ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ישראל שפיגל נגד יעקב הרכבי :

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובע:
(המשיב)
ישראל שפיגל

נגד

הנתבע:
(המבקש)
יעקב הרכבי, עו"ד

החלטה

בפניי בקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, לחילופין להורות על מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר והעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, ולחילופי חילופין ליתן למבקש רשות להתגונן כנגד התביעה.

רקע כללי:
המבקש והמשיב הנם בני דודים מדרגה ראשונה. ביום 13.05.2008 נחתם בין הצדדים הסכם שהוכתר בכותרתו כהסכם הלוואה (להלן: " ההסכם"). הצדדים חלוקים בשאלה האם הייתה זו הלוואה, או השקעה משותפת בנכסי נדל"ן ברומניה (ההסכם צורף כנספח א' לתביעה).

במסגרת ההסכם, המשיב העביר סך של 100,000 יורו למבקש לצורך רכישת נדל"ן ברומניה. ביום 15.05.2008 הונפקה למשיב חשבונית מס/קבלה מהמבקש בגין העברת כספים בסך 150,000 דולר אשר שווים בשקלים היה סך של 507,750 ₪ (העתק הקבלה צורף כנספח ב' לתביעה).

לטענת המשיב (התובע), המבקש (הנתבע) לא השיב לו את מלוא סכום ההלוואה והוא נותר חייב לו סך של 1,030,348 ₪, כפי שפורט בכתב התביעה.

לטענת המבקש (הנתבע), יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, לחילופין להורות על מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר והעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, ולחילופי חילופין ליתן למבקש רשות להתגונן כנגד התביעה (להלן: "הבקשה").

תמצית טענות הצדדים בבקשה:
תמצית טענות המבקש:
לטענת המבקש, בשנת 2008, בזמן האופוריה הגדולה מהשקעות בנדל"ן במזרח אירופה, פנה המבקש אל המשיב והציע לו להצטרף אליו להשקעה משותפת לרכישת נכס ברומניה, הצפוי להניב רווחים נאים.

בסופו של יום, הועלתה הצעה שהצדדים יערכו ביניהם הסכם הלוואה, שהיה למעשה הסכם למראית עין כדי לעגן את העברת הכספים מהמשיב למבקש ע"מ שאפשר יהיה לעשות בהם שימוש לרכישת הנכס ברומניה. לטענת המבקש, לא הייתה כל כוונה להלוואה לשמה, אלא ליצירת מסגרת הולמת לפעילות. זו גם הסיבה ששיעור הריבית שנקבע בהלוואה עומד על שיעורים מוגזמים של 30% לשנה ו-40% אם המועד יוארך בתקופה של עד 3 חודשים.

לטענתו, אין מחלוקת, כי המבקש העביר למשיב בזמנים שונים סך של 117,000 דולר בשקלים. נותרה יתרת קרן בסך 33,000 דולר בגינה תובע המשיב כ- 350,000 דולר נכון למועד הגשת התביעה.

טענת התיישנות:
לטענת המבקש, התביעה התיישנה זה מכבר, ובדיוק ביום 13.08.16 בחלוף 7 שנים ממועד הפירעון הסופי של ההלוואה, כגרסת המשיב. ( המבקש מפנה ל ד"נ 32/84)

ע"פ ההלכה הפסוקה, הודאה בחוב לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות צריכה להיות מקיפה וכוללת את כל מרכיבי התביעה (ע"א 9413/03, ת"א 27481-11-16, פר"ק 60866-10-15). נפסק, כי הודאה בחוב צריכה להיות מפורשת ומלאה ע"פ סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

במקרה דנן, טוען המבקש, כי הוא מעולם לא הודה בחוב הנטען. במכתב מיום 01.05.2012 (נספח ז' לתביעה) מדגיש המבקש כי העברת הכספים, 26,000 דולר, נעשית על סמך הבטחה של המבקש כי המשיב לא יקופח, אך אין מדובר בהודאה בחוב.

סדר דין מקוצר:
תביעה זו אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, אף אם נקבל את הטענה כי מדובר בהלוואה. ע"פ חוק האשראי ההוגן, התשנ"ג-1993 סעיף 8 העוסק בסדרי דין קובע, כי בעת הגשת תביעה להחזר הלוואה שניתנה על המלווה לציין את הסכום הנדרש ואופן חישובו, וכן עליו לפרט את התשלומים שבפיגור בחלוקה ע"פ קרן, הצמדה, ריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד מועד הגשת התביעה. המשיב לא הגיש פירוט שכזה ולכן אין לברר את התביעה בסדר דין מקוצר. בנוסף, המשיב לא הנפיק למבקש קבלות וחשבוניות מס בגין התשלומים שקיבל, מה שמוכיח עוד יותר את הטענה לפיה לא מדובר בהלוואה.

מתן רשות להגן:
לטענת המבקש, אין מדובר בהלוואה אלא בהסכם להשקעה משותפת ברומניה. ההסכם לבש צורה של הלוואה רק בשל חיפזון, ומתוך יחסי אמון בין הצדדים, וע"מ להכשיר את העברת הכספים. הוכחה לכך שהמשיב לא ראה בכספים שהעביר הלוואה נעוצה בעובדה שהמשיב לא טרח להנפיק למבקש חשבונית מס בגין התשלומים שקיבל.

ככל שתיק זה עוסק בהלוואה הרי שהלוואה זו לא סווגה ע"פ סעיף 6 לחוק הריבית, ולכן יש לחייב רק בריבית הקבועה בתקנות פסיקת ריבית והצמדה. לחילופין, ע"פ התוספת הראשונה לחוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג- 1993 הריבית שתחול על הלוואה במט"ח היא ליבור+0.15%. ריבית זו לא הוסכמה מעולם ע"י הצדדים. לתצהיר המבקש צורף כנספח ה' חישוב נכון של ההלוואה בריבית ליבור+0.5% ולפיה החוב נכון ליום 31.07.17 הוא בסך 40,204.74 דולר.

לאור כך, לטענת המבקש, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, לחילופין להורות על מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר והעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, ולחילופי חילופין ליתן למבקש רשות להתגונן כנגד התביעה ולחייב את המשיב בהוצאות הבקשה.

תמצית טענות המשיב:
טענת התיישנות:
לטענת המשיב, יש לדחות את טענת ההתיישנות לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות. המשיב צירף מסמכים רבים המוכיחים, כי לאורך שנים ארוכות הנתבע הודה בקיומו של החוב- הן בהתנהגות בביצוע תשלומים ע"ח החוב, והן במילותיו שלו במסמכים: נספחים ד', ה' ו-יב' לכתב התביעה. גם בנספח א' לבקשה צירף הנתבע אימייל במסגרתו הודה בבירור בהסכם ההלוואה ובחוב תוך התכחשות לשיעור הריבית בלבד.

לאורך כל התקופה הנתבע טען שוב ושוב כי בכוונתו לשלם את החוב, פירט דרכים לתשלום החוב ואף ביצע תשלומים ע"ח החוב בפועל.

מעת שהנתבע הודה בכתב בזכותו של התובע לקבל את פירעון החוב עוד בשנת 2016, הרי שהתביעה לא יכולה להתיישן עד שנת 2023, ולכן מאחר שהוגשה בשנת 2017 היא הוגשה במועד.

מהות הסכם ההלוואה:
טענת המבקש, כי אין מדובר בהסכם הלוואה אלא בהסכם השקעה, היא פסולה. הנתבע הנו עו"ד ותיק ומנוסה שניסח בעצמו את ההסכם ובחר לסווגו כהסכם הלוואה. לאורך שנים התייחס הנתבע לחוב כהלוואה ולא ביקש לטעון כי מדובר בהשקעה. מדובר בטענה כבושה שאין לתת בה אמון.

בהיותו של הנתבע עו"ד, הרי שלטענתו הוא למעשה עבר עבירה אתית, שכן בהתאם לכלל 15 בכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, אסור לעו"ד לטעון בדבר אי כשרות של הסכם שהוא עצמו ערך.

אף בדיון העיד הנתבע, כי התובע לא טס עמו לרומניה, ולכן הוא טס לבד, כלומר במקום לצרף את התובע כמשקיע, הנתבע לקח את כספו של התובע כהלוואה. כך גם, הנתבע אף סי פק את ההסבר לשיעור הריבית הגבוהה, שבו ניסה לפתות את התובע להלוות לו כסף, כשציין שהיא נקבעה על בסיס הצפי שלו לרווחים שיפיק בעסקה (עמ' 1 סעיף 5 לבקשה).

טענות לעניין חישוב החוב:
אף לשיטתו של הנתבע, בחישוב המקל ביותר לטעמו, הוא חייב 40,204.74 דולר. ביחס לסכום זה אין הוא טוען להגנה, ולכן יש לתת פסק דין חלקי על סכום זה לפי הודאתו.

אל לו לביהמ"ש להתערב בחופש החוזים ובחירות של הצדדים לקבוע הוראות חוזיות ביניהם, אלא ככל שהוראות אלו אינן חוקיות. לכן, אם הריבית שהציע הנתבע לתובע גבוהה מזו המותרת לגבות ע"פ דין, לכל הפחות חייב הנתבע לשלם את הריבית הגבוהה ביותר שניתן לחייבו לפי הדין, כאמור בתחשיב שבכתב התביעה.

מתן רשות להגן:
לטענת המשיב, אין לנתבע כל הגנה, דחוקה ככל שניתן להעלות על הדעת. לחילופין, יתבקש ביהמ"ש לאזן זאת בדרך הקבועה בתקנה 210, ולחייב את הנתבע בהפקדת ערובה כתנאי לרשות להתגונן, ולפחות בסכום החוב שהוא מודה בו בסך של 147,870 ₪ (ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס).

לסיכום, לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה ו לתת פסק דין על מלוא סכום התביעה ולחייב את הנתבע בהוצאות בגין הגשת התגובה.

דיון והכרעה:
כאמור לעיל, מדובר בהסכם שנערך בין שני הצדדים שהינם קרובי משפחה. הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם מדובר בהסכם הלוואה, או בהסכם להשקעה. אין מחלוקת, כי המשיב העביר למבקש סך של 150,000 דולר בהעברה בנקאית לחשבונו בארץ. עוד אין מחלוקת, כי המבקש החזיר למשיב בזמנים שונים חלק מהחוב.

ישנן מס' טענות שיש לדון בהן. להלן:

טענת התיישנות:
לטענת המבקש, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. מנגד, טוען המשיב, כי במקרה דנן חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו: "הודאה בקיום זכות", קובע כך:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. "

ראו בעניין זה ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' (פסק דין מיום 19.04.12), דבריו של כבוד השופט י'. עמית:

"הודאת המשיבות כי הן מחויבות לרשום את הזכויות בממכר על שם המערערת וביצוע הפעולות הנדרשות לשם כך, כמוה כביצוע מקצת הזכות וכהודאה בהפרת החוזה, ממנה צומחת זכותה של המערערת לתבוע את שלל הסעדים הנובעים מכך, לרבות פיצויים. בכך יש כדי "לאפס" את מרוץ תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק. "

וכן בעניין דיני החוזים:

"כאשר בדיני חוזים עסקינן, כמו במקרה דנן, עלינו להבחין בין שני סוגי זכויות: הזכות מהסוג האחד היא זכותו הראשונית של צד לחוזה כי החוזה יקוים. זכות זו נתונה לכל צד לחוזה מלכתחילה, מרגע כריתת החוזה, ועוד בטרם התבצעה הפרה כלשהי, וזו זכותו "במובן הצר" לדרוש את קיומו של החוזה. הזכות מהסוג השני באה לעולם לאחר שהחוזה הופר, או-אז עומדת לרשות הצד הנפגע הזכות לשנות את היחסים המשפטיים בינו לבין המפר, אם על ידי דרישה כי תוטל על המפר חובה (במובן הצר) לקיים את החוזה, אם על ידי ביטול החוזה, ואם על ידי דרישה כי המפר יחויב בתשלום פיצויים. זוהי זכות במובן של "כוח" (דליה אבן "משמעותה של ה'זכות' לתרופות בגין הפרת חוזה" עיוני משפט ו 121, 124-122 (1979-1978) (להלן: אבן)). "

ראו גם עניין ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) מפי כבוד השופטת ע' ברון (פסק דין מיום 21.05.18):

"בלא לגרוע מהאמור וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, גם אם תביעתה של קצ"א הייתה לבעלות במקרקעין אל מול העירייה, ולא היא, זו לא התיישנה. זאת לנוכח מכתבו מיום 22.4.2009 של עו"ד גושן מטעם העירייה, המהווה הכרה מפורשת וחד-משמעית בזכויותיה של קצ"א ביחס למקרקעין; שאז ולפי סעיף 9 ל חוק ההתיישנות, אם הודה הנתבע בכתב בקיום זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומאז ההודאה תקופה ההתיישנות בוודאי שלא חלפה."

מן הכלל אל הפרט- התיישנות:
לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות, ולאור ההלכה הפסוקה, מצאתי, כי בנסיבות תיק זה, ולאור המסמכים שהוצגו במסגרת כתב התביעה, הרי שהתביעה לא התיישנה, ולכן יש לדחות את טענת ההתיישנות. להלן יובאו טעמיי:

התביעה דנן הוגשה ביום 31.07.17 (להלן: "יום הגשת התביעה").

לכתב התביעה צורפו מסמכים, לפיהם ניתן ללמוד, כי לאורך השנים הנתבע הודה בקיומו של חוב, הן בהתנהגות בביצוע תשלומים לתובע, שיש בה ביצוע מקצת הזכות בהתאם ללשון הסעיף, והן במכתבים שנשלחו לתובע או בא-כוחו.

כך לדוגמה: נספח ד' לתביעה- מכתבו של הנתבע ביום 12.12.11 לב"כ התובע (דאז) במסגרתו כותב הנתבע, כי שליש מכספו של התובע בצירוף ריבית הוחזר לו במועד (סעיף 4 למכתב) וכי: "יש לי רק 2 דרכים להחזיר למרשך את החוב, או את רובו לפחות" (סעיף 6 למכתב).

נספח ה' לתביעה- תרשומת של הנתבע בכתב ידו מיום 14.12.11 אל ב"כ התובע (דאז) במסגרתו כותב הנתבע, כי העביר שיק בסך 100,000 ₪ לפקודת התובע וכן צורף תצלום השיק .

נספח ז' לתביעה- מכתב של הנתבע מיום 01.05.12 לב"כ התובע (דאז), לפיו מצהיר הנתבע, כי הועבר לתובע סך של כ- 26,000 דולר וכי: "מרשך קיבל עד היום כ 2/3 מחובו (קרן) דהיינו – 91,000$ מתוך- 150,000$ קרן. ברגע שיהיו בידי כספים נוספים אעבירם למרשך " (סע' 3-4 למכתב).

למעשה, די במכתבים אלה כדי ללמוד על הודאת הנתבע בקיומו של חוב, ולאור המכתב מיום 01.05.12, ברי כי התביעה דנן שהוגשה ביום 31.07.17 לא התיישנה, ומשכך הוגשה במועד.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההתיישנות וקובעת, כי התביעה לא התיישנה.

סדר דין מקוצר:
לטענת המבקש, תביעה זו אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, אף אם נקבל את הטענה כי מדובר בהלוואה.

אני דוחה את הטענה לעיל. בדיון מיום 28.11.18 (להלן: " הדיון") ניתנה החלטה מפורטת בעניין זה (ראו פרוטוקול הדיון עמ' 5 ש' 25-31 ועמ' 6 ש' 1-10), לפיה קבעתי, כי לצורך הגשת התביעה בסדר דין מקוצר עמד התובע בתנאים של הגשת מסמך בכתב וסכום קצוב, וכי המחלוקת לעניין אופן החישוב איננה מונעת הגשת התביעה בהליך של סדר דין מקוצר.

על כן, אני דוחה את הטענה, כי יש למחוק את הכותרת של סדר דין מקוצר ולהעבירה לפסים של תובענה רגילה.

רשות להתגונן:
לטענת המבקש, ככל שלא תידחה התביעה מחמת התיישנות ולא תימחק הכותרת, הרי שיש ליתן לו רשות להתגונן. מנגד, טוען המשיב, כי למבקש הגנה דחוקה, ולכן יש ליתן פסק דין על מלוא סכום התביעה, או לחילופין ליתן פסק דין חלקי על הסכום שהודה בו הנתבע, או לחילופי חילופין ליתן רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערובה ולפחות בסכום החוב שהוא מודה בו בסך של 147,870 ₪.

אפנה כעת לדון בעניין מתן רשות להתגונן. ראשית, אביא מקצת מהפסיקה אשר יש לה נגיעה לענייננו. להלן:

הפן הנורמטיבי:
יפים לענייננו הדברים הבאים שנאמרו במסגרת ע"א 507/85 פנון ואח' נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ (מיום 19.03.89), מפי כבוד השופט בך. להלן יובאו דבריו:

"אכן עולה מההלכות שנקבעו בפסיקה, כי בקשת הרשות להתגונן תסורב רק במקרים בהם משתכנע בית המשפט, כי אין לנתבע הגנה של ממש. להלן מספר קטעים בעניין סוגיה זו, הרלוואנטיים לענייננו, מתוך ספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 618-623:
"סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו; אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה'. הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו יכול לבוא במקום המשפט... טענה עליה בא תצהירו של הנתבע, על השופט להניח שאמת היא, ולכן אם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, תינתן לנתבע רשות להתגונן...
...
... יקבל נתבע בסדר דין מקוצר רשות להגן אפילו העלה טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב...".

בהמשך התייחס כבוד השופט בך לסמכות ביהמ"ש להתנות תנאים בעת מתן רשות להתגונן, להלן:
"הסמכות להתנות תנאי מסוג זה למתן רשות להתגונן מעוגנת בתקנה 210 לתקנות, אשר זו לשונה:
"רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם".

נראה לכאורה, כי זוהי סמכות רחבה, אשר השימוש בה תלוי בשיקול דעתו החופשי של בית המשפט, אלא שבשורה של פסקי-דין שניתנו בבית-משפט זה הונחו בתי המשפט שלא לעשות שימוש רחב בסמכות זו.
כך נאמר מפי השופט זוסמן (כתוארו אז) ב ע"א 219/65 [3] , בעמ' 152-153:
"זוהי סמכות אשר בתי-המשפט כמעט שאינם משתמשים בה, הואיל והטלת התנאי נועלת בפני נתבע עני את שערי בית-המשפט ונוטלת ממנו את האפשרות לסתור את התובענה ולהוכיח את צדקתו... . ואולם מקום שתצהיר ההגנה 'כמעט' אינו מגלה הגנה, ובית-המשפט היה מוכן לסרב לבקשת רשות להתגונן, שוב אין מניעה לכך שיתן לנתבע רשות מותנית בתנאי שכזה...".

ובהמשך:

"ההלכה האמורה מוזכרת בספרו הנ"ל של זוסמן, בעמ' 629, אך באותו עמוד גם נאמר, בה"ש 154:
"..ואולם בשנים האחרונות מסתמנת נטייה להחמיר את (צ"ל עם - ג' ב') הנתבע, בפרט כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות...".
כלל זה יושם הלכה למעשה במספר פסקי-דין. ראה, לדוגמה: ע"א 519/65 [ 6], בעמ' 143; ע"א 244/66 [7], בעמ' 92; וע"א 373/69 [8], בעמ' 350, אשר בהם נתקבלו ערעוריהם של הנתבעים וניתנה להם הרשות להתגונן, אך הותנתה הרשות בהפקדת ערבות כספית בשל חולשתן ואי-בהירותן של ההגנות המוצעות ."

לאור ההלכה הפסוקה, בקשת רשות להתגונן תידחה רק באם ביהמ"ש השתכנע שאין לנתבע הגנה של ממש, או שמדובר בהגנת בדים. יחד עם זאת, בהתאם לתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), רשות להתגונן יכולה להיות מותנית. אפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית-המשפט.

אמנם זכות הגישה לערכאות הנה זכות בסיסית וחוקתית, ולכן יש לעשות שימוש מידתי בסמכות המוקנית לביהמ"ש בהתאם לתקנה 210 לתקנות. יחד עם זאת, ככל שהגנת הנתבע לוקה בחוסר בהירות מהותי ותצהיר ההגנה כמעט ואינו מגלה הגנה, בסמכות בית-המשפט להתנות את קבלת הרשות להתגונן בהפקדת ערבות כספית, או בכל תנאי אחר בהתאם לתקנה 210 לתקנות, כאמור.

מן הכלל אל הפרט- מתן רשות להתגונן:
בנסיבות המקרה דנן מצאתי, כי יש לתת למבקש רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ . טעמיי יוצגו להלן:

מעיון בכתבי הטענות שהוגשו ובנספחים שצורפו להם ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון במסגרתו נחקר המבקש על תצהירו, מצאתי, כי הגנתו של המבקש לוקה בחוסר בהירות.

המבקש טוען, כי ההסכם, אשר הוא שניסח אותו, או העתיק הסכם אחר וערך בו שינויים כמו שינוי שמות הצדדים, הנו הסכם הלוואה למראית עין, וכי אין מדובר בהסכם הלוואה אלא בהסכם השקעה. לטענתו, גובה הריבית הנקוב בהסכם הוא המעיד על כך כי אין מדובר בהסכם הלוואה אותנטי. מאידך המבקש עצמו , ועל כך אין מחלוקת , החזיר חלק מהחוב הנטען.

בנסיבות אלו אני קובעת כי תינתן רשות להתגונן, אולם בכפוף להפקדת ערובה בסכום של 30,000 ₪ לקופת ביהמ"ש.

יובהר, יתר הטענות שהועלו - כגון מהות ההסכם ואופן חישוב החוב, יידונו ויוכרעו לאחר שיתקיים הליך ההוכחות, ומשכך אין צורך לדון בהן כעת.

סוף דבר:
אני דוחה את טענת ההתיישנות וכן את הבקשה למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר. יחד עם זאת, ניתנת רשות להתגונן וזאת בכפוף להפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ לקופת ביהמ"ש תוך 30 יום.

לאחר הפקדת הערובה כאמור, ישמש תצהיר המבקש בבקשה ככתב הגנה.

הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים תוך 30 יום.

קדם משפט נקבע ליום 17.7.19 לשעה: 13:30.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ישראל שפיגל
נתבע: יעקב הרכבי
שופט :
עורכי דין: