ם) 9847/05, בעניין מדינת ישראל נ' אורה – מושב עובדים להתיישבות, [פורסם בנבו], לעיל)."
ועוד נפסק בעניין זה :

"החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בעבירות על חוק התכנון והבניה מחייבת משנה זהירות, לטעמי. המדובר הוא בעבירות אשר מבוצעות, לא אחת, על ידי אזרחים " מן השורה", נורמטיביים כביכול, מתוך נקודת מוצא כי אין בהן פגיעה באדם אחר או ברכושו. אך לא כך הם פני הדברים, שכן עבירות אלה פוגעות בפגיעות קשות במרקם התכנוני, באינטרס הציבור למגר עבירות מסוג זה, בשלטון החוק אשר מופר בריש גלי, ולא אחת גם בבטיחותו של הציבור ( ראה גם פרשת מושב אורה, פסקאות 9 ו-10 לפסק הדין). מתן הגנה מן הצדק בעבירות הנדונות, שלא במקרים חריגים ממש, בלית ברירה ורק כאשר תחושת הצדק אינה מאפשרת, בשום אופן ופנים, קיום הליך פלילי נגד הנאשם, תשדר מסר מוטעה לציבור בנוגע לחומרתן של העבירות מסוג זה, ותהא בבחינת " רוח נגדית" למסר שנתקבל מבית המשפט העליון לא אחת, בדבר הצורך להחמיר עם עברייני בניה, משהפכה התופעה של בנייה בלתי חוקית ל"מכת מדינה"." עפ"א ( ב"ש) 18505-05-16 ועדה מקומית אשקלון נ' טבקול (1.3.17).

דברים אלו מדברים בעד עצמם והנני שותפה לעמדה המובעת בהם.

מעבר לכל האמור, לא מצאתי טעם מיוחד המצדיק את הארכת מועד ביצוע צווי ההריסה.

סופו של דבר
לפיכך ולאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול צווי ההריסה המנהליים להידחות.
עיכוב ביצוע הצווים מבוטל בזאת.
בהחלטה זו ניתן מענה גם ליתר הבקשות שהוגשו במהלך ההליך וכל דיון נוסף מתייתר נוכח האמור בהחלטה זו.
המבקש יישא בהוצאות המשיבה כדי סך של 8,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום ואם לא כן יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים מיד .

ניתנה היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עומר גריפאת
נתבע: ועדה מרחבית לתכנון יזרעאלים
שופט :
עורכי דין: